וזכנו לגדול ולגדל – (תזריע)

מבט על כל יהודי!!!

ימים גדולים ונשגבים כחגי ומועדי ישראל אינם ימים שהיו וחלפו, כביכול עוד תקופה בשנה שעברה לה. ההסתכלות עליהם צריכה להשתנות! ימים אלו צריכים להותיר בנו – כיהודים מאמינים – רושם רב ולחקוק בליבותינו את השפעתם לאורך זמן.

ידוע ומפורסם מאמר רבותינו ז"ל שכל זמן ומועד בחגי ישראל הוא זמן מסוגל לעלייה רוחנית גדולה, וכפי שכתב המשגיח הנודע, הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל:

"כבר ביארנו שלא למזכרת אנו חוגגים את המועדים, אלא חוזרים אנו בהם לתוכנם המקורי – לאותה קדושת הזמן שנשפעת גם עכשיו כבעת ההיא. אמר מו"ר זצ"ל (הג"ר צבי הירש ברוידא זצ"ל מקלם) כי לא הזמן עובר על האדם, אלא האדם נוסע בתוך הזמן, למשל: בשבת הראשונה כאילו נקבעה 'תחנה' ששמה שבת, ובכל שבוע ושבוע מגיע האדם לאותה 'תחנה' עצמה – ממש אותה השפעת קדושה עצמה של שבת בראשית. וכן במועדים: בכל שנה ושנה חוזר האדם ומגיע אל 'תחנת' גאולת מצרים, אשר בזמן ההוא אפשר להשיג השפעת הגילוי של חירות – זמן חירותנו ממש. (מכתב מאליהו ח"ב עמ' 21).

עבודתנו היא איפוא לנצל את הרגעים, להיזהר ולהישמר לבל נאבד את שעת הכושר, זו הזדמנות פז שהוענקה לנו בחסדי הבורא עלינו ואין לנו להחמיצה, תפקידנו להיעזר בה על מנת להיטיב דרכינו ולעלות מעלה במסילה העולה בית אל. אסור שיהיה מצב שבו ניזכר מאוחר מדי, שאם כן ההפסד יהיה צורב.

"למה לא קפצת כבר בהתחלה"??? משל נפלא!

משל לשועל ששוטט ביער ימים ארוכים ללא שהגיע מזון לפיו. רעב וצמא הגיע לפתח העיר ומצא השער פתוח לפניו. אסף את כוחותיו האחרונים וחיש קל מהרה נכנס לתוכה, כשמחשבה אחת מתרוצצת בראשו – אוכל!!!

לאחר כמה דקות שנדמו בעיניו כנצח נקרתה בדרכו קונדיטוריה, שהריח העולה מתוכה נכנס בנחיריו וגרם לו לשיכרון חושים, הוא ראה את המגשים עמוסי המגדנות, הביט בערגה על המדפים המלאים כיכרות לחם בשלל צורות, ונפשו עוד מעט קט יוצאת… מזוית עינו הבחין שהאופה עומד ומשרת את לקוחותיו הבאים לרכוש מאפים חמים וטריים. המתין השועל לרגע המתאים, וכאשר הסיח האופה דעתו לרגע קל, קפץ על אחד מעגלות החימום שיצאו זה לא מכבר מהתנור, תפס בפיו כיכר לחם והחל לנוס, אלא שבאותו רגע ראהו האופה והחל לרדוף אחריו, אך השועל שהיה זריז ממנו נָס במהרה והצליח לחמוק מידיו.

כשהגיע למקום מסתור עמד ואכל בכל פה, תוך מספר שניות לא נותר פירור, אך מה שנשאר זהו הרעב המציק שעדיין לא בא על סיפוקו, והוא החליט להמשיך בסיבוב… ובאמת, לאחר כמה דקות של שוטטות, ראה השועל לפניו חנות גבינות ומוצרי חלב ממינים שונים ומגוונים, חייך לעצמו ואמר: אם אכלתי מעט לחם, לא אחמיץ את הגבינה… ואכן, הפעם כבר ידע את אשר לפניו, גם כעת חיכה להזדמנות הנכונה וכאשר הסיח החנווני לרגע את דעתו קפץ השועל, נעץ שיניו בחתיכת גבינה שמנה ומדושנת, והחל לסוב על עקבותיו, אלא שגם כאן לא התמזל מזלו וכשראהו החנווני החל רודף אחריו…אך השועל קל הרגלים הצליח  להימלט על נפשו.

תוך כדי מנוסה קלט שלא רחוק משם נמצא האיטליז העירוני, וכיון שראה שהשעה משחקת לו, גמר אומר לפקוד את המקום… הקצב הגברתן שעמד בפתח האיטליז נראה מאיים אך השועל שהיה שיכור מהצלחותיו עד עתה, לא חשש ממנו. ואכן, לאחר מספר שניות ביצע את זממו, זינק לעבר נתחי הבשר, תפס את הגדולה שבהם ופתח במנוסה, כבקי ורגיל…

כך היה השועל משוטט ברחובה של עיר כאשר האופה החנווני והקצב רודפים אחריו. לא עבר זמן רב עד שנפגשו הנגזלים יחד, ושלושתם חָבְרוּ למשימה בה רצו ללמד לקח את החצוף, הם הבינו שכנראה ירצה השועל לצאת משערי העיר והואיל וכך החליטו לסגור את השער כדי למנוע ממנו אפשרות שכזו, ואכן, כשהגיע, קלט השועל שלא שפר עליו מזלו ועוד מעט הוא הולך להילכד ברשתם של רודפיו…

אך גם כאן נצנץ רעיון בראשו של הערמומי שבחיות, וכשראה את אויביו קרבים ובאים, השליך עצמו כפגר על הקרקע ועשה עצמו כמת כדי שיניחו לו וילכו.

ובאמת, לאחר כמה דקות הגיע האופה, עמד עליו והרהר בקול: כנראה שבטנו התפקעה, נו טוב, לפחות ארוויח ממנו משהו, הרי זנב השועל טוב הוא לטאטא בו הבית, לפי שכל המזיקים ורוחות הרעים מסתלקים על ידו, אטול אותו לעצמי, ותיכף ומיד חתך את זנבו… והשועל סובל אך נושך את שיניו ומבליג, חייו חשובים לו יותר…

לאחריו הגיע החנווני ואמר: יודע אני שיש סגולה בְּשֵׁן השועל לתלותה בצוואר התינוק, אקח לי כמה שיניים בשביל הנכדים…וכך עקר לו את שיניו, אחת אחרי השניה, והשועל כואב ודואב אך מחשה ומתאפק, עדיף בלי שיניים מאשר בלי חיים… כך חשב כשכולו מתייסר אך עדיין מעמיד פני מת פן יהרגוהו.

הלך זה והנה השועל מבחין בזוית עינו בקצב הגברתן שמגיע לכיוונו, ומהרהר בקול: אפשוט את עורו, וממנו נעשה מעיל פרווה נאה ומחמם… כאשר שמע זאת השועל הבין שחייו בסכנה, הקצב רוצה לפשוט את עורו!!! אם לא יברח כעת הרי שחייו כבר אינם שוים כקליפת השום… בהחלטה של רגע התרומם, נשא רגליו, ורץ למלט נפשו כי ראה כי כלתה אליו הרעה… בקפיצה אחת ניתר מעל לגדר וברח חזרה ליער.

כשהגיע לסביבתו הטבעית פגש בחבריו, חיות היער, ששאלו לפשר מראהו המוזר, מיד התחיל מתפאר לפניהם עד כמה הוא פיקח וחזק וסיפר להם איך שרד נגד כל הסיכויים… עד שהצליח לזנק ובעצם נפשו נשארה לו לשלל ונשאר בחיים. לפליאתו, החלו הללו ללעוג לו "טיפש שבטיפשים! בסוף קפצת? למה לא קפצת כבר בהתחלה"???

