ושבו בנים לגבולם

שלושים שנה ל"מבצע שלמה" (התשנ"א-התשפ"א) שבו הועלו ברכבת אוירית אלפי יהודי אתיופיה * "יום ליום" חוזר לרקע שהביא למבצע, הקשיים שבדרך, הפולמוס הרבני, והכרעת מרן הגר"ע יוסף שסללה את הדרך

| עובדיה חן |

לפני שלושים שנה, ביום י"ב סיוון התשנ"א. מבצע שלמה או בשמו המקורי מבצע גשמי זעף יצא לדרך כאשר ברכבת אווירית נערך פינוי מלא של יהודי ביתא ישראל שהתרכזו בעיר אדיס אבבה. בתוך 36 שעות פונו לישראל 14,310 יהודים על ידי 18 מטוסי C-130 הרקולס, מטוסי בואינג 707 של חיל האויר הישראלי מטייסת 120 (שנקראה אז "הבינלאומית") וכן 23 מטוסי בואינג של חברת אל על ומטוס אחד של חברת התעופה האתיופית אתיופיאן איירליינס.

קורות יהודי אתיופיה היו מאז ומעולם מופלאים ונסתרים. תיירים ונוסעים יהודים שביקרו באתיופיה, תיארו תמיד בהשתאות את הקהילות היהודיות שם, את שונותם מעמי הסביבה ואת התעקשותם לא להתערב בגויי הארץ.

יהודי אתיופיה חיו בניתוק מוחלט מיתר קהילות ישראל, מה שהביא לכך שבמשך השנים נשכחה מהם מסורת חז"ל, למעט טהרה כשרות נישואין גירושין מילה ומנהגים שונים. במקביל, ככל שידעו ויכלו, שמרו על ייחוסם, ומעולם לא עזבו את אמונתם בקב"ה, בשכר ועונש, מלאכים, בית דין של מעלה, גן עדן וגיהנם, תחיית המתים, משיח ואמונה בשיבה לירושלים. לעתים קרובות היו מושא לשיטות דיכוי שהופעלו על ידי מלכי האזור, נוצרים ומוסלמים.

באתיופיה התקיימו מספר קהילות יהודיות שהחשובה והגדולה שבהם היא "ביתא ישראל". חוסנה של הקהילה עד עלותה ארצה, מהווים את אחד הפלאים הגדולים של ההישרדות היהודית בגולה. זהו סיפורם של גולים שנותקו מכל קשר לעולם היהודי, עד כדי שחשבו בתמימות שהם האחרונים בעולם שנותרו כשומרי הדת היהודית.

כשהחלה התעוררות מסוימת בקרב יהודי מערב אירופה וארץ ישראל לסייע ליהודי אתיופיה, ריחפו סימני שאלה באשר לזהותם היהודית ולשאלות יוחסין וחיתון עִמם.

גם לאחר קום המדינה, לא נכללו יהודי אתיופיה בין תפוצות ישראל המיועדות לעליה. שנים רבות שלטה בקרב הממסד הישראלי גישה המבדלת אותם מהעם היהודי. בשנים 1958-1954 דנה 'הסוכנות היהודית' על העלאת יהודי אתיופיה ושלחה נציגים מטעמה לפוגשם, אך אלו לא הצליחו להגיע להחלטה ברורה בנושא. גם עמדתם של הרבנים הראשיים דאז, היתה כי רובם הגדול של ביתא ישראל אינם יהודים. ולכן הגיעו להחלטה שלא להעלותם לארץ. כך נותרו יהודי אתיופיה עומדים ריקם מול התקוה לעלות לארץ ישראל.

בשנות המשטר המהפכני באתיופיה, החלה פעילות ציבורית נמרצת למען עליית בני העדה, אחר שהיו נתונים בצרה ובצוקה, ושואה רוחנית ופיזית איימה לכלותם.

