ליקוטים וסיפורים לראש השנה – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

 

רגיל אחד מגדולי מירושלים לספר, על אחד שהיה מעלה קושיא זו באוזניו תמיד, מדוע צריך להתפלל שיברך השי"ת 'את השנה הזאת' בערב ראש השנה כאשר כבר תמה השנה, שנה אחת אחר שהתפלל תפילת מנחה קיבל הודעה מעבר לים שכל עסקיו המסועפים שבארה"ב ירדו לטמיון ברגע כמימרא, ומאז הבין היטב כמה צריך להתפלל אף על אותן שעות ספורות שלא יארע לו שום תקלה וצרה ח"ו. (באר הפרשה)

 

במדרש פליאה נאמר: "שאלו מלאכי השרת לפני הקב"ה, אימתי ראש השנה ואימתי יום הכיפורים ? אמר להם הקב"ה, אני ואתם נרד למטה". מבאר בספר "יהודה יעלה" כך: ישנם 2 הלכות: א. "לא אד"ו ראש" = ר"ה לא יכול לחול בימים א', ד' ו'. ב. "כשיש דין למטה אין דין למעלה". כלומר, בימים שני וחמישי שבתי הדין יושבים, אין דנים למעלה, בשמים. לפי זה שאלו מלאכי השרת, מתי יכול לחול ראש השנה? הרי בימים אד"ו לא יכול ראש השנה לחול, כי לא אד"ו ראש. בשני וחמישי גם לא יכול ראש השנה לחול, כי בתי הדין יושבים למטה, ואין דין למעלה. ביום ג' גם לא, כי אז יחול יום כיפור ביום חמישי וזה לא יתכן כי אז יושב בי"ד של מטה. בשבת גם לא יכול לחול ר"ה כי אז יחול יום כיפור ביום שני שזה יום של בי"ד של מטה. השיב להם ה', נרד לדון למטה ואז יוכלו ר"ה ויו"כ לחול בימים ב', ה' ולא יהיה קשה שכשיש דין למטה אין דין למעלה, כי אנו נדון אותם למטה.
מסופר על החזון איש זי"ע שישב פעם בעת לימודו, והיה זבוב מסתובב ומטרידו. אחד מתלמידיו שישב שם, ניסה לסלקו, אבל ללא הצלחה, אמר לו החזון איש: מדוע אתה מנסה לסלקו, האם אינך מבין שזה זבוב של ראש השנה! כבר בראש השנה שעבר נפסק שיבוא הזבוב לכאן, אז מה לך לסלקו?…

 

"שירבו זכויותינו"

איזו בקשה היא זו? אם רוצים אנו שירבו זכויותינו, עלינו לקיים עוד מצוות ועוד מעשים טובים! משיב הגרא"ז מרגליות, הכוונה היא שמבקשים אנו שנזכה לעשות תשובה מאהבה, שעליה אמרו חז"ל "זדונות נעשות לו כזכויות", וכך ירבו זכויותינו. כך גם הוא מבאר את בקשתנו – "אבינו מלכנו כתבנו בספר זכויות".

