חג השבועות – חג מתן תורה – מאת הרב מיכאל זכריהו שליט"א

 

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה' (ויקרא כג, טז)

א. יש להתבונן בתכלית ומהות חג השבועות. בכל המועדים התורה מבארת להדיא את ענינו ומהותו של החג, בחג הפסח ממחישים את החפזון ביציאת מצרים וגודל הניסים אשר מחמתם נתקנו המצוות התלויות בחג ונצטוו בהם ישראל. וכן בחג הסוכות משקפים את הודאתנו לה' על שגאלנו ממצרים, ועושים סוכות זכר לענני הכבוד אשר הקיפנו בהם. ואילו בחג השבועות לעומת זאת לא נתבאר להדיא מהו ענין ומהות החג, מה גם שאין בו מצוה מעשית כמו אכילת מצה או ישיבה בסוכה וכדומה.

ב. מדוע חג זה נקרא בשם "חג השבועות"? ויתרה מכך, ידוע ומקובל שחג השבועות הוא חג מתן תורה ואם כן ודאי תרבה הפליאה שהרי לא הוזכר בתורה כלל ענין זה שהוא לכאורה תכלית כל יהדותנו?

ג. אם באמת ענין החג הוא מתן תורה מדוע נקרא בתורה על שם השבועות שקדמו לו?

ד. בשולחן ערוך (או"ח סי' תצד סע' א') כתב: "ביום חמישים לספירת העומר הוא חג שבועות, וסדר התפילה כמו ביום טוב של פסח, אלא שאומרים את חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו".

ויש לדקדק בדבריו, מדוע הקדים בתחילה לכתוב כי "ביום חמישים לספירת העומר הוא חג שבועות", מה שלא מצינו כן בשאר החגים שיכתוב השולחן ערוך שביום ט"ו בניסן הוא חג הפסח או ט"ו בתשרי הוא חג הסוכות, ומדוע כאן הדגיש שביום חמישים לספירת העומר הוא חג השבועות?

ה. במגן אברהם (שם) הקשה, איך אומרים בחג השבועות זמן מתן תורתנו הרי קיימא לן כרבי יוסי שסובר שבז' סיון ניתנה תורה, והדברים צריכים ביאור כיצד יתיישבו לדעתו.

ו. עוד תימה, מדוע אומרים "זמן מתן תורתנו" ולא זכר למתן תורתנו כפי שאומרים בפסח זכר ליציאת מצרים?

חג מתן תורה נקבע בסיום ספירת ימי העומר ולא בחג השבועות

כדי לשפוך אור על סוגיא זו, עלינו להתבונן בדברי הריב"ש שכתב לייסד במהות קביעת יום חג שבועות ותוכן דבריו כך:

לא תלה הכתוב חג השבועות ביום מתן תורה, אלא ביום חמישים לעומר, אלא שבזמן הזה דידעינן בקבועא דירחא ולעולם ניסן מלא ואייר חסר, כלים חמישים לעומר ביום ו' בסיון שנתנה בו תורה לדעת רבנן כדאיתא במסכת שבת בפ' אמר רבי עקיבא, ולזה אנו מזכירין בתפילה זמן מתן תורתנו (שו"ת הריב"ש ח"א סי' צו)

מפורש בדבריו שהתאריך לחוג את חג השבועות בזמן שהיה בית המקדש קיים אינו מוכרח כלל שיהיה ביום ו' בסיון, אלא בתום ספירת חמישים יום מחג הפסח, חל חג השבועות, אמנם בזמן הזה היות והחודשים קבועים חודש מלא וחסר יוצא שאלו החמישים יום נגמרים ביום ו' בסיון שהוא יום מתן תורה, ועל כן בתפילה מזכירים גם חג מתן תורתנו.

וכמו שסיים בדבריו שם:

ומכל מקום למדנו שאין הכרח להיות חמישים יום לעומר שתלה בו הכתוב חג שבועות שיהיה ביום שניתנה בו תורה לא פחות ולא יותר, אלא שעתה לפי חשבונינו שניסן מלא ואייר חסר, יבא כן לעולם שהחמישים כלים בו' בסיון

(ריב"ש שם)

הרי לנו, שאין קשר ממשי בין חג השבועות למתן תורה מבחינת הזמן, ויתכן בזמן המקדש שהיה חג השבועות בלא קשר ליום מתן תורה.