והנמשל:

יש זמנים מסוגלים במשך השנה בהם צריך להקדים לקפוץ על העגלה ולשאוב מהם את כל ההשפעות הרוחניות והחשובות הנצרכות לו ביותר כדי להצליח ולהמשיך לגדול ולהתעלות, זו שאלה של חיי נפש!!! חיים ממש!!!

אל תתבושש!! תן דעתך לא להתמהמה שלא תפסיד את הרגעים הנשגבים והנעלים הללו. כי אז אפשר להיחבל ולהיפצע ח"ו, ואז גם אם קופצים ורוצים להינצל כבר מאוחר… שכן הנזק כבר נעשה.

והחכם – עיניו בראשו..

ועל כן, בעומדנו בימים אשר מביטים אנו על חג החירות כיחידת זמן בה ניקח עמנו צידה לדרך, נתבונן נא בתובנה מעניינת, יסודית וחשובה.

מבט תורני על רשעי ישראל

בהגדה מופיעה פיסקא על ארבעת הבנים, אחד מהם הוא הרשע:

"רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. אַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל".

לכאורה יש לתמוה, מפני מה לא אמר בעל ההגדה שיש לדחות את הרשע בשני ידיים או לנקוט בפעולה אחרת כדי לסלקו מעלינו אלא "הקהה את שיניו" דווקא?

מדוע להקהות את שיניו? למה לא, פשוט, לשבור את שיניו?

כדי לעמוד על פשר הדבר, נקדים את המעשה הבא:

לאכול בשר אצל גנב יהודי…

אל מרן הגאון רבי חיים מבריסק זי"ע הגיעו כמה בני קהילה נבוכים. "פלוני הזמין אותנו לסעודת מצוה שעורך", סחו בחשש, "אלא שדא עקא, הלה ידוע כמי ששולח ידו בממון חבריו, או בקיצור – כגנב. האם נוכל לסמוך על כשרות הבשר שיגיש בפנינו?"

קרא אליו רבי חיים את אחד מגנבי העיר: "אמור נא לי", פנה אליו, "עורכים אתם 'ביקורי בית' גם אצל גויי העיר?"

בת שחוק עלתה על פני הגנב. "וכי ממונו של הגוי איננו שוה כסף?" השיב.

"וכיצד תנהגו בבשר טריפה שימצא בביתו?"

– "ניטול גם אותו". "ומה תעשו בו?"

– "נמכור לגוי".

"ומדוע לא תאכלו אותו לתאבון?"

עלבון צורב ניכר בתשובתו של הגנב: "וכי יצאנו מכלל ישראל, שנגעיל נפשנו בבשר טריפה? לצורך פרנסה מסוגלים אנו אף לגנוב, אף על פי שאין זו הדרך הכשרה, אולם בשר טריפה שקץ הוא!! והיאך נאכלנו?"

נפנה הרב אל בני הקהילה והשיב: "יכולים אתם לאכול אצל אותו פלוני, ואל לכם לחשוש לכשרות הבשר"…

רק להקהות את שיניו, לא לשבור…

אמנם, הוראה זו נכונה לשעתה היתה, ואין למדים הלכה ממעשה רב, אבל השקפה צרופה למדנו מכאן.

יהודי, אף על פי שנתפס בקלקלתו ומתפרנס כגנב, מכל מקום עדיין אין הדבר מעיד שח"ו נדחה הוא מכל וכל, ואשר על כן נבין כי החלשת השיניים אמנם נצרכת כאן אך לא שבירתן מכל וכל, כי עדיין לא אפסה ממנו תקווה.

מי יותר גרוע? מבט של גדול!

כיון שבבן הרשע עסקינן, שומה עלינו לדעת מהי ההשקפה הנכונה בדבר באספקלריא תורנית של רבותינו.

אף שלא כאן המקום להרחיב בגופם של דברים, ולא זו כוונתנו, מפאת מורכבות הנושא הטעון המצריך הרבה רגישות ועדינות, מכל מקום לא נימנע מלהציג זוית נוספת מתוך מבט של גדול בישראל.

תחילה אציין בזה דברים שהשיב לי מו"ר מרן הגאון הגדול רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל במענה לשאלה שנשאלה על יָדִי בכתב. ולהלן נוסח השאלה והתשובה (אשר נכתבה בכתב ידו).

שאלה:

"מלמד דרדקי אשר שואל (את הילדים), מי יותר גרוע? היטלר ימ"ש או בן גוריון? ואחרי תשובותיהם – עונה: ודאי שבן גוריון! שהרי זה השמיד הגופות, וזה השמיד נשמות – האם ראוי לומר כן או לא?"

ואלו הדברים אשר כתב מו"ר שליט"א בתשובתו:

"בקוראי את המכתב, הזדעזעתי עמוק, על השקפה מעוותת כל כך. ואני משער, שפלוני פירש בצורה מסולפת, אימרה ששמע בשם החזון אי"ש, וכך אמר: היתה שואה בארצות אירופה וגם היתה שואה בארץ ישראל, והיא אשר מאות אלפי יהודים תמימים מארצות אסיה ואפריקה, שתו כוס התרעלה על ידי השלטון, בשנים הראשונות של השלטון במדינה, ועזבו את חיי דת משה וישראל, שואה רוחנית.

וכל זה ביחס אל הנפגעים, אבל לגבי ההשקפה על הפוגעים ביהודים, הרי הדבר פשוט, וכך השקפת החזון איש, שהקב"ה אוהב גם את פושעי ישראל,  באהבה רבה יותר ממה שאוהב את הגוי הכי טוב.

ויש במסכת קידושין בשם רבי מאיר (דף לו, א) בין אם נוהגים מנהג בנים, בין אם אין נוהגים, אתם קרויים בנים. ואפילו רבי יהודה, חולק רק על התואר 'בנים', אבל הכל מודים שאוהב את כל ישראל ללא יוצא מן הכלל. ואנו חייבים להדבק במידותיו של הקב"ה ולכן כתוב בספר תנא דבי אליהו, שמצוה להתפלל כל יום על פושעי ישראל שיחזרו בתשובה, וכמובן, יש מאוד להיזהר לא ללכת בדרכיהם. ושנינו במסכת גיטין (נז, א) "תא חזי מה בין פושע ישראל לבין נביא אומות העולם", דהיינו בלעם הרשע הנביא.

וה' יתברך יצילנו מכל מכשול שהוא, ונזכה שיתקיים 'וכל בניך לימודי ה' וגו" וכן יהי רצון".

וכיון דאייתינן להכי נפתח צוהר נוסף לאחד מהיסודות החשובים לנו כעם השואף בעז"ה לאחדות". ע"כ לשון המכתב.

ונקדים כמה שאלות להתעורר על ידן, כי ייתכן ופעמים רבות שורש הדבר בא מתוך ניתוק וניכור לַשוֹנֶה ממני, ולכל אדם אחר שאין השקפתו ודרך חייו דומים לזו שלי, כאשר לעיתים עיקר עיסוקו הוא בתוך האני של עצמי!!!

וישנם כמה שאלות אותם צריך האדם לשאול את עצמו ועל ידם  תתברר חובת המתבונן בעולמו:

א. עד כמה נדרש ממני עבודה עצמית כלפי בני האדם והעולם שסביבי?

ב. האם אני יודע להיות באמת שותף במצבו של הזולת, ככל שיהיה?!

ג. כיצד אני יוצא מתוך עצמי (האני שלי) ועוסק רק בתועלת של הזולת?!