בשנת תשל"ג (1973), כשיותר ויותר עדויות על האחים הנידחים הגיעו לישראל, גבר הלחץ על הממשלה להעלות את יהודי אתיופיה, וזו מינתה את ד"ר יוסף ליטבק לבדוק את מעמדם ואת הצדקת העלאתם. מסקנות הדו"ח שלו קבעו שה"פלאשים" (כינוי ליהודי אתיופיה) זרים לעם היהודי, ואין לפעול כלל להגברת זיקתם למדינת ישראל. במקביל, החל שר הפנים להוציא צוי-גירוש לבני הקהילה ששהו בישראל, ושלפי טענתו חוק השבות אינו חל עליהם. יהודים אלו התחבאו במקומות מחבוא שסופקו על ידי הועד הציבורי למען יהודי אתיופיה, והמתינו לישועה.

הכרעה היסטורית

באותו זמן, מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל היה בראשית כניסתו לתפקיד הראשון לציון, ורס"ר חזי עובדיה, יהודי יליד אפריקה, שנמנה על ראשי הפעילים למען העלאת יהודי אתיופיה, פנה למרן על מנת שיחוה דעתו בנושא.

מרן נכנס לעובי הקורה, ואחר דרישה וחקירה בספרי רבותינו הפוסקים, וראיון עם הקיסים (ראשי העדה), צלל במים אדירים והעלה בתשובה הלכתית מנומקת ומורחבת (שהתפרסמה מאוחר יותר בספרו שו"ת "יביע אומר" ח"ח אבה"ע סי' י"א) כי האתיופים הם יהודים גמורים מצאצאי שבט דן. בהסתמך על הרדב"ז ומהריק"ש וגאונים נוספים בדור הקודם, קבע מרן כי בני איש אחד נחנו ואב אחד לכולנו, ויש לפעול להביאם לארץ על פי חוק השבות, ואינם צריכים לעשות גיור, אלא לחומרא בעלמא.

מבין ההכרעות ההלכתיות הרבות שהונחו על שלחנו של מרן בכל שנות הנהגתו, דומה כי זו ההכרעה הנועזת והמשמעותית ביותר שלו, הכרעה אמיצה הנוגעת בחייהם האישיים של עשרות אלפי משפחות.

ביום שישי, ז' באדר א' תשל"ג (9 בפברואר 1973), השיב מרן למכתבו של חזי עובדיה, והביע את עמדתו שדינם של ה"פלאשים", הוא כדין יהודי שנשבה, ושמצוה לפדותם ולהחיותם, וקרא לממשלת ישראל ולסוכנות היהודית לפעול לעלייתם כשהוא מגדיר זאת כ"משימה קדושה".

בתשובתו בשו"ת יביע אומר הנ"ל, הרחיב מרן את ראיותיו ונימוקיו במשא ומתן לאורך ולרוחב בבקיאות עצומה כדרכו בקודש, והסיק במלים הבאות: "אתה הראת לדעת שהיהודים הפלשים דינם כישראל לכל דבר, ואינם צריכים טבילה להכנס בקהל ה'. ואין לנו לחוש כלל לשמא נתערבו בהם גויים, שגדולה חזקה. וכבר חויתי דעתי ביום ז' אדר א' תשל"ג, במכתב שהתפרסם ברבים שהפלשים יהודים לכל דבר, והסתמכתי על הרדב"ז ומהריק"ש הנ"ל. וכן ראיתי הלום בתשובה להגאון החסיד הראש"ל רבי רפאל מאיר פאניז'ל זצ"ל, שהסתמך גם כן על הרדב"ז ומהריק"ש, וכתב, ומי יבוא אחר שני המלכים האדירים האלה להרהר שמץ פיסול אחר היהודים האלה, ולא יירא לנפשו מלהיות נכווה בגחלתם, שכל דבריהם כגחלי אש, ומיוסדים על אדני האמת והצדק וכו'. ע"ש".

ובאו האובדים

למרות עמדתו הרשמית של מרן זצ"ל שכיהן כאמור כרב ראשי לישראל, עדיין לא שינתה ממשלת ישראל את יחסה, ושר הפנים המשיך להוציא צווי גירוש. ראש הממשלה דאז גב' גולדה מאיר ושרי הממשלה התנגדו להעלותם ארצה, בטענה שהמדינה לא תפיק מהם תועלת, והעדיפו להתמקד בהבאת עולים מחבר העמים.