הריב"ש מביא את דברי הגמ' (פ"ק דרה"ש) ומסיק מהם את המתבקש:

גרסינן תני רב שמעיה, עצרת פעמים ה', פעמים ו', פעמים ז', הא כיצד? שניהם מלאים, ניסן ואייר, ה'. אחד מלא ואחד חסר, ו'. שניהם חסרים, ז'. ע"כ. והרי מבואר שלא היו מקפידין שיבא שבועות לזמן שנתנה בו תורה.

ולפי זה התמיהה גוברת ומתעצמת, מה תכליתו של חג השבועות כחג בפני עצמו ללא קשר ליום מתן תורתנו?!

אימות העובדה שחג השבועות הוא יום מתן תורה

האחרונים העירו על דברי הריב"ש, מהגמ' בפסחים (סח, ב) שם שנינו, "א"ר אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי 'לכם'. מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה הוא".

מכאן מוכח שחג השבועות הוא יום שניתנה בו תורה ולא כמו שכתב שאין זה תלוי בזה.

עוד שנינו בגמרא שם:

מר בריה דרבינא כולה שתא הוה יתיב בתעניתא לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי, עצרת "יום שניתנה בו תורה", פוריא "ימי משתה ושמחה" כתיב.

גם מכאן יש לאושש את הקביעה שעצרת הוא יום שניתנה בו תורה.

כמו כן מובאת בגמרא שם אמרתו הידועה של רב יוסף ביומא דעצרתא שאמר 'עבדי לי עגלא תלתא' אמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא".

שוב אנו עדים לכך ששמחתו הגדולה של רב יוסף בעצרת היתה מחמת גדולת אותו היום שבו ניתנה תורה ומעלתו כי רבה.

ואם כן ברור שחג השבועות שהוא "עצרת", הוא יום שניתנה בו תורה.

ואמרו בגמרא במגילה (לא, א) לגבי סדר הקריאה בעצרת שבעה שבועות ומפטירין בחבקוק. וברש"י הסביר הטעם שמפטירין בחבקוק כיון שמדבר מענין היום 'אלוה מתימן יבוא' במתן תורה. וגם זו עוד ראיה לדברינו הנ"ל.

משמעות דברי הראשונים שחג השבועות הוא יום מתן תורה

 

הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פרק מג) כתב וז"ל: שבועות הוא יום מתן תורה ולהגדיל היום ההוא נמנו הימים עם המועד הראשון אליו.

הרי מפורש שיום חג השבועות הוא יום שניתנה בו תורה.

ובר"ן בסוף מס' פסחים הביא גם כן בשם מדרש אגדה וז"ל שם: "ובהגדה גם כן אמרו בשעה שאמר להם משה (שמות ג, יב) 'תעבדון את האלקים על ההר הזה', אמרו לו ישראל: משה רבינו, אימתי עבודה זו? אמר להם: לסוף חמשים יום. והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו. מכאן קבעו חכמים לספירת העומר, כלומר, בזמן הזה שאין אנו מביאין קרבן ולא עומר אלא מחשבין חמשים יום לשמחת התורה כמו שמנו ישראל באותו זמן וזה ודאי דרך מדרש הוא דעיקרא דמילתא זכר למקדש כדאמר אמימר".

מבואר בדברי המדרש נמי "דמחשבים חמישים יום לשמחת התורה" והיינו שכל מטרת הספירה היא כדי להגיע בסופה לזמן שמחת התורה שהוא זמן מתן תורה.

נמצאנו למדים מכל מאמרי חז"ל הנזכרים, שבאמת ענין חג השבועות במהותו הוא יום מתן תורתנו וא"כ מדוע כתב הריב"ש "שלא תלה הכתוב חג השבועות ביום מתן תורה" וכן "שאין הכרח להיות חמשים יום לעומר שתלה בו הכתוב חג השבועות שיהיה ביום שנתנה בו תורה".

ובפרט יש לעיין שהוכיח הריב"ש דבריו מהגמ' בפ"ק דר"ה דעצרת פעמים ה' פעמים ו' פעמים ז', ומבואר שלא היה זה בדווקא שיחול חג השבועות ביום שניתנה בו תורה.

