לִֽישׁוּעָֽתְךָ֖ קִוִּ֥יתִי יְיָֽ' (בראשית מט, יח).
שאלה:
שלום עליכם מארי אליהו.
במלה "לישועתך" שבפרשת ויחי, בחלק מהספרים יש געיה בעא"ן ובחלק מהספרים אין געיה בעא"ן, שמעתי מפי כמה תימנים שקוראים את התי"ו בשווא נח, כי הם טוענים שאין געיה לפניה, וכששאלתי את אלה שקוראים בשווא נע, אמרו לי בגלל הגעיה. שאלתי היא מה הקריאה הכי נכונה, ואם שתי הגרסאות נכונות?
אשמח לקבל תשובה ברורה.
יצחק.
תשובה:
תשובה לשאלתך תמצא בחיבורי מענה לשון לבראשית. אך מאחר שאני סבור שאין ברשותך את הספר, אעתיק לך מתוכו את המאמר הארוך, ובו תמצא את מבוקשך.
לִֽישׁוּעָֽתְךָ֖ = שם בנקבה בכינוי הנוכח, שורש י-שׁ-ע, גזרת נחי פ"א־יו"ד (נפ"י). הנפרד יְשׁוּעָ֫ה במשקל פְּעוּלָ֫ה במלרע, כמו: בְּתוּלָ֫ה, גְּבוּרָ֫ה, גְּבוּלָ֫ה (גבול), גְּדוּדָ֫ה (שריטה), גְּדוּפָ֫ה (מן חירוף), גְּמוּלָ֫ה (גמול), גְּנוּבָ֫ה, יְסוּדָ֫ה (יסוד), יְצוּקָ֫ה, מְלוּכָ֫ה, נְבוּאָ֫ה, נְחוּשָׁ֫ה, פְּרוּדָ֫ה, צְנוּמָ֫ה, רְפוּאָ֫ה, קְבוּרָ֫ה, שְׁבוּעָ֫ה, שְׁדוּפָ֫ה, שְׁמוּעָ֫ה, שְׁמוּרָ֫ה, שְׁסוּעָ֫ה, תְּכוּנָ֫ה. ובפ"א־הפועל גרונית בחטף, כמו: אֱמוּנָ֫ה, אֲרוּכָ֫ה, חֲבוּרָ֫ה, חֲלוּשָׁ֫ה, חֲתוּלָ֫ה, עֲזוּבָ֫ה, עֲלוּקָ֫ה, עֲרוּגָ֫ה.
לישועתך – להצלתך, לפורקנך. וכן תרגם אונקלוס: לְפֻרְקָנָךְ. והיא תפילה שנשא יעקב לישועתו של דן, שיושיע אותו הקב"ה במלחמותיו עם אויביו וינשאהו מעל כל האומות.
לִֽישׁוּעָֽתְךָ֖ – הלמ"ד בחירק כדין אותיות בכל"מ לפני שווא, והיו"ד אינה נהגית כדין יו"ד שוואית אחר אותיות בכל"מ, והעא"ן במתג קל כדין לפני שווא נע, והלמ"ד במתג קל כדין תנועה שלישית פשוטה (הברה פתוחה) הבאה לפני המתג שבעא"ן, ובהרבה תיג'אן ציינו את המתג בשי"ן. ראה מה שכתבתי בחיבורי חקרי לשון.
ויש לידע שבהרבה ספרים הושמט המתג שבעא"ן, וכדרכם של הרבה סופרים גם בהרבה מילים אחרות, שהשמיטו את המתג לפני שווא נע, כיוון שברור שהוא שווא נע כדין אחר תנועה גדולה שאינה מוטעמת. אך אליה וקוץ בה. כיוון שמנהג זה גרם לבלבול גדול אצל רוב העם ואף אצל כמה אנשי שם, ולא עליהם הטענה. אך מאחר שפנו אליי כמה אנשים טובים המחפשים את האמת וביקשו מענה למנהגם של מי שהוגים את התי"ו בשווא נח, באמרם שבכמה ספרים אין מתג (געיה) בעא"ן, ועוד הוסיפו לומר שכך היא גרסת אבותיהם, ואף פנה אליי מי מידידיי וביקש שאתן בירור הולם בעניין. לרוב הערכתי אליו, לא יכולתי להשיב פניו ריקם, ולכן לא אחשוך מזמני מלערוך את דברי דתי שלא יישאר צל של ספק בעניין המלה הזאת והדומות לה.