אם כי, הדו"ח הנ"ל של ד"ר יוסף ליטבק שנכתב כחודש בלבד לפני חוות דעתו של מרן ושלל את יהדותם של יהודי אתיופיה, נגנז מיד בעקבות פרסום מכתבו של מרן.

מרן לא הסתפק בפסיקתו, ופעל ללא לאות להצלת יהודי אתיופיה, "פניתי לממשלה ולסוכנות היהודית, ולכל הארגונים בישראל ובתפוצות הגולה, לעשות הכל להעלותם לארץ ישראל, לבלתי ידח ממנו נדח. ולחנכם בבתי ספר דתיים ובתלמודי תורה, לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה" סיפר בתשובתו בשו"ת "יביע אומר" (חלק ח', אבן העזר סימן י"א).

ואכן, כטבעם של דברים, הזמן עשה את שלו, ולאט לאט התקבלו דבריו. פסיקתו החד משמעית, הביאה לשינוי ביחסה של הממשלה והסוכנות היהודית לגבי יהודי אתיופיה, וסללה את הדרך להכרה בהם כיהודים על פי חוק השבות, להעלותם ארצה, להוציאם מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה.

בישיבת שרי הממשלה ויושב ראש הסוכנות היהודית, ביום ט"ז בשבט תשל"ה, סוכם על הקמת צוות בין-משרדי לבדיקת חלות חוק השבות על יהודי אתיופיה, וביום כ' באדר תשל"ה אכן החליטו שיש להחיל את חוק השבות עליהם: "וזאת על יסוד חוות דעתו של הראש"ל הרב הראשי לישראל הרב עובדיה יוסף". היועץ המשפטי לממשלה דאז, הורה בעקבות כך להכיר ביהודי אתיופיה כיהודים על פי חוק השבות, ולא לעכב את רישומם במרשם האוכלוסין כיהודים לכל דבר.

אולם העלאתם בפועל לא התממשה עקב חילופי השלטון באתיופיה, עד עלייתו של בגין לשלטון בשנת התשל"ח, אז הוא הורה להעלות את יהודי אתיופיה ופתח ערוץ חשאי שהביא לבסוף לעלייתם. כארבעים מליון דולר, נדרשה ממשלת ישראל לשלם לשליטי אתיופיה, תמורת הסכמתם להוצאת היהודים מארצם.

כך התאפשרו ובאו גלי העלייה הגדולים לישראל בשנת תשמ"ד ובשנת תשמ"ה. המבצעים להעלאתם נקראו 'מבצע שלמה' ו'מבצע משה', ובמסגרתם הועלו כארבעים אלף איש.

הפוסל במומו פוסל

לא בקלות התקבלה הכרעתו של מרן זצ"ל בענין יהודי אתיופיה. האוירה הציבורית והממסדית הן החרדית והן החילונית היתה עוינת ביחס ליהודי אתיופיה, ובכל זאת מרן באומץ רב ונחישות עמד כחומה בצורה על משמרתו.

ואמנם פסיקה זו היתה יוצאת דופן בין פוסקי ההלכה של הזמן הזה, והיו רבנים שקראו אפילו להחרים פסק זה. בשנת תשמ"ט, שלח הגרא"מ שך זצ"ל שלוחים בבקשה לדעת את נימוקיו ההלכתיים של מרן לפסיקה זו. מרן העביר את תשובתו ההלכתית לגרא"מ שך, וזה עבר על התשובה במשך מספר ימים. בתום העיון, התבטא הרב בהתפעלות כי נהנה מאוד מהבירור העמוק והמקיף, ואף שהוא עצמו עדיין לבו מהסס בדבר, ברור לו שמרן מתבסס על מקורות מהימנים ועל יסודות איתנים בהלכה.

