ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©
"ויקרא אל משה" (א, א)
כתוב במדרש שמשה העביר מעט דיו שנשאר בקולמוסו על מצחו, ומזה קרן אור פניו.
וצריך באור, מדוע הקב"ה הביא לו יותר דיו מכדי צרכו, ולא את הכמות הנדרשת בלבד? כמו כן משמע מדברי המדרש שמשה הוא שגרם שיקרן אור פניו, והרי ברור שאין בכוח הדיו לגרום שיקרן אור פניו, ואם כן מדוע אומר המדרש שמשה עשה זאת?
ונראה לבאר את המדרש, ולומר שבאמת הקב"ה נתן למשה כמות מדויקת של דיו, אך משה מחמת שהיה עניו מכל אדם כתב ויקרא עם א' קטנה – "ויקר" מלשון מקרה ולא "ויקרא" לשון חיבה כפי שמסביר רש"י – ולכן נשאר לו דיו על קולמוסו. את הדיו שנשארה מרח משה על מצחו, והקב"ה גרם לדיו שיקרין את אור פניו של משה לבל יבואו לזלזל בו אחרים כיוון שהיה חשש שמחמת שהוא משפיל את עצמו יבואו אחרים לזלזל בו.
"ויקרא ה' אל משה" (א, א)
האות אל"ף של המילה "ויקרא" היא זעירה-קטנה. כאילו נכתב "ויקר".
למה? הרבה טעמים לדבר.
הש"ך כותב שזהו רמז להתחלת הלימוד של הקטנים בספר ויקרא דווקא.
"מה קרבנות טהורים והתינוקות טהורים ולכן יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים".
העולם היה עומד בזכות הקרבנות ועכשיו שאין קרבנות, עומד העולם בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן.
בנינו ערבים בעדינו.
ויקרא אל משה… (א, א)
אל"ף זעירא (מסורה).
רמז לעניוות. בתורה אין מצוה המחייבת ענוה, שאילו העניוות מצוה מן התורה, שוב אינה ענווה. שכל אחד היה אומר לעצמו: אני באמת אדם גדול וחשוב. אלא הנני שפל בעיני כדי לקיים מצות עשה מן התורה. אבל ראוי לכל אחד לדעת שהוא באמת קטן, דל ואפס.
(בשם אדמו"ר ר' מאיר יחיאל מאוסטרובצה זי"ע)
"ויקרא אל משה" (א, א)
ויקרא – א' זעירא.
מובא בילקוט, שלפיכך זכה משה רבנו לקריאה זו "ויקרא אל משה" משום שהיה עניו ובורח מן הכבוד, באמרו: "לא איש דברים אנכי".
איש אחד בא לפני הרבי ר’ בונם מפשיסחה ז"ל ושאל אותו: "הנה תמיד בורח אני מן הכבוד ואף על פי כן אין הכבוד רודף אחרי. היכן איפוא האמת שבדרכי חכמינו? , השיב לו הרבי ר’ בונם: "מתוך שאלתך משמע, שבשעה שאתה בורח מן הכבוד הרי אתה פונה מדי פעם בפעם לאחוריך, לראות אם הכבוד אחריך, ממילא כשהכבוד רואה שאתה פונה אליו, הריהו סבור שמתכוון אתה לרדוף אחריו ומיד הוא מפנה עורף ובורח מפניך… " הכוונה שבדבר היא, שהוא בורח במתכוון מן הכבוד כדי שהכבוד ירדוף אחריו, כלומר, הוא מעמיד פנים כענו כדי שיזכה על ידי כך לכבוד יתר, ובזה כשלעצמו הריהו רודף אחרי הכבוד (ממעינה של תורה).
מעשה במקורבו של רבי חיים עוזר גרודז’ינסקי שהציץ במכתב המיועד לר’ חיים עוזר, והבחין בשגיאת כתיב, במקום "הגאון המפורסם בכל קצוי ארץ", נכתב שם "קצבי ארץ". הקורא חייך וצחק, העיר לו ר’ חיים עוזר: שגיאה גדולה מזו יש במכתב, כי התארים המופלגים מתאימים לר’ עקיבא איגר בדורו, והנה בא זה ובטעות כותבם עלי…
פעם כשנחלש ר’ חיים עוזר הקריאו לפניו מכתב. כשהשמיעו בקול את כל תארי הכבוד שעיטרוהו, החל לצחוק, והסביר: נזכרתי בימי הריבולוציה ברוסיה כאשר ירד ערך המטבע, ובעד דולר אחד היו משלמים מיליוני רובלים רוסיים, כל אדם למרות שהוא עני מרוד, הפך בן לילה למיליונר… כך הם התוארים המופרזים שהשתרשו בימינו. (תולדות רבי חיים עוזר).