ביאור דברי הריב"ש

על מנת להבהיר את דברי הריב"ש נקדים מה שכתב הצל"ח בביאור הגמרא "הכל מודים בעצרת יום שניתנה בו תורה".

והנלע"ד בזה על פי מה שכתבו התוספות במסכת שבת דף פ"ח ע"א בד"ה כפה עליהן הר כגיגית, ואף על פי שכבר הקדימו נעשה לנשמע שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה, ע"כ לשון התוספות. ונעשה ונשמע אמרו בחמשה בסיון וכמו שפירש רש"י בפרשת משפטים (שמות כד, ד) בפסוק ויכתוב משה וגו' וישכם בבוקר, ופירש רש"י בבוקר חמשה בסיון, ושם (פסוק ז) כתיב כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, והתחיל קבלת התורה אז שהרי קיבלו עליהם לשמוע ולעשות, אמנם לא נגמר עד מתן תורה ממש שראו האש הגדולה ולא חזרו בהם. ובמסכת עבודה זרה ג, א בתוספות ד"ה יום הששי, תימא למ"ד בשבעה בחדש נתנו עשרת הדברות מאי יום הששי וי"ל וכו' אי נמי ראויה ליתן בששה אלא שהוסיף משה יום אחד מדעתו, עכ"ל התוספות.

ולכן נלע"ד כל הני תלתא יומי נקראים מתן תורה, בחמשה קבלנו עלינו נעשה ונשמע, בששה בו נתקיים עולם על המחשבה שהיתה ראויה לינתן בו ביום, ובשביעי היתה קבלת התורה בפועל. ושפיר אמר ר"א הכל מודים בעצרת וכו' יום שניתנה תורה לישראל, דבאיזה יום שיחול בו עצרת נקרא יום מתן תורה.

ובזה מתורץ קושיית המג"א בריש סימן תצ"ד שהקשה איך אנו אומרים בחג השבועות יום מתן תורתינו והלא קיי"ל כר"י, יע"ש. ולפי מה שכתבתי ניחא. ואפשר שזה רמז ההוא גלילאה במסכת שבת דף פ"ח ע"א בריך רחמנא דיהיב אוריין תליתאי וכו' ביומא תליתאי, אך שאין כאן מקום להאריך בדברי אגדה. (צל"ח פסחים סח, ב)

ישנם ג' ימים הנקראים מתן תורה

למדנו מדברי הריב"ש יסוד גדול בענין זמן מתן תורתנו, שבאמת ישנם ג' ימים הנחשבים ימי מתן תורה, ה' בסיון אשר הוא יום שבו אמרו ישראל נעשה ונשמע, ו' בסיון שהוא יום שבו נתקיים העולם מחמת עצם המחשבה שהיתה ראויה תורה להינתן בו, וז' בסיון הוא היום אשר בו היתה קבלת התורה בפועל.

ועל פי דברי הצל"ח אפשר לומר שבאמת אין סתירה כלל בין מאמרי חז"ל הנ"ל המוכיחים כי חג השבועות זמנו הוא ביום מתן תורה לבין מש"כ הריב"ש שאין הכרח שיום החמישים לעומר הוא יום שבו ניתנה תורה, שיש לומר שעיקר נתינת התורה וקבלתה בפועל ע"י ישראל היה בו' בסיון, אלא שאין הכרח שחג השבועות יחול דוקא ביום זה, שהרי אפשר שיחול בה' בסיון או בו' בסיון כמו שהוכיח להדיא מדברי הגמ' בריש פ"ק דר"ה, אולם עדיין נקרא יום זה אשר בו יחול חג השבועות יום מתן תורה כיון דישנם ג' ימים אשר נכנסים תחת הענין המהותי והשם של חג מתן תורה.

וזהו גופא הלשון שכתב:

– יום שאמרו בו ישראל "נעשה ונשמע".

– יום אשר היה ראויה תורה להנתן בו.

– ויום אשר קיבלו ישראל את התורה בפועל.

מעתה דברי הצל"ח מאירים לנו באור חדש את כל המבט מהו באמת "חג מתן תורה" על פי היסודות שחידש בג' הימים אשר מוגדרים כימי מתן תורה.

