ליקוטים וסיפורים  נפלאים לחג הסוכות –  מאת הרב ברוך רובין הי"ו

"ולקחתם לכם" (ויקרא כג, מ)

מעשה בחזון איש ששהה בסטוביץ בימי החגים, וכשקרב חג  הסכות, לא השיגו יהודי המקום אתרוג לברכה.  קם החזו"א יומיים לפני החג ויצא למינסק, כדי למצוא אתרוג  כשר.  הדרכים נשתבשו בגייסות הצבא, היה פחד לנסוע, אבל החזו"א  שם את נפשו בכפו, ואמנם במינסק השיג את מבוקשו, פרי עץ  הדר. אבל מפני המצב המלחמתי, נבצר ממנו לשוב הביתה עד  אחרי החג.  כשראוהו יהודי סטוביץ, שאלו אותו: איך זה שיהודי מרעיש  עולמות בשביל דבר כזה? הלא 'אונס רחמנא פטריה', ואם אין ד'  מינים – לא מברכים!". תמה החזו"א וכמי שאינו יכול לתפוס  בשכלו כיצד יהודי שואל ככה, השיב להם: "הגם בפסח, כשלא  יהיו לכם מצות, תשבו בחבוק ידיים? הגם כשתצטרכו לצום ז'  ימים באין מצה תתעצלו ככה, כיוון שלא השגנו מצות – לא  אוכלים?"…

 

"ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג, מ)

איתא במדרש (תנחומא אמור פרק כב) "ולקחתם לכם ביום  הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו יום הוא ואת אמרת ביום  הראשון אלא ראשון הוא לחשבון עוונות".  בספר אמרי יצחק מפרש כך: הגמרא אומרת שהשאלה  הראשונה שעליה נשאל האדם בבית דין של מעלה הוא "נשאת  ונתת באמונה?" דהיינו האם עבר על איסור גזל, והגמרא במסכת  סוכה דורשת מן הפסוק "ולקחתם לכם" – לכם ולא מן הגזול.  וזה כוונת המדרש ולקחתם לכם ביום הראשון – ראשון לחשבון  עוונות שזה השאלה הראשונה בחשבון העוונות האם היה "לכם"  או לא…

 

"ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג, מ)

איתא במדרש "ביום הראשון, ראשון לחשבון עוונות". וכבר דנו  המפרשים היאך הוא ראשון לעוונות, ואמרו שכיון שבארבעה  ימים מיום כיפורים עד סוכות עסוקים העם במצוות לכן לא היה  להם פנאי לחטוא, אולם גם זה דחוק, כי איך אפשר לומר שכולם  לא חוטאים כלל במשך ארבעה ימים.  אלא מסביר הגר"א מוילנא זי"ע באופן נפלא לפי יסודו והסברו  המפורסם בביאור ההבדל  שבין 'דין' ו'חשבון'. דהרי  המשנה (אבות ג.א) אומרת:  "הסתכל בשלושה דברים וכו'  ולפני מי אתה עתיד ליתן דין  וחשבון", ומהו לכאורה  כפילות הלשון – 'דין' ו'חשבון'? ומסביר הגר"א: כי ב'דין'  מענישים האדם על העבירה שעשה, וב'חשבון' מחשבים איתו  על אותו זמן שחטא, שהיה יכול לעשות מצוה במקומה. אמנם  זה הכל אם חטא במחשבה תחילה שאז נענש על מה שלא עשה  מצוה במקום זה. אבל בארבעה ימים של ערב סוכות, אמנם  אפשר שאנשים חוטאים, אבל מרוב עיסוקם במצוות אי אפשר  שיחטאו במחשבה תחילה. לכך על זה בלבד אין דנים עד יום  ראשון של סוכות. לפי זה מדוקדק הלשון "ראשון 'לחשבון'  עוונות". דהיינו, לא ראשון לדין על עוונות בכלל, רק ל'חשבון'  העוונות, מה יכול לעשות בזמן החטא…

 

"פרי עץ הדר" (ויקרא כג, מ)

