הרב עובדיה יוסף זצ"ל

הרב עובדיה יוסף (י"ב בתשרי ה'תרפ"א, 23 בספטמבר 1920 – ג' בחשוון ה'תשע"ד, 7 באוקטובר 2013) היה פוסק ומחבר חרדי-ספרדי, כיהן כרב הראשי הספרדי ('הראשון לציון') בשנים 1973–1983 והיה מנהיגה הרוחני ונשיא מועצת חכמי התורה של מפלגת ש"ס מאז הקמתה. חתן פרס ישראל לספרות תורנית לשנת תש"ל (1970). נחשב בעיני רבים כבכיר הרבנים הספרדים בדורו וכונה בפי תלמידיו "מרן" ו"פוסק הדור".

נולד בבגדאד, בנם הבכור של יעקב (בן עובדיה) וגורג'יה. הוריו היו בני דודים. נקרא 'עובדיה' על שמם של הרב עבדאללה סומך ושל סבו, ו'יוסף' על שמו של הרב יוסף חיים (ה"בן איש חי"). שם משפחת אביו היה עובדיה, ומאוחר יותר הפך את שמו הפרטי השני לשם משפחתו. ב-1924[4], כשהיה בן ארבע, עלתה משפחתו לארץ ישראל, והתיישבה בשכונת "בית ישראל" בירושלים, שם התפרנסה מחנות המכולת של אביו (בעיראק עבד אביו כצורף). מצבה הכלכלי של המשפחה היה דחוק, והבן עובדיה נאלץ להתחיל לעבוד בגיל צעיר. למד בתלמוד תורה "בני ציון" שבשכונת הבוכרים. מנעוריו התבלט בכישרונו ובלהיטותו לתורה. את יצירתו הספרותית הראשונה כתב בגיל תשע, הערות בשולי הספר "ראשית חכמה".

בשנת תרצ"ג (1933), בהיותו בן שתים עשרה, עבר ללמוד בישיבת פורת יוסף שבעיר העתיקה, לאחר שאביו שוכנע בחשיבות הדבר על ידי הרב צדקה חוצין. באותה שנה כתב ספר בשם "מחברת העתקת חידות" יחד עם שניים מחבריו. בישיבת פורת יוסף המשיך להשקיע את כל זמנו בלימוד תורה ובכתיבה תורנית. ראש הישיבה, הרב עזרא עטייה, שימש עבורו כאב רוחני.

בשנת תרצ"ז (1937), בהיותו בן 18 נשלח על ידי הרב יעקב דואק להעביר במקומו שיעור יומי בבית הכנסת 'אוהל רחל' של עולי פרס בשכונת "בית ישראל". השיעור עסק בהלכה, מתוך ספרו של רבי יוסף חיים, הבן איש חי. בשיעוריו הרבה לחלוק על ה"בן איש חי" וטען כנגדו כי הוא מחמיר וכי הוא מעדיף את פסקי האר"י על זה של השולחן ערוך. שיעורי הלכה אלו היו חוויה מעצבת עבור הרב יוסף, הן משום שלראשונה ביטא בפומבי את תפיסתו בנוגע לעדיפות שיש לפסקי רבי יוסף קארו, והן משום שדבריו כנגד פסיקותיו של ה"בן איש חי" עוררו תרעומת בקרב קהל שומעיו, במיוחד אלה מיוצאי בבל. מספר רבנים נכבדים, בהם הרב יצחק נסים (לימים הרב הראשי הספרדי), גערו בו במשך השנים בשל כך, אולם הרב עטייה עודד אותו להמשיך ולפסוק הלכה על פי הבנתו. במקביל לשיעורים שהעביר העלה על הכתב את השגותיו על ה"בן איש חי", שפורסמו שנים רבות לאחר מכן (1998–2003) בסדרת הספרים "הליכות עולם".

בשנת ת"ש (1940), בהיותו בן עשרים, הוסמך לרבנות ודיינות על ידי הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. בין השנים 1945–1947 שימש כדיין בבית הדין של העדה הספרדית בירושלים. בתקופה זו כבר התבססה תפיסתו ההלכתית, והוא נהג להשיב לשאלות שהופנו אליו מחוגי הרבנות והדיינות הספרדית בארץ ובפזורה, וכן מאשכנזים ירושלמים. בשנת תש"ד (1944), נשא לאישה את מרגלית, בתו של הרב אברהם הלוי פטאל, מעולי חלב. בתקופה זו, בני משפחתו של הרב יוסף וחבריו לשכונת מגוריו בירושלים, נחשפו לסביבה הציונית ופעלו במסגרתה, עד כדי מעורבות אינטנסיבית בארגון האצ"ל.

בשנת 1947 עבר למצרים, לבקשתו של הרב עוזיאל, שם היה סגנו של הרב הראשי הרב נחום אפנדי ואב בית דין. במצרים מצא מחויבות דתית חלשה, לא רק בקרב המוני העם, אלא גם בקרב המנהיגות ואף בקרב הרבנים המקומיים.

כששב לישראל ממצרים, למד במדרש "בני ציון", אשר בראשה עמד הרב צבי פסח פרנק. בתקופה זו הניאה אותו אשתו, מרגלית, מלהתמנות לתפקיד ראש הבד"ץ של העדה החרדית הספרדית. הוא שימש כדיין בביה"ד האזורי בפתח תקווה בהרכבו של הרב ראובן כץ והרב ישעיהו משורר (1951–1952, 1957–1958). תעוזתו הפסיקתית באה לידי ביטוי כבר בתקופת כהונתו הראשונה, בהיותו כבן 30 בלבד, בעת שכתב פסק דין שהתיר יבום במקום חליצה, כמנהג הספרדים, פסק הדין היה בניגוד לתקנות של הרבנות הראשית לישראל, "חרם ירושלים", שנקבעו שנה קודם לכן, שאסרו על יבום.

