דברי תורה לפרשת האזינו -מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" (לב, ד)

כאשר שופט בית דין של מטה עורך משפט, אין הוא מתחשב בסובבים: לא באשה ולא בילדים, לא בבעל המכולת ולא בידידים. לעומת זאת, במשפטו של הקב"ה הכל מדוקדק. "צדיק וישר הוא". אם לאחד מבני החבורה לא מגיע צער הקב"ה לא יעניש, ולכן חז"ל נותנים עצה שלפני יום הדין כדאי שירבה לו בידידים, ואם לא נגזר עליהם צער – הוא ינצל. מסיבה זו גם מבקשים מצדיק שיתפלל. הצדיק מצטער בצערו של כל יהודי והקב"ה רואה בצערו ומושיע כדי למנוע כל צער מהצדיק.

בשעבוד מצרים, יהודי שלא היה מסיים את מכסת הלבנים שהיה עליו לבנות, היו המצרים הרשעים לוקחים את בנו ומניחים אותו בקיר במקום הלבנה. משה רבנו ראה זאת וריחם על אותם תינוקות. אמר הקב"ה למשה שאל לו לרחם. זהו תיקונם. אותם תינוקות היו נשמות מדור המבול והפלגה, וכדי לתקן אותן היה עליהם לבוא בגלגולים רבים. מה עשה הקב"ה? ברוב רחמיו לקח את אותם תינוקות ונתן להם למות בידי המצרים, וידוע שמי שמת על קידוש השם בידי גוי מגיע למדור של רבי עקיבא וחבריו והרוגי לוד ששום בריה לא יכולה להתקרב אליהם. הקב"ה ברוב רחמיו ריחם על הנשמות האלה ונתן להם "מקפצה": כאשר הם ימותו על קידוש השם יסיימו את תיקונם ויגיעו לדרגה גבוהה.

 

"נקם ושלם" (לב, לה)

רבי מאיר מקוברין לא נקם ולא נטר מעולם. באו ושאלו אותו: מדוע? הלא הגמרא אומרת (יומא כב ע"ב) ש"כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם"!

השיב רבי מאיר לשואלים: "תארו לעצמכם שאקום ואטור לאנשים שפגעו בי, וכשאבוא לפני בית הדין של מעלה, ישאלו אותי: 'מה טעם נקמת ונטרת?"אני' – אחזיר להם – 'על פי דין עשיתי זאת, שהרי תלמיד חכם הייתי…' מיד יפרצו כל דרי מעלה בצחוק גדול – ראו נא את ה'תלמיד חכם' הזה…

לעמת זאת, אם לא אקום ולא אטור, נניח שישאלו אותי בבית דין של מעלה מדוע לא נקמתי ונטרתי כתלמיד חכם, אשיב: 'לא ידעתי שהייתי באמת תלמיד חכם…' יגידו שם מה שיגידו עלי, אבל לכל הפחות לא יצחקו ממני…".

 

"ישתו יין נסיכם"  (לב, לח)

הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה קצ"ד), כתב שהזהירנו מלשתות יין נסך וזה לא בא כתוב נגלה בביאור, אבל אמרו בעבודה זרה (כט:) "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם", מה זבח אסור אף יין אסור.

בסדר הדורות (ה' אלפים י"ח), מביא על ר' יחיאל מפריש שהיה מקורב מאוד למלך, ויקנאו בו השרים וילשינוהו באמרם, שאם יגע המלך בכוס היין, היהודי לא ישתה ממנו.

ויהי היום, ויתן המלך כוס יין ליהודי לשתות, והשיב הרב: "לא אוכל לשתות ברגע זה, אך טרם נסעך משולחנך אשתה".

ובהגיע עת רחיצת הידיים למלך אחר האוכל, רחץ ידיו על אגן זהב, ותכף לקח הרב המים ההם, וישת לפני המלך והשרים.

ויאמר הרב אליהם: "בשתייה הזאת אני חפץ, שמותרת לי. אבל בכוס יין- אינני יכול לשתות להיותו אסור לי מן התורה".