גם כאן קשה: אם אין בידינו זכויות, איך יכתבנו הקב"ה בספר זכויות? ואם יש בידינו זכויות, אז הבקשה מיותרת? התשובה: הבקשה היא שנזכה לעשות תשובה מאהבה ואז ייכתבו גם עוונותינו בספר זכויות. תפוח בדבש ידוע שהדבש הוא דבר מתוק, אבל אם יש חור בשיניים זה כואב מאוד, ולכן צריכים לסתום את כל החורים שיש ברוחניות שיהיה באמת כדבש, ולא יהיו כאבים.
ובשם המגיד רבי שלמה לוינשטיין: דבורה מייצרת חצי כפית דבש במשך כל ימי חייה, א"כ לפי זה באים ולוקחים את התפוח הדומה לכלל ישראל וטובלים בדבש, ומבקשים תסתכל על הדבש, מעמל של כמה שנים יוצא רק חצי כפית, אבל יוצא דבש, לפחות מה שאנו נעמול במשך השנה יהיה רק דבש. טעם נפלא מדוע מטבילים את התפוח בדבש שמעתי מהמשפיע הנודע הגה״צ רבי אהרן טויסיג שליט׳׳א: דהנה אנו יודעים שטבעו של התפוח, שאחרי זמן שמקלפים את קליפתו, מתחיל צבעו להשחיר. אך יש עצה אחת איך בכל זאת לשמור על מראהו: למרוח דבש על הפרי, והדבש בכח סגולתו הטבעי שומר ומגן על מראהו. ולכן אנו לוקחים בליל ראש השנה דווקא ״תפוח בדבש״, כי אנו אומרים להקב״ה: הרי עם ישראל שנמשל לתפוח (״כתפוח בעצי היער״ (שיר השירים ב, ג) למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך מה תפוח זה, פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע, בו בזמן שאומות העולם סרבו לקבל את התורה) עבר ועובר כל כך הרבה צרות ויסורים, ולפעמים מרוב צרות, בלבולים ודחקות, אנחנו עושים מעשים נגד רצונך, ובכך אנו משחירים את פנינו לבלתי הכר בעבירות ומעשים לא טובים, אך ריבונו של עולם! תמרח ותציף אותנו בדבש ואך טוב וחסד תרדפינו, ותראה איך פתאום אנו שומרים על מראנו, ומתחילים להכיר במתיקות של הטוב שנתת לנו, ואנו משתדלים להיות כמה שיותר ויותר טובים אליך! על כן תזכנו בשנה טובה ומתוקה!… (הרב יוסף ברגר)

 

"אבינו מלכנו הרם קרן ישראל עמך"

אמר המגיד מקוז'ניץ: "לא הגלה הקב"ה את ישראל אלא כדי שיתווספו עליהם גרים" (פסחים פז). א"כ הקב"ה מצפה לקבל ריבית מהגלות. בינתים הצרות כ"כ גדולות, שלא רק שאין גרים מתווספים, אלא שהיהודים פוחתים והולכים. וע"כ אנו מבקשים "הרם קרן ישראל עמך" – השתדל מהר להציל לפחות את הקרן, כי רווח וריבית בין כך לא יצא לך מזה.

 

"המלך הקדוש"

נשאלת השאלה: "קדוש אתה ונורא שמך ואין אלו-ה מבלעדיך – ככתוב – ויגבה ה' צבאות במשפט והא-ל הקדוש נקדש בצדקה". מה הקשר? איזו מין ראיה זו? התירוץ יובן על פי משל: אם ניכנס לאולם ונראה אדם יושב על כיסא מפואר וגבוה, ולפניו כורע אדם ובוכה והאיש אומר לו: "קבל 12 שנה בכלא ועבודות פרך. המסכן ש'לא ידע את נפשו מצער' לשמע גזר הדין החל מתחנן אליו… ואותו האיש ממרום הכיסא 'מבין לליבו' ואומר לנידון: "אין מה לעשות, זה המינימום שאני יכול לתת לך…" – נבין מיד שהאיש היושב בכיסא במעמד של שופט. אבל אם לאחר בכיותיו של הנידון יאמר זה שיושב על הכסא: "הפעם אני מצדיק אותך ומוותר לך…" – אזי נבין מיד שמדובר במלך. וזהו ההבדל ביניהם: לשופט אסור למחול, הוא מחויב לחוקים של המדינה. אבל מלך יכול למחול שכן את החוקים הוא למעשה זה שקובע… והנמשל הוא התשובה לשאלתנו:
"והא-ל הקדוש נקדש בצדקה". שה' הוא יכול לסלוח ולהצדיק עלינו את הדין, היא ההוכחה שאין אלו-ה מבלעדיך ושאתה מעל כולם, שהרי אתה הוא "המלך הקדוש".