"ויקרא אל משה" (א, א)
א' דויקרא זעירא, אין הלימוד מתקיים אלא במי שמקטין עצמו (כלי יקר בשם הילקוט)
ענוותן היה הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ״ל ושפל ברך. למרות היותו ראש ישיבה ידוע ומפורסם בכל העולם, ראה עצמו כ׳יהודי פשוט׳ שתפקידו להרביץ תורה. היה מכבד את בולם ומכניע עצמו לפניהם. מעולם לא ישב באירועים בכותל המזרח. לכל ילד ברחוב היה אומר שלום. נסע באוטובוס כאחד העם. ופעם כשעלה יהודי ״בעל-בית״ לאוטובוס, ורבי שמואל שהכירו והיה בן גילו, קם בפשטות לכבודו ופינה לו את המקום לשבת… כמובן שהלה סירב.
סיפר הגאון רבי זלמן רוטברג זצ״ל, כי התעורר פעם איזה ענין גיבורי שהעוסקים בעניו רצו שרבי שמואל יהיה בין הרבנים החותמים. אך הוא סירב, וכשנשאל מדוע אינו רוצה לחתום, השיב בפשטות: ״אני מתבייש לחתום בין גדולי הדור. גדולי הדור חתומים, ואני אחתום איתם״?!
ומעשה היה, שכתב אליו ידיד איגרת ובראשה תוארי כבוד השובים. כתב לו רבי שמואל בזה הלשון: ״וגם עכשיו אוכיחנו גלויות מאהבה, מסותרת על אשר כתב אלי תארים שאינם בי לא מינם ולא מקצתם, והיו פשוש עלבון בשבילי, כי הרי ידעתי את מך ערכי וכאילו דברי ליצנות הם, והאמת אהובה מכל, ויהי רצון שנזכה לכוון מעשינו ודברינו למטרת האמת״.
(ראש הישיבה)
באחד הביקורים של כ״ק האדמות מגור, בעל הבית ישראל, אצל הצדיק רבי אריה לוין זצ״ל, בסיום הביקור כשהרבי קם לצאת, יצא רבי אריה ללוותו. האדמו״ר באבחנתו הדקה ובעיניו החודרות הרגיש שתוך כדי היליד ממלמל רבי אריה לעצמו דבר-מה.
שלח האדמו״ר את שמשו הגבאי רבי חנינא שיף ז״ל לברר אצל רבי אריה מה הוא ממלמל. רבי אריה לא ענה.
אך לאחר הפצרות ניאות רבי אריה לספר לו שהוא התפלל להקב׳׳ה שלא יפסיד מזכויותיו לעולם הבא בעבור הכבוד הגדול שזכה לו בעולם זה לארח את האדמו"ר הבית ישראל
(קונטרס שמחת שלמה)
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" (א, א)
המפרשים שואלים מי הוא הקורא, כ"ק האדמו"ר מסלונים זצ"ל משיב שקולו של הקב"ה "קורא" לאדם בכל מאורעות החיים, ובכל מאורע ומאורע יש בכוחו של היהודי לשמוע את דבר השם, ואת הקריאה המיוחדת המופנית אליו.
פעם הלך הגה״צ רבי ניסים יגן עם בנו ומולם הופיע כלב בולדוג שחור, ענק ממדים, ועיניו מזרות אימה. חלחלה אחזה בהם והם ניסו לשוב על עקבותיהם. כל פסיעה הייתה מלווה בפחד מוות והם חיפשו מקום מסתור. לבסוף, הסתובב הכלב ופנה לכוון אחר. או אז פרץ הרב יגן בבכי. התפלא בנו: "והרי כעת הסכנה מאחורינו, מה פשר הבכי?!" ענה הרב: "מדוע אינני מפחד כך מהקב"ה? הרי הקב"ה הוא חוקר כליות ולב! האם הכלב מפחיד יותר? האם פקיד מס הכנסה מפחיד יותר? האם מחלה מפחידה יותר? האם תאונת דרכים מפחידה יותר? על כך אני בוכה!"