רבה הנערץ של ירושלים, ר' יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, היה ידוע  כמדקדק גדול בכל מצוה ומצוה. מובן, שהיה משתדל מאד להדר  גם במצות ארבעת המינים.  תקופה מסוימת עסק בנו של הגרי"ח זוננפלד במסחר אתרוגים,  והיה עושה כל השתדלות אפשרית כדי להביא לאביו אתרוג  מבחר ומהודר ביותר.  מספר הנכד, ר' שלמה זלמן זוננפלד: באחת השנים היה מחסור  באתרוגים. קשה מאד היה, כמעט בלתי אפשרי, למצוא אתרוג  מהודר.  לאחר מאמצים גדולים השיג אבי (בנו של רבינו), אתרוג שהיה  אמנם מהודר, אך היה בו חסרון – ראשו היה כפוף מעט.  שמח רבינו מאד, ואמר שבדיעבד מהוה חסרון זה מעלה, כיון  שהאתרוג רומז על ראשי התיבות הידועים: "אל תבואני רגל  גאוה".

 

"פרי עץ הדר" (ויקרא כג, מ)

אמר המקובל האלוקי בעל הסולם על זוה״ק: 'עץ' הוא הצדיק.  כדכתיב היש בה עץ. 'פרי עץ' הם תולדותיהם של צדיקים,  מצוות ומעשים טובים. 'הדר' דרשו חז״ל פרי הדר באילנו משנה  לשנה. והנה עתה לאחר עבודת הימים הנוראים שבהם נטהרנו  לפני ה' 'ועמך כולם צדיקים' כולם אתרוגים' הדר שבהדר,  השמיענו הכתוב בדרך רמז, אם רוצה אתה לדעת האם מעשיך  הטובים תולדותיהם של צדיקים הם, האמנם הפכת להיות  אתרוג מובחר? התשובה הוא, כי תלוי האם הפרי דר באילנו  משנה לשנה, האם החלטות ראש השנה ויום כפור, החרטה  והקבלה יחזיקו מעמד לשנה הבאה ולא יתפוגגו תוך זמן קצר

 

"למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את  בני ישראל" (ויקרא כג, מג)

השאלה ידועה: אם הסוכות הן זכר לענני הכבוד, הרי שחג  הסכות היה צריך לחול בניסן, ולא בתשרי!  אלא אומר ה"חידושי הרי"ם" – הרי נאמר "למען ידעו דורותיכם"  מכאן שלקיום מצות סוכה צריכים דעת!  במשך השנה עושה האדם חטאים, והרי "אין אדם עובר עברה  אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (סוטה ג, ע"א) מהיכן, אם כן,  היה לו דעת לקיים מצות סוכה?  רק לאחר יום כפור, שבו חזר האדם בתשובה, התכפרו עוונותיו  והוא נקי ובר דעת – רק אז ניתן לשבת בסוכה ולקיים "למען ידעו  דורותיכם"…

 

"למען ידעו דורותיכם" (ויקרא כג, מג)

לבאר החילוק בין אמונה לידיעה, מבאר הד"ח בדרך משל לאחד  שאומרים לו איך נראה ה’ראש הקהל’ של עיירה פלונית, הוא  גבוה כך וכך, והזקן שלו גוון כזה, והוא שמן כזה, ובגדיו כך וכך  ונעליו שחורים ומשקפיו וכו’, לאחר ששמע כל הסימנים  המובהקים על הראש הקהל, והשומע מצייר בנפשו איך נראה  ה’קלסתרון’ הזה, אך אינו 'מכיר’ אותו, הוא יוכל לספר לאחרים  פחות או יותר איך נראה הראש הקהל, אך אין לו ידיעה בו. לאחר  שיראה בפועל את ה’ראש הקהל’, אפי’ לרגע אחד בלבד, ראיה  זאת חזקה בהרבה יותר מכל הסימנים מובהקים ששמע עד הנה.  וכן נפסק בשו"ע שידיעה היא חזקה יותר מעדות. בית דין  שיודעים המעשה אע"פ שהם מצווים מן התורה להאמין לשני  עדים שכך הווה מעשה, ועי"ז הם מוציאים ממון ומתירים עגונה,  אך בגמ’ (ר"ה וסנהדרין) כתוב שאם בי"ד עצמם ראו המעשה,  לא תהא שמיעה גדולה מראיה. קיום מצות מצה נותן לנו אמונה,  וקיום מצות סוכה נותן לנו הכרה וידיעה שיש בורא ית’. וטעם  הדבר, כי נודע שאין החכמה שורה אלא בלב פנוי מהבלי עוה"ז,  כשיש מסכים המבדילים ממעשים גשמיים, יש מחיצה בינו לבין  החכמה הקדושה, וכל חטא ועוון עושה מסך המבדיל, לכן אע"פ  שבכל השנה הוא מאמין בהשי"ת, בבחינת 'אני ה’ שוכן איתם  בתוך טומאתם’, זהו בגדר האמונה. אך עתה לאחר יוה"כ  שהקב"ה מחל עוונותינו, ואמרו במדרש 'ישראל שהם נבראים  כבריה חדשה ביוה"כ’ עתה הגיע עת דודים לזכות לאור ההכרה  והידיעה. כי לפני פסח אין לנו יום טוב של מחילת עוונות,  משא"כ עתה שנשלם שם ה’ ע"י מחילת העוונות, אנו יכולים  לזכות לכך ע"י הידיעה.  (ר' מנשה רייזמן שליט"א)

