הלכות שמיטה

ארבעת המינים בשמיטה

האתרוגים שייקטפו בארץ ישראל בשביל חג הסוכות של השנה הבאה (תשפ"ג) יש בהם קדושת שביעית. מכיון שהאתרוג נחשב כפרי שקדושתו הולכת אחר חנטה, והפרי שיקטף בסוף שנת השמיטה נחנט בשמיטה.
אתרוג הקדוש בקדושת שביעית מותר לקיים בו מצוות ד' מינים בחג הסוכות, ויש לנהוג בו דיני קדושת שביעית

לולב – כיון שהוא ענף עץ בלבד, אין בו קדושת שביעית. והוא הדין לסכך שאין בו קדושת שביעית. אמנם, מכיון שיש יש דעות בראשונים שגם בלולב יש קדושת שביעית, ראוי להניחו בתוך שקית לפני שזורקים אותו.
אתרוג הגדל בארץ ישראל בשנת השמיטה יש בו קדושת שביעית, ואסור לסחור בו. אך ניתן להבליע בתשלום הלולב גם את תשלום האתרוג.

שמיטת כספים

כתוב בתורה (דברים טו, א): "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שנת השמיטה".
בסיומה של שנת השמיטה בטלים כל החובות הכספיים שהאדם חייב לרעהו, אלא אם המלוה עושה פרוזבול .
ישנם שלוש מצוות הקשורות בשמיטת כספים:
שהמלווה יבטל את חבות הלווה, שנאמר "שמוט כל בעל משה ידו".
שהמלווה לא יבקש את הכסף מהלווה, שנאמר "לא יגוש את רעהו".
שאע"פ ששנת השמיטה מבטלת את החובות, אל לו לאדם להימנע להלוות לחברו כסף, שנאמר (דברים טו, ט): "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך ה' והיה בך חטא".

אין שמיטת כספים נוהגת אלא בזמן שהיובל קיים. שכשהיה בית המקדש קיים וישראל ישבו על אדמתם בכל שנת החמישים (אחרי שעברו 7 פעמים שנת השמיטה) היו הקרקעות שנמכרו במשך אותם השנים, חוזרות לבעליהם ללא תשלום.
בימינו שאין היובל קיים, אומרת התורה: "וזה שנת השמיטה שמוט", ודרשו חז"ל: בזמן שאתה משמט את הקרקעות בשנת היובל אתה משמט כספים בשנת השמיטה, אך כשאין יובל לא נוהגת שמיטת כספים מהתורה.
אך מכל מקום אנו נוהגים שמיטת כספים מדרבנן, בין בארץ ישראל ובין בחוצה לארץ.

שמיטת כספים נוהגת בסיום שנת השמיטה, כמו שנאמר "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות". מכאן למדו חז"ל שבסוף שנת השמיטה החובות מתבטלים, שהרי המילה "מקץ" מדברת על ה"סוף".
ולכן, גם מי שמלווה לחברו כסף בשנת השמיטה עצמה, יכול לגבות את חובו כל שנת השמיטה. וכיון ששקעה החמה בליל ראש השנה של השנה השמינית (במוצאי השמיטה), החוב נשמט.

מצוות שמיטת כספים נוהגת בין בארץ ישראל ובין בחוצה לארץ, מכיון שמצוה זו היא חובת הגוף ולא מצוה התלויה בארץ.
בין האנשים ובין הנשים מחויבים במצות שמיטת כספים, משום ששמיטה איננה מצות עשה שהזמן גרמא, שהרי שמיטת הכספים שנשמטו בסיום שנת השמיטה נוהגת גם לאחר השמיטה. ועוד, שבמצוות שמיטת כספים יש גם איסור של לא תעשה "לא יגוש", ונשים חיבות בכל מצוות הלא תעשה.

אדם שיש ברשותו צ'קים מלקוחות או מחובות ששלמו לו, כל זמן שלא נפרעו הצ'קים, שמיטה משמטת (אם לא נעשה פרוזבול).
הוא הדין, בכרטיסי הרב-קו הנפוצים כיום לנסיעה בתחבורה ציבורית שיש בהם כסף צבור, דבר זה נחשב כחוב של חברות התחבורה, ושמיטה תשמט בסופה. (אלא אם עשה פרוזבול)

פרוזבול

כשראה הלל הזקן שהעשירים נמנעים מלהלוות לעניים סמוך לשנת השמיטה ובשנת השמיטה מחשש שמא לא יספיקו לגבות את חובותיהם והשביעית תשמט את החוב, ועוברים על איסור התורה "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עיניך באחיך האביון", התקין שיהיו כותבים פרוזבול.
פירוש המילה "פרוזבול", "פרוז" – תקנה, "בול" – עשירים. תקנה לעשירים שיוכלו להלוות כסף לעניים מבלי לחשוש שיפסידו את כספם.