ד. האם יודע אני אל נכון ללמד זכות אמיתית על הזולת?!

ה. ומה ההגדרה של לימוד זכות? עד היכן הדברים מגיעים? האם ישנו יהודי שאי אפשר ללמד עליו זכות?!

דמותו של נח – לגנאי או לשבח?

הגמרא (סנהדרין קח, א) מביאה מחלוקת תנאים לגבי דרשת הפסוק (בראשית ו, ט): "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו".

אמר רבי יוחנן: בדורותיו, ולא בדורות אחרים.

וריש לקיש אמר: בדורותיו, כל שכן בדורות אחרים.

רש"י (בראשית שם) מפרש בזו הלשון: יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.

וכאן השאלה צפה ועולה במלוא עוזה: כיצד אפשר לומר על נח – גם בדורו של אברהם – שלא היה נחשב לכלום?? הרי נח נתפס במוחם של בני האדם כאיש גדול וצדיק מדור קדמון, ומה גם שבאמת כך מעידה עליו התורה בסוף פרשת בראשית: "ונח מצא חן בעיני ה'". וכי בכדי עיטרו הכתוב בתארים מיוחדים ומופלאים: "נח איש צדיק תמים היה"? אם כן אפוא כיצד אפשר לומר עליו: "ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום"? עד כדי כך! אתמהה!

להשקיע באדם אחד!!!

נבאר הדברים.

מעשה שהיה באחד הרבנים שהוזמן קודם ראש השנה לדרוש ולהרצות בפני הציבור באחד המושבים, לחזקם להיטיב דרכם. והנה, בהגיעו למקום, הוא מבחין להפתעתו שהמקום ריק!! ללא נפש חיה!!

בעודו ממתין ומנסה לבדוק אם אכן זהו היעד והתאריך הנכונים, בחלוף כמה דקות הגיע אדם המתגורר במקום והתיישב. כשראה שהרב עומד נבוך ומתלבט מה לעשות וכיצד לנהוג, פנה אליו בשאלה: ימחל לי כבודו אבל אציג לפניך ספק שהתעורר אצלי לא מזמן. הרב נדרך, וציפה לשמוע מהו הנושא אותו חפץ הכפרי לפשוט על ידו, אולי איזו שאלה בהשקפה, שמא ספק חלילה בעיקרי הדת צץ בנפשו, הוא היטה אזנו במתח, והכפרי שאל:

כבר שלושים שנה אני מתפרנס כרפתן, ברשותי רפת גדולה עם 70 פרות, אותם אני דואג להאכיל ולהשקות יום יום, בשעות הנכונות, על מנת שיתנו את חלבן הבריא והמזין. והנה, לצערי, בבוקר בהיר אחד כנראה שלא נעלתי את הרפת כראוי, ובלא ששמתי לב ברחו ממנה  69 פרות!!! ואינני מוצאן עד היום… רק אחת נשארה, כנראה שלא היה בכוחה לרוץ, כעת אני שואל: האם שווה לי להאכיל אותה?? האם כדאית כל הטירחה לסחוב את חבילת התבן והקש מכאן לשם רק בשביל פרה אחת??

השיב לו הרב בקוצר רוח: נו מה? וכי בגלל שברחו 69 אז לא מגיע לאותה אחת שנשארה לקבל את האוכל לו היא זקוקה?!

אבל לפתע חדרה למוחו ההבנה ש…רגע, בעצם זה מה שקורה כאן… וכי בגלל שרק אדם אחד הופיע לדרשה, לא מגיע לו לשמוע דברי תורה?? ותיכף התחיל לפתוח פיו בחכמה ולשאת את הדרשה כאילו היה האולם מלא.

ממעשה זה למדנו עד כמה חייב האדם להשקיע את כל מרצו למען האחר, אפילו כשמדובר באדם אחד בלבד!!!

שמחת הזולת וצערו – במה אתה מרגיש יותר?

אחד התחומים המרתקים ביותר, בהם כדאי שהאדם יבדוק ויבחן עצמו, הוא עם מה הרגשתו מתחברת יותר? עם שמחת חברו או עם צער הזולת (ח"ו)?

התשובה נפוצה שנקבל מרוב האנשים היא: עם שמחת הזולת. כשלחברי יש שמחה, כמו חתונה או ברית מילה, אני מגיע לאירוע ומשתתף בשמחתו!

אך כאשר נבדוק את עצמנו יותר לעומק, נראה שהדברים שבאמת משמחים אותו הם הפרטים השוליים הנִלווים סביב שמחת חברו, כדוגמת טיב האוכל והשֵירות באולם, התרועעות עם החברים שהגיעו גם הם, התזמורת המנגנת ועוד… נמצא אם כן שהתפאורה שמסביב היא זו שמשמחת אותו יותר מאשר עצם שמחת חברו.

אולם שונה הדבר כאשר מזדהים עם כאבו של השני. שם אפשר יותר להרגיש בצערו, לנחמו בדברים ולהשתתף בכאבו. ויש בזה רבדים עמוקים יותר למביני דבר.

הלוויה בה כולם הלכו יחפים…

מסופר על יהודי בירושלים שבעת שהיה הולך לנחם אבלים היה חולץ קודם לכן את נעליו, ומגיע לביתם יחף, כאות הזדהות והשתתפות בצערם, ואכן, בהלוייתו הלכו כולם בלא נעליים!!!

ומדוע??

כיון שנפטר בתשעה באב!!!

משמיים סיבבו את יום פטירתו ליום האבל של עם ישראל, ובהשגחה פרטית הלכו כולם אחר מיטתו כאבלים, מידה כנגד מידה.

ראו מה כוחה של הבעת הזדהות עם הזולת והשתתפות במצבו, הבנה להרגשותיו, המביעות ומבטאות שייכות וקשר גדול ועמוק עם השני.

כיצד להרגיש את צער הזולת? מפעים!

כאן המקום להביא סיפור מאלף על אחד מגדולי בעלי המוסר בדורנו, זקן המשגיחים, הגאון הגדול רבי דב יפה זצ"ל:

לפני שנים מספר נולד לאחד האברכים ברכסים ילד, שנתגלה כחולה בכמה מחלות נדירות רח"ל. התמודדות זו שינתה את חיי ביתו מן הקצה לקצה, והטירדות גדלו.

בערב אחד הזדמנה לידו הזכות לקחת ברכבו את המשגיח הגאון הגדול רבי דב יפה זצ"ל מביתו שברכסים לשיחת מוסר בבני ברק. בתחילת הנסיעה התפתחה שיחה עירנית ביניהם. ואז סיפר האברך למשגיח את קשיי ההתמודדות עם מחלת בנו. תקוותו היתה שיזכה לברכת המשגיח ולייעוץ כיצד להתמודד נכון עם אתגר זה. אך להפתעתו המשגיח האזין לדבריו בשתיקה. וכך עד לסוף הנסיעה החריש, לא בירך ולא יעץ. פליאתו היתה רבה: שתיקה זו מה משמעה? בדרכם חזרה העז לשאול לפשרה של  שתיקה זו.

ענה לו המשגיח: ראה, כדי לברך וכדי לייעץ אני צריך להרהר, ובעיקר לחוש, מה עובר עליך לאור הסיפור שסיפרת. כיצד אני הייתי מתמודד במצבך ח"ו. וזו פשר שתיקתי. הרהרתי במצבך המורכב. חשבתי לעצמי: לוּ אני הייתי במקומך כמה קשה היה לי לתפקד. רק כאשר הצלחתי ולוּ במעט לחוש את הכאב, את קשיי התמודדותך והקושי היום יומי, אז אני יכול באמת לברך ולהתפלל. כעת ברצוני לברכך ולהתפלל בעבורך שיהיה לך הכח והחכמה משמים כדי לצלוח את הניסיון כראוי.