 

"וסוכה תהיה לצל יומם… למסתור מזרם  וממטר" (ישעיהו ד, ו)

כפרי הגיע לראשונה בחייו לעיר הגדולה. הלך מוקסם  ברחובותיה, והבחין שאנשי העיר נושאים בידיהם מוטות  משונים, מלופפים בד.  בדרכו, הבחין בחנות המציגה לראווה מוטות רבים כאלו, בשלל  צבעים.  פנה הכפרי אל בעל החנות ושאל: "סלח לי, אדוני. מוטות אלו,  מה טיבם?"  משנוכח הלה שלפניו כפרי תמים, הסביר לו באורך רוח: "מוט זה  מכונה בפי הבריות בשם מטריה, מטרתו להגן בפני הגשם".  השתאה הכפרי להמצאה מחוכמת זו: "האמנם, כל מי שירכוש  מוט זה מחוסן מפני הגשם?"  צחק המוכר: "לא ולא, אין זו תעודת ביטוח לנזקי גשמים… הלא  תראה כי כל האנשים נושאים את המטריות בידם למקרה שירד  מטר! אין די לרוכשה, יש לשאתה עמך לכל אשר תלך".  זוהרה של ההמצאה הועם מעט, אבל היא עדיין קסמה לכפרי.  קנה מטריה צבעונית בכסף מלא, כדי להתפאר בה בפני חבריו  בכפר.  שב הכפרי לכפרו, והאיכרים סבבוהו לשמוע על פלאי העיר  הגדולה.  "לא תאמינו להמצאה החדשה", אמר, "הרואים אתם מוט זה?  בני העיר מכנים אותו מטריה! היודעים אתם מדוע? משום שהוא  מגן ממטר!"  "מגן? הכיצד?", שאלוהו בני הכפר שעמדו סביבו.  הכפרי נחפז להסביר: "יש לשאתו, ואז יגן ממטר!"  "אכן, פלאי פלאים!", אמרו, "הבה נראה, הנה התחילו לרדת  גשמים – צא החוצה, וניווכח!"  לבש הכפרי ארשת חשיבות, תלה את המטריה על זרועו כמנהג  אנשי העיר ביום מעונן, ויצא החוצה.  כעבור רגע שב על עקבותיו חפוי ראש, רטוב עד לשד  עצמותיו…  לעגו לו חבריו והוא חרק את שיניו, עליו לשוב העירה, ולתבוע  לדין את המוכר הרמאי שעשאו ללעג ולקלס.  התפרץ לחנות ונופף במוט שהכזיב: "רמאי, נוכל, הפלתני בפח!"  שמע המוכר ותמה: "כלום היה חור במטריה?"  "חור? מנין לי לדעת? תליתי את המוט על זרועי, ונרטבתי עד  לשד עצמותי!"  המוכר פרץ בצחוק רם, ולא יכול היה להרגע: "שוטה שכמוך!  הלכת עם מטריה סגורה, ונרטבת?! הן מטריה סגורה אין בה  תועלת! יש לפתחה ולחסות תחתיה, ואז לא נרטבים".  אמר הבורא: בני! אם רצונכם לזכות בהגנתי על חייכם, על  בריאותיכם, על רכושכם ועל משפחתכם, חייבים אתם "לפתוח  את המטריה" ולחסות תחת צילה כל העת! החיים בצל הקדושה,  גם בעת העיסוק בענייני החולין, הם הערובה לחיים טובים ולגמר  חתימה טובה!