והמלך שמר את הדבר ויאהבהו כפליים, וכדומה לזה שמעתי שאירע לרמב"ם ואחרים, ע"כ.     (קב ונקי)

 

"כי לא דבר רק הוא מכם" (לב, מז)

אם ריק הוא – מכם הוא ריק (ספרי עקב, יב)

הרשע, שאינו חפץ בקיום התורה והמצוות, מבקש לעורר את הרשם כי לאדם נאור כמוהו אין המצוות מתאימות עוד. עבור 'ראש גדול' כמוהו, התפילין קטנות מדי… אבל האמת הפוכה היא, אמר ה"חפץ חיים" זצ"ל (שיחות החפץ חיים, ח"ב עמ' מג) הרשעים – הם אלו שהצטמקו והתכווצו, וראשם נהיה כה זעיר עד שהתפילין נשרו ממנו…

משל למה הדבר דומה, לאדם שתפר חליפה אצל חייט ממחה. כעבור זמן הגיע, אוחז את מכנסיו בשתי ידיו וקובל: "ראה נא, החליפה גדולה ממדתי!" מתבונן החיט ואו מר: "אבקש את סליחתך, החליפה תפורה היתה לפי מדותיך. כשקבלת אותה נראתה עליך נהדר. אתה הוא שכחשת ורזית"…

זהו שדרשו חז"ל כאן: "'כי לא דבר רק הוא מכם', אם ריק הוא – מכם הוא ריק", ובכם האשמה תלויה!

על דרך זו, המשיל המגיד מדובנא את המשל הבא: כפרי גס, בא "העירה" לתפור לעצמו חליפה, לרגל חתונת בנו. החיט לקח ממנו מדות ותפר לו חליפה מהדרת, "תפורה" בדיוק לפי מדותיו. הלביש החיט את הכפרי בחליפה שתפר, והכפרי נהנה עד מאד: כל כך יפה…

והנה, אחרי כשבוע בא הכפרי במרוצה אל החיט, ובפיו טענות וגדופים: "שקרן אתה! רמאי אתה! מכרת לי חליפה קטנה, לא מצלחת!…" והחיט תמה: "הלא כשקבלת את החליפה היא היתה כל כך מצלחת, מה קרה פתאום?" "הנה תראה", משיב הכפרי, ולובש את החליפה על בגדיו המסרבלים…: "אתה רואה? היא ממש מתפוצצת עלי… היא מחניקה, היא כובלת אותי… היא לא נראית יפה…"

והחייט, מחייך בסלחנות אל הכפרי, ואומר לו: " הבן, חביבי, על הבגדים המסרבלים האלה אי אפשר להרגיש בנח עם חליפה מכבדת. היפרד בבקשה מבלויי הסחבות שהנך עטוף בהם, ואז תראה כמה החליפה מתאימה ונוחה לך…"

הוא אשר אמרו חז"ל: "אם ריק הוא – מכם הוא ריק". אם התורה והמצוות אינן "מתאימות" לאדם, אל יתלה את האשמה באחרים, רק בו עצמו, שלא השיל מעליו את מדותיו המגנות ואת העברות ועל כן אינו יכול לקבל על עצמו עול מלכות שמים, וכשם שלא מתאים לכנס דבש לתוך כלי מטנף – כך גם לא נתן לכנס לתוך נשמה מלכלכת, מצוות ותורה שהם מתוקים מדבש ונפת צופים.