כשסיים האברך את סיפורו אמר: עברו חמש עשרה שנים מאז, אך לעולם לא אשכח את תחושת התמיכה שהותיר בי המשגיח, תחושה זו נותנת לי את הכח להתמודד בס"ד עם הנסיון שנשלח עבורי משמים.

לשמוח בהצלחת האויב

הדברים מיוסדים כבר באמירתו של דוד המלך (תהילים ד, ח):

"נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ".

דוד המלך ע"ה מעיד בעצמו שכאשר ראה את היבול הרב שהצמיחו שדות אויביו, בראותו את דגנם ותירושם של האחרים, על אף שהם שונאיו ומבקשי רעתו, התמלא ליבו בשמחה, וזוהי גדלות נשגבה!!!

ועוד העיד בעצמו גם כן שהשתתף בצערם, ואמר (תהילים לה, יג):

"וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָׂק עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי".

וזאת אמר על אויביו ששילמו רעה תחת הטובה שגמלם, שכשהיו חולים היה "לבושי שק והייתי מענה נפשי בצום" בעבורם.

והרי לנו מהי השותפות בשמחת הזולת, גם אם אינו אוהבו, ואפילו הוא אויבו…

ללמד זכות על כל אחד – יהודי לא משקר…

מפורסם המעשה עם הגאון הצדיק, סנגורן של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע, שהלך פעם אחת בתשעה באב ברחובה של עיר, וראה אדם מישראל יושב על מרפסת ביתו ואוכל סעודתו בפרהסיא, נטפל אליו רבי לוי יצחק ואמר לו: בני, בודאי שכחת שתשעה באב היום? "לא, רבנו", השיב הלה, "זוכר אני כי היום תשעה באב".

"אולי אינך יודע", חזר רבי לוי יצחק ואמר לו, "שתשעה באב הוא יום צום, ואסור לאכול ולשתות בו"?

"לא, רבי, אכן יודע אני שתשעה באב תענית ציבור היא, ומן החמורות שבהן", השיב הלה בעזות מצח.

"אה, אז בודאי חלוש אתה, והרופאים אסרו עליך את התענית"… ניסה ר' לוי יצחק לחפש לו זכות.

"חס ושלום", השיב הלה כשהוא מחייך, "בריא ושלם אני בכל רמ"ח אבריי"!

נשא רבי לוי יצחק עיניו למרום וקרא: ריבונו של עולם, ראה עד כמה מידת האמת של יהודי מגעת, נוח לו ליהודי זה להשים עצמו רשע, ובלבד שלא להוציא שקר מפיו…

שימון הגלגלים עם טלית ותפילין…

ועוד מסופר, שפעם בדרך הליכתו ראה עגלון אחד, מיהודי העיירה, שהיה עומד עטוף בטליתו ומוכתר בתפילין, עוסק בתפילתו וּמְזַפֵּת דרך אגב את אופני העגלה, הסתכל רבי לוי יצחק כלפי מעלה, ואמר: ריבונו של עולם, ראה והביטה כי אין קדוש כעמך ישראל! הרי לפניך עגלון יהודי, איש פשוט מן הפחותים שבעם, ובכל זאת גם בשעה שהוא מזפת ומשמן את אופני העגלה הריהו לבוש בטלית ותפילין, ועוד מתפלל לפניך…

עד היכן מגיע כח לימוד הזכות שצריך האדם להרגיל עצמו!!!

עלו בידינו כמה יסודות:

א. חובתנו להתייחס לכל יהודי ויהודי באשר הוא, להקדיש לו תשומת לב מלאה, גם אם הוא יחיד עליך להרגיש שהוא עולם ומלואו כמו שיושבים רבים לפניך!

ב. חובת האדם לצאת מתוך עצמו ולנסות עד כמה שיכול להרגיש את הזולת, בכל מצב, בצער ובשמחה.

ג. לדון כל אדם לכף זכות, ובאמת.

מדרגתנו נמדדת לפי מה שאנחנו!

ומעתה לענייננו:

נקדים יסוד עצום וחשוב – אין באפשרותנו להשיג ולוּ במעט את שגב גדלותם ורום מעלתם של גדולי האומה. אין בידינו את הכלים לאמוד זאת, גם אם נרצה. משום שקצרה השגתנו מלהבין היקף ועוצם מדרגתם.

אולם דבר אחד ברור. חז"ל באו ללמדנו שכל גדול וגדול בדורו הרי שמדרגתו נמדדת ונאמדת לפי מצב דורו, ואין לנו לנסות ולהשוות בין גדולים ובין מדרגתם כאשר כל אחד חי בדור אחר, וכל שכן כאשר מדובר בדורות קדומים מאוד ביחס אלינו.

ועומק גדול מונח כאן עבורנו. אין הקב"ה דן אותנו כביכול לפי דורות קודמים ולפי מדרגת הקדמונים, אלא רק – ואך ורק – לפי מצבנו אנו בדורנו…

הלקח מאבי האומה

ומעתה נוכל למצוא כמה יסודות לימד אותנו אברהם אבינו בעבודת ה', והם חשובים עד למאוד.

אברהם אבינו היה הראשון שהכיר את בוראו, והיה צריך – בגפו ממש – לעבוד את ה' נגד כל הזרמים ועובדי האלילים שהיו קיימים בעולם.

לא זו בלבד, אלא שהיה צריך לעמוד לבד, וכך להזהיר ולהשיב את העם אל ה'. כיצד היו תחושותיו והרגשותיו כשנפגש עם היהודי הראשון והיה צריך לשכנעו לא לעבוד אלילים… וכיצד עם היהודי השני, וכך יהודי אחר יהודי…

אברהם אבינו התייחס לכל אחד כאילו כל האומה נמצאת לפניו, לא רק כאילו שבעים איש נמצאים לפניו, אלא כל האומה וכל העתיד של עם ישראל נמצא לנגד עיניו, פשוטו כמשמעו.

להתנתק מהעצמיות ולחיות את הזולת

ועוד מדרגה לימד אברהם אבינו.

עבודת האדם בהשפעתו לזולת צריכה להיות תוך כדי ניתוק מוחלט משיקוליו העצמיים, עליו להיות קשוב ודרוך למה שחשוב ורצוי עבור חברו, ובזה להתרכז. וכפי שמצינו ששחט שלושה פרים על מנת להאכיל למלאכים שלוש לשונות של בקר, אף על פי שהוא עצמו נשאר עם מאות קילוגרמים של בשר…וכן על זו הדרך בעשיית החלות עוגות, שאפה עבורם שלושה סאים, כאשר כל סאה שווה במשקלה לערך 12 ו-2/3 ק"ג, וביחד 37.5 קילו, שזו כמות עצומה!!

וכל כך למה?

בכדי שהפת תיאפה הדק היטב, בצורה הטובה והמשובחת ביותר, שהרי מצינו בגמרא (ביצה יז, א) הלכה לגבי יום טוב: ממלאה אשה כל התנור פת, למרות שאינה צריכה אלא פת אחת, מפני שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא, והחום אינו מתפשט ונאבד. אם כן, על מנת שהפת תיאפה באופן המשובח ביותר, צריך שכל התנור יהיה מלא ממש, ועל כן אף שלא היה צריך לאורחים אלא פת מועטת כדי שובעם, מכל מקום אברהם אבינו רצה לעשות הכנסת אורחים על הצד הטוב ביותר, שתהיה זו הפת המשובחת ביותר, ועל כן ציוה למלאות את התנור כולו בפת.

ומה תאמר? הוא ייוותר לאחר מכן עם עשרות ק"ג של פת…כל זה אינו שיקול!!!