 

 קרשי הסוכה שהטו את הכף לטובה

הדבר ארע בכפר קטן אחד, לא רחוק מלומז'ה, העיר הגדולה.  אחד התושבים, יהודי פשוט מהשורה, שכב על מיטת חוליו  והרופאים נואשו מחייו. שלוש יממות שכב מחוסר הכרה,  וכמעט שלא נמצאה בו נשמה, והנה לפתע פתאום התעורר  לחיים, ותוך זמן קצר שב לאיתנו. מבקרים רבים פקדו את ביתו  כדי לחזות במעין 'תחיית המתים', וגם המהרי"ל דיסקין, רבה  של לומז'ה באותם ימים, הגיע לביתו של הלה, וביקש לשוחח  עמו ביחידות. 'בוודאי ביקרת בבי"ד של מעלה', אמר רבי יהושע  ליב והתבונן באיש בעיניו העמוקות, 'אמור נא לי, מה היה  בדינך?'. הביט האיש כה וכה, כחכח בגרונו בהתרגשות, וסיפר:  'אכן כן, נשמתי פרחה מגופי, והעמידוני לפני בי"ד של מעלה  לתת דין וחשבון על כל מפעלי. מה אומר לכם רבי, בור ועם  הארץ הנני, וכף החובות הכריעה במהרה את כף הזכויות. אוי,  חובות כה מרובות, זכויות כה מועטות'. כבר בטוח הייתי שעוד  מעט ייגמר דיני לחובה, אך לפתע פתאום הגיעו כמה מלאכים  והניחו לצידי חבילת עצים, וזו הכריעה את דיני לזכות. באותה  שעה התעוררתי ושבתי לחיים'.  הרהר המהרי"ל דיסקין רגעים מספר, ואחר ביקש: 'ספר נא לי  על אורחות חייך'. 'אדם פשוט אני' חזר האיש על דבריו, והחל  מונה את התנהלותו בחיי היום יום, התנהלות כפרית עם זיקה  קלושה ליהדות. 'ובכל זאת' התעקש המהרי"ל דיסקין, 'שמא  ארע עמך בשנה האחרונה מעשה חריג כל שהוא?'. הקדיר האיש  את מצחו, ולפתע נזכר: 'ביו"כ האחרון ביקרתי בבית הכנסת,  והרב דיבר ברגש רב על מצות סוכה, על מעלותיה ועל סגולותיה.  לא ירדתי לסוף עומק דעתו, מכיוון שלא ידעתי כיצד בדיוק  נראית סוכה, אבל החלטה גמלה בליבי, משום מה, להקים סוכה  ולקיים את המצוה! בסיומה של התפילה ניגשתי לכמה יהודים  שעמדו בחצר ושוחחו, ושאלתי אותם לפשרה של מצוה זו. הם  הסבירו לי שסוכה היא דירת עראי, המסוככת בענפים, ושיש  להיזהר שלא לבנותה גבוהה מדי או נמוכה מדי. שבתי לביתי  מבולבל מעט, ולבסוף החלטתי כי אקים את הסוכה בגובה שהוא  מעט יותר ממידת גובהי, על מנת שלא אכנס לספיקות  ולחששות. שטחתי כמה קורות בחצר ביתי ונשכבתי עליהן כדי  למדוד את גובהי, ולפתע עברה במקום חבורת ליצים הוללים.  הללו הבחינו במעשיי, ומשום מה חמדו להם לצון, ובבת אחת  הניפו את הקרשים מן הקרקע בעודני עליהם, והחלו להוביל  אותי ברחובות הכפר, כפי שמובילים מת, בר מינן. הליצים מילאו  פיהם בשחוק ובלעג, ואני החרשתי', סיפר האיש, 'אמרתי לנפשי  כי כדאי לספוג את הביזיונות ואת העלבונות בעבור קיום  המצווה. כעבור זמן קצר השיבו הליצנים אותי ואת קרשי לחצר  והסתלקו לדרכם, ואני נעמדתי לבנות את הסוכה'.  עיניו של המהרי"ל דיסקין מלאו דמעות. 'ובכן' אמר, 'זוהי,  איפוא, חבילת העצים, שהניחו המלאכים לצידך. חבילת קרשי  הסוכה, המצוה שקיימת במסירות, תוך ספיגת עלבונות  וביזיונות, היא זו שהכריעה את דינך לזכות, והשיבה אותך  לחיים!" (דרך עץ החיים)

 

"והיית אך שמח" (דברים טז, טו)

פירש רש"י לפי פשוטו אין זה ציווי אלא הבטחה. וכן פירש האבן  עזרא "והיית אך שמח": אם תהיה שמח בחג הסוכות, תזכה כי  יברכך לעתיד ותהיה לעולם שמח!