היו רבנים שדחו את יהודי אתיופיה, בהסתמכם על חוקרים ואנשי מדע שלא ראו בהם יהודים אותנטיים. בתשובתו בשו"ת "יביע אומר" (חלק ח', אבן העזר סימן י"א) מבקר מרן בחריפות את אותם רבנים, ובהתייחסו לדברי חכם אחד שסמך על החוקרים כתב: "ונוראות נפלאתי מה ראה על ככה לדחות דברי גאוני עולם שקובעים בודאות שאין ספק שהם משבט דן, מפני דבריהם של חוקרים שמטילים ספק ביהדותם, ומי נדחה מפני מי?! אתמהה". עוד כתב שם בהתייחס למחקר מפוקפק שנכתב בספר "אוצר ישראל": "האם על מחקר כזה יתכן לסמוך לפקפק ביהדות עדה שלמה אשר מסרו את נפשם על יחוד השם ותורתו לפי קבלת אבותיהם, ולפגום בחזקת יהדותם המיוסדת על פי עדות גאוני קדמאי".

לא פעם רמז מרן ש"כל הפוסל – במומו פוסל", ועולי רוסיה למשל לא קיבלו את אותו יחס, למרות שבכל ארצות אירופה, היתה קיימת תופעה שיהודים התערבו בנדודיהם בין גויי ארצות אלו, ושבו והתאקלמו בתוך העם היהודי.

גיור לחומרא

בשנים תשמ"א-תשמ"ה (1984-1981) הגיעו כ-7,000 עולים מאתיופיה בדרכים חשאיות. רובם עברו הליכי "גיור לחומרא", שגם נקראו "חידוש הברית". ה"קיסים" שעלו באותן שנים, הסכימו להליך הגיור. ההליך נעשה בהיותם במרכזי הקליטה של הסוכנות היהודית ונמשך שעות ספורות: ניתן לעולים הסבר על חידוש הברית עם ההלכות והמצוות שלא היו ידועות להם. לאחר מכן התקיימה טבילה במקוה לשם יהדות (בלא ברכה), כאשר לגברים הוטף דם ברית קודם הטבילה.

בי' באדר א' תשמ"ד, נשאל מרן על ידי מר אהרן כהן שהיה חבר במועצה הציבורית למען יהודי אתיופיה, באשר לעמדתו ביחס לחיוב הטבילה והטפת דם הברית. מרן בתשובתו הבהיר את אשר כתב בחוות דעתו המפורסמת, וכתב דברים נחרצים באשר לצורך להמשיך את הנהוג מזה שנים רבות לעשות גיור לחומרא: "וחלילה לבטל התקנה של הגיור לחומרא, בבחינת 'ואל תסג גבול עולים אשר גבלו ראשונים', שעל ידי כך יחלק העם למחנות, לענין נישואין עם הפלשים…".

בעצם ימי המבצע, וביתר שאת לאחריו, נפתחה מערכה ציבורית כנגד הרבנות הראשית באשר לדרישת הגיור לחומרא. רבים מבני העדה חשו פגועים מעצם הספק שהוטל ביהדותם, והם יצאו למאבק ציבורי ולהפגנות ממושכות מול בנין הרבנות הראשית בירושלים. המאבק, שנמשך לסירוגין במהלך השנים תשמ"ה-תשמ"ו, היה לאחת הפרשיות הסוערות שידעו מדינת ישראל והרבנות הראשית בתחום יחסי הדת והמדינה. המאבק לווה בגילויי דעת ועצומות בעד עמדת הרבנות הראשית ונגדה.

בעקבות כך, פירסם מרן את דעתו שמעתה אין צורך בגיור העולים. את דבריו נימק בכך שהוא סמך תמיד ובאופן מוחלט על דברי הרדב"ז ומהריק"ש שקבעו את יהדותם ללא ספק. קבלתו בעבר את הגיור לחומרא היתה לא מעיקר הדין אלא מתוך רצון שלא לשנות ולחלוק על הנוהג שהיה קיים, ומהיות טוב אל תקרי רע, ובפרט שלא היתה התנגדות לכך מצד העולים שהיו מתי מעט. לאחר שפרצה ההתנגדות בכל תוקפה וכדי לקרב את העולים שחשו פגיעה קשה במעמדם ובזהותם, הרי הוא שב לפסוק כשיטתו דמעיקרא. וכן פסק בתשובתו בשו"ת יביע אומר הנ"ל בזה"ל: "אולם לדינא לא כן אנכי עמדי, ודעתי שיש לסמוך על הפוסקים הנ"ל, שהפלשים יהודים לכל דבר, ואינם צריכים גיור אפילו לחומרא". ומשנה אחרונה עיקר (בפיסקא זו נעזרתי במאמריו של הרב מנחם ולדמן שליט"א חוקר יהדות אתיופיה ופעיל מרכזי בעלייתה ובקליטתה).