השיקול היחיד שעמד מול עיניו הוא – מה נכון לעשות ומה נכון לתת לזולת – בלבד!!!

בנוסף למדנו מאברהם אבינו ע"ה כיצד יש ללמד זכות על האחר, על אף היותו של האחר עובד עבודת אלילים, וזו היא מדרגתו הגדולה – לראות תמיד אך ורק את טובת ותועלת הזולת בלא שום שיקולים אחרים וללמד עליהם תמיד זכות.

זוהי הדרך והמורשת שהשאיר לנו אברהם אבינו, ואותה עלינו להמשיך.

נח מול בני דורו

לעומת זאת, אצל נח, עיקר עסקו היה בהעצמת מדרגתו שלו, וכמבואר בפירוש המהרש"ל, שיש דורשים לגנאי כיון שלא היה לו עסק עם בני דורו הרשעים, ובודאי היו לו מניעים וסיבות טובות שלא להתערב עמהם, אך עדיין יש שדרשוהו לגנאי על כך, לפי גודל מדרגתו כמובן, ועל כן דקדקה התורה לומר אצלו "את האלהים  התהלך נח", ולא כפי הנאמר אצל אברהם "התהלך לפני", "אשר התהלכתי לפניו".

"אמר רבי נחמיה: משל לאוהבו של מלך שהיה משוקע בטיט עבה. הציץ המלך וראה אותו. אמר לו עד שאתה משתקע בטיט הַלֵך עמי. הדא הוא דכתיב "אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֵךְ נֹחַ".

ולמה אברהם דומה? לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות אפלים, הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון. הציץ המלך וראה אותו. אמר לו: עד שאתה מאיר לי דרך החלון בֹּא והאר לפני. כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: עד שאתה מאיר לי מאספוטמיה ומחברותיה (ארם נהריים וסביבתה) בֹּא והאר לפני בארץ ישראל" (מדרש רבה, ל, יא).

ושוב נדגיש, אף על פי שאין אנו יודעים ערכם של גדולי האומה, אולם כל מטרתנו לבאר, במקצת שבמקצת, מדרשי רבותינו ז"ל שאמרו, שאילו היה נח בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.

א. ללמדנו שאין לדמות בין דור לדור.

ב. להראותך מה כוחה של השפעה על הזולת.

"רשעים" או "רשאים"???

נחתום עניין זה במעשה שאירע וממנו יש ללמוד היאך על האדם להרגיל עצמו לדון את חברו לכף זכות, גם אם על פניו נראה לו שאין צד לזה.

בארצות הברית, התפללו שני רבנים מופלגים בתורה הנערצים יחדיו, אחד מהם נודע בכינויו הרב מֵאַראַד, והשני היה רבה של העיר איהעל. הרב מֵאַראַד, שהיה דבק מאוד בהלכה, ראה איך רבה של העיר איהעל מחליף את התפילין דרש"י בתפילין דרבנו תם באמצע חזרת הש"ץ. לאחר התפילה ניגש אליו והביע בפניו את תמיהתו: הרי המשנה ברורה פסק שלא לעשות כן שלא יסיח דעת מתפילת החזרה?

ענהו הרב מאיהעל: כך נהגו אבותיי הקדושים, ואני ממשיך לנהוג כך אחריהם, אינני טוב יותר מהם. השיב לו רבה של אראד: "הם רשעים"… הרב מאיהעל הזדעזע והתחלחל בשומעו זאת, ועוד מפיו של תלמיד חכם ובר אבהן, אך החריש ולא ענהו דבר.

כעבור תקופה, נפגשו שני הרבנים באיזו שמחה, ואז החליט הרב מאיהעל לשאול את הרב מאראד לפשר אמירתו יוצאת הדופן בחומרתה, "מדוע קרא כבודו לאבותיי הקדושים 'רשעים'??? וכי מה פגם מצא בהם"? "חלילה לי", נזעק הרב מאראד, "חלילה וחס שאומַר כך על קדושי עליון, מעולם לא אמרתי 'רשעים' אלא שהם 'רשאים' (הנשמע בהגייה חסידית כ'רשעים'), והתכוונתי לומר שדווקא הם רשאים לנהוג כך, לפי גודל מעלתם ועוצם קדושתם, אך אתה אינך 'רשאי' לעשות כמעשיהם"…

הילד הראה למלמד המאחר את השעון…

מעשה שהיה בתלמוד תורה בו נהג המלמד לכתוב ציונים בסוף השבוע על צורת התנהגות התלמיד במשך השבוע שחלף. והנה, אחד הילדים, בכיתה א' או ב', היה מקבל בדרך כלל ציון טוב, אולם באחת הפעמים הביא פתק מהרב שבו ציין שהשבוע הילד לא התנהג כראוי. האמא היתה מודאגת, הלא בנה הוא ילד טוב, רגיל להביא ציונים טובים, ומה קרה הפעם? הלכה וסיפרה זאת למנהל, וזה שאל את המלמד מדוע כתב כך. השיבו המלמד: הוא התחצף ממש, ומהי החוצפה? יום אחד קרה שלא הספקתי להגיע בזמן לכיתה, והילד היה בחצר, ובשעה שהגעתי, הושיט הילד את ידו והראה לי על שעונו, כאומר "תראה כמה אתה מאחר"…, זו חוצפה ממדרגה ראשונה! הייתכן שילד יוכיח את המלמד?

הלך המנהל וסיפר זאת לאֵם הילד, שהלכה לשאול את בנה לפשר העניין, תשובתו של הילד העמידה אותה על האמת:

"אף פעם לא התחצפתי", טען, "רק לילה קודם לכן קיבלתי מסבתא שעון חדש, ורציתי לשמח גם את המלמד שיראה את המתנה שקנו לי"…

הנה לנו דוגמא לדבר, תלוי איך אתה מפרש וכיצד אתה מסתכל, הילד רצה להראות שהוא אוהב את המלמד, ואילו המלמד פירש זאת להיפך.

ואולי אפשר להוסיף, אמר מו"ר מרן הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל, שאיך נכשל המלמד? משום שהוא איחר, וזה לא בסדר, ואם כן עבירה גוררת עבירה (שעל ידי כך דן לכף חובה), שאפילו שזה קשה, אבל צריך לעשות מאמצים להגיע בזמן, ומשלא עשה כך השתלט עליו היצר הרע, והוא חשד בילד שבעצם היה נקי וזך ללא שום חשד. ולכן לפני שחושדים באדם, צריך לחשוב היטב, וזה קורה אצל כל אחד ואחד, בין אדם לחברו.

הבת הצעקנית…

וכפי שהיה מקרה בבניין אחד. לאחד השכנים היתה בת שהגיעה לפרקה, ובאו לברר אצל שכנו, וענה שבאמת בלימודים היא מצוינת, אבל פעם שמע אותה שכל כך התחצפה, כשדיברה בקולי קולות, ממש חירופים וגידופים, ולבסוף התברר שהבת הזאת היתה צריכה לעשות הצגה של סוף השנה, ובהצגה היה תפקידה לצעוק על הנביא, כמו שכתוב שנביאי השקר צעקו על הנביא ירמיהו, ולכן היא צעקה בקול רם על "ירמיהו הנביא" כביכול, והשכן הזה ששמע אותה, לא חקר ולא בירר, והוא כבר יודע שהבת הזאת חצופה ומדברת דברים קשים.