"שובה ישראל עד ה׳ אלקיך"

ידוע ביאורו של הרה"ק רבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג זי"ע את הפסוק 'שובה ישראל עד ה׳ אלקיך', כדרך משל, לאדם הנושא משא, ובאמצע הדרך הרגיש כי אזלו כוחותיו, ואין בידו להמשיך בהליכתו, מה עשה, החל עושה לעצמו סימנים, וחשב לעצמו הרי עד בית פלוני אינו מרחק רב, ולא יקשה עלי לישא המשא, אלך רק עד שם. בהגיעו לשם חזר על התחבולה ואז, הביט על אבן גדולה במקום פלוני ואמר רק עד שם אבוא, כך המשיך בדרכו עד שהגיע לתכליתו ולמחוז חפצו. וזה פירוש 'שובה ישראל עד', כך היא-דרכה של תשובה – שבכל עת יחזק את עצמו עד פה אבוא בענין פלוני, ועד שם אבוא בענין אחר, אז יגיע עד ה' אלוקיך – שיזכה לבוא לתכלית השלימות, ויסורו מאתו כל המסכים המבדילים בינו לבין השי"ת.

 

חז"ל תיקנו בעשרת ימי תשובה להוסיף בתפילה 4 בקשות: "זכרנו". "כתבנו". "וכתוב לחיים". "בספר חיים".

שואל המהר"ם מרוטנבורג: למה לא מספיקה הבקשה האחרונה הכוללת בתוכה את כל הבקשות וההטבות?

התשובה היא עפ"י משל לאבא שנסע לחו"ל ולבנו שביקש להצטרף עימו, אמר שאין הדבר אפשרי והוא הבטיח לבנו שאם ישמע מהאם שהבן התנהג כיאות בימים שהאב נעדר, אז יביא לו מתנה שעון זהב. בתחילה אכן הבן התנהג כיאות, אבל ככל שחלף הזמן החל הבן להשתובב וכו'. כשחזר האב, הבן שהה בבית תלמודו ובינתיים דיווחה לו האם על התנהגות הבן. שב הבן לביתו ונכנס תוך כדי סיפור האם על התנהגותו. ותוך כדי הדברים פונה הבן לאב: אתה זוכר שהבטחת לי מתנה? ברור לי שהיא לא מגיעה לי, אבל אני מבקש רק לראות את השעון כי לא ראיתי מעודי שעון זהב. חייך האב והסכים.

התפעל הבן מהשעון וביקש "רק למדוד אותו אם הוא מתאים". הסכים האב. והילד ענד את השעון. כשראה הבן את טוב לב האב, אזר אומץ: אבא היקר, קנית שעון כ"כ יפה והוא ממש מתאים לי, בבקשה תן לי אותו במתנה. חייך האב ונתן.

הנמשל: כך דוד המלך בתהילים: "הראנו ה' חסדך", כך מבקשים בתחילה ואח"כ "וישעך תתן לנו".

בני ישראל יודעים כיצד לפייס את אביהם שבשמים: בתחילה מבקשים רק "זכרנו לחיים". אח"כ "כתבנו". ואח"כ פונים ומבקשים "מה שווים החיים אם הם לא טובים"? ומיד מודים "הטוב שמך ולך נאה להודות". ובסוף אוזרים אומץ: רבש"ע, כתבת אותנו לחיים טובים, אנא ממך תשפיע עלינו את כל השורה: "ברכה ושלום ופרנסה טובה וגזירות טובות וכו'".

 

כותב בספר מטה יהודה: הרבה אנשים חושבים שהנה ב"ה מרובים זכויותיהם ואכן הם בסדר, ולא נותנים ליבם להתבונן כמה חטאות ועוונות הם עושים בכל יום, ולעומת זאת את המצוות המועטות שעשו הם זוכרים ומתפארים בהם וחושבים עצמם כאחד מצדיקי הדור.

ומעשה באיכר סבל שהעמיס על עגלתו את יבול שדהו, ערמות אלומות לאין מספר. וביקש להכניסן לגרנו. פתח את דלתות
המחסן ומשך ברסן סוסיו. הסוסים נכנסו פנימה אבל העגלה נתקעה. היא היתה טעונה תבואה בגובה עצום, ופתח הגורן היה נמוך מדי בשבילה. הכה האיכר הסכל בסוסים ללא הפסק, אבל העגלה לא הצליחה להכנס. עבר שם לץ אחד ואמר: למה תכה את סוסיך לשוא, האינך רואה שהמטען גדול מן הפתח? השיבו האיכר: ומה אעשה? השיבו הלץ: קנה ממני בסכום הגון משקפת המגדילה כל דבר לאין ערוך, הבט בה על הפתח – והוא יהיה גבוה, כך תכניס את העגלה ללא כל מאמץ. האיכר שמח שמחה גדולה וקנה במחיר גבוה את משקפת הפלא, והלץ פנה והלך לדרכו.