דן ידין עמו

מרן לא הסתפק בפסק הלכתי גרידא, אלא ליווה מקרוב את עלייתם וקליטתם של בני העדה. בכל עת פרס חסותו עליהם וקירבם תחת כנפי השכינה.

אחת הפעולות הראשונות שלו בענין, היה מינויו של הגאון רבי יוסף הדנה שליט"א (מעולי אתיופיה הראשונים שלמד בישיבות הקדושות) לכהן כרב העדה. מרן צפה את העתיד, וכתב לו כתב הסמכה לרבנות ותעודת הוראה עוד בח' שבט התשל"ט, בשעה שהיו בארץ רק כמה מאות עולים מאתיופיה. בכתב ההסמכה כתב מרן בין השאר: "הריני מאשר בזה כי מניתי אותו לרב ומדריך רוחני לעדה הפלשית, ולדאוג לכל צרכיהם הרוחניים, ולשמירת מסורת ישראל ברוח תורתנו הקדושה, ולקרבם לצור מחצבתם. אבקש מכל הגורמים לסייע בידו, כדי שיוכל לשמור את משמרת הקודש ברוב הצלחה, ומה' ישאו ברכה".

ביום כ"ה בניסן תשמ"ד, כשרצה הרב יוסף הדנה שליט"א, להקים ישיבה עבור העולים החדשים, ציידו מרן במכתב אל הרב עמנואל יעקובוביץ (הרב הראשי ליהדות בריטניה) כדי שיסייע בידו.

"תפטר את המנהלת!"

היה רגיש באופן מיוחד לעניינם, עודד וחיזק ונטע בהם את ההרגשה שהם כשוים בין שוים, ודאג לשילובם המלא בחברה.

הנה דוגמא: מרן חתם בימי חייו על אינספור תעודות "יורה יורה" ו"ידין ידין" וכדומה, אך על תעודות שחיטה לא נהג לחתום. במקרה אחד יצא מגדרו. היה זה כאשר באו לפניו קבוצה קטנה מבני העדה האתיופית, וביקשו שהרב יבחן אותם על הלכות שחיטה ויעניק להם תעודה. במקרה זה, נעתר להם מרן, על מנת שלא יחשבו שהוא נמנע מלתת להם מחמת סיבות חיצוניות.

גם על בניהם, נלחם מרן שלא יַפְלוּ אותם בקבלה למוסדות החינוך. והיה קורא בדרשותיו בלויין לעשות פעילות של קירוב בקרב יוצאי אתיופיה, ולרשום את ילדיהם למוסדות תורה. לפני שנים רבות, היה מקרה שבו בתו של הרב מזור בהיינה הי"ו (רבה של קהילת יוצאי אתיופיה בבאר שבע) הגיעה לגיל הגן, והוא ביקש להכניסה לגן של רשת מעיין החינוך התורני. להפתעתו, היתה שם מנהלת אשכנזיה אשר סירבה לקבלה מסיבות גזעניות. כששמע על כך מרן, התקשר מיד למנכ"ל דאז – הרב יעקב חמד, והורה לו בנחרצות: "תפטר את המנהלת!".

מקרה אחר היה בבית ספר שבו מקבלים בנות מבתים חרדיים בלבד. בית ספר זה סירב לקבל בת שהגיעה מבית אתיופי שהיה חלש ברוחניות. מרן התקשר למנהלת בכבודו ובעצמו, וביקש באופן אישי לקבל אותה לפנים משורת הדין.