 

"מלוך על כל העולם כולו"

בראש השנה יהודי נדרש להמליך את הקב"ה, להבין שהוא עבד של הקב"ה ולומר ולבקש: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". סיפור נפלא על הדרך שבחר האדמו"ר מגור להסביר זאת לחסידיו: ה"שפת אמת" אסף את חסידיו בערב ר"ח אלול, וביקשם למחר בזמן אמירת ההלל לכוון ב"אנא ה'". שכן אם יצעקו ויתחננו לה' במילים אלו- כל מה שיבקשו ייענה מיד. כשיצא מבית המדרש החל ויכוח בין החסידים: לאיזה "אנא ה'" התכוון הרבי? חלק אמרו: "אנא ה' הושיעה נא", שהרי לישועה כולנו זקוקים. ואילו חלק אמרו: "אנא ה' הצליחה נא", שבהצלחה הכל תלוי. הוחלט שמחר יצעקו ויכוונו בשניהם, וכך היה. בסעודת ר"ח החל האדמו"ר לבכות, ואמר: בקשתי מכם לצעוק ב"אנא ה'"… יכולתם להרוויח מה שתרצו ואתם אבדתם זאת במחי יד… העז אחד החסידים והתריס כנגד רבו: "וכי לא זעקנו? אולי לא כיוונו מספיק, אבל זעקנו בשניהם – גם בהושיעה נא וגם בהצליחה נא"? קם הרבי דפק על השולחן וצעק: התכוונתי שתמליכו את ה' עליכם ותצעקו ב"אנה ה' כי אני עבדך"… עיקר העבודה בראש השנה זה להמליך את ה', ומלך יכול לתת לנו הכל – כל מה שנבקש…

 

"מי יעלה בהר ה'… אשר לא נשא לשווא נפשי"

מלמדים אותנו חז"ל: ה' נתן לנו נשמה קדושה שבעזרתה אדם יכול להגיע למדרגות גבוהות ועליו להשתמש בה כראוי… משל למה הדבר דומה: לחבר שנקלע לחובות וחברו גייס את כל הונו ונתן לנו צ'ק בנקאי לזמן קצוב שיתאושש מן המצב הקשה. בהגיע זמן הפירעון הגיע המלווה לבית הלווה, והנה פותח הלווה את מגירת השולחן ומוציא משם את שטר הכסף שקיבל. "הא לך", אמר הלווה, "לא השתמשתי בכספך כלל ואני משיב לך אותו כמות שהיה במלואו". "היתכן?!", נעלב המלווה. "אני התאמצתי והלוויתי לך סכום גדול, משכנתי את כל רכושי משום שחסתי עליך, ואתה כלל לא השתמשת בכסף אלא הוא היה מונח במגירה במשך כל הזמן הזה?!… איך יכולת לעשות לי את זה? כך גם הנמשל לגבינו: ה' נתן לנו פיקדון – נשמה גבוהה. האם נוכל לומר שהשתמשנו בה כראוי? האם ניצלנו את הטובה שהעניק לנו הקב"ה? בדרך צחות ניתן לומר: שזוהי כוונת הפסוק "מי יעלה בהר ה'" – מיהו הראוי לעלות בהר ה'? "אשר לא נשא לשווא נפשי" – אדם שלא נשא את נפשו לשווא אלא השתמש בה כראוי. כשהיה מגיע האדמו"ר מויז'ניץ למילים: "ולא נשבע למרמה" היה בוכה. לתמיהת חסידיו הסביר: כשאדם נולד משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע. מי יכול להעיד שהוא לא נשבע למרמה…

 

"וידע כל פעול כי אתה פעלתו"

פעם בליל ראש השנה המגיד הקדוש ממעזריטש זיע"א סיים כבר את תפילתו, וגם התלמידים סיימו, מלבד הרה"ק "בעל התניא" זיע"א שעדיין עמד בתפילתו. חכה לו המגיד הקדוש ולא ערך את השולחן. הואיל ו"בעל התניא" היה צעיר תלמידיו של המגיד, עלתה במחשבתם של תלמידים קפידת מה עליו על שרבם צריך לחכות לו. הרגיש המגיד במחשבתם זו ואמר להם:"זלמניו" (בעל התניא) כשהוא אומר "וידע כל פעול כי אתה פעלתו" איננו זז מהסטנדר אשר עליו התפלל, עד אשר גם הסטנדר מרגיש "כי אתה פעלתו".

