"וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ"

מחוגי שעון האורלוגין הכבד נחו על השעה שלוש ורבע. בלילה. צלצול תורן של טלפון הפר את השקט, גורם לישיני הבית לזוע על מיטתם בחוסר נוחות. איש לא התעורר. הטלפון צלצל שנית, מצליח להדיר מעט את שנתה של עקרת הבית. הוא צלצל שלישית, וגרם לה לבקש מבעלה לגשת אל מכשיר הטלפון, ולבדוק בבהילות מי הוא המצלצל שמעבר לקו. אולי בשורה דחופה או מלחיצה בפיו.

ר' שולם פקח חצי עין טרוטה. נטל את ידיו וניגש מדדה מתוך שינה, אל מכשיר הטלפון. "הגעתי לר' שולם הזגג?" שאל קול אלמוני מעבר לקו.

"כן".

"מעולה", נשם האיש מעבר לקו לרווחה. "אני זקוק לך בדחיפות. זגוגית אחת מחלונות ביתי התנפצה. אני זקוק בדחיפות גדולה מאוד לבעל מקצוע, שיתקן לי אותה ויחליף אותה באחרת".

קורי השנה התאדו באחת מעל פיו של הזגג הירא שמיים. ניצוצות של זעם החלו לנצנץ בכליותיו. אבל הוא, יהודי למוד התאפקות והתגברות, הצליח לשוות לעצמו את הקול הרגוע ביותר שבמנעד קולותיו. הוא הסביר למאן דהו שמעבר לאפרכסת, כי בעלי המקצוע היחידים העובדים בשעות האלה הם השוטרים המפטרלים ברחובות ברוקלין. "אני לא עובד בשעות כאלה. מחר בבוקר, אחרי שחרית ושיעור הדף היומי, אגיע לחנותי ואוכל לברר אתכם מה אתם צריכים ולהעניק לכם שירות. לילה ט…"

מצידו השני של הקו לא נתנו לו לנתק.

"ר' שולם היקר. אני מתחנן אליך ממש. אני יודע גם יודע שאתה לא עובד בשעות אלה. גם ברור לי שלא מקובל בכלל לבקש ממך בקשה כזאת. אבל אני במצוקה גדולה מאוד. אני חייב שיתקנו את חלון ביתי בדחיפות שאינה סובלת ולו דיחוי של שעות בודדות. אנא ממך. אני מוכן לשלם לך כל סכום שתנקוב, גם פי חמישה ופי עשרה מהעלות הרגילה".

לחץ גדול נשב מקולו של האיש. מצוקה כבדה נשמעה. ר' שולם, איש טוב לב, ניאות. כנראה מדובר ביהודי מבוגר, שחלונו נשבר מעוצמת הרוחות וכעת הוא קופא מקור בביתו, חשב לעצמו. הוא ביקש את הכתובת המדויקת.

"כאן בבורו פארק. אכצנט'ע עוועניו [בשדרה השמונה עשרה], דירה מספר אלף חמש מאות ואחת".

רעד אחז בזגג שעה שאיתר את הכתובת. כמו כל שומר תורה ומצוות בבורו פארק, הוא זיהה מהר מאוד את הבית, וידע מי מתגורר בתוכו. הבית, במראה ברוקליני טיפוסי ובן שתי קומות, היה מחובר בצידו אל בית המדרש הגדול של חסידי באבוב.

אכן. זהו ביתו של הרבי מבאבוב, כ"ק מרן אדמו"ר רבי שלמה זי"ע – – –

משהבין מיהו האלמוני שהתחנן בפניו מעבר לאפרכסת, נמלאו פניו של ר' שולם באגלי בושה המהולים בחרדת קודש. הוא נקש ביראת כבוד על הדלת. בשעה זו, לא גבאי ולא משמש פתחו לו את הדלת, כי אם הרבי בעצמו, שהיה לבוש ב'בעקיטשע' המיוחד ופניו הפיקו נהרה מיוחדת. "אני מודה לך מאוד שהסכמת להגיע, למרות השעה הבלתי שגרתית", הודה לו הרבי, עוד לפני שהראה לו את החלון הטעון תיקון.

"הנה החלון", הרבי החווה לעבר אחד החלונות המרכזיים בקומת הקרקע. הזגוגית הייתה מנופצת לגמרי, טעונה החלפה.