החיוב של שמיטת כספים תקף רק לגבי חובות שהם עניין אישי בין המלווה ללווה. שכך אומרת התורה: "לֹא יִגּוֹשׂ אֶת רֵעֵהוּ" וכן: "וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ", אבל חובות שיצאו מבין המלווה ללווה והגיעו לפתחו של בית הדין לא קיים לגביהם דין שמיטת כספים.
באופן עקרוני, כל חוב שבית דין נדרש להתעסק ולדון בו, התובע מוסר את "שטרות ההלוואה" (המסמכים הרלוונטיים לגביית החוב) לבית הדין. תקנת הפרוזבול קבעה שמספיק למסור את כל החובות האישיים באופן תיאורטי והצהרתי לבית הדין כדי להחשיבם כחובות שבית הדין מתעסק בהם וממילא לא תחול עליהם שמיטת הכספים, זאת גם כאשר בפועל המסמכים (ככל שישנם) בכלל לא הוצגו לבית הדין אלא נותרו בידיו של המלווה.

עיקרו של הפרוזבול הוא במסירת חובותיו לבית הדין. וכשבא המלווה לפני בית הדין אומר בפניהם: "מוסרני לכם פלוני ופלוני ופלוני הדיינים, שכל חוב שיש לי שאגבנו בכל זמן שארצה". וכותבים זה על דף וחותמים עליו 2 עדים.
אין צריך לציין בשטר הפרוזבול שמות הלווים, ודי שמוסר את חובותיו באופן כללי לבית הדין.

כתיבת הפרוזבול: לדעת הספרדים צריך שתהיה בפני בית דין מומחה של שלושה אנשים הבקיאים בהלכה ויודעים ענין שמיטה ופרוזבול. אך לדעת האשכנזים ניתן לכתוב את הפרוזבול גם בפני ג' אנשים פשוטים שהושיבו אותם כעת להיחשב כבית דין (כפי שנהוג לעשות בהתרת נדרים שלפני ראש השנה).
גם לדעת הספרדים, אם אין המלווה רוצה לטרוח ללכת לבית הדין או במקרה שלא רוצים להעמיס על בית הדין יותר מידי, יכול המלווה למסור את חובותיו לבית הדין ע"י שימסור מודעה בפני ב' עדים. 

א. נוסח שטר פרוזבול שכותב המלווה כאשר מוסר חובותיו בפני ב' עידים לבית הדין:
אנו החתומים מטה, מעידים כי בא לפנינו (כאן יש לכתוב את הפרטים האישיים של מבצע הפרוזבול) ואמר לנו: היו עלי לעדים שאני מוסר כל חובות שיש לי לבית דין (כאן יש למלא את הפרטים של בית הדין העירוני או הקהילתי המוכר) הלא המה: (כאן יש לפרט את שמותיהם של שלושה דיינים מבית הדין) שאגבה אותם בכל זמן שארצה.
ועל זה באנו על החתום ביום (כאן יש למלא את התאריך שבו מחתימים את העדים)
על החתום (כאן צריכים שני עדים כשרים לחתום את חתימותיהם)
ב. ניתן לכתוב נוסח זה למרות שהדינים המוזכרים בפרוזבול אינם יודעים ממסירת החוב הנ"ל לידי בית הדין.

אין הפרוזבול מועיל אלא לחובות שנעשו לפני כתיבת הפרוזבול, אך כל חוב שנעשו לאחר כתיבתו צריך כתיבת פרוזבול חדש בשביל חובות אלו.
לכן, נהגו לכתוב את הפרוזבול בערב ראש השנה בסיומה של שנת השמיטה.

מותר לכתוב פרוזבול אפילו בלילה, כיון שאינו נחשב כעשיית משפט שצריך להיות דווקא ביום.
מותר לכתוב פרוזבול גם בפני אנשים קרובים אליו. ואף על פי שהם פסולים לו לעדות או להיות כדיינים בדינו, כאן מותר כיון שהפרוזבול איננו משפט אלא רק מסירת חובות לבית הדין.

אין כותבים פרוזבול אלא אם יש ללווה 4 אמות של קרקע (2.4 על 2.4 מטר). ואם אין ללווה קרקע יכול המלווה להקנות לו קרקע אפילו שלא בפניו בכדי שיוכל לכתוב פרוזבול על חובות הלווה כלפיו.
מטעם הנ"ל: יש המוספים בנוסח הפרוזבול "וכך אמר לנו המלווה (רושמים את שם המלווה) קנו ממני ארבע אמות קרקע בקנין גמור ושלם ללווים פלוני ופלוני (יכתוב שמות הלווים). ולאחר מכן קונים ממנו העידים את הקרקע בקנין סודר. ומעיקר הדין אין צריך לכתוב זה כי אין לך אדם שאין לו קרקע בשכירות או בשאלה שהוא גר בה. 

לדעת הגאון רבי שלמה זלמן אוירבעך זצ"ל בחורי ישיבה או חייל בצבא אף על פי שאין להם קרקע משלהם, בזה שיש להם רשות להשתמש בחדר השינה בישיבה או בצבא נחשב כאילו יש להם קרקע משלהם, וניתן לכתוב על סמך זה פרוזבול.
יתומים קטנים שיש אנשים שחייבים להם כסף, אינם צריכים לכתוב פרוזבול על חובותיהם.