 

"והיית אך שמח" (דברים טז, טו)

אל הרה"ק בעל הלב שמחה זי"ע הגיע אברך והתאונן על מצבו  הקשה, פרנסתו אינה כדבעי, ואינו יכול להחזיק מעמד בדקדוקי  עניות המעבירים אותו על דעתו ועל דעת קונו.  אמר לו הרבי: "היה בשמחה"! "כיצד אפשר להיות בשמחה  במצב כזה"? שאל האברך. "ומה לא עושים בשביל פרנסה"?  ענהו הרבי.

 

"והיית אך שמח" (דברים טז, טו)

תלמיד חכם אחד פגש את הגאון רבי רפאל סולובייצ'יק בימים  שבין יום כיפור לסוכות. הבחין הלה, כי ניכר על פניו דבר מה  מטריד את מנוחתו של הצדיק. 'האם חסרים לכבודו ארבעת  המינים?' בירר הת"ח. והגאון השיב: "אכן חסרים לי ארבעת  המינים, אבל לא אתרוג ולולב, וגם לא הדסים וערבות, אלא  אותם ארבעה, שעליהם אמר הקב"ה 'אם אתה משמח את שלי,  אני משמח את שלך'. דהיינו, אני מחפש את היתום והאלמנה,  הגר והלוי, כדי לעשות עמהם חסד, ולשמחם בימי השמחה  הללו".  "המצטער פטור מן הסוכה"  מדוע המצטער פטרו אותו ממצות סוכה דווקא ולא מצינו  במצוות אחרות שהמצטער פטור? ויש לתרץ כי כאן ציווה ה'  "למען ידעו" ומי שרוי בצער אין לו יישוב הדעת ולא יוכל ממילא  לקיים "למען ידעו" ולכן פטרו אותו.  (חידושי הרי״ם)

 

"המצטער פטור מן הסוכה" (סוכה כו, א)

אל הגה"ק רבי חיים עוזר גרוז'ינסקי זיע"א בא פעם אורח  לסוכות, הרב קיבל אותו יפה והזמין אותו לאכול בסוכה, ורבי חיים עוזר בעצמו היה חלש ומצונן ואכל בבית מפני שהמצטער  פטור מן הסוכה, באמצע הסעודה נכנס ר' חיים עוזר לסוכה  וישב ודיבר אתו בידידות גדולה, התפלא האורח מדוע מקודם  נכנס לביתו ועכשיו הוא חוזר לסוכה, אמר לו הגאון: המצטער  פטור ממצות סוכה אבל לא פטור ממצות הכנסת אורחים.

 

"אם אני כאן הכל כאן" (סוכה נג, א)

"אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה  אמר כן: אם אני כאן הכל כאן, ואם איני כאן מי כאן"  כיצד זה הלל הזקן, הענוותן הגדול יעיד וישתבח בעצמו אם אני  כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן?  ה"חתם סופר" בדרשותיו מביא ביאור בשם רבו המובהק רבי  פנחס הלוי הורוביץ זצ"ל רבה של פרנקפורט בעל "הפלאה":  "אם אני כאן" – כלומר, אם אדם פחות-ערך כמוני נמצא כאן, הרי  "הכל כאן" – כי אז כולם ראויים להיות כאן ולעבוד את ה'.  "ואם איני כאן" – וסיבת מניעתי תהיה אמנם, משום שאיני ראוי  לכך, הרי "מי כאן" – הלא כל אחד יחשוד את עצמו כן, ונמצא  שאיש לא יפקוד את בית ה' עד שיהא בית ה' שמם חלילה!  ומוסיף ה"חת"ס" על פירוש זה "והוא נפלא". (חיים שיש בהם)

 

הושענה רבה 

 

