ליקוטים וסיפורים נפלאים ליום הכיפורים – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

 

"כי ביום הזה יכפר עליכם"

בכל ערב יום הכיפורים היו נוהגים בניו ובנותיו של הרה"ק רבי יעקב ישראל המגיד מישרים דק"ק קרעמניץ לבוא לבית אביהם שיברך אותם. קרה פעם שאחת מבנותיו איחרה לבוא, באה ועמדה לפני פתח בית הכנסת בכדי שכשיבוא אביה הרב לביהכ"נ יברכנה שם, ועל זרועותיה החזיקה את תינוקה הקטן. כשבא הרב מצא אותה עומדת בחצר בית הכנסת ובוכה, וגם הילד בוכה בכי רב, וישאל הרב את הילד: למה זה אתה בוכה, השיב הילד: אני רואה שאמא בוכה לכן הנני בוכה גם אני. מיד נכנס הרב לביהמ"ד ועלה לפני ארון הקודש וסיפר בבכיה רבה את דברי התינוק, ואמר: אם הילד ראה רק פעם אחת שאמו בכתה, אז בכה גם הוא, כל שכן אנחנו שנפשינו יודעת מאוד שהשכינה הקדושה בוכה, כמו שנאמר "במסתרים תבכה נפשי" שבוודאי עלינו לבכות, ונתעורר כל הקהל בבכיה רבה למשמע דברי הרב, ואמר הרה"ק החוזה זי"ע שנעשה אז רעש בשמים מהתשובה שנתעוררה אצל המתפללים. בספר 'רשומים בשמך' מובא סיפור מפליא שנה אחת בערב יום הכיפורים עם חשיכה, שלח רבינו לקרוא לאחד מתלמידיו. הלה מיהר לעשות כמצוות רבו, הזדרז להתייצב בפניו, וארכובותיו דא לדא נקשן, משתאה לדעת לקריאה מה זו עושה בפניא דמעלי יום הכיפורים. אולם בבואו לפני רבו, לא האמין למשמע אזניו. רבינו, רבן של ישראל, בשעה נעלה כזו, מציע לו שידוך, יתומה בת אלמנה, מבנות העיר. התלמיד ההמום הביט נוכח פני הקודש עטוף שתיקה, רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע. מבין ריסי עיניו ניכרת היתה המצוקה. פנה אליו רבינו כאב לבנו: "הלא שאול שאלתיך בני, כי לטובה כוונתי, ומדוע לא תשיבני?" נתן התלמיד מענה ודמעתו על לחיו: "הן יודע בי רבי, כי עני ואביון אנכי; ואם יתומה עניה מנת חלקי, אם כן יהיו עניים בני ביתי, וחיי צער אחיה". אבל רבינו השיבו ברורות: "אם את הדבר הזה תעשה, ולנערה הזאת תנשא, הנני מבטיחך כי הרחמן הוא יפרנסך בכבוד, ויהיו נכסיך מוצלחים, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיך כל ימי חייך". כשמוע התלמיד כזאת, נתן הסכמתו לאלתר, בשמחה. ככלותו לדבר עם החתן המיועד, שלח רבינו להביא לפניו מהרה את המדוברת ואת אמה. השמשים יצאו מבוהלים ודחופים בדבר רבם, ובחלוף דקות הופיעו האם ובתה על מפתן דלתו, ורבינו הציע להן את הבחור ההוא לחתן. בשמען כי מדובר בבחור עני, הביעו את תמיהתן: "הרי גם לנו אין מאומה; ואיך נוכל לגשת לשמחת הנישואין ולבנין הבית, באין לנו פרוטה לפורטה?!" הרגיע רבינו גם אותם, באמרו: "אם שמוע תשמעו בקולי, ועשיתן כדברי, יתן לכן האלוקים די מחסורכן, ולא תצטרכו לעולם לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם". אחר הדברים האלה, ענתה אם הבת ואמרה: "אמן". שאלו את הנערה ואמרה אף היא: "הן". והשידוך נחתם בשעה טובה ומוצלחת ובמזל טוב. אז קם רבינו מכסאו ואמר: "ברוך השם, איך האב מיט וואס צו גיין צו 'כל נדרי'!" (ב"ה, יש לי עם מה לגשת ל'כל נדרי'), ומיהר לבית הכנסת לשאת את הדרשה. ("ספרא דמלכא" אוצר אמרות החת"ס)