לבו עמהם

תמיד היה לבו עמהם. שימש להם לאב רחום וכתובת לכל בקשה. שמח בשמחתם ואל כוס יגונם צירף דמעתו. ואף הם השיבו לו אהבה על אהבתו, וראו בו את אביהם הרוחני.

מעיד החזן ר' ציון יחזקאל הי"ו את שראו עיניו: פעם ליויתי את מרן בצאתו מ"היכל שלמה", ובחוץ היתה שביתת רעב של יהודי אתיופיה שֶׁמָּחוּ על היחס המשפיל אליהם. מיד כשהם ראו את מרן, באו כולם וממש התנפלו לרגליו לנשק שולי גלימתו. מרן בירכם ושימחם בדברי נחמה שנאמרו ממש בדמעות, והתעכב אתם למעלה מעשר דקות. לאחר שנפרדנו מהם, אמר לי מרן: "הם יהודים מסכנים, צריך לעזור להם כמה שיותר. בגלל שצבע עורם כהה, ובגלל שהם עניים, אף אחד אינו מסתכל עליהם. אם היה להם כסף, או שהיו מאירופה או מרוסיה, לא היו מתנהגים אליהם כך".

הרב מנחם ולדמן שליט"א נציג הרבנות הראשית לעניין יהדות אתיופיה, מספר על פעילותו של מרן למענם: בי"ג בתמוז תשמ"ג פניתי לגאון הרב עובדיה יוסף בהיותו הראשון לציון ואני בראשית שנותיי בקליטתם הרוחנית. ביקשתיו לסייע בקליטתם הדתית של ראשוני העולים ובפרט במוסדות החינוך הדתיים, וזאת באמצעות פנייה אל הרבי מליובאוויטש. כעבור כשבועיים, בג' מנחם אב תשמ"ג, קיבלתי מכתב ארוך ומכובד לשלוח לרבי, כתוב בכתב ידו היפה והמיוחד.

לאחר שפירט במכתב את עובדת יהדותם, הוא הסביר את הבעיה בה נתונים בני העדה ואת הצורך בקליטתם התורנית: "דא עקא, כי למרות שהפלשים מוכנים ללמוד ולקיים כל מצות תוה"ק כקבלת חז"ל, שבת, כשרות, טהרת המשפחה, וכו', אולם מוסדות הקליטה במדינת ישראל אשר רבים ממדריכיהם חילוניים ופורקי עול, נמנעים מלהקנות את הערכים המקודשים של עם ישראל ולהנחילם לאחינו הפלשים, הצמאים לדבר ה'. וכמה פעמים שהלכתי אליהם למוסדות הקליטה, ואף בבואם אלי לירושלים, דיברתי עמהם (באמצעות מתורגמן מעדת הפלשים אשר זכה ללמוד בישיבות שלנו) על שמירת מצות התורה כפי הקבלה שלנו, וקיבלו דברי בהתלהבות רבה, אבל לדאבון לבנו חסרות לנו ידים נאמנות עובדות שיבאו ללמדם תורה ודעת, לפני שיתפזרו בכל רחבי הארץ. ומה מאוד יכאב וידאב לבנו על עדה שלמה עם שרידי חרב אשר ח"ו צפויה ליפול בידי חילוניים המסיתים נגד תורתינו הקדושה. ואין דורש ואין מבקש".

וכאן הוא פונה בבקשה מעומק הלב: "לפיכך אחלה פני אדוני גאון ישראל ותפארתו שליט"א להורות לצאן מרעיתו חסידי חב"ד שבארץ הקודש שיואילו להחלץ חושים לקרב את אחינו הפלשים לצור מחצבתם, כמו ליתר שבטי ישראל, ולעודדם לחנך ילדיהם במוסדות התורה בישראל. ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה, וזכות הרבים תלויה בו…".

שארית הפליטה

במשך כל השנים, שימש מרן ככתובת הלכתית בנושא יהדות אתיופיה, וגם גורם המשפיע על החלטות ממשלת ישראל בענין. דעתו באשר ליהודי אתיופיה היתה עקבית.