המגיד הק' מקוז'ניץ זי"ע (נפטר בי"ד תשרי תקע"ה) היה רגיל  לפרש שלשה פירושים על שם היום הושענה רבה.  פירוש אחד: א גרויסע הילף, שתהיה ישועה גדולה ורבה לבני  ישראל.  הפירוש השני: הושענה רבה, דער גרויסער זאל העלפן, שהבורא  ברוך הוא דאיהו רב ושליט הוא יעזרנו.  הפירוש השלישי: הושענה רבה דער גרויסער זאל גהאלפן ווערן,  שעיקר תכלית כל התפילות שביום הזה צריכה להיות שהשכינה  הק' תצא מגלותה וצערה, כי בכל צרתם לו צר.  "הושענא למען בריתך"  יש דורשים הושענא למען בריתך – למען ברית מלח. על פי מה  שדרשו חז"ל (ברכות ה) נאמר ברית במלח דכתיב (ויקרא ב) ולא  תשבית מלח ברית, ונאמר ברית בייסורים דכתיב (דברים כח)  אלה דברי הברית, מה מלח ממתקת את הבשר אף יסורין  ממרקין עוונותיו של אדם.  אך, הוסיפו צדיקים, מה מלח אינו ממתק את הבשר אלא אם בא  במידה ובמינון נמוך, אבל מלח במידה מרובה מקלקל טעם  הבשר עד שאינו ראוי לאכילה, אף ייסורים אינם טובים לאדם  אלא במידה מועטת לזכך את החומר שבו לעוררו ולהעמידו על  חובתו בעולמו, אבל ייסורים מרובים, חלילה, מקלקלים  ומעוותים את נפש האדם ומעכירים את צלילות דעתו.  ועל זה אנו מבקשים ושואגים הושענא למען בריתך למען ברית  מלח שכל תועלתה לאדם היא רק כשהיא במידה זעירה בלבד.  (הרה"ק רבי שלמה לייב מלענטשנע זי"ע)

 

 

שמחת תורה  

 

יהא רעוא קדמך…

הרבנית קרליץ ע"ה סיפרה שבשנה אחת בשמחת תורה ר' יוסף  חיים זוננפלד זצ"ל שלח נערה לבית נכדתו, הרבנית קופשיץ  (האמא שלה ושל הרבנים קופשיץ), ואמר לה: 'לכי לשמור על  הילדים הקטנים בביתה, ותאמרי לה שתבוא לביהכ"נ'. וכשבאה,  אמר לה ר' יוסף חיים: דעי לך שאין זמן יותר מסוגל ומתאים  להתפלל על הילדים כמו הזמן הזה שהארון קודש פתוח וכל  ספרי התורה בחוץ.  'שמיני עצרת החג הזה' הנה בכל החגים אנו מזכירים את המילה  ״חג״ לפני שקוראים בשם החג, ״חג המצות הזה זמן חרותינו",  ״חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו״, ״חג הסוכות הזה״, רק  בשמיני עצרת אנו אומרים: ״שמיני עצרת החג הזה״.  וצריך להבין במה נשתנה ״שמיני עצרת מכל החגים. רבי מאיר  יחיאל מאוסטרובצה זי״ע עונה על כך: בכל הרגלים, מאורע  שארע הוא הגורם והסיבה לחג, אנו חוגגים את חג הפסח על  שום יציאת מצרים. אנחנו חוגגים את חג הסוכות על שום כי  בסוכות הושבתי את בני ישראל, וחג השבועות נחגג משום  שנתנה בו תורה. לעומת זאת שמיני עצרת אינו נחגג משום  מאורע שקרה. בשמיני עצרת הקב״ה עוצר אותנו ליום נוסף כי  קשה עליו פרידתנו. בשבעת ימי הסוכות שמשו חול וקודש  בערבוביה – הקרבנו את שבעים הפרים כנגד שבעים האומות,  וגם להם היה חלק בחג. ביום שמיני עצרת תהיה ״לכם״ ולא להם,  חג זה נועד רק לקב״ה ולישראל עמו. אנו נעצרים אצל הקב״ה  לעוד יום ושמחים שמחה גדולה ועצומה להיות בקרבתו ית'  וליהנות מזיו שכינתו. על כך אומרים שמיני עצרת החג הזה.  (רי"מ מאוסטרובצה זצוק"ל)