 

"כי ביום הזה יכפר עליכם"

יום הכפורים אינו מכפר אלא על השבים המאמינים בכפרתו אבל המבעט בו ומחשב בלבו מה מועיל לי יום כיפור זה אינו מכפר לו. (רמ"א סי' תר"ז) ומפטיר ביונה שמדבר מן התשובה, ועוד שאין יכולין לברוח מן הש"י. וכוונתם כי האדם חושב כמה פעמים לייאש את עצמו שאין יכול לתקן בשום אופן וע"כ יתנהג תמיד באופן אחד, ואם יגזור עליו הקב"ה למות ימות, אבל טעות הוא שסוף דבר יהי' כל מה שהקב"ה רוצה מנפשו שיתקן מוכרח הוא לתקן ויבוא עוד פעם ופעמיים לעוה"ז, ובעל כרחו יוכרח לתקן, וא"כ למה לו כל העמל למות ולסבול חיבוט הקבר ושאר צרות ולחזור עוד הפעם, וראיה מיונה (הנביא) שהקב"ה רצה מאתו שילך וינבא והוא מיאן בזה ונס לים מקום שלא ישרה עליו עוד השכינה לנביאות כידוע, וראינו שנטבע בים ונבלע בדג והי' שם במעיו כמה ימים, ולפי הנראה בודאי לא יוכל להתקיים דברי הש"י, ומ"מ ראינו שסוף דבר היה שרצון הש"י נתקיים, וילך וינבא, כן הוא האדם בעניניו וזהו שאמרו באבות ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך שעל כרחך אתה נוצר וכו'. (שער הציון סי' תרכ"ב ס"ק ו')

 

״להתפלל עם העבריינים״

שאל הגאון רבי ישראל מאיר מראדין, בעל ה״חפץ חיים" זצ״ל, מהו ההיתר להתפלל ביום הכיפורים עם מי שממשיך להיות עבריין, הרי מן הדין היה לקחת מקל ולסלק אותו מביהכנ״ס. וענה: כל זה שווה, אם אפילו רק אחד מן העבריינים יישאר וימשיך להתפלל בכל ימות השנה. בשבילו כדאי להתפלל עם כל העבריינים.

 

"הנני העני ממעש נרעש ונפחד"

בספר "הצדיק ר’ שלמה" שנכתב על רבי שלמה בלוך, תלמיד החפץ חיים מובא בשם החפץ חיים משל נפלא להמחיש את פחד יום הדין. המשל הוא על מעשה אמיתי שאירע בעת מלחמת העולם הראשונה בבחור ישיבה שנתפס ע"י השוטרים. גזרו עליו עונש מות. השוטרים כיוונו כנגדו מכונת ירייה, ובעוד הם מנסים לירות עליו, אירעה תקלה במכונת הירייה, ובמשך רבע שעה ניסו לירות בו ולא הצליחו. בינתיים הצליח הבחור לברוח מהם ולהציל את נפשו, ומרוב הפחד שהיה לו באותה שעה, הלבינו שערותיו. אמר על כך החפץ חיים שסיפור זה הוא משל נפלא עד כמה צריך האדם לפחוד מיום הדין, ולהמחיש בחוש כיצד יהיה ירא וחרד ביום בו יפרטו לפניו את כל מעשיו ומחשבותיו לפרטיהם. (מורשת אבות)

 

"וחיל ורעדה יאחזון"