ולכן צריך ללמוד מתוך סיפורי התורה, שלפני שמחליטים על מעשה של אדם, שזה דבר שלילי, צריך קודם לכן להשתדל לדון לכף זכות, ואפילו אם לא יודעים מה הזכות, צריך לדון לכף זכות, ואפילו אם לא יודעים, צריך לחשוב שכנראה יש איזו סיבה. ולכן כתוב באגרת הרמב"ן שההסתכלות הנכונה על כל אדם ואדם היא שצריך לחשוב עליו שהוא יותר טוב ממני, כי אפילו אם הוא עושה עבירות, בטח הוא שוגג, או שהוא אינו מבין.

ואם נדון לכף זכות, ידונו אותנו בשמים לזכות..

***

ובסיום דברינו נבחין בתובנה נוספת. עד כמה ועד היכן מגיע הכח בדיבור ובכל מילה של יהודי, כדוגמת 'רשעים' או 'רשאים', ובהשלכות שעלולות להיות אם נפרש דברים כפי הבנתנו מתוך אינפורמציה שאינה מדויקת או אפילו שיקרית, ובכך לגרום לעוגמת נפש רבה, כדוגמת המעשה הנ"ל אודות השידוך שהתבטל בגין הבת "הצעקנית" שהתברר למפרע שלהד"ם, והיא בעצם היתה כלילת המעלות.

יסוד חשוב זה נלמד מפרשתנו, פרשת 'תזריע'.

חייו של מספר לשון הרע

"והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". (ויקרא יג, מה-מו).

"מה נשתנה מצורע שאמרה תורה "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"? הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה "בדד ישב" וגו'. (ערכין טז, ב).

והמדרש מספר:

מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות הסמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר: 'מי רוצה לקנות סם חיים?' נדחקו עליו הבריות לקנות ממנו. רבי ינאי ישב ולמד בטרקלינו אמר לו: 'בוא, עלה למכור לי', אמר לו: "אתה והדומים לך אינם זקוקים לזה'. הפציר בו שיעלה אליו בכל זאת. עלה אליו, הוציא לו ספר תהילים והראה לו פסוק: 'מי האיש החפץ חיים…' מה כתוב בהמשך? 'נצור לשונך מרע…'

ואף שלמה המלך מתריע ואמר: 'שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו'.

ומתאר המדרש כיצד הכריז ואמר רבי ינאי כשכולו נרעש:

"כל ימי הייתי קורא את המקרא הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוטו, עד שבא רוכל זה והודיעני. לפיכך משה מזהיר את ישראל 'זאת תהיה תורת המצורע' – תורת המוציא שם רע". (ויקרא רבה טז, ב).

רבות נתחבטו רבותינו, בעלי המוסר ומפרשי האגדה, בדברי המדרש. בראש ובראשונה, איזה חידוש נתחוור לו לרבי ינאי בפסוק "מי האיש החפץ חיים" שלא ידעו, ורק עתה נתוודע לו על ידי אותו רוכל, ואילו לפני כן לא הגיע לחקר טעמו ונימוקו?

ועוד, איזה סמיכות עניינים יש ללשון הרע עם תורת המצורע?

עונשו של מספר לשון הרע – לא רק לכפר אלא גם לתקן

ביאור נפלא כתב הגאון רבי ראובן כץ בספרו "דודאי ראובן" (חלק ב עמ' לז), ולתועלת הקוראים נציג את הדברים.

משמעות דברי חז"ל מוכיחה שהנגעים באים כעונש על חטא לשון הרע. ובכך ניתנת להבנה בשתי דרכים.

חז״ל אמרו כי הנגעים באים על האדם בעוון לשון הרע ורכילות. לכאורה אפשר להסביר את העונש שהוא בבחינת מידה כנגד מידה, מתוך משמעות רוחנית גרידא. כיון שהאדם הרגיל את לשונו לדבר סרה באנשים ולהוליך את דבריהם הרעים לבין הבריות, לכן הוטל עליו לשבת בודד, כדי שבאותו זמן יתן את ליבו על מידה מגונה זו וישוב בתשובה שלמה, לתקן את מעשיו והליכות חייו. בבדידותו ימצא את הזמן לשוב על חטאו ולהכיר באיוולתו.

אולם אם נתבונן ביתר שימת לב בעניין רכילות ולשון הרע ותוצאות הפעולה הנגרמות בעטיה, נראה ונלמד לדעת כי העונש המוטל על המדבר אינו רק עונש שמקורו רוחני בלבד, אלא זהו עונש הבא לתקן ולשנות את אורח ודרך חייו של האדם להנאתו החומרית והארצית, נוסף לתיקון ולכפרת חטאו הרוחני.

כלומר, העונש אינו רק כדי לתקן את החטא ולכפר על עובר העבירה, אלא שהוא נועד בראש ובראשונה לשרש את הרע מהאדם ולהכשירו לחיים רגילים ותקינים בעולם הזה.

העין רואה והאוזן שומעת כי מי שנפשו לקתה במידה המגונה והמושחתת של רכילות ולשון הרע, אינו מסוגל מטבע עצמיותו לחיות בשלום עם סביבתו הקרובה והרחוקה. בגין מידה רעה זו של רכילות ולשון הרע מַשְׂנִיא האדם את עצמו על כלל האנשים. שוב אין חברים יכולים להיות מסורים לו, ושוב אין אנשים יכולים לרחוש לו אֵמון ולסמוך בשקט ובלב בוטח על אחריותו ונאמנותו.

מתוך הניסיון, ידוע היטב, כי אנשים שלשונם נעה בסיפורי כזב ורכילות על חבריהם, מאבדים את חינם וערכם גם בעיני אנשי המשפחה הקרובים ביותר אליו. ומה גם כאשר אף אדם זהיר במעשיו ורציני בדרכיו לא ירצה לקשור איתו קשרי מסחר, שותפות בעסק ואפילו רק חברות גרידא, שכתוצאה מכך מפסיד ומאבד אדם כזה את פרנסתו ויורד ממעמד חייו.

מה התחדש לרבי ינאי?

ומתוך ראיה נכוחה זו של תוצאות דברי הרכילות ולשון הרע, אנו מבינים יפה את דברי המדרש ואת העניין המיוחד אותו גילה הרוכל במשמעות הפסוק של ״מי האיש החפץ חיים".

תחילה סברו כולם כי הרוכל מתכוון למכור סם ורפואה שהם גופם מהווים תרופה בשביל חיים ואורך ימים. לכן הפציר בו אף רבי ינאי שיגלה לו במה מדובר וימכור לו את התרופה. אולם הרוכל סירב וטען כי התרופה במהותה אינה מיועדת לא לרבי ינאי ולא שכמותו. אבל כשרבי ינאי עמד על בקשתו, הוציא הרוכל ספר תהילים רגיל, וקרא ממנו את הפסוק של ״מי האיש החפץ חיים״.

בקריאה זו של הרוכל ״מאן בעי למיזבן חיי״ והסתמכוֹ על הפסוק של ״מי האיש החפץ חיים״ ו״שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו״, נתגלה לרבי ינאי משמעות עמוקה ורחבה שעד היום לא עמד עליה.

בעוד שתחילה למד והבין את משמעות הפסוקים שבאים להבטיח חיי עולם הבא לאדם שמקיים את ציוויים ושומר פיו ולשונו מדבר רע, הרי שכעת התחדדה אצל רבי ינאי משמעותם הנכונה, כי השמירה מרכילות ולשון הרע הם דרכים להנאתו של האדם בעולם הזה, וכי בכך מתווה התורה דרך חיים ממש לכל ההוגים בה ומחזיקים במצוותיה.