 

"וחיל ורעדה יאחזון"

בבית מדרשו של הרה"ק רבי שלום מבעלזא עמדו בראש השנה שני אברכים ודברו ביניהם, ושלח הרה"ק את בנו שילך לשמוע מה שהם משוחחים, והלך הבן ועמד מאחוריהם ושמע שהם מסיחים זה לזה צורת נפשם האיך יוכלו לעמוד לפני המלך להתפלל ביום קדוש כזה כשהם מלוכלכים בעוונות וחטאים ומכף רגל עד ראש אין בהם מתום. וחזר וסיפר זאת לאביו הק'. ואמר הרה״ק, הנה שני אברכים אלו ביטלו את הקיטרוג הגדול, שטענו המקטריגים וכי מה גדלה מעלתם של בני ישראל, אם משום שהם נותנים צדקה הרי גם הגויים נותנים צדקה לעניים, וכן שאר עניינים טובים שישראל עושים, הלא גם הגויים עושים כך. והנה נכנס המלאך מיכאל ובידו לבבות נשברים 'צובראכענע אידישע הערצער'. ובזה רבו זכויותיהם של ישראל, כי הס״מ לא יכל להביא כזאת מאומות העולם, כי אינו בנמצא אצלם כלל. (מאמר מרדכי)

 

"ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה"

מעשה נורא אירע בישיבה דגייטסעד לפני כשלושים שנה, באותה שנה נלב"ע ל"ע בחור צעיר מבני המקום, מכיוון שכן הרי ב'נתנה תוקף' בימים הנוראים לאחמ"כ הייתה התעוררות עצומה בקרב תלמידי הישיבה, ובהגיעם לתיבות ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה נעו אמות הסיפים לגודל הזעקות וקולי הקולות שנשמעו בהיכל, אף ה'בעל תפילה' הגאון הנודע רבי מתתי' סאלאמאן משגיח דישיבת ליעקוואד (שהיה אז משגיח דגייטסעד) זעק בקול גדול ותשובה ותפילה… עד שדם ניתז מגרונו על המחזור שעמד לפניו ונמחקו תיבות 'רוע הגזירה'… וראה זה פלא, בשנה שלאחמ"כ לא נפקד מהם איש, ולא נפטר אפילו יהודי אחד בכל גייטסעד באותה השנה. ושמעתי בדרך צחות לבאר את הנוסח 'השתדלו והרבו תחינה ובקשה׳ השתדלו והרבו – היכן ובמה יש להרבות ב'השתדלות', תחינה ובקשה – להרבות בהשתדלות לפרנסה באופן של תפילה, על כך מותר וצריך. (באר הפרשה)

 

אחד מחסידיו של רבי אברהם (השני) מסלונים היה בעל אמצעים. פעם אחת נקלע אחד מנכדיו למצוקה גדולה וביקש את עזרת סבו, אך הסב סירב לעזור לו וטען שהוא שומר את כספו לימי זקנתו. קרא לו רבי אברהם ואמר לו: "אתה משמיט מידי את הנשק החזק ביותר שלי". תמה החסיד לפשר הדברים, והרבי הסביר: "הנה ממשמשים ובאים הימים הנוראים, ובהם אעבור לפני התיבה להתחנן לפני הקב"ה שירחם עלינו 'כרחם אב על בנים'. אבל איך אוכל לפצות פה כשאחד מחסידיי כובש את רחמיו מול מצוקת צאצאיו?! היכן רחמי האב על בניו?!".