נעשה ונשמע – יסוד מתן תורה

ביתר עומק אפשר לבאר את דברי הצל"ח, דבאמת ג' הימים הם ג' בחינות וג' ענינים מהותיים אשר מבטאים את עצמת ענין חג השבועות שהוא בעצם יום מתן תורה כשיחול באחד מהימים הנקראים ימי מתן תורה, על פי דברי מרן הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל

וזהו ביאור דברי הגמ' (שם) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, דכתיב (תהלים קג, כ) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, וכו', והביאור דמקבלים לקיים אף שחסרה להם ההכרה הנכונה, אך מסרו עצמן וסמכו על הקב"ה וכמפורש בגמרא (שם פח, ב) על קרא תומת ישרים תנחם (משלי יא, ג) דההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתתא ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו כו' א"ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו וכו', א"ל אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם.

וזהו תמים תהיה עם ה' אלוקיך (דברים י"ח, י"ג) שתמסור עצמך בשלימות, וזה הגדר של קבלת התורה, וזה "נעשה" דאין לו שותפות, היינו דיש לו עוד עשיות משלו, וכאילו אמר שמעשינו הוא אשר דבר ה' וסומך כי הכל לטובתנו, ואין זה סותר בעניניו, כי אדרבא כל עניניו משועבדים לד'.

ועוד פירוש "נשמע", נבין, כי ירגיש בהם הטעם אחרי הקיום, וכן במלאכים הרי עושי דברו לשמוע בקול דברו, הרי היה דבור קודם אך לשמוע היינו לסבור (כמו מו"ק יב, ב לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי) וכשמקיים המלאך שליחותו שהיא תכלית הווייתו אז משיג הדבר על אמיתותו, וזהו כנ"ל.

וכן בישראל בענין כל אשר דבר ד' נעשה, הרי כבר היה דיבור קודם, אך כנ"ל. ולדרגא זו הגיעו ע"י ההכנה בזמן הספירה. ובלעדי זה לא היה באפשרי לקבל התורה. וזהו מה שאמרו חז"ל, היו קוראים לפני בכל שנה וכו' ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני על הר סיני ומקבלים את התורה, דבכל שנה ובזמן הזה החיוב לחזור ולקבוע בנפשנו יסוד זה. (משנת ר' אהרון ח"ג עמ' לג)

לאור דברים אלו תתבהר הסוגיא בה עסקנו, ענין ה"נעשה" ו"נשמע" הוא חלק בלתי נפרד מענין ומהות מתן תורה, שכן בהכרזת "נעשה" הוא מבטא את רצונו ומגלה דעתו שאין לו עשיות ושעבודים משלו אלא כל כולו מהות של עשייה לרצון הבורא יתברך ולכבודו.

הצהרת עם ישראל "נעשה ונשמע" שאירעה ביום ה' בסיון היא אמירה שהגיעה אחרי הכנה מרובה של ימי הספירה שהרי בלתי אפשרי להגיע לנעשה קודם לנשמע ללא הכנה מוקדמת. וזהו שכתב מרן הגר"א קוטלר זצ"ל "ולדרגה זו הגיעו ע"י ההכנה בימי הספירה וכו', שבלעדי זה לא היה אפשרי לקבל התורה".

מעתה פשוט וברור כי חלק מתהליך קבלת התורה הוא ענין הנעשה ונשמע, וזהו היום הראשון מג' הימים אשר הגדירם הצל"ח כיום "מתן תורה".

חג השבועות – חג מתן תורה

כעת יתבאר להפליא מדוע התורה קוראת לחג על שם השבועות ומייחסת לענין הספירה חשיבות רבה, ההסבר פשוט, שכן רצון התורה להגדיר את מהות החג כשם שמגדירה ומפרטת בשאר המועדים.

יום מתן תורה אינו יום בו קיבלנו תורה גרידא, לא זה בלבד הפך את היום ליום מתן תורה, אלא ההכנה הראויה שקדמה ליום הקדוש הזה, הכנה שבאה לידי ביטוי בספירה של ארבעים ותשעה ימים, והיא שהביאה את עם ישראל למצב בו אומרים ומכריזים הם מעומק ליבם ונשמתם "נעשה ונשמע" זה ההגדרה האמיתית והמדויקת של מתן תורה.