וכך אמר רבי יוחנן: "יהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם".
"אדם כי יקריב מכם קרבן" (א, ב)
צדיקים נסתרים מהלכים בעולמנו זה, ומקרבים עצמם לבוראם, וגורמים להשי״ת נחת רוח גדולה, אחד מהם היה הרב י. פלאם, שנפטר בשנת תשס״ח בבני ברק. הרב פלאם היה יהודי ערירי, שעבר את כל מאורעות השואה, עלה ארצה, ונותר בודד עד סוף ימיו. כמה משמחת העובדה שיהודי זה, שהיה עשיר גדול, ידע מה לעשות עם הכסף הרב שחננו הקב״ה.
הוא לכשעצמו לא היה זקוק למאומה, עד כדי כך שאת מעט הירקות שהיה נצרך לעצמו, היה קונה בשעות אחר הצהריים, אז נמכרים הירקות שנשארו מהבוקר, במחירים מוזלים. אבל כאשר היו מגיעים להתרים אותו למוסדות תורה וצדקה, היה פותח את ידו וליבו ללא גבול, ומחלק סכומי כסף גדולים במיוחד.
אחד מראשי הישיבה שהספידוה! בהלוויה, סיפר שכאשר יסד את ישיבתו, היה זקוק באופן דחוף לתרומה של ספר תורה. הוא ניגש לרב פלאם ושאל האם הוא מוכן לתרום ספר תורה לישיבה. הרב פלאם התעניין מה הוא המחיר המשוער, וכששמע שמדובר ב- 40,000 דולר, אמר שהוא מוכן לתת מחצית ממחיר זה, "ואת המחצית השנייה תיקח מתורם אחר", אמר לראש הישיבה (שהבין מתוך דבריו שבאם לא ימצא תורם נוסף, הוא יתרום את הכל). התנאי "והנה", מספר ראש הישיבה, "לאחר מאמצים גדולים, הצלחתי להשיג גביר נוסף, שהיה מוכן לתרום את 20,000 הדולרים הנותרים, אבל התנה את תרומתו בכך שעל מעילו של הספר יהיה רקום רק השם שלו…" ראש הישיבה לא ידע מה לעשות. הרי גם הרב פלאם תרם חצי מהספר, ואיך אפשר לכתוב רק את שמו של התורם השני.
ניגש ראש הישיבה, בלב כבד, אל הרב פלאם, ושח לו את המעשה, שהצליח להשיג תורם, המתנה את תרומתו כנ״ל. והרב פלאם, מנתר ממקומו, מרב שמחה והתלהבות, ובעיניים יוקדות הוא אומר לראש הישיבה: "כזה תורם חיפשתי, אבל בדיוק כזה. שיכתבו רק את השם שלו על הספר. וכי אני זקוק לכבוד ולפרסום שמי על הספר תורה?!"—
(מתוך ׳ברכי נפשי׳)
"אדם כי יקריב מכם" (א, ב)
ויטה רצונו לעשות כרצון ה'. העיד אחד מצדיקי הדורות שדרכו בעבודת ה' למד מלוליין – זה שקנה חכמה להלך על חבל דק בין שני הרים גבוהים – מהי חכמתך, ויען האיש כשהנני מרגיש שגופי נוטה לצד אחד מיד אטהו לצד השני, וכך למדתי לעניין עבודת ה' בכל עת שגופי נוטה לצד אחד אפנה לצד השני – שלא ללכת אחר נטיות הגוף.
(באר הפרשה)
"אדם כי יקריב מכם קרבן לה' וגו' תקריבו את קרבנכם" (א, ב)
המגיד הקדוש מדובנא זיע"א, הסביר זאת על פי משל: רועה צאן שכח את תרמילו, וכשהציק לו הרעב נטש את צאנו והשביע נפשו בסעודה דשנה במסעדה. כשחזר למרעה ולא מצא את צאנו, שאל את אנשי המקום עליהם. וסיפרו לו שצאנו פרצו את הגדר ונכנסו לגן מרהיב העין של שר העיר, רמסו שושנים וקלקלו את הגן. וכשנודע הדבר לשר ציווה לכלאם אצלו. עמד הרועה תוהה ואובד עצות, עד שניגש אליו אחד מזקני העיר ואמר לו, כי ידוע לו שלפני מספר שנים קרה מקרה מעין זה ואותו הרועה שחכם היה, קנה עוגה מפוארת והגישה דורון לפני השר והתנצל על המקרה. נאות לו השר ושחרר את צאנו. כאשר שמע זאת הרועה, מצא הרעיון חן בעיניו ואף הוא עשה כמעשה קודמו וקנה עוגה מפוארת לשר. אך לרוע מזלו לא מצא את השר במקומו. אלא נודע לו שזה עתה נסע השר לעיר אחרת. לא איבד הרועה את עשתונותיו, הניח את העוגה על שלחן השר, פתח את דיר הצאן ולקח את צאנו. כשחזר השר למקומו, קרא לו ושאלו, באיזה רשות פתחת את הדיר ולקחת את הצאן? השיב לו הרועה, שעשה כמעשה הרועה שקדם לו. אמר לו השר שוטה שבעולם, וכי חסר לי כסף ואני צריך את העוגה שלך? אלא אותו רועה התרפס לפני וקבלתי התנצלותו. והעוגה באה רק כאות לכניעתו לפני. אך אתה לא עשית כן וראוי להענישך.
והנמשל אין הקדוש ברוך הוא רוצה את גוף הקרבן, אלא את חרטת המקריב והכנעת לבו כמעשה הרועה הראשון דווקא.
"אדם כי יקריב מכם" (א, ב)
אומר רש"י: אדם למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל.
מסופר על הגה"ק ה"חפץ חיים" זיע"א, שפעם בעת שהותו באסיפה גדולה בפטרבורג, נזקק בשעת לילה מאוחרת לנייר כתיבה. מאחר והחנויות היו סגורות באותה שעה. ניגש אל אדמו"ר מפורסם ששהה אף הוא באותו מלון, וביקש ממנו כמה גיליונות נייר לכתיבה. האדמו"ר נענה בחפץ לב. וכשביקש ה"חפץ חיים" לשלם לו תמורתם. חייך האדמו"ר וסירב לקבל מידו את התשלום. מיד השיב לו ה"חפץ חיים" את הנייר. ובשום אופן לא הסכים ליטלו, עד שניאות האדמו"ר לקבל את תמורתו, כמה פרוטות. העיר אחד הנוכחים בהשתוממות, הרי ידוע לך רבי שלשתי פרוטות אין ערך של ממש. השיב ה"חפץ חיים": משתי פרוטות של גזל עלול להיווצר מלאך רע שבכוחו להפוך על פניהן את כל חומותיה של פטרבורג.
"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (א, ב)
פירש״י: ׳אדם למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל׳. וביאורו שלא יאמר אדם כיון שאני עושה מצוה עם הממון, אני יכול לעשות אף עם גזול. וזה מרומז בפסוק: ״הגיד לך אדם מה טוב ומה ה׳ דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד״, ״הגיד לך אדם״ כלומר שה׳ הגיד לך תיבת ׳אדם׳ שהוא לכאורה מיותר, לומר לך ״מה טוב״ והוא ״כי אם עשות משפט״ שקודם כל הממון שלך צריך להיות בצדק ובמשפט בלי גזל, ורק אז ״ואהבת חסד״ תוכל לעשות חסד, ואל תעשה טובות לעשות צדקה וחסד בממון גזול.
(קרן לדוד להגה״ק רבי אליעזר דוד גרינוואלד אב״ד סאטמאר)
"זכר תמים יקריבנו אל פתח אוהל מועד יקריב אתו לרצנו" (א, ג)
מובא במדרש מעשה בשור שמשכוהו להקריבו על המזבח, ולא רצה השור ללכת, אחר כך מצאו מחט בקרביו ונתברר שהיה טרפה ולא היה ראוי לקרבן. ובזה יתבאר הפסוק: ״תמים יקריבנו״ ואיך תדע אם הוא תמים ואין בו מום נסתר בתוך קרביו שעושה אותו טרפה, לכן נתן עצה ״אל פתח אהל מועד יקריב אותו״ ואם ירצה ללכת ״לרצונו״ תדע שהוא תמים.
(פנינים יקרים בשם דרוש שמואל)
"ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" (א, ז)
הרה"ק ר' יחיאל מאיר ממאגלניצע ראה את אחד מחסידיו שאין הוא מתפלל עם הציבור כדבעי אלא סובב אל דרום והולך אל צפון אנה ואנה בבית המדרש, קרא אליו ושאלו מפני מה אין הוא עמד להתפלל, השיב לו שעדיין אין הוא מוכן לתפילה והוא מחכה להתעוררות, אמר לו הרה"ק הנ"ל בגמ' אמרינן תפילה במקום קרבן תיקנו, ובקרבנות נאמר "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" ודרשי' בגמ' אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, והוא הדין לגבי תפילה שהוא במקום קרבן שצריך האדם להביא אש גם מן ההדיוט ולא שיהא עומד ומצפה לאתערותא דלעילא בלבד.
(אור יקרות)
"ריח ניחוח לה"' (א, ט)
הריח מורגש עוד מרחוק, ולפיכך כל דבר שמבחינים בו ומריחים אותו עוד בטרם ניגשים אליו קרוי "ריח".
על הקרבן להיות בבחינת מבשר טוב, שעל ידו אפשר להרגיש מעתה במעשים הטובים שיעשה בעל הקרבן מהיום ואילך; שהרי זהו עיקרו של הקרבן – התשובה מביאה לידי שיפור במעשים שלהבא. בלעדי זה הרי אמר ה' יתברך: "למה לי רוב זבחיכם" (ישעיהו א'). הרגשה מוקדמת זו של המעשים הטובים להבא היא היא ה"ריח ניחוח לה"'
(חידושי הרי"ם)
"כי כל שאור וכל דבש" (ב, יא)
לאחר נישואיו של הרה "ח רבי שלמה פרישטיק ז "ל עם בתו של הרה "ק רבי גדליה משה מזוועהיל זי"ע, לא ידע מה לעשות בפרוס חג המצות, כי אביו נהג לאכול מצות מכונה ואילו אצל זקנו הרה "ק רבי שלמה מזוועהיל זי"ע היה הדבר חמור מאד, וכיון שעמד לערוך את ה 'סדר' על שלחן אביו לא ידע כדת מה לעשות, הלך להתייעץ עם רבני ירושלים, והם יעצו לו לשאול את פי הרה "ק מזוועהיל עצמו. ברחימו ודחילו העלה את ספקו על הנייר, ומסרו לידיו של ר' שלומ'קה אשר קרא את השאלה במהירות, ובתוך כדי דיבור ענה לו ברורות 'וכי סבור אתה שבשמים ישאלו אותך אם אכלת 'מאשין מצות' [-מצות מכונה] או לא, בשמים ישאלו אותך שתי שאלות, האם שמרת את עיניך מלהסתכל בראיות אסורות, והאם שמרת את פיך לבלתי תפגע ח "ו ביהודי…'
"על כל קרבנך תקריב מלח" (ב, יג)
מסופר על הגה"ק רבי שלמה זלמן אוירבך זיע"א שהיה מורה לטפח ילדים מוכשרים ומחוננים, שלא כמו ההרגל של המון העם המשקיעים רק בילדים שאינם מוצלחים. והיה אומר, שילד מוכשר צריך רב מעולה וחריף יותר כדי ללמדו תורה. והיה נותן טעם לשבח ענין זה, שהרי כתוב בתורה "על כל קרבנך תקריב מלח" ובתוספתא שנינו שגם אם המנחה היא מלח, צריך להקריב איתה תוספת מלח. מכאן יש ללמוד, היה אומר רבי שלמה זלמן, שגם כשמדובר במלח, בילד ממולח ומוכשר, גם הוא צריך תוספת מלח, דהיינו עידוד והדרכה אמיתית בלימוד, וללמדו ברמה גבוהה יותר לפי כשרונותיו הברוכים.
"אם הכהן המשיח יחטא" (ד, ג)
פעם אחת אירע לרבינו (הרה"ק ר' משה צבי מסאווראן ז"ל) חילול שבת בשוגג, שבעת התעטפו בטלית כיבה את הנר ברוח העיטוף, בעת התפילה עלה הדבר במחשבתו ולא נתן לו מנוח, ולא היה יכול להמשיך בתפילתו מרוב מרירות נפשו כי עגמה עליו, חיכך בדעתו עד אשר עלתה לו, באמרו כי לו יהיה שהיה הדבר במזיד היה מגיע לו גיהנום על כך, והלא גם בגיהנום משבחים הרשעים להקב"ה כמאמר חז"ל (שמו"ר ז, ג) שכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מגן עדן מפי הצדיקים, כך עולה מגיהנום מפי הרשעים וכו' שמצננים את הגיהנום בדמעותיהם וכו' ומה הם אומרים יפה אמרת יפה דנת יפה חייבת, א"כ אצייר לעצמי שאני עתה בגיהנום ומשבח להקב"ה, קם ונתעודד והתפלל בשמחה רבה.
(ליקוטי שושנים)
"וקמץ הכהן" (ה, יב)
הגאון רבי מאיר-שמחה מדווינסק (בעל 'אור שמח') הוזמן לערוך את החופה של אחד מתלמידיו החביבים, שהיה כהן. בסעודת החתונה, כשנתכבד לשאת דברי ברכה, איחל לחתן שיתקיים בו "וקמץ הכהן ממנה". תמהו הנוכחים לפשר הברכה הבלתי מובנת. פירש רבי מאיר-שמחה: חז"ל אומרים שכאשר אדם נושא אישה, שואלים אם נתקיים בו 'מצא' או 'מוצא' – "מצא אישה מצא טוב" או "מוצא אני את האישה מר ממוות". ההבדל בין 'מצא' ל'מוצא' הוא בניקוד של האות מ – ב'מצא' הניקוד הוא בקמץ וב'מוצא' מנוקדת ה-מ בחולם. איחלתי אפוא לחתן שיתקיים בו "וקמץ הכוהן ממנה" – שיזכה ל"מצא אישה מצא טוב".
״נפש כי תחטא ומעלה מעל בה׳…״ (ה, כא)
מסופר על רבי שמואל רוזובסקי זצ״ל, שפעם לאחר השיעור, ביקש מתלמידו גפרור. התלמיד נתן לרבי שמואל את קופסת הגפרורים והלך.
הגפרור הראשון שהצית רבי שמואל -כבה מיד, מבלי שהספיק להשתמש בו.
חשש רבי שמואל שמא הבחור נתן לו רשות להשתמש רק בגפרור אחד, וביקש שיחפשו את בעל הגפרורים ויבקשו ממנו רשות להשתמש בגפרור נוסף.
״נפש כי תחטא ומעלה מעל בה׳…״ (ה, כא)
הפתעה רבה ציפתה לסוחרים שבאו ליריד, שהתקיים בסמיכות לעיר ברדיטשוב. תוך כדי שהיו נושאים ונותנים בענייני מסחר, ודנים בדרכים להגביר את המכירות, ראו את הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב מגיע אל היריד.
לפלא היה הדבר בעיניהם, מה לו לרבי לוי יצחק וליריד, הרי זהו מקום מסחר בלבד, וענייני מסחר רחוקים ממנו כמטחווי קשת?!
כאשר קרב אליהם רבי לוי יצחק, שמעו אותו ממלמל לעצמו שוב ושוב: "אוי ואבוי, הסוחרים שכחו!" "מה שכחנו?" שאלו אותו הסוחרים בדאגה. ענה להם רבי לוי יצחק: "אתם דנים בכובד ראש בענייני המסחר, כיצד לנהוג באופן המועיל ביותר לריבוי הרווחים, אך שכחתם לדון בדבר הזהירות שיש לנהוג בשעת המסחר, כדי שחלילה וחס לא תבשלו בעוון החמור של גזל ואונאה!"
"והשיב את הגזילה אשר גזל" (ה, כג)
סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א על זוג בעלי תשובה שבאו לפני הרב ובפיהם סחפור מצער: הבעל עסק כל ימיו בחלוקת סחורה לחנויות ונכשל תמיד בגזל. נהג היה האיש להפחית מכל חבילה מעט מן הסחורה שהוזמנה ואת מה שהפחית נטל לעצמו. למשל אם חנות מכולת הזמינה מן המאפיה עשרים ככרות לחם, היה האיש מוציא מהארגז שלוש ככרות לחם ומספק לחנות המכולת רק שבע עשרה ככרות… כעת, מששבו בני הזוג בתשובה שלימה, הם מבקשים לדעת מה לעשות לגבי מעשי הגזל שנמשך שנים רבות. אין כל ברירה פסק הרב נחרצות עליך להשיב את הגזילה! אבל כבוד הרב מלמל האיש במבוכה שווי הסכום הגזול שבידי הצטרף במשך הזמן למאות אלפי שקלים, איך אוכל להשיב זאת? ומה אוכל לעשות. השיב הרב בשאלה את הכסף יש להחזיר לבעליו! אם כך אזרה האישה אומץ יש לי רעיון! נמכור את הדירה שברשותינו ובכסף שנקבל תמורתה נוכל להשיב את הגזילה שבידינו! אמרו ועשו! מכרו בני הזוג את הדירה ופנו לכל אותם סוחרים איתם עסק הבעל במשך שנות עבודתו והשיבו להם את כספם!
"והשיב את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק" (ה, כג)
זהירות רבה נזהרו גדולי ישראל בממון שבידם שלא יהיה בו חלילה משום אבק של גזל. לאחר נישואיו למד ה"חפץ חיים" בווילנא בכולל "פרושים". לפי הסידורים המקובלים באותה תקופה היו עקרות בית מביאות קדירות מזון אל חדר צדדי ליד בית הכנסת, כדי לספק את מזונם של הלומדים שלמדו בהתמדה עצומה בלא לעזוב את בית המדרש מבוקר ועד ליל. אל ביתם היו שבים הלומדים רק אחת לכמה חודשים. פעמים אירע ואשתו של ה"חפץ חיים" באה לווילנא כדי לרכוש סחורה עבור חנותה הדלה. כמובן מאליו היה אז ה"חפץ חיים" טרוד כל היום כולו ומסייע בידה. לאחר יום כזה, בשובו אל בית המדרש, היה מסרב ה"חפץ חיים" להשתתף בסעודה, וטען: הרי היום לא למדתי תורה ואיך מותר לי ליהנות ממה שאחרים הביאו לכאן כדי לתמוך בלומדי התורה! …
"את הפקדון אשר הפקד" (ה, כג)
בתקופת לימודו בין כותלי "כולל חזון איש", ניהל רבינו גמ״ח כספים לרווחת הציבור. בתקופה מסוימת העביר רבינו את הגמ״ח לניהולו של בנו, מכיוון שהוקשה עליו לנהל את הגמ״ח מפאת חולשתו אז. בנוגע להלוואות שלא הושבו הדריך את בנו: "חובות שנראה כי כבר לא יפרעו, החזר לגמ״ח מכספי הפרטי. הרי כספים אלו הם כספי צדקה, ואני אינני בעלים למחול עליהם".
רבינו אמר, כי כתוב באריז״ל שכאשר אדם מת בלא לפרוע את חובותיו – לא רק הוא עתיר לרדת בגלגול, אלא גם המלוה יתגלגל שוב לעולם הזה כרי שהלווה יוכל להחזיר לו. לכן חשוב היה לו שלא יישארו בגמ״ח שטרי חוב שלא נפרעו. ינוח בשלום
בנוגע לכך סיפר רבינו: פעם התארח האריז״ל בביתו של עשיר אחד. לפתע השמיע בקשה מעוררת תמיהה: "ברצונו לצאת לראות את אותותיו של העשיר". בעל הבית כבש את פליאתו, והורה לאורחו החשוב את הדרך אל האורוות. האריז״ל התבונן כה וכה, והצביע על אחד החמורים. "התואיל לתת לי חמור זה?" שאל.
"דווקא את החמור הזה?!" התפלא העשיר. "לא אוכל לתת אותו. הוא עובד כמו כמה חמורים יחד, ואני מפיק ממנו רווחים עצומים!" האריז״ל שתק וחזר לטרקלינו של העשיר. עתה הביע את רצונו לראות את כל שטרי החוב של מארחו. העשיר הביא ערימה מכובדת של שטרות. "זה שטר הלוואה של היהודי השכן", החל להסביר, "וזה שטר של פלוני הגביר מהעיר הסמוכה, שנקלע לאחרונה לקשיים כלכליים".
האריז״ל הצביע על שטר בלה מיושן: "מהו השטר הזה?" "הו", נזכר העשיר, "זהו שטר חוב של יהודי שנפטר מזמן, כבר אין סיכוי שהכסף יחזור אלי אי פעם".
"התואיל לתת לי את השטר במתנה?" שאל האריז״ל. העשיר משך בכתפיו. "מדוע לא?" האריז״ל נטל את השטר וקרע אותו לגזרים. "כעת לך לראות מה שלומו של החמור שלך", הפטיר.
העשיר יצא מן הטרקלין, וחזר המום. "החמור מת!
אינני מבין מה קרה לו! הוא היה בריא וחזק יותר מכל בעלי החיים שברשותי!"
״רע לך״, אמר לו האריז״ל, ״שבחמור הזה התגלגלה נשמתו של בעל חובך המנוח. משמים חייבו אותו לחזור לעולם הזה בגלגול כרי לפרוע לך את החובות.
עתה, משמחלת לו על החוב, באה מנוחה לנשמתו המיוסרת והיא שבה ועלתה לגנזי מרומים".
(מתוך ׳רבי חיים׳)
"את הפקדון אשר הפקד" (ה, כג)
"פעם", סיפר רבינו מעלילות הגמ״ח, "היה אברך תלמיד חכם שלווה סכום כסף ולא החזירו במשך תקופה ארוכה. כדי לרמוז לו להחזיר בדרך שלא תבייש אותו, כתבתי לו מכתב ובו ׳שאלה׳ על דברי המשנה:
במסכת אבות פרק ב׳ משנה ט׳ מובאים כמה דברים שהם דבר והיפוכו. ׳דרך ישרה שידבק בה האדם׳ ולעומתה ׳דרך רעה שיתרחק ממנה האדם׳, אחד הדברים הוא ׳הרואה את הנולד׳, והיפוכו – ׳הלווה ואינו משלם׳, נשאלת השאלה: מה עניין לווה ואינו משלם לראיית הנולד?
כוונתי הייתה לרמוז שהלווה ואינו משלם, אינו רואה את הנולד שבעקבות כך לא יסכימו להלוות לו יותר… אותו אברך הבין את הרמז ומיהר להשיב את החוב".
(מתוך ׳רבי חיים׳)
יתרו
והייתם לי סגולה'
היה אומר הרה "ק ה 'דברי שמואל' זי"ע בפסוק כי צורת נקודת סגול היא משתי נקודות בשורה העליונה, והן מרמזות לשתי עיניים, ותחתיהן נקודה אחת רומזת לפה, והקב"ה מבקש מאתנו 'והייתם לי סגולה' תנו לי 'סגול' זה בשמירתכם עליהם.
פסח
יש שרמזו בנוסח שאנו אומרים ב'חד גדיא' דזבין אבא – כיצד יש ביד האדם לקנות כביכול את אביו שבשמים
בתרי זוזי – בשמירתו על האברים אלו העין והפה, כלומר שיזיז עצמו וישמור עליהם בשמירה כפולה ומכופלת.
(באר הפרשה)
זאת ועוד ׳השאר מבטלו בלבו׳, ואמר ה׳בית אהרן׳ זי״ע שבמקום שאינו מגיע בידיו צריך לבטל ׳מיט א שטיק הארץ׳, היינו רצון הלב וההשתוקקות להיות טוב, כי אין הקב״ה דורש ומבקש מהאדם אלא שישתוקק לטוב, ומשעשה כפי יכולתו וכפי כוחותיו שניתנו לו מן שמיא -הן בעניינים התלויים במעשה הן בשאר עניני עבודת ה׳, נחשב לו כעשה את הכל.
(באר הפרשה)
ביסוד זה הסביר הרה״ק מהרי״ד מבעלזא זי״ע, דידועה הקושיה מדוע מברכים ׳על ביעור חמץ׳ בעת בדיקת חמץ ולא בעת ביעורו מן העולם בשריפה, אלא, כפי הידוע (עיין ברדב״ז ח״ג תתקע״ז ד״ה תשובה שניה) שה׳חמץ׳ מרמז על ה׳יצר׳ א״ש, כי מי יאמר זכיתי לבי – בערתי את החמץ אשר בקרבי, ורק בעת ׳בדיקת חמץ׳ שבידו לקוות ולייחל שיזכה לבערו לגמרי שפיר מברך ׳על ביעור חמץ׳.
(באר הפרשה)