 

אמר רבי יצחק למה תוקעין בר"ה… כדי לערבב השטן (ראש השנה טז)

משל למה הדבר דומה, במשפחה פלונית יש ילד שובב במיוחד. באחד הימים הוא חוזר מהחיידר אחרי שהספיק להרביץ שם לכמה ילדים, וגם שבר את השמשה והפריע לכל הכיתה במהלך השיעור וכו׳ וכו׳, כשהוא מגיע הביתה מצפה לו ׳קבלת פנים׳. האבא אומר שצריך לתת לו עונש, האמא מוסיפה שחייבים לתת לו עונש כזה שיפסיק אתת ולתמיד את ההתנהגות הזו, וגם לאח הגדול יש טענות כלפיו. הילד חושב לעצמו, איך יוצאים עכשיו מהתסבוכת הזאת. הוא נמלט לחדרו, ובלי לשים לב סוגר את הדלת בדיוק על האצבע שלו… וצווחת כאב נפלטת מפיו. ההורים שומעים את הצווחה וממהרים לבוא לראות מה קרה, וגם מפיהם נמלטה צווחת כאב, אוי! ומה קורה עכשיו, כל הדין שחשבו לעשות לו, מתבלבל. מיד ממהרים לרופא מרוב דאגה לשלום הילד וחובשים לו את האצבע, ובדרך חזרה עוד קונים לו אופנים. למה. מה השתנה. הדין התבלבל! הדברים הם ממש כפשוטם. באמצע הדין פתאום אנחנו נותנים צווחה קול השופר, והדין מתבלבל. (שיחות הגרש״ד פינקוס זצ״ל)

 

״תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק״ (ראש השנה טז.)

שאל הרה״ק רבי הירש מווידיסלאב זי״ע אביו של הרה״ק מפשיסחא זי״ע, לכאורה, בשביל להזכיר את העקידה, הרי היה יותר מתאים לקחת סכין, הרי זה זכר הרבה יותר חזק מן השופר?… אלא, באמת יותר ממה שאנו מתכוונים להזכיר את מעשה העקידה עצמו, שאברהם הסכים להקריב את בנו ויצחק היה מוכן להיות לקרבן, אנו מכוונים בעיקר להזכיר, שהקב״ה אינו רוצה בקרבנות אדם ואת קרבנו של יצחק החליף לקרבן של איל… לפיכך, בשעה שאנו נעמדים בראש השנה להתפלל אל השם יתברך, שלא יעניש אותנו חלילה על חטאינו, אנו מרמזים על השופר של איל, שגם בנו ינהג כפי שנהג ביצחק אבינו

״כי לא יחפוץ במות המת״… הגמרא (ראש השנה טז:) מביאה טעם נוסף לתקיעת שופר: ״למה תוקעין בראש השנה, כדי לערבב השטן״. ועל כך אומר רש״י שם: ״שלא ישטין, וכשישמע ישראל מחבבין את המצוות מסתתמין דבריו״. שאל הרה״ק בעל ה"הפלאה" זי״ע לכאורה, בשעה שהשטן רואה שהיהודים מחבבים את המצוות, וכל עבודתו והשתדלותו נמצאת בסכנה, הרי מרוב התמרמרות הוא צריך להגביר עוד יותר את הקטרוג עליהם? אלא חז״ל אמרו: ״העושה תשובה מאהבה, זדונות נעשין לו כזכויות״. על כן, כשרואה השטן שהיהודים חוזרים בתשובה והם ״מחבבין את המצוות״, והם עושים את המצוות מתוך אהבה, מיד הוא מפסיק את הקטרוג ופוסק מלפרט את עבירותיהם, מפני שהוא מתיירא, שמא ייחשבו להם כל העבירות שהוא מפרט כזכויות… (פנינים)

 

"תקעו בחדש שופר… כי חוק לישראל היא משפט לאלוקי יעקב"

חוק – מצוה שאין לה טעם והסבר. משפט – מצוה שטעמה גלוי. "תקעו בחדש שופר כי חוק לישראל הוא" – אנו בני ישראל אין אנו יודעים טעמה ועומק סודה של תקיעות שופר, שהיא בחינת חוק, אבל לגבי הקב"ה מצוה זו היא בחינת "משפט לאלקי יעקב" כי לפניו ידוע טעם הדבר, והנסתרות לה' אלוקינו. (תפארת שלמה)

