הלכות שמיטה

ספיחין

בזמן חז"ל התרבו עוברי עבירה שהיו זורעים את שדותיהם בשנת השמיטה ואומרים שהתבואה שגדלה היא מגרעינים שנפלו להם בשעת הקצירה בשנה השישית [וזה פירוש המילה 'ספיחין' – שהתבואה נסחפה מעצמה ממה שקצרו בשישית], תקנו חז"ל שכל מה שגדל בקרקע של יהודי בשנת השמיטה – מלבד פירות האילן – כגון: תבואה, קטניות, ירקות, פרחים וכד', בין אם נזרעו בשנת השמיטה ובין אם נזרעו בשנה השישית, ואפילו גדלו מאליהן – אסורים באכילה.
בפירות האילן לא גזרו חז"ל איסור ספיחין, משום שברור לנו שהעץ לא נשתל בשנת השמיטה, שהרי אם הוא נשתל בשנה זו אסור לאכול את פירותיו מדין 'ערלה'.

שיחים רב שנתיים שנותנים פירות יותר משנה אחת, אין בהם איסור ספיחין במה שגדל עליהם מהשנה השניה ואילך, כגון נענע פאפיה וכדומה, אך יש עליהם קדושת שביעית. ויש שמחמירים בנענע וסוברים שיש בהם איסור ספיחין.
בננות, אף על פי שהם פרי האדמה אין בהם איסור ספיחין, משום שגם אם ינטעו אותם בשנת השמיטה לא יוציאו פירות רק בשנה שלאחר מכן, ויש בהם קדושת שביעית.

פרחי נוי: לספרדים אין בהם איסור ספיחין. לאשכנזים: אם יש בהם ריח – יש איסור ספיחין, אין בהם ריח – אין איסור ספיחין.
איסור ספיחין הוא רק במאכל אדם, אך בגידולים הראויים למאכל בהמה בלבד, אין איסור ספיחין.

איסור ספיחין נאמר גם על שדה הפקר. לכן, אדם שמצא בשנת השמיטה ירקות שגדלו במקום הפקר צריך לשער בדעתו מתי התחיל גידולם, אם גדלו רק בשנה השביעית אסורים באכילה, אך אם התחילו לגדול בשנה השישית (כגון שמצא אותם כמה ימים אחרי תחילת שנת השמיטה) אין בהם איסור ספיחין.
איסור ספיחין הוא רק בגידולים שגדלו בקרקע עולם, אך ירק שגדל בעציץ שנמצא בתוך הבית – גם לדעות שאסור לזרוע וכו' בשנת השמיטה בתוך הבית – אין בגידולים אלו איסור ספיחין.

המוצא בשנת השמיטה ירק שגדל במקום שאין דרך בני אדם לזרוע ולשתול (כגון: בהרים המרוחקים מהעיר וכדומה), אין בהם דין ספיחין.
בצל תלוש שאינו מחובר לקרקע שגדלו בו עלים ירוקים, אין בהם דין ספיחין ומותרים באכילה.