סיפר הגה"צ רבי חיים מאיר יחיאל שפירא זצ"ל מנאראל,  שפעם הייתה חבורת חסידים ממדינת רוסיה שבאה לשהות  בצל קדשו של הרה"ק מהר"ש מבעלזא זי"ע בחודש תשרי,  במוצאי שמחת תורה נכנסו אל הקודש, ושאלו את רבם, איך  אפשר לעבור מימים נעלים אלו אל הכפור הרוסי תרתי משמע,  בגשמיות וברוחניות.  פתח הרה"ק וסיפר להם על חכמי חלם, שהתאספו לטכס עצה  איך להחזיק את השמש שלא תשקע כדי שלא ישלוט הקור  בשעות הלילה, בסוף נמנו וגמרו להניח סירים גדולים בתוך מי  הים והם יעכבו את השמש מלשקוע בשעות הערב, וכך עשו,  אולם מה רבה הייתה אכזבתם כאשר ראו בלילה שעולם כמנהגו  נוהג, והחמה שקעה כמו בשאר הימים, וכאשר בדקו מה קרה עם  הסירים ראו שהם מלאים קרח , כי הוקפאו מן הקור, היה שם  'חכם' אחד שטען שבוודאי ירדה השמש אל תוך החבית מתחת  לקרח ואם ישברו את הקרח ימצאו שם את קרני אור השמש גם  באישון לילה ואפילה, דבריו מצאו חן בעיני האחרים וכולם נטלו קרדומים וכלי עבודה כדי לשבור את הקרח, והנה כבר אמרו  (גיטין סז:) 'גדולה מלאכה שמחממת את בעליה', והכי נמי על  ידי עבודתם ועמלם התחממו עצמותיהם הקפואות…  ובזה התכוון הרה"ק לומר לחסידים, שכדי להחזיק את אורות  החג ולצאת מקודש לחול, צריך לצאת למלחמת מצוה ולעמול  קשה נגד היצר הרע וגונדא דיליה .  מעשה שהיה עם הגה"ח ר' יוסל קאז׳ליק זצ"ל בשנים שעדיין  היה דר בזוועהיל, באמצע יום שמיני עצרת – שמחת תורה,  פשטה השמועה שצבאם של הרוסיים הגיעו אל תוככי זוועהיל,  ובין אנשי הצבא היו הרבה יהודים, והללו לא אכלו ולא שתו  כדבעי. תיכף פנה רבי שלומק'ע אל ר' יוסל ואמר לו, קח עמך  שק ועבור בכל בתי העיר לאסוף דברי מאכל עבור החיילים  היהודים.  אמר לו ר' יוסל מיד אחר ה'הקפות' אעשה כדברי הרבי, אך רבי  שלומק'ע לא הסכים לו ואמר – התורה הקדושה תגיל ותשמח  גם מבלעדי השתתפותך בהקפות, ואילו לאנשי הצבא היהודים  אין מה לאכול להשיב נפשם.  מיד עשה ר' יוסל כציווי הרבי, משחזר ר' יוסל לבית המדרש  ובידו שק מלא עד גדותיו בדברי מאכל שתרמו בני העיר לצרכם  של אותם יהודים, אורו פני רבי שלומק'ע, מיהר ולקח את השק,  הניחו על כתפיו והחל לרקוד עם השק הקפות סביב הבימה. כי  כל כך היה חשוב ונכבד אצלו כבודם של בני ישראל, והדאגה  לצרכיהם.

 

"שישו ושמחו בשמחת התורה"