הביט האיכר בפתח מבעד למשקפת, ואכן הפתח גבה פלאים. מך האיכר ברסן בסוסים כשהוא מביט במשקפת, אך הם לא משו ממקומם. הכה אותם ולשוא… תמה והשתומם הלא הפתח גדול, ומדוע א"כ העגלה אינה זזה החל לצעוק בקול גדול אל הלץ הנוכל המתרחק: ענהו הנוכל: שוטה הלא תבין, הפתח אמנם גדל, אבל אם תביט באותה משקפת גם על העגלה והתבואה תראה שגם הם גדלו בהתאם. הביט האיכר במשקפת על התבואה, וראה שאמנם כן הוא, הפתח גבה אך גם התבואה גדלה והכל נשאר כשהיה. צעק לנוכל ואמר: א"כ לא הועלת לי מאומה, קח את המשקפת והשב לי את כספי. צעק אליו הנוכל בתשובה: לא כך, כשאתה מביט בתבואה עליך להפוך את המשקפת לצד המקטין שלה, והכל יבא על מקומו בשלום. הוא המתין רגע, עד שהפך האיכר את המשקפת והביט בתבואה – ואכן היא קטנה לגודל מזערי. פניו של האיכר קרנו, והנוכל המשיך בדרכו ונעלם מן העין.

הביט האיכר בריכוז בעד המשקפת המקטינה על מטען התבואה, ומשך ברסן הסוסים. הם משכו בעולם – ולשוא, הרים עליהם את שוטו והצליף בהם – ומאומה. עד האיכר אובד עצות, ולא הבין מה ארע כאן הוא מביט בתבואה בצד האחד של המשקפת והיא קטנה עד מאוד, הופך את המשקפת ומביט בפתח – והוא גדול עד מאוד, הפתח גדול והתבואה קטנה במשקפת, א"כ פלא הוא מדוע התבואה אינה נכנסת… ואין את מי לשאול, כי הנוכל שמכר לו את משקפת הפלאים נעלם.

עבר אדם פיקח, וראהו מסתכל כך ומתבונן כך, ומצליף בשוטו בלא תכלית. אמר לו: הוי שוטה נבער, הפסק! הלא תבין שהמשקפת לא תשנה את המציאות. הלא תבין שאי אפשר להסתכל על הפתח מצד זה ועל התבואה מצד אחר. אמר האיכר: ומה אעשה? ענהו הפיקח: אין פשוט מזה, הסר מן התבואה עד לגובה הפתח ואז תכנס העגלה בקלות.

והנמשל אנו שלווי נפש, על אף התודעה שבמוחינו שהנה באים אנו ליום הדין עם עגלה מלאה עוונות למעלה ראש, באיזו זכות ובאיזה טיעון סבורים אנו שנוכל להכנסת בשערי הרחמים והרצון? והתשובה היא שיצר הרע מכר לנו משקפת פלאים, מצד אחד היא מגביהה לאין שיעור את שערי הרחמים והסליחות, ומן הצד השני היא מקטינה ומזעירה את עוונותינו עד שכמעט הם נעלמים מן העין, באופן כזה אין כל סיבה מדוע העגלה לא תעבור בקלות. וכמובן שזוהי תרמית עצמית. יש לנו איפוא לזנוח את משקפת התרמית ולהסתכל נכונה, ולהבין שעד שלא נסיר את הר העוונות מן העגלה ע"י תפילה תשובה וצדקה – אין העגלה יכולה לעבור. (סידור איש מצליח)