חג השבועות – חג הקציר – חג הביכורים

חג השבועות, יום השישי בסיון, יום מתן תורתנו – כמה ציפתה הבריאה ליום הנשגב והמיוחד הזה! זהו היום שלמענו נברא העולם, היום שבו נהיה עם ישראל לעם, ממלכת כהנים וגוי קדוש. ביום זה בשנת 2448 לבריאת העולם הופיע הקב"ה בהר סיני לעיני כל ישראל, ונתן לנו את המתנה היקרה, חמדה גנוזה, תורתנו הקדושה.

ומאותה שנה, בכל שנה ושנה מחדש ביום זה חלה אותה הארה מיוחדת של קבלת התורה בלבו של כל אחד ואחד מעם ישראל, ועל כך היא שמחתנו.

חמדה גנוזה

אמרו חז"ל: תשע מאות שבעים וארבע דורות קודם שנברא העולם, ישב הקב"ה ודרש וחקר ובחן וצרף את כל התורה כולה. וכל דבר ודבר מדברי התורה בדק וחקר אותו מאתיים ארבעים ושמונה פעמים, כנגד מאתיים ארבעים ושמונה אברים שבאדם, ואחר כך הוציאו מפיו וקבעו בתורה.

וכאשר ברא הקב"ה את העולם, היתה מטרתו אך ורק למען התורה, שעם ישראל יקבלו את התורה ילמדוה ויקיימוה. ולכן תכנן הקב"ה כל פרט ופרט בעולם באופן המתאים ביותר לקיום התורה. למשל: נצטוינו על מצות מילה ביום השמיני ללדת הבן, לכן הטביע הקב"ה בעולם "טבע" שמערכת קרישת הדם אצל התינוקות, מגיעה לבשלות מוחלטת ביום השמיני ללידתו. כמו כן נצטוינו על השביתה ממלאכה ביום השבת, לכן יצר הקב"ה את כוחות הנפש והגוף שבאדם, באופן שהוא זקוק ליום מנוחה שבועי. כך תוכנן כל פרט ב"טבע" לפי התורה – התורה היא ה'תוכנית האדריכלית' של העולם, כמאמר הזוהר הקדוש: "איסתכל באורייתא, וברא עלמא" דהיינו הסתכל הקב"ה בתורה, ולפי התורה ברא את העולם.

אולם לא מיד לאחר בריאת העולם נתן הקב"ה את התורה, אלא המתין עוד עשרים וששה דורות, [שהם: אדם הראשון, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך, מתושלח, למך, נח, שם, ארפכשד, שלח, עבר, פלג, רעו, שרוג, נחור, תרח, אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה רבנו] עד שמצא את הדור הראוי ביותר, דור יוצאי מצרים, שעבר מבחני אמונה רבים במצרים, ראה ניסים והתנסה בניסיונות. דור שראה עין בעין את השגחתו של בורא עולם, עשר המכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף ועוד, בו ראה הקב"ה את הדור המתאים ביותר לקבלת התורה. נמצא שבסך הכל המתין הקב"ה אלף דורות מיצירת התורה עד לנתינתה לנו עם ישראל, כמו שנאמר: "זכרו לעולם בריתו, דבר ציוה לאלף דור" – שנתן הקב"ה את התורה, שהיא הברית בינינו, לאחר אלף דור.

מסופר בגמרא (מסכת פסחים דף סח) על רב יוסף, שהיה מרבה במיוחד באכילה ובשמחה ביום הזה, אמר: "אי לאו האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא" – אם לא זה היום שגרם לי להגיע למה שאני – כמה "יוסף" יש בשוק… וגם אני הייתי אחד מהם. היום הזה – יום מתן תורתנו, הוא שעושה אותנו נבדלים, מרוממים ומנושאים מכל העמים. אשרנו, מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו…!

יום זה – מלבד היותו יום מתן תורתנו, יש לו מעלות ומאפיינים נוספים, הבאים לידי ביטוי בשמותיו השונים:

חג הקציר – כמו שנאמר (שמות כג טז): "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה…". בתקופה זו מסתיימת עונת הקציר, ובזמן שבית המקדש היה קיים היו מביאים מן החיטים החדשים שקצרו "מנחה חדשה", ועושים חג בבית ה'.

חג הביכורים – כמו שנאמר (במדבר כח כו): "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה…". החל מיום זה מתחילה עונת הביכורים: כל אדם שיש לו מטע של פירות משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, לוקח מן הפירות הראשונים הגדלים בעץ, שם אותם בטנא, ומביא אותם אל בית ה' בשירה ובזמרה ובהודיה לה' יתברך.

חג השבועות – כמו שנאמר (דברים טז י): "וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ". ביום זה מסתיימת "ספירת העומר", שבה סופר כל אחד ואחד מעם ישראל שבעה שבועות החל ממוצאי היום טוב הראשון של פסח, מתוך ציפייה והכנה לקבלת התורה, כפי שעם ישראל ספרו את הימים כאשר יצאו ממצרים וציפו והתכוננו לקבלת התורה.

עצרת – שם זה אינו מן התורה, אלא כך כינו אותו חז"ל. כשם שבחג הסוכות יש "שמיני עצרת" – שמחת תורה, כך לחג הפסח יש יום שמיני – עצרת, שהוא חג השבועות, המהווה המשך ישיר לחג הפסח מבחינת המשמעות, כי ליציאתנו ממצרים מעבדות לחרות בחג הפסח, אין כל משמעות ללא קבלת התורה.

"ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו…!"

 

קרדיט "בהלכה ובאגדה"