ברוב רובן של המילים שיש בהן שווא, קביעת השווא אם הוא נע או נח היא על פי משפט המלה בלבד, אך כיוון שרוב העם אינו בקי באדני הדקדוק, חישבו הסופרים לסייע לקורא בקביעת השווא על ידי מתג (געיה) לפני השווא להורות שהוא נע. כל זה יפה אילו היו הסופרים מקפידים לציין מתג לפני כל שווא נע. אך מאחר ולא כל הסופרים הקפידו בזה, אלא פעם ציינו מתג ופעם לא ציינו, ממילא עזר זה לוקה בחסר. נוסף על זה, כיוון שיש עוד מיני מתגים רבים שאין להם שום זיקה לשווא שאחריהם, אלא חלק מהם באו תמורת נגינה, וחלק מהם באו להורות על העמדה כל שהיא במלה, וחלק באו למנוע הבלעת עיצור בעיצור אחר, וחלק באו רק לתפארת הקריאה, וחלק מהם סיבתם אינה ידועה, הוי אומר, שלא כל מתג הבא לפני שווא מעיד שהוא נע. נמצא, שהמתג הוא כלי עזר שאינו עונה תמיד על הדרישה, ופעמים אף מסבך את הקורא, ובפרט שתמונת כל סוגי המתגים היא אחת, ולכן אין מנוס לקורא מלהעשיר את ידיעותיו בכללי דקדוק.
הבה נדון בכמה מילים שהשווא בהן שווא נע בוודאות, ונתור בספרים המציינים לפעמים מתג בתנועה השלישית לפני הטעם או לפני שווא נע ופעמים משמיטים אותו.
במילים: הָֽרָקִ֫יעַ, וְתֵֽרָאֶ֫ה, נַֽעֲשֶׂ֫ה, הָֽר۬מֶ֫שֶׂת, הָֽאָדָ֫ם, וַיַּֽהַרְגֵ֫הוּ, צֽ۠עֲקִ֫ים, נַֽעֲמָ֫ה ועוד כמוהן לאלפים, ברוב התיג'אן הישנים אין מתג. היעלה על הדעת לומר שאין דינן במתג? וכעזה"ד לפני שווא נע, כגון: הָֽיְתָ֫ה, תּֽ۠אכְל֫וּ, יְשֽׁוּפְךָ֫, תֵּֽלְדִ֫י, מֽ۠צְא֫וֹ, יָֽסְפָ֫ה, יָֽבְשָׁ֫ה, חָֽרְב֫וּ, שָֽׁרְצ֫וּ, תְּבָֽרְכַ֫נִּי, בָּֽרְכֵ֫נִי, וַיְבָֽרְכֵ֫הוּ, בֵּֽרְכ֫וֹ, שֽׁוֹפְטִ֫ים, וְשֽׁוֹטְרִ֫ים, וַֽאֲרֽ۠מְמֶ֫נְהוּ, מֵֽיתְרֵיהֶ֫ם, יֽ۠צְאִ֫ים, וַיֵּֽשְׁב֫וּ, יֵֽצְא֫וּ ועוד כיוצא בהן לרבבות, ברוב התיג'אן הישנים אין מתג לפני השוואים, וכי יעלה על דעתנו שכל אלה שוואים נחים בגלל שאין לפניהם מתג? ודאי שכל בר דעת יאמר שהשוואים נעים, גם אם אין מתג לפניהם.
ולפני שנדון בשווא שבתיבת לִֽישׁוּעָֽתְךָ֫, ראוי להביא את הכלל הבא: כל המילים הבאות בכינוי הנוכח ואינן בהפסק מאמר, דין כ"ף הכינוי בהם לבוא בקמץ מוטעם ולפניו שווא (מלבד בגוף הנסתרת עם כינוי הנוכח שהטעמתן במלעיל, כמו: יְלָדַ֫תְךָ, אֲכָלַ֫תְךָ). אך יש חילוק יסודי בדין השווא. אם יש לפני השווא קמץ גדול או תנועה גדולה אחרת, השווא נע כדין שווא הבא אחרי תנועה גדולה שאינה מוטעמת. ואם יש לפני השווא קמץ קטן, השווא נח. עד כאן הכלל הבסיסי.
כעת נותר לבדוק מהו הקמץ במילים הבאות עם כינוי הנוכח, קמץ גדול או קמץ קטן, והא הכלל: אם הקמץ שלפני השווא תמורת חולם, הוא קמץ קטן והשווא אחריו נח, כגון: אֶֽעֱזָבְךָ֫, אֶֽעֱבָדְךָ֫, יַעְכָּרְךָ֫, לֶֽאֱסָרְךָ֫, נֶֽאֱסָרְךָ֫, יַֽעֲצָרְךָ֫, יִפְגָּשְׁךָ֫, יִצְנָפְךָ֫, אֶצָּרְךָ֫, אֶזְכָּרְךָ֫, יִתָּצְךָ֫, יִשְׁמָרְךָ֫ ועוד – כל המילים הללו הן צורת עתיד במשקל אֶפְע۠ל, שבצורת הנפרד דין עא"ן־הפועל שלהם בחולם מוטעם, כיוון שאחריו שווא נח: אֶעֱז֫۠ב אֶעֱב֫۠ד וכו'. אבל כשיבואו בכינוי הנוכח, דין הטעם לבוא תמיד בכ"ף הכינוי, ונמצא שהחולם בלא טעם, וזה לא ייתכן, כיוון שאחריו יש שווא נח, וכלל מוסד הוא שכל תנועה גדולה שאינה מוטעמת דינה להיות הברה פתוחה, ולכן הוחלף בהן החולם בקמץ קטן. ואי אפשר לומר שהקמץ הוא קמץ גדול, כי מה היגיון יש בלהחליף תנועה גדולה בתנועה גדולה אחרת? אבל במילים שאינן במשקל אֶפְע۠ל, הקמץ שלפני השווא הוא קמץ גדול, והשווא שאחריו נע, כגון: יִמְאָֽסְךָ֫, יִבְחָֽרְךָ֫, יִגְאָֽלְךָ֫, יִירָֽשְׁךָ֫, יִסְעָֽדְךָ֫, יִשְׁאָֽלְךָ֫, יִשְׁמָֽעֲךָ֫, אֶבְחָֽנְךָ֫, אֶנְהָֽגְךָ֫, אֶשְׁכָּֽחֲךָ֫, אֶשְׁלָֽחֲךָ֫, אֶשָּֽׁקְךָ֫ ועוד – כל המילים הללו הן צורת עתיד במשקל אֶפְעַל, שבצורת הנפרד דין עא"ן־הפועל שלהם בפתח, יִשְׁאַ֫ל, יִמְאַ֫ס וכו', וכשיבואו בכינוי הנוכח, כיוון שדין הטעם לבוא תמיד בכ"ף הכינוי, והפתח שבעא"ן־הפועל שלהם מוחלף בקמץ, הרי שהוא קמץ גדול, כיוון שבמשקל זה הקמץ אינו במקום חולם, אלא במקום פתח, ולכן השווא שאחריו נע. ואי אפשר לומר שהקמץ הוא קמץ קטן, כי מה היגיון יש בלהחליף תנועה קטנה בתנועה קטנה אחרת? ואם ישאל השואל: מדוע אנו צריכים לתקן את המלה, הרי במשקל אֶפְע۠ל החולם יכול להתקיים והשווא אחריו יהיה נע יִשְׁמֽ۠רְךָ֫. התשובה לזה היא פשוטה. אם נעשה כן, לא יהיה הבדל בין משקל אֶפְע۠ל לבין משקל אֶפְעַל, שגם בו עא"ן־הפועל בתנועה גדולה והשווא אחריו נע יִשְׁאָֽלְךָ֫. לכן במשקל אֶפְע۠ל הוחלפה התנועה הגדולה בתנועה קטנה לתיקון המלה, כדי שלא תדמה בנטייתה למשקל אֶפְעַל. ולהפך על זה הדרך, אם במשקל אֶפְעַל עא"ן־הפועל תישאר בתנועה קטנה והשווא אחריה שווא נח כבתחילה יִשְׁאַלְךָ֫, לא יהיה הפרש בין משקל אֶפְעַל לבין משקל אֶפְע۠ל, שגם בו עא"ן־הפועל בתנועה קטנה והשווא אחריה נח יִשְׁמָרְךָ֫. לכן מתבקש תיקון כלשהו שיסייע להבדיל בין שני המשקלים.
ובדרך דומה, נקיש לשמות. כל שם בנקבה שסופו קמץ ואחריו ה"א והוא במלרע, לעולם הקמץ הוא קמץ גדול, כמו: גְּבוּרָ֫ה, קְבוּרָ֫ה, שְׁמוּעָ֫ה, מִצְוָ֫ה, תִּקְוָ֫ה, תַּֽאֲוָ֫ה, תַּֽאֲלָ֫ה, מְלֵאָ֫ה, בְּכוֹרָ֫ה, פֵּאָ֫ה, אֵימָ֫ה, שָׁנָ֫ה, שָׂפָ֫ה, מָנָ֫ה, עוֹלָ֫ה ועוד רבים. וכשיבואו כל אלה בכינוי הנוכח, יועתק הטעם מן הקמץ לכ"ף הכינוי, אם אינן בהפסק מאמר: גְּבוּרָֽתְךָ֫, קְבוּרָֽתְךָ֫, שְׁמוּעָֽתְךָ֫, מִצְוָֽתְךָ֫, תִּקְוָֽתְךָ֫, תַּאֲוָֽתְךָ֫, תַּאֲלָֽתְךָ֫, מְלֵאָֽתְךָ֫, בְּכוֹרָֽתְךָ֫, פֵּאָֽתְךָ֫, אֵימָֽתְךָ֫, שְׁנָֽתְךָ֫, שְׂפָֽתְךָ֫, מְנָֽתְךָ֫, עוֹלָֽתְךָ֫ – בכל אלה, השווא שלפני כ"ף הכינוי נע בלא ספק, כיוון שהקמץ שלפניו הוא קמץ גדול גם בצורת הנפרד.
העולה מכל האמור לעיל, שבתיבת לִֽישׁוּעָֽתְךָ֫ הקמץ בעא"ן קמץ גדול, כיוון שגם בצורת הנפרד הוא קמץ גדול יְשׁוּעָ֫ה, ולכן השווא שבתי"ו הוא שווא נע. ומה שבחלק מן הספרים אין מתג לפני השווא, אין מציאות זו מפקיעה את השווא מדין שווא נע, כיוון שהנעת השווא אינה תלויה במציאות מתג. ונקוט כלל בידך, לעולם המתג תלוי בשווא הנע, ולא השווא הנע תלוי במתג.
כללו של דבר, הקוראים את התי"ו בשווא נח, טועים בלא ספק, ואינם יכולים לתלות את טעותם במסורת, כיוון שכל מסורתם בעניין הזה מבוססת בטעות יסודית.
בברכה נאמנה אליהו.