בשנת תשי"ב פרסם את ספרו על הלכות הפסח חזון עובדיה, ספר שזכה לביקורות חיוביות, וזכה להסכמות, בין השאר, משני הרבנים הראשיים, הרב עוזיאל והרב הרצוג, וכן מהרב עטייה. בשנה זו זכה בפרס משרד הדתות שחולק ל-18 "עילויי הישיבות". שנתיים לאחר מכן ייסד את "אור התורה", ישיבה לאברכים ספרדים מצטיינים. ישיבה זו, שלא האריכה ימים, הייתה סנונית ראשונה של ישיבות שהקים במהלך השנים שלאחר מכן (בין השאר, בעזרת בניו), במטרה לייצר בני תורה ספרדים שיהוו את שדרת המנהיגות התורנית של דור העתיד. בשנים תשי"ד ותשט"ז הוציא לאור את שני הכרכים הראשונים של יצירתו המרכזית "יביע אומר". הרב יוסף זכה בפרס הרב קוק לשנת תשי"ד, פרס ירושלים לספרות תורנית לשנת תשי"ז ותשכ"ב. בשנת 1970 זכה בפרס ישראל לספרות תורנית.

בשנים 1958–1965 כיהן כדיין בביה"ד האזורי בירושלים, וב-1965 היה לחבר בית הדין הרבני הגדול.

רב ראשי לתל אביב
בשנת ה'תשכ"ט (1968) נבחר לכהן כרב ראשי בתל אביב-יפו, לצד הרב שלמה גורן. הוא הוכתר לתפקיד ב-17 ביוני 1969[16]. בכהונתו כרבה של תל אביב, כמו גם בכהונתו כדיין בפתח תקווה ובירושלים, התעמת עם רבנים אשכנזים בנושאים כמו עריכת חתונות לספרדים בימים שבהם אשכנזים נמנעים מכך (כגון מי"ז בתמוז עד ר"ח אב) מתוך רצון להקל על הציבור ולהרים את קרנה של הפסיקה הספרדית.

רב ראשי לישראל
בז' בחשוון ה'תשל"ג (1972) נבחר לרב הראשי לישראל ולראשון לציון, במקומו של הרב יצחק נסים ברוב של 81 לעומת 68 קולות. התמודדותו של הרב יוסף ספגה ביקורת על שהתמודד נגד רב ראשי מכהן, ובתגובה תמך בו בפומבי הרב יוסף שלום אלישיב. מערכת הבחירות הייתה מתוחה, כאשר ברקע עמדה פרשת פסק דין האח והאחות, וכן יחסים מתוחים בין הרב יוסף לרב נסים. המתח בין שני הרבנים החל עוד בשנות ה-40, כשהרב יוסף יצא בגלוי נגד פסקי הבן איש חי[. לצדו של הרב יוסף נבחר לכהן כרב הראשי האשכנזי, הרב גורן. יחסי שני הרבנים הראשיים היו מעורערים. מועצת הרבנות הראשית נשלטה בידי הרב גורן ולתקופת זמן מה אף החליט הרב יוסף שבשל כך אין טעם שיגיע לדיוניה כלל. בשנות פעילותו כרב ראשי פעל הרב יוסף במספר עניינים הלכתיים וחברתיים בעלי תהודה ומשמעות לאומית: בין השאר, התרת נישואין עם קראים, לאחר שלמדו את יסודות התורה שבעל פה, וקבלו על עצמם שמירת מצוות; קבע כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר, פסיקה היסטורית שהובילה להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה; והתיר את כל עגונות נעדרי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, בבית דין בראשותו שבו ישב עם הרב הראשי לצה"ל, מרדכי פירון, וסגנו, הרב גד נבון

בשנים תשל"ז–תשנ"ד הוציא 6 כרכים בשם יחוה דעת, המבוססים על שיעורי הלכה שנתן במסגרת "פינת הלכה" בקול ישראל, מראשית כהונתו כרבה של תל אביב ועד סוף כהונתו כרב הראשי לישראל. ספר זה נחשב לספר הלכה פופולרי, מאחר שהתשובות נכתבות בקיצור וללא פלפולים, זאת בניגוד לשקלא וטריא הלמדני המאפיין את יביע אומר.

בחודש ניסן תשמ"ג (1983), בעקבות חוק שקצב את כהונתם של הרבנים הראשיים לעשר שנים, הסתיימה כהונתו של הרב יוסף כרב ראשי, דבר אשר היה למורת רוחו. אחד הפעילים להשגת חקיקה זו היה שר האוצר משה ניסים בנו של הרב נסים, הראשון לציון שהוחלף בידי הרב יוסף. לתפקיד הרב הראשי הספרדי נבחר הרב מרדכי אליהו. לאחר שסיים את תפקידו המשיך הרב יוסף לכהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול. במקביל הנהיג את מפלגת ש"ס והקים את "מועצת חכמי התורה" של המפלגה, בנשיאותו. חברי הכנסת יוסי שריד ויאיר צבן עתרו לבג"ץ בדרישה שיאסור פעילות פוליטית על ידי דיין בבית הדין הרבני. בית המשפט קבע כי אין זה ראוי שדיין יעסוק גם בפעילות פוליטית. בעקבות כך פרש מתפקידו כדיין בספטמבר 1988.

 

מתוך אתר ויקיפדיה