משום כך, גם לא הזכירה התורה יום מסוים לקובעו כיום מתן תורה, כיון שבקבלת התורה היו ג' ימים שביטאו את מהות קבלתה אשר היתה מבוססת על ההכנה הגדולה משך כל אותם שבועות בו ספרו וציפו לקבלתה.

חג השבועות – יום הראוי להנתן בו

אלא שיש בחינה נוספת, והוא מה שמובא בחז"ל (שבת פז, ב) ומה שהביא הצל"ח, שהיום השני משלושת ימים אלו דהיינו ו' בסיון נקרא יום מתן תורה כיון שהוא יום אשר היתה תורה ראויה להנתן בו, אלא שהוסיף משה יום אחד מדעתו.

ויש להתבונן בפשר יום זה הנקרא – יום מתן התורה?

והנראה בזה, על פי מה ששמעתי ממו"ר מרן הגאון הגר"י אדלשטיין שליט"א שהביא מהבית הלוי שאמר כי מטרת הקב"ה בבריאת העולם ובמאורעות הקורים בו הוא כדי שיהיה אפשר לתקן לעם ישראל קיום תורה ומצוות. דהיינו שתהיה יציאת מצרים בצורה כזו על כל פרטיה כדי שיהיה אפשר לתקן להם פסח מצה ומרור, וכן על זה הדרך בכל המועדים ולא כפי שחושבים שהיות והיה המאורע ההוא נתקן עליו מצוה וצריך לעשות את המצוה זכר למאורע, כיון שהמאורע הוא היכי תימצי לקיום המצוה ולא להיפך. וזהו כונת מאמר חז"ל "אסתכל באורייתא וברא עלמא".

וממילא נראה לפי זה כי בחג השבועות התקין הבורא ימים אשר יהיו מסוגלים לענין מתן תורה, כדי שיוכל האדם לזכות בהם ולהשיג בעצמו קבלת התורה בקנין גמור בנפשו.

וזה גופא בא ללמדנו אותו היום המסוגל והראוי שתנתן בו מתן תורה אף על פי שלא ניתנה בו תורה להיות חשוב עד כדי שנקרא הוא יום מתן תורה, כיון שהקב"ה הטביע ביום הזה מצד עצמו להיות זמן המסוגל למתן תורה דהיינו שיהיו בו הכלים והכוחות והשפעות רבות שיוכל האדם להשתמש בהם כדי לקנות עוד ועוד תורה, וגם בזה למדנו שההכנה וקניית הכלים הנכונים המושפעים בזמן הוא חלק מענין מהות קבלת התורה.

כח יום קבלת התורה להשפיע על האדם

ולפי הדברים האמורים, היום השלישי של חג מתן תורה הוא "עיצומו של יום" אשר בו קיבלו עם ישראל בפועל את התורה, הוא היום אשר בו ירד השפע הרוחני הגדול ביותר מאז בריאת העולם, וממשיך לרדת שנה שנה באותו יום.

וכבר ידועים דברי מרן הרב דסלר זצוק"ל שבכל מועד נשפעים אותם השפעות שהיו אז, וחובת האדם לשאוב מלוא חופניו, לקחת ולינוק מאותו שפע, כך יזכה לעבור בתוך המועד ולהיות מושפע מן האור הגדול שיש בו באותו זמן ולא להיות מאותם אלו שהמועד עובר עליהם.

שבועות – יום החמישים לספירת העומר

ממילא יבואר הפלא ופלא מדוע פתח השולחן ערוך בתחילת סימן תצ"ד וכתב: "ביום חמישים לספירת העומר הוא חג השבועות" כיון שענין ספירת החמישים יום – וההכנה לחג השבועות אשר חל בימי מתן תורה. הוא בעצם חלק מענין ומהות המתן תורה כמבואר.

ודברים אלו מדוקדקים גם מלשון הרמב"ם במורה נבוכים (שם) "שבועות הוא יום מתן תורה ולהגדיל היום ההוא זמנו הימים עם המועד הראשון אליו".

כוונת הדברים היא, להגדיל את יום מתן תורה כדי שיהיה יום גדול אשר בו באמת נקבל תורה מנותן התורה, על כן צריך לחבר את הימים שקדמו לו מזמן המועד הראשון דהיינו פסח עד סיומו בחג השבועות, כיון דההכנה היא שהביאה לאותה אמירה נצחית 'נעשה ונשמע' והיום המסוגל כשתנתן בו תורה המלמדנו על השפעת הזמן בבריאה על בחינת התורה ועיצומו של יום קבלת התורה מהווים את כל ענין ומהות המתן תורה.