מסופר על סניגורן של ישראל הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע, בשעת עמדו על הבימה קודם תקיעת שופר הרים את ראשו אל עבר עזרת הנשים ופנה ואמר 'נשים צדקניות, כח רב יש לדמעותיכם, על כן אנא שטפו את השופר אשר בידי בדמעותיכן, בכדי שאוכל לתקוע בו כראוי וכיאות'. (באר הפרשה)

 

"לשמוע קול שופר"

מה המצווה הראשונה בשנה (חוץ מקריאת שמע והמצוות השגרתיות)? תקיעת שופר. ואם דיבר ב 30- הראשונות לא יצא. מסקנה: המצווה הראשונה בשנה היא לשתוק ולהקשיב…

 

"ותערב לפניך עתירתינו כעולה וכקרבן"

ולכאורה, הרי עולה הוא גם קרבן, ומדוע כתוב אותו בנפרד 'כעולה וכקרבן'? אלא הטעם שנקרא עולה הוא מפני שעולה לרצון לפני אדון כל, לעומת קרבנות שיש כאילו שלא עלו לרצון כגון שנזבחו שלא לשמן וכדו' אך מכיון שעלו לא ירדו. זוהי בקשתינו מהשי"ת שאם לא זכינו שתערב לפניך תפלתינו 'כעולה' שהיא לרצון, עכ"פ שיהיה כ'קרבן' ויהא כשר וכיון שעלו שוב לא ירדו. (הגרש"ה וואזנר זצוק"ל)

 

"היום הרת עולם… אם כבנים אם כעבדים"

מעשה שהיה כך היה, פעם אחת נתלש כפתור מבגדו של החתם סופר זצוק"ל, וביקש מבתו שתתפור את הכפתור במעיל. כאשר החזירה הבת את הבגד לאביה, כשהכפתור תפור ומחובר היטב, הביט החתם סופר בבגד אנה ואנה, ותיכף התחייך ואמר לבתו, דומני כי לא את תפרת עבורי את הכפתור, כי אם המשרתת היא שעשתה את המלאכה… הודתה הבת כי אכן המשרתת היא זו שתפרה, והתנצלה על כך שמרוב עיסוקיה לא רצתה לעכב הדבר ונעזרה במשרתת. אך– שאלה הבת– מנין לך אבא, שלא אני תפרתי את הכפתור? פתח האב את הבגד בפניה, והראה לה שלצד הבגד לא הרחק ממקום הכפתור נוצר עוד קרע קטן… את אותו קרע קטנטנן– הסביר החתם סופר בחכמה לבתו, לא ביקשתיך לתקן, סמכתי על תבונתך, שבודאי תביני מעצמך דבר מתוך דבר… ובגשתך לתפירת הכפתור תמצאי גם את הקרע הזה שבבגד, ואף הוא יתוקן ביחד עם הכפתור. כי אמנם, מדרך הבת כשרואה קרע בבגדו של אביה, הרי היא נחפזת מיד לתקנו כפתור ופרח!… אך משהבחנת משהבחנתי באותו הקרע שעדיין לא תוקן, הבנתי שכנראה גם תיקון הכפתור לא נעשה כי אם על ידי המשרתת, אשר היא עושה רק את מה שמצווים אותה בלבד!… זהו אפוא ההבדל העצום שבין העבד לבן, העבד מוכרח ועומד ועושה רק מה שמצווים עליו בפה מלא, אבל לא יוסיף מאומה מעצמו יותר ממה שפקדו עליו. – לא כן הבן הנאמן ואהוב לאביו, הרי הוא מוסיף תמיד לעשות גם בדבר שלא נצטווה בו, כי ברוב אהבתו לאביו ישכיל תמיד להתבונן מה רצון אביו, גם בדבר שלא נצטווה בו. נמצאת הדרך לזכות להיות נידונים כבנים, ולרחמנות השי"ת עלינו כרחם אב על בנים. היא להיות אף אנו בעבודתנו לפניו יתברך כבחינת בן לפני אביו, לעשות כל דבר באהבה וברצון, ולא בכפייה כעבד המוכרח ועומד לצאת ידי חובתו, ותו לא מידי…