מרן הגרש״ז אויערבך זצ״ל סיפר פעם שבערב שבת הגיע יחד עם יהודי ירושלמי לטבול במקווה הטהרה ב״שערי חסד״, לפתע אחז ביהודי חיוורון נורא, וכל כולו הפך לבן. כששאל אותו רבי שלמה זלמן האם להזעיק עזרה, השיב בשלילה. גם כאשר מצב החיוורון החמיר, סירב האיש שיזמינו עבורו אמבולנס. לאחר שעה ארוכה שב אליו חומו הטבעי, ואז אמר לסובבים אותו: היודעים אתם מדוע החוורתי כל כך? יש אנשים רבים הטובלים בתחילה במקווה הקרה, ואחר כך עוברים לזו החמה. אני עצמי, לא הורגלתי בכגון דא. אבל הפעם, משום מה, החלטתי לעשות כך. והנה, כאשר יצאתי מהמים הקרים, והחילותי להכניס את רגליי למי המקווה הרותחים, שינוי הטמפרטורות גרם לי לזעזוע, עד כדי כך שהייתי נאלץ לשלוף את הרגל מיד, כדי שלא אנזק. ביקשתי להמתין קמעה, עד שאתרגל לחום הגדול. ואז קיבלתי את הזעזוע האמיתי… הרי אש הגיהנם, שורפת פי כמה וכמה מאש החום של מי המקווה, ושם הרי לא תוכל להוציא את הרגל ולבקש מהמלאכים דחייה קצרה, עד שתתרגל… על כרחך תכנס, ועל כרחך תישאר שם. ואז תקפה אותי חרדה איומה, ובעקבותיה החולשה והחיוורון שראיתם על פניי…

 

"אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חברו"

פגיעה בזולת מעכבת את הכפרה ביום הכפורים, ולפיכך על כל אחד ואחד לפשפש במעשיו ולרצות את חבריו בטרם בוא היום הקדוש. עד כמה חמור היה בעיניהם של גדולי ישראל כל חשש פגיעה בזולתם, נוכל ללמד מן הספור הבא, מתוך זיכרונותיו של רבי משה אהרן שטרן זצ"ל: באחת משיחותיו של רבי אליהו לופיאן זצ"ל בישיבה, הוא הרגיש שאחד הבחורים נפגע מדבריו. כעבור שלשה ימים קרא רבי אליהו לאותו בחור ובקש ממנו מחילה, בציינו כי מאז אותה שיחה, אין הוא מסוגל לכוון בתפלת שמונה עשרה בברכת "סלח לנו", שכן הוא חש כי אינו יכול לבקש את סליחתו של הקדוש ברוך הוא, בעוד אי מי עדיין לא סלח לו…

 

"אחטא ואשוב… אין מספיקין בידו לעשות תשובה"

בשם גדול אחד: פעם ראשונה שאומר אחטא ואשוב הייתי אומר שרוצה לקיים מצות תשובה שהוא אחד מתרי"ג מצות ולכן חוטא, אבל פעם השניה אין לו תירוץ זה, לכך אין מספיקין בידו לעשות תשובה. (עיון יעקב יומא פ"ה ע"ב)

 

"ואף על פי שאיני כדאי"

סיפור שהיה ממש לאחרונה, אברך ביום בהיר אחד לפתח חלשה ראייתו, והראיה ירדה אט אט עד שכבר לא ראה כלום, ולא עוד אלא לאט לאט הפסיק לשמוע, ועם הזמן גם המוח הפסיק לעבוד וממש כבר לא הזיז כמעט כל אבר. אין צורך לתאר את ההרגשה של אדם כזה, וממש היה בלתי יתואר, אבל עבר זמן ופתאום התחיל לראות קצת ועוד קצת ופתאום התחיל להזיז האברים, ופתאום השמיעה נהיתה לו ברורה, אין אנו יכולים לתאר את המודה אני של האברך הזה, ממש בלתי יתואר. הסיפור הזה קרה לי, לכם, לכל בית ישראל, ולכל העולם כולו, לא פעם ולא פעמיים, אלא בכל לילה, כאשר כל אחד עולה על מיטתו, ולפתע לא רואה, לא שומע כל כך טוב, והמוח מתחיל קצת לישון, ולא מזיז כל האברים ובבוקר פתאום הכל מתחיל לפעול, ואיך נראה המודה אני? מי אנו ומה חיינו שנאמר סלח לנו?… (א אור פון תורה)