כוונת המקרא של ״שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו״ היא מתן עצה והוראת חיים לכל אדם בעולם הזה. כי על ידי התרחקותו מרכילות ומלשון הרע הוא מרחיק מגופו ונפשו כל צרה ומצוקה שעלול להסתבך בה עם הבריות. כך גם המובן של דברי דוד המלך ״מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב״, הוא עצמו נועד כדרך של ישועה עבור האדם בחיי העולם הזה. כי על ידי קיום ״נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה״ מגיע האדם לידי חיי שלום ושלוה, חיי בטחה ומישור עם כל העולם, והוא מקובל על הבריות, והבריות מרוצים לו.

הבדידות מתקנת את הפירוד והפילוג

ולכן אמרה התורה ״זאת תורת המצורע — המוציא שם רע״. כי מי שלקה בעין רעה ולשונו מדברת סרה באחרים, הרי בגלל זה באים עליו הנגעים, כמאמרם ז״ל (ערכין טז, א. ויומא יא, א). והרפואה לתקן זאת ולשרש מקרבו את הרעה הזאת, הוא שישב בדד מחוץ למחנה. שכן על ידי ישיבה מובדלת מן הבריות והינזרות מחֶבְרַת אנשים יבוא להרהורי תשובה ותיקון המידות. בכך ימצא את תיקונו שירפאהו ממשוגת רוחו ויוכל למצוא שוב את מקומו ומעמדו בקרב הבריות בחיי העולם הזה.

צרעת – מחלת הנפש

חיזוק לרעיון זה טמון באחד הפסוקים בפרשה, בה נאמר על המצורע – ״והובא אל הכהן״. והתמיהה גדולה, המצורע היה צריך לכאורה לבוא תחילה אל הרופא, ומדוע אם כן הוא נשלח אל הכהן?

אולם למעשה אין הדבר כן. כי המצורע אינו זקוק כלל ועיקר לרופא, אחרי שמחלתו אינה למעשה מחלת הגוף, כפי שנתבאר לעיל, אלא מחלת הנפש. על המצורע לבוא תחילה אל הכהן, שעליו נאמר ״כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו״, על מנת שילַמֵד אותו את דיני ויסודות התורה, יורה לו את עיקרי ודרכי המידות, ידריך וינחה מה הם האמצעים שעל ידם ומכוחם יגיע לידי החלמתו ולידי יציבות חייו.

הצרעת היא תוצאה ישירה של דיבורי לשון הרע ורכילות. מקורה והתהוותה באה מכלל שנאה וקנאה, צרות עין השלובה בצרוּת נפש. וכפי שאנו מוצאים: ״רבי אליעזר אומר: עין רעה ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאים את האדם מן העולם״. הואיל וכך, ריפויה של הצרעת אינה מסורה לרופא ולרפואות, אלא עניינה הוא תיקון המידות ושינוי הטבע, לפיכך מצוּוה המצורע ללכת אל הכהן, לגשת אליו ולבקש ארוכה למכתו, כדי שהוא יסביר לו את מניעיה של המחלה, ודרכי רפואתה על פי התורה.

הפתרון לבעיה מונח דווקא אצל – "הכהן"!

ומדוע אל "הכהן"? מפני מה לא יגש לשופט או לדומיו בתפקיד?

אלא שבמידותיו ובתכונותיו הכהן הוא מזרע אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, לו היכולת והמסוגלות להמציא מזור ומרפא לנפשו של המצורע ולהטותו מחדש אל דרכי אהבת הבריות וחיי השלום.

לשון הרע זוהי מחלה אנושית.

מחלת הלשון, ששורשה בלב עקוב ונפתל וסופה השחתת השלום החברתי. אך כל הקושי של מחלה זו הוא, כי האדם אינו מכיר בה כלל. כל חטא ועוון זקוק לאיזה מעשה ממשי, וכיון שאדם עושה דבר עברה הריהו ניכר ובולט ביותר מתוך החיים הרגילים, ומרגיש החוטא שהוא עושה דבר שלא כהוגן, ולכן עלול הוא להתחרט.

אבל חטא הלשון אינו יוצא כלל מן גדר הרגילות. הלא האדם נקרא בשם "מְדַבֵּר", ואם כן איפוא, בדיבורו הוא בסך הכל ממלא לכאורה את תעודתו, הוא רק מְדַבֵּר… והחטא מזוג ושזור בתוך אותו הדיבור, ולא מתוך מעשה מיוחד, אלא מתוך שיחה נאה הוא מזיק לחברו, ופעמים שאף "לשם שמים" כוונתו…

ומאין נובעים דיבורים אלו?

בלי ספק זו תוצאה ישרה של קנאת איש מרעהו, הכרוכה בתחרות וחמדת הממונות. לצערנו, רוב בני האדם אינם מוצאים קורת רוח בחלקם. אין הם מסתפקים בשלהם, אלא רוצים להגדיל את ממונם, להאדיר את מעמדם, לפאר את דמותם ולהחמיא לאישיותם. כלל קבעו רבותינו כי טבע התאוותן – יש לו מנה, רוצה מאתים, ותמיד הוא מתאווה יותר ממה שיש לו וחומד מה שאינו שלו. כבוד חברו וממון חברו מעוררים קנאה בליבו המדוכדך, והוא נכנס למין מערבולת של שילהוב יצרים להשגת המטרה, ולשם כך כל האמצעים מקודשים, יהיו אשר יהיו, בכל רגע מזמנו הוא דואג להרבות כבודו ועושרו. ובני אדם מתחרים זה בזה, אך דא עקא, כל אחד רוצה להיבנות מחורבנו של חברו!!!

ואילו היה מספיק להם די סיפוקם… – משל נוקב

אין אנו מחדשים דבר, כבר לפני כאלף שנה זעק רבנו בחיי על דבר זה, וקבעו בספרו, חובות הלבבות, לעורר כל לבב.

בתחילה הוא ממשיל זאת כך:

"וימשול בזה כאילו אנשים הלכו אל ארץ רחוקה כדרך עקוב, ויש להם ללון במחנים רבים, ויש להם בהמות רבות טעונות במשאות גדולות, והאנשים במתי מעט, ולכל אחד מהם בהמות רבות שהוא צריך לטעון ולפרוק אותם פעמים. ואם יעזרו איש את אחיו לטעון ולפרוק ויהיה חפצם בשלום הכל ולהקל מעליהם ושיהיו שווים בעזר ובסיוע ביניהם יגיעו אל הטוב שבעניינים. ואם יחלק ליבם ולא יסכימו לעצה אחת וישתדל כל אחד מהם לעזור לעצמו לבד, ילאה רובם".

ואת הנמשל, אין צורך לומר, אולם אמרותיו הטהורות בגדר התוצאה נכונות לעכשיו, ועלינו רק להתבונן בהם:

"ומן הפנים האלה אחי, כבד העולם על יושביו, ונכפלה עליהם עבודתו וטרחו. מפני שרצו להתייחד כל אחד מהם בחלקו בו וביותר מחוקו ממנו, ומפני שרצו ממנו יותר מחוקם וביקשו בו אשר לא להם, מנעם העולם חוקם ממנו, ולא המציא להם חלקם בו, על כן אינם מרוצים ממנו, ואין אחד בהם שאינו מתרעם בו ובוכה עליו, כי ביקשו בו מותרי המחיה ומנעם הוא די הסיפוק אלא לאחר הטורח הגדול והיגיעה הרבה. ואילו היה מספיק להם די סיפוקם ותהיה השתדלותם שווה לתועלת כולם ויהיו שווים בענייניהם היו מנצחים עולמם ומגיעים אל יותר מחפצם בו. ולא די להם שאינם עוזרים זה לזה על עולמם אלא מחלישים קצתם את קצתם ומעכב כל אחד מהם על חברו ומרפה כוחו עד שלא יגיע אחד מהם אל בקשתו ולא ישיג תאוותו". (חובות הלבבות שער חשבון הנפש פ"ג)

והזעקה – מהדהדת…

אילו היה מספיק להם די סיפוקם – היו מנצחים עולמם ומגיעים אל יותר מחפצם בו!!!