יצא ר' שולם אל רכבו, שמשמש לו גם מחסן נייד, ושלף משם זגוגית בגודל המתאים. הוא שייף קצת וחתך מעט, עד שהתאים אותה בדיוק אל המידות הנדרשות. הישנוניות הייתה ממנו והלאה. ליבו פעם בקרבו בעת עבודתו. הוא הבחין שהרבי ניצב בקצה החדר ומתבונן במלאכתו.

שעה ארוכה חלפה עד שסיים להתקין את הזגוגית ולהחזיר את מסגרות החלון. כעת, כשהשעה כבר הייתה כמעט חמש לפנות בוקר, הוא התרומם ממקומו והודיע "סיימתי את התיקון בחסדי שמיים. החלון נראה עכשיו חדש לגמרי". הרבי בחן מקרוב את העבודה, ועיטר אותו במילות שבח שהחיו את נפשו. "בעל מקצוע מומחה שכמוך לא רואים בכל יום. מלאכת מחשבת מיוחדת עשית", אמר לו הרבי. אחר הוסיף "ואני שוב מתנצל על השעה הלא רגילה. הייתי זקוק נואשות לתיקון הזה, וכפי שציינתי בפניך, אני מוכן לשלם לך ככל שתשית עלי".

ר' שולם לא השית אף תשלום. הוא גם לא היה מוכן לקבל שום תמורה כספית על עבודתו. גם לא על חומר הגלם. ודאי לא על כך שהוזעק ממיטתו בשעה לא שעה.

הרבי התעקש לשלם. הוא לא הסכים לקבל את הסירוב. ככל שר' שולם הוסיף להסביר ש"זו זכות מיוחדת בעבורי. כל ימיי אזכור את הזכות שזכיתי לשרת את הרבי באישון ליל. חלילה לי מלקחת ולו סנט בודד תמורת העבודה", רק הוסיף הרבי להפציר בו שלא לצאת בלי תשלום. בשלב מסוים נכנס הרבי לחדרו, הוציא משם אלפיים דולר והגיש לו. אבל ר' שולם סירב בכל תוקף.

"אם לא בכסף, אולי אוכל לגמול איתך בדרך אחרת, ר' שולם?" הציע הרבי.

לאחר רגעים של מחשבה, הציע ר' שולם צורת תשלום מעניינת: "הקב"ה חנן אותי בצאצאים, אשר בהגיע היום ייכנסו תחת החופה ויחגגו את כלולותיהם. אם יורשה לי, ארצה לבקש שהרי ייאות להגיע להשתתף מפעם לפעם בשמחות אשר אערוך. הדבר יהיה בעבורי לזכות גדולה ולעידוד גדול. ויהא זה שכרי".

"געשלאסן דעם געשעפט", הכריז הרבי. העסק מוסכם.

*

שוב זה היה רכבו, המחסן למחצה של ר' שולם, שחנה ליד מעון קודשו של הרבי מבאבוב. אולם השעה הייתה סבירה הפעם, ור' שולם לא היה לבוש בגדי עבודה. הפעם הוא הגיע בלבושו החסידי הסטנדרטי, כובע וחליפה ואבנט כרוך. התלווה אליו בנו, בחור חמד שעומד להתחתן בימים הקרובים ולהקים את ביתו הנאמן כדת משה וישראל. הם הזמינו תור מראש ל"קבלת הקהל". כעת התייצבו בתוך הבית, יחד עם עשרות יהודים המבקשים להיכנס אל הרבי; מי בבשורתו ומי בתעוקתו, מי בשאלתו ומי בלבטיו.

אב ובנו, המחותן והחתן, הגיעו הנה להתברך לכבוד החתונה.

כשנכנס ר' שולם מלווה בבנו אל הקודש, אורו פניו של הרבי. הוא ביקש מר' שולם להתיישב, ומשך דקות ארוכות שוחח עימו ועם בנו החתן. הרבי, שנודע בחוכמתו הרבה, אף הדריך את החתן בעצות חשובות לקראת בניין הבית. בסוף השיחה התעניין הרבי, שזכר את חובו, איזה מימי השבע ברכות ירצה המחותן שהוא ישתתף בו. ר' שולם נקב ביום ובשם האולם, והרבי נפרד ממנו בברכה.