 

"ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה"

מנהג מיוחד במינו היה נוהג רבינו החתם סופר, שלא להשהות בביתו מעות בכניסת היום הקדוש, וכל המעות שנותרו בביתו מהתרומות שאסף בערב ראש השנה ובעשרת ימי תשובה, היה מחלקם לצדקה בערב יום הכיפורים. כך סיפר הגה"צ אב"ד מאטערסדארף, ששמע מבת רבינו הצדקת מרת שמחה, שרבינו ציווה עליה בטרם כניסת היום הקדוש, שתוליך כמה סכומי כסף אשר הגיעו לידו הקדושה בשעה זו לשני תלמידי חכמים בקהילתו, ולא הניח אף פרוטה אחת בידו. ("ספרא דמלכא" מאת מהרש"צ גנץ)

 

"ותשובה ותפילה וצדקה"

(צום, קול, ממון) בשלחן ערוך נפסק (סימן תקפ"ב סעיף ט'): "אף על פי שכל ימות השנה מתפללים (תפילת העמידה) בלחש, בראש השנה ויום הכיפורים נוהגים לומר בקול רם" משום שע"י כך מתפללים בכוונה יתירה אמר הרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב זצ"ל: משל למה הדבר דומה? לאדם שפתח חנות לממכר יין והקונים נהרו אליו. ראה זאת אחד ותמה: "הלא יש חנויות רבות וותיקות בעיר, מדוע הכל נוהרים אל החנות החדשה? אמרו לו: "הלא תבין, יש מחיר קבוע לבקבוק יין, אולם בעל חנות זה, ממלא את הבקבוק עד שפתו וממלא עוד עד שגולש החוצה ושוטף את הבקבוק"! תמה ואמר בלבו: "אם כן, יכול אני להתעשר עושר רב! מיד הלך וקנה חבית יין, והמוני בקבוקים ריקים, עמד בחוץ והכריז: "בואו לחנותי, אני מוכר יין בחצי מחיר! "הקונים באו, והוא נטל בקבוק ריק, פקק אותו תחילה, ואח"כ זילף עליו יין רב ששטף את הבקבוק מכל צדדיו… צחקו האנשים ולעגו לו בכל פה, ואותו פתי תמה וקרא: "הביטו ראו כיצד היין נשפך סביב, הלא משום כך אתם רצים אל החנות ממולי!" אמרו לו: "מה ההשוואה, הוא מוזג את היין אל הבקבוק פנימה, וממלא אותו וכאשר הכלי מלא על גדותיו והיין גודש אותו ונשפך החוצה זהו סימן לשפע ורוב טובה, אבל אם הבקבוק פקוק מתחילתו, מה יתן ומה יוסיף אם ישטפוהו ביין סביבו… " הוא הדין לעניינינו. התפילה היא עבודה שבלב, אימתי נאה התפילה בקול רם? כאשר הלב מלא על גדותיו והתפילה פורצת כבר החוצה. אבל מי שיפקוק תחילה את לבו וכל תפילותיו לא יהיו אלא מן השפה ולחוץ, הרי החטיא את הכל! (שערי ארמון מנר ישראל ח"ב, קס"א)

 

"שתשים דמעותינו בנאדך להיות"

מידי שנה בשנה עם התקרב יום הכיפורים יושבת היתה אשת רבי רחומי ליד חלון ביתם וממתנת לבואו, שאף שבשכלה הסכימה לעסקיו החשובים, ליבה הסורר התמרד כנגדו ונתמלא בגעגועים. געגועים אלו לא היו עשויים מקשה אחת וגוונים שונים נזרקו בהם. בחלקם התגעגעה לבעלה וחלקם בעבור שמצפה היתה לזכויות הרבות שיביא לה בצרורו בעזרתם יזכו לשנה טובה שהרי צדיק הוא וברכותיו מתקיימות, אלא שלמרות הבטחתו לא הגיע רב רחומי לביתו בערב יום הכיפורים של אותה שנה. ומדוע לא בא? לפי שבאותה שנה נכנס