שכרו של החוסם פיו

אחד מתלמידי מרן ה'חפץ חיים' שהיה מחונן בכח הרטוריקה וכישרון נאום, התאונן פעם לפניו: נשאתי דרשה במשך כשעתיים על זהירות הלשון ואיני רואה כל תועלת, עולם – כמנהגו נוהג!

השיבו רבינו: אני מתפלא על דבריך. ידועים דברי אדוננו הגר"א שבעד כל רגע ורגע שאדם חוסם פיו זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער, וכעת הגע בעצמך! זה הכל בעד רגע אחד של בלימת פה, תאר לך את גודל השכר והתענוג שזוכים עבור שעתיים שלמות של שתיקה מדיבורים אסורים, היש לשער ולהעריך מה פעלת ועשית? זיכית ציבור שלם להימנע מלדבר לשון הרע למשך שעתיים!!!

מוטב שיאבדו שבעים ישיבות ולא אכנס בחבורת בעלי לשון הרע!

בספר מכתבי החפץ חיים (עמוד פ) מסופר שכאשר פרצה מחלוקת בישיבת ראדין סביב הדמות הראויה לכהן בתפקיד המשגיח, בתחילה ניסו להעלים העניין מהחפץ חיים, ולאחר מכן, כשנודע לו הדבר, נשברה רוחו מאוד ונכנס לישיבה ודרש כשעתיים על עוון המחלוקת במרירות נפש, ותמצית דבריו נסבה על דברי הרמב"ם שפסק כי כת מספרי לשון הרע אין להם חלק לעולם הבא, הוא דן בנושא, נגע בהשלכותיו, וכאשר סיים אמר:

כל אחד מבעלי המחלוקת חושב שהוא עושה למען האמת ויושב ועמל בתורה, ואם כן איך ידחוהו מעולם הבא, אמנם דעו שאם הרמב"ם פסק להלכה שאין לו חלק לעולם הבא, לא יועיל שום עצה וזכות!! מה אתם חושבים? כי אצטרף גם אני לחבורתכם? דעו! כי עם כל חביבותי ללומדי תורה אני אומר לכם, מוטב לי שיאבדו אפילו שבעים ישיבות משאכנס בחבורת בעלי לשון הרע!! חתם.

דמעתה של הטבחית

במקרה אחר, יצא החפץ חיים בלוויית רב אחד למסע לדבר מצוה. בדרכם סרו לפונדק באחד הכפרים כדי לסעוד את לבם. בעלת הפונדק זיהתה מיד את שני האישים הדגולים, הושיבה אותם ליד שולחן מיוחד ודאגה שישרתו אותם כראוי. כאשר סיימו השניים את הסעודה, ניגשה אליהם ושאלה: "כיצד מצא חן בעיניכם האוכל שלי?".

"טוב מאוד, נהנינו מאוד", השיב החפץ חיים בהתפעלות.

"ומה אתם אומרים?" פנתה אל הרב השני.

תשובתו לא איחרה לבוא: "די טוב, אך היה מלוח מִדַי, לטעמי".

אך שמעה זאת האשה ומיד פנתה לעבר המטבח. ה'חפץ חיים' החוויר והיה נסער מאד. "אינני יכול להאמין! כל ימי נמנעתי מלדבר ומלשמוע לשון הרע, מדוע איפוא אירע עתה ששמעתי דיבורי לשון הרע? אם הייתי יודע זאת מראש, לא הייתי יוצא לדרך".

בראות הרב את תגובת ה'חפץ חיים' נבהל: "וכי מה אמרתי בסך הכל, מה היה נורא כל כך בדבריי? אמרתי שהאוכל היה טוב, ורק הוספתי שמן הראוי היה להפחית מעט מלח!"

"אינך יודע להעריך כראוי את כוחן של מילים", השיב ה'חפץ חיים' בקול מוכיח. "ייתכן והטבחית הינה אלמנה עניה הזקוקה לעבודתה. בגלל דבריך, בעלת הבית תאשים אותה שהאוכל היה מלוח. כדי להגן על עצמה, האלמנה תכחיש את דבריה ותאמר שהיא לא שמה מלח, ואפילו טעמה את המאכלים לפני שהגישה אותם".

"ואז", המשיך ה'חפץ חיים' ואמר, "בעלת הבית תאשים אותה בשקר ותאמר לה: "האם הינך חושבת שהרבנים שקרנים?! את היא זו ששיקרת!" הן תתווכחנה, ובעלת הבית תרגז עד כדי כך שהיא תפטר את המבשלת המסכנה, והיא תישאר מחוסרת עבודה".

"ראה נא לכמה עבירות גרמת", הוסיף ה'חפץ חיים', "דיברת לשון הרע, גרמת לבעלת הבית ולי לשמוע לשון הרע, השפעת על כך שבעלת הבית תחזור על דברי הלשון הרע בפני המבשלת, זהו כבר חטא של רכילות, גרמת שהטבחית תשקר, בגללך בעלת הבית ציערה אלמנה וגרמת לריב בין אנשים".

משסיים ה'חפץ חיים' את דבריו, אמר הרב בשקט כמצטדק: "דומני שיש כאן גוזמה גדולה! לא יתכן שהמילים שאמרתי יגרמו לכל זאת!"

"הבה נלך למטבח וניווכח", אמר לו החפץ חיים.

בפותחם את דלת המטבח, הבחינו בטבחית, שעמדה כשהיא מוחה דמעות מעיניה. הרב הבין את מה שגרם, הוא חש אל הטבחית, התנצל על הנזק והצער שנגרמו לה, והתחנן בפניה שתסלח לו, לאחר מכן פנה אל בעלת הבית וביקש בתחינה שתסלח לטבחית ותניח לה להמשיך בעבודתה. ואף תשלום הציע לה, ובלבד שלא תפטר את הטבחית.

בעלת הפונדק היתה אשה טובה ונדיבה: "בודאי, בודאי", אמרה, "המשך עבודתה אצלי אינו מוטל בספק. רק רציתי שהיא תדע שצריכים להיות זהירים. היא טבחית מעולה והיא אכן תישאר במִשְׂרָתָה".

בשכרותו הפסיד את עולמו

על מעלת השומר פיו ולשונו ניתן ללמוד מהסיפור הבא:

מעשה בבחור ששתה בפורים יתר על המידה, כשהיה בגילופין, נכנס בשכרותו אל החפץ חיים ובקשתו בפניו, שהרב יבטיח לו, לא פחות ולא יותר, שהוא יזכה לשבת לידו בעולם הבא!!!

הנוכחים במקום הפצירו בבחור שיעזוב את המקום אולם ללא הועיל. לבסוף נעתר לו החפץ חיים ואמר לו בנחרצות:

"אם אתה מקבל על עצמך שתשמור את לשונך מלדבר לשון הרע, אני מבטיח לך שתשב לידי בעולם הבא"!!!

הבחור הנ"ל, למרות היותו שיכור, היסס מלקבל עליו קבלה זו, והעדיף לוותר על הזדמנות פז שהבטיח לו החפץ חיים…

ולמעשה, כל אחד יכול לזכות לעולם הבא, כפי שכותב הגר"א באיגרתו:

"אבל העיקר לזכות לעולם הבא – בשמירת פיו. וזהו יותר מכל התורה והמעשים כי הפה הוא קודש קדשים".

ואלמלי היו בני אדם משתחררים מן אותה הקנאה הגורמת לדיבורי לשון הרע הבאים בעקבותיה, בודאי שהיתה באה אז רפואה לאנושות כולה..