ולכאורה, הרי קבלת התורה הייתה בחג השבועות שהוא בחודש  סיון, ואם כן "שמחת התורה" צריכה הייתה להיות ביום קבלת  התורה ולא ביום סיום התורה, שהרי מנהגו של עולם להודות  לנותן המתנה בשעת קבלת המתנה ולא לאחר גמר ההנאה  מהמתנה?  והסביר המגיד מדובנא על פי משל: למלך שהיתה לו בת יחידה  והגיע זמנה להינשא, ביקשה הבת מאביה לחפש לה חתן, בן  למשפחה פשוטה כדי שלא יתגאה עליה, ובעיקר שיהיה מחונן  במידות טובות, באין ברירה הסכים אביה לדבריה ושלח את  עבדיו לחפש חתן "פשוט" כפי רצון הבת.  לא ארכו הימים ונזדמנו עבדי המלך לכפר נדח, ומולם ניצב נער  יפה תואר ומחלל בחליל, לאחר שיחה קצרה עמו, נמנו ונגמרו  ביניהם כי הוא אשר יתאים לבת המלך, עקב מדותיו הטובות  והנעלות.  ביקשו עבדי המלך מהבחור לבא עמהם לארמון המלך כי דבר  סתר יש למלך לדבר עם הבחור, ניאות הבחור לדבריהם,  וכשהגיעו לארמון המלך ניגשו עבדיו ואמרו: "אדוני המלך,  סבורים אנו שאמנם מצאנו חתן לבתך לפי טעמה".  ציווה המלך להכניס את הבחור לארמונו, לאחר שיחה קצרה עמו  התפעל המלך מאד מנועם מדותיו ומענוותנותו הנדירה, והציע  לו את בתו לאשה…  לא האמין הבחור למשמע אוזניו, "אדוני המלך מה אני ומה חיי  כי אזכה להיות חתנך?" תמה הבחור, ואמנם קבעו את מועד  החתונה, וזכה הנער הכפרי להיות חתן המלך, וחייהם היו בטוב  ובנעימים.  כעבור למעלה משנה מזמן החתונה, ניגש החתן למלך ואמר לו:  "אדוני המלך ברצוני לשאת את בתך לאשה", חשב המלך כי  החתן חומד לצון שהרי זה למעלה משנה שנשוי הוא עם בתו,  אולם הסביר לו החתן את פשר דבריו, וכך אמר: "בשעת החופה  כשכולם שמחו ורקדו, אני בתוך לבי נעצבתי וחשבתי מה ראה  המלך לתת את בתו לנער כפרי, והרי מטבע הדבר שישיא בתו  לחתן שהוא בן מלכים ורוזנים, אין זה, אלא שבוודאי הכלה  פגועה בגופה או בנפשה, ולא מצא המלך "קליינט" טוב יותר  ממני, ולכן שמחתי לא הייתה שלמה, אולם לאחר שחי אנכי עמה  שנה שלמה ונוכחתי לדעת כי בתך היא כלילת המידות והמעלות,  ובריאה בגופה ונפשה, ברצוני כעת לשמוח ולשחזר את יום  החופה כי עתה שמחתי שלמה…".  התרגש המלך מדברי חתנו והוסיף אהבה על אהבתו…  והנמשל, כשקיבלו ישראל התורה שמחתם לא הייתה שלמה,  וחשבו בלבם מדוע דווקא בנו בחר הקב"ה לתת את התורה  שהשתעשע עמה תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם ולא  למלאכים ושרפים, אין זה אלא מכיוון שיש בתורה חוקים  ומשפטים משונים, מגבלות שאי אפשר לעמוד בהן, אולם לאחר  שסיימו את כל התורה ונוכחו לדעת כי "דרכיה דרכי נועם וכל  נתיבותיה שלום", והתורה מתוקה מדבש ונופת צופים, ע"כ  שמחים ועושים "שמחת תורה" כי עתה השמחה שלמה  ואמתית.  לאור הדברים הנ"ל מה מאד יש להצטער שיש אנשים שונים  שמחמת חסרון ידיעה חושבים לתומם שאין ביכולתם  "להסתדר" עם חוקי התורה, אולם לכשיתקרבו לתורה, יבינו  וישכילו כי לא ניתן בשום פנים ואופן להסתדר מבלי התורה…"

רב גדול נסע ברכבת ולידו ישב אדריכל מפורסם שלא פסק כל  הדרך מלהשמיע טענות ומענות נגד התורה, והעז פנים לדבר  בגלוי על "תיקונים" בדת וכן על זה הדרך, אמר לו הרב לאן פניך  מועדות? לתל אביב, השיבו האדריכל! לתכנן בניית בנין רב  קומות, ותוך כדי דיבור שלף מתרמילו מפה ענקית ובו  משורטטת תכנית הבניין, והסביר לרב בפרטי פרטים את  התכנית.  אמר לו הרב: "לדעתי יש לעשות שינויים מעטים בתכנית"…  טרם הספיק הרב לסיים את דבריו, רגז עליו האדריכל ואמר לו:  "וכי אתה שאין לך יד ושם באדריכלות, תלמדני כיצד ואיך לבצע  את התכנית, והרי למעלה מעשרים שנה עוסק אנכי במלאכה  זו?"  "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר", השיבו הרב! "למעלה  משלושים שנה עוסק אנכי בלימוד תורה ומתעמק בה לאורכה  ולרוחבה, ומה לך כי תתווכח עמי ותוציא דיבה על התורה שאין  לך מושג בה", ופני האדריכל חפו…  (לאור הנר)