פליאה אחזה במשמשים בקודש בערב ההוא, כשביקש הרבי לצאת ולהשתתף בשמחת שבע הברכות. הם לא הכירו את האיש. לא הצליחו להבין מה קשר יש בין הרבי לבין המחותן, עד שהרבי טורח להופיע בהדרתו להשתתף בשמחתו. הם כמובן לא שאלו דבר, אלא הכינו את הרכב, ויצאו ללוות את הרבי בדרכו אל היכל השמחות.

התרגשות גדולה אפפה את ההיכל כשהרבי מבאבוב פסע פנימה.

אנשים קמו ממקומותיהם והקיפו את שולחן הכבוד, רוצים לחזות בפני הקודש. ילדים הצטופפו אל מול פני הרבי. הרבי שתה 'לחיים', איחל ברכות לבביות לכל המשתתפים, ואפילו קם לרקוד עם החתן. השמחה הרקיעה שחקים. הרבי שש ושמח כאילו מדובר בשמחה משפחתית קרובה.

אם לא די בכל אלה, התיישב הרבי לאחר הריקוד העליז, וביקש לשאת דברים בשבח המחותן.

"אולי חלק מנוכחים כאן מתפלאים שהגעתי הנה. הרי אין לי קשר אישי עם בעל השמחה. ברצוני לספר לכם על הלילה שנוצר בו הקשר ביני לבין ר' שולם. בתוך כך אכביר בתשבחות על היהודי הנלבב הזה, שהיה מוכן לצאת ממיטתו באישון ליל כדי לסייע ליהודי שהתחנן לעזרתו. הדבר מלמד על טוב ליבו ועל מידותיו המיוחדות", פתח הרבי בדברים, והוסיף גם פרפרת נאה המקשרת בין החינוך למידות טובות לשמחת חתן וכלה.

פניו של ר' שולם בהקו. הוא התלבט אם לשאול, אבל כשסיים הרבי את דבריו, הוא רכן ושאל בהדרת קודש. "אם יורשה לי לשאול: באותו לילה, לפני שידעתי מיהו הלקוח שמעבר לאפרכסת, סברתי לתומי שמדובר ביהודי מבוגר, המתגורר בבית קטן והכפור חודר לעצמותיו. כשהגעתי, הבנתי שלא הכפור הבעיה, ולא הרוחות שנושבות הביאו לבקשה הבהולה. מאז ועד היום אני מלא בסקרנות רבה לדעת מה עמד מאחורי ההזמנה הבהולה באישון ליל".

ניכר היה היטב שהרבי חכך בדעתו אם לגלות את הדברים. לבסוף פתח וסיפר: לא אכנס לכל פרטי המקרה, אולם מקרה שהיה, כך היה. בימים אלה היה מישהו שניסה לעורר מחלוקת מסוימת רחמנא ליצלן, ורצה לערוך מלחמה גדולה על נושא מסוים. הוא התלבש ב'איצטלה דקדושה', כביכול מעשיו לשם שמים, אבל מתחת המעטה הזה היו יצר הרע ושנאת חינם. ה' יצילנו.

ביום ההוא, שקדם ללילה ההוא, הוא הופיע בחדרי. הוא ניסה בכל כוחו לסחוב אותי למלחמה ולהפוך אותי ל'צד'. הבהרתי לו שאני מתרחק ממחלוקת יותר משאני מתרחק מאש, ובשום פנים ואופן לא אסכים להכניס ולו אצבע אחת קלה לכל הסיפור הזה. הלה התרומם מהכיסא בחוצפה ובהתרסה, ואיים: אדאג שינפצו לרבי את חלונות ביתו אם לא יצטרף. אני השבתי לעומתו: לא אצטרף.

באותו לילה מומש האיום.

ידעתי גם ידעתי שברגע שיעלה הבוקר על בורו פארק, יגיעו הבחורים והאברכים אל בית המדרש הגדול להתפלל שחרית. עיניהם יצודו את הזגוגית המנופצת, ונפשם לא תישאר אדישה. הם יתחילו תיכף לברר ידו של מי במעל, ועד מהרה תפרוץ מחלוקת גדולה, שתבער עד לב השמיים. נחרדתי. הבנתי שאסור בשום פנים ואופן להשאיר את החלון בלתי מתוקן, ולו לשעות ספורות ובודדות. חיפשתי בספר הטלפונים זגג שמתגורר בקצה השני של בורו פארק ושאינו נמנה עם עדת חסידי באבוב, והזמנתי אותו.

(הסיפור מתוך גיליון 'מרוה לצמא' ע"פ קובץ 'שלומה של מלכות')

באדיבות "דרשו"