ואפשר לומר שמטעם זה לא אומרים בנוסח התפילה "חג השבועות הזה זכר למתן תורה" כפי שאומרים בחג הפסח "זכר ליציאת מצרים", כיון שבחג השבועות כאשר סופר אדם את השבועות ומתיגע בהכנה לקבלת התורה, ובלעדי זה הקבלה אינה אפשרית, נמצא שכל התקופה מהווה את ענין קבלת התורה עד שבסופם מגיע ליום קבלת התורה בפועל. נמצא שאין יום אחד שהוא "זכר", אלא יש ימים של עבודה אשר הן נקראים "ימי מתן תורתינו" כפי שנתבאר.

כשזוכים לעמל בתורה באמת עם כל הכוחות, ומרגישים שהתורה היא ממש חלק מהפנימיות וממהות האדם אפשר להגיע למדרגות גבוהות ברמת הקשר בל ינתק ואף לא רגע אחד מתורה.

עמלות האדם בתורה מטביעה חותם על האדם עצמו

שמעתי ממו"ר מרן הגאון הגדול רבי יעקב אדלשטיין שליט"א, שמרן הגאון הגדול ר' יחזקאל אברמסקי זצ"ל העיד על עצמו שמגיל עשרים לא הסיח דעת מהתורה, והוסיף שאף לפני גיל עשרים, אלא שמגיל עשרים הוא מעיד כן בבירור מוחלט.

הייתי אוכל ולומד, ישן ולומד, מקבל קהל ולומד, מקבל יסורים ולומד, בלי להפסיק רגע אחד של הסחת הדעת מתורה!

ואמר מו"ר שליט"א, אדם כזה יכול לומר על עצמו שהוא סובל כאשר הוא לא לומד תורה, ואכן יכול ללמוד תורה אף כשהוא יושב שבעה שהרי ידוע שבשעה שיושב ח"ו שבעה אסור לאבל ללמוד תורה, אך לו מותר כיון שיש לו סבל גדול וצער מזה שאינו יכול ללמוד תורה, ואכן הוה עובדא בדידיה שלמד תורה כשישב שבעה, ואמר לי מו"ר שליט"א בהזדמנות אחרת שגדר הדברים הוא מדין אנוס, כמבואר בגמרא קידושין לג, א.

ויעיד על כך המעשה הבא: ידוע ומפורסם מה שמספרים על הגאון רבי יוסף ראזין – הידוע בכינויו "הרוגאצ'ובר" זצ"ל, שכל ימיו היו שרשרת בלתי פוסקת של לימוד התורה, ממש לא פסק פומיה מגירסא ודברים כפשוטם, לא על דרך המליצה. אומרים עליו, שלפיכך לא גזז שערות ראשו והיה מגדל פרע, כדי שלא יצטרך לישב באותה שעה בגילוי ראש ולהפסיק מדברי תורה. אף בתשעה באב היה מדבר בלי הרף בתורה.

על פי רוב היה בתשעה באב נמצא בעיר מולדתו, ברוגאצ'וב, שבאותם הימים חל יום ה"יארצייט" של אביו, והיה בא מדווינסק לרוגאצ'וב, כל בני העיר גדולים וקטנים היו באים לקבל את פניו ולשוחח עמו והוא מגלגל עמהם כל יום הצום בדברי תורה. ולא עוד אלא שכשמתה אשתו הראשונה בווארשא וגדולי העיר באו לנחמו באבלותו, היה מרצה לפניהם שעות רצופות בתורה, ולמרות זאת איש מהמנחמים לא העיז להעירו על אבלותו שאסור בדברי תורה, אבל דודו העירו פעם על כך, והוא השיבו: ודאי עבירה היא זו, וכשאקבל עונש על שאר עוונותי יענישוני אף על עוון זה, אבל אני אקבל באהבה וברצון את העונש על חטא זה, וכדאית היא התורה ללקות עליה.

רואים אנו עד כמה שעמל התורה פועל רושם באדם, להיות מונח בתורה ועוסק בתורה, עד כדי מדרגה שכל ימי חייו לא להסיח דעת ממנה.