מספר הרב מנחם ולדמן שליט"א: "בשנת תשס"א, קיימנו מר יוסף פייט, פעיל מרכזי למען שארית יהודי אתיופיה, ואנכי, פגישה עם הרב עובדיה יוסף. ביקשנו ממנו להיכנס בעובי הקורה למען העלאתם. אחזתי בידיו של מרן ואמרתי לו בזה הלשון: 'כבודו, פוסק הדור, רבות וחשובות הן תשובותיו. כמדומני שהגדולה שבהן היא פסיקתו ביחס ליהודי אתיופיה. כבודו החזיר שבט שלם לעם ישראל. כבודו ישלים את המלאכה ביחס לשארית יהודי אתיופיה'. מיד, בנוכחותנו, התקשר הרב אל שר הפנים ר' אלי ישי והורה לו לפעול בעניין".

לפי בקשתו של מרן, נכנס מרן הראש"ל הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט"א, עוד בהיותו אב בית דין הרבני בפתח תקוה, בעובי הקורה. מרן הרב עמאר קיים במשך תקופה ארוכה, מפגשים עם גורמים שונים: קיסים ורבנים מבני העדה, גורמים העוסקים בגיור, אנשי משרד הפנים, חוקרים, תומכים ומתנגדים לעליה. כמו כן, ביקר במרכז קליטה ופגש עולים חדשים. וגדולה מכולם, בכ"א בשבט תשס"ב, נסע בעצמו לאתיופיה, כדי לפגוש מקרוב את בני הקהילה הממתינים לעליה בגונדר ובאדיס-אבבה.

בעקבות כך, בי"ד באדר א' תשס"ג, התקבלה בממשלת ישראל החלטה פה אחד, להעלות את שארית יהודי אתיופיה המבקשים לשוב ליהדותם. ההחלטה הוגשה בידי מי שהיה אז שר הפנים וסגן ראש הממשלה ר' אלי ישי – וגובתה על ידי מרן ויבלח"א הגרש"מ עמאר, ששימש באותו זמן הרב הראשי לתל אביב.

עם כניסתו של מרן הגרש"מ עמאר כעבור כחודשיים לתפקיד הראשון לציון, פעל באופן נמרץ למען עלייתם של שארית יהודי אתיופיה. הוא פרסם את חוות דעתו בענין וחזר והבהיר אותה במכתב אל ראש הממשלה דאז.

ניתן לומר בבירור כי כל גאולת יהודי אתיופיה, המונים כיום מעל 126,000 נפש, נזקפת לזכותו של מרן, שלולי תושייתו להכניס עצמו בעסק זה, קשה לשער מה היה עולה בגורלם.

שבט שלם מישראל כמעט ונעלם בצוק העתים, ובא מרן והשיבו אל עמו ומולדתו. עלייתם ארצה של יהודי אתיופיה, הצילה אותם מאבדון, הן גשמי – הרדיפות הקשות של עמי האזור, והן רוחני – התבוללות וטמיעה בגויים.

פסיקתו של מרן הביאה לשינוי היסטורי ביחס מדינת ישראל, ולמעשה ביחס העם היהודי, אל יהודי אתיופיה.

היום עדים אנו לתוצאות מהפכתו הברוכה של מרן – אלפי אברכים בני תורה יקרים המסולאים בפז מבני העדה, מפארים את עולם התורה. גם רבים מאלו שאחרי עלייתם התרחקו מהמסורת, שבים באמת לגבולם, ושומרים תורה ומצוות קלה כבחמורה.

פטירתו של אביהם של ישראל, נגעה בלבותם של רבים מבני העדה האתיופית, והציפה מחדש את נועזותו למענם ואת התרומה המשמעותית שהעניק לחייהם.

בהלויית ההמונים שנערכה למרן, בין כמליון האנשים שהלכו שפופים אחרי ארונו הקדוש, ניתן היה להבחין ב'קיסים' נכבדי העדה האתיופית שהגיעו בלבושם המסורתי. "בזכותו אנחנו כאן" הם אמרו למצלמות התקשורת כשדמעות בעיניהם.