 

"אל תבוא במשפט עמנו כי לא יצדק לפניך כל חי"

נראה לי לפרש – כותב הגאון רבי אברהם ווינפלד, בעל שו"ת "לב אברהם" שבראש השנה גם הקב"ה בעצמו עומד בדין, כביכול, ושופט את עצמו על כל מעשי השנה שעברה, שהמית והחיה, פעל גבורות ועשה מלחמות, וכן על כל מה שפעל ועשה, וזה מה שנאמר "משפט לאלוקי יעקב" כלומר: שגם לאלוקי יעקב הוא יום משפט, כביכול. ומשום כך אנו מבקשים שהקב"ה לא יעשה את משפטו יחד עם משפטנו, כי אז ייראו באופן מוחשי כל החסדים שעשה עמנו בחסדו הגדול, שהרי כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה ואז בודאי לא נזכה בדין! וזו הכוונה: "אל תבוא במשפט עמנו", כלומר: אל תעשה את משפטיך יחד עם משפטינו, "כי" אם תעשה כן – "לא יצדק לפניך כל חי!" (אבן יחזקאל ניו יורק תש"י)

ידוע משלו של הגה"ק ה'חפץ חיים' זי"ע, שפעם שלח הצאר ניקולאי הודעה מבית המלכות לכל עיירות מדינת רוסיא, שהמלך עתיד להופיע במקומם ביום פלוני, ועליהם להיות מוכנים ומזומנים ליום הזה. ה'קבלת פנים' הראשונה הייתה בעיר המלוכה פטרבורג וזה היה בשלימות עם כל הכבוד כראוי, לאחמ"כ היה קבלת פנים במוסקבה – גם כן באופן מכובד מאד, אלא שכבר היה במעט פחות מפטרבורג, וכך היה בכל עיר ועיר לפי ערכם ומעמדם, אולם בעיר אחת רחוקה שהיו תושביה פויערען (כפריים נבערים חסרי דעת) ומנהגם היה שכל אורח שהגיע לעירם התקבל בקבלת פנים מיוחדת – שהיו כולם סוקלים אותו באבנים. על כן כאשר קיבל מושל העיר את ההודעה מבית המלכות לא ידע את נפשו מרב בהלה, לכן מיהר לאסוף את כל בני העיר לאסיפה דחופה, והסביר להם שהמלך עומד לבקרם, והאריך בגודל הזכות שיש להם לקבל את פני המלך, ובזאת ביקש מהם מעומק הלב שאין הוא מבקש מהם לטרוח ולעשות מאומה לצורך הקבלת פנים, לא לנקות את הרחובות ולא לקשטה בפרחים נאים, רק יזהרו בדבר אחד – אנא אל תזרקו אבנים עליו ועל מרכבתו. ואמר ה'חפץ חיים' דבכל שנה יורדת השכינה לעולם בראש השנה, ועלינו לערוך קבלת פנים כראוי וכיאות לכבוד מלכו של עולם. והנה האבות הקדושים שהיו מרכבה לשכינה היו מקבלים פניה ברב פאר והדר כדוגמת פטרבורג, אחריהם היו משה ואהרון ושאר הנביאים שהייתה 'קבלת הפנים' שלהם כמעט כהאבות, וכן לאחריהם בכל דור ודור – תנאים, אמוראים, גאונים והראשונים, בכל ר"ה היה נערך 'קבלת פנים' לכבוד השכינה הקדושה, עד דור האחרון שלנו, מה דורשים מאתנו – אל תזרקו אבנים, אך בה' אל תמרודו… כל חד וחד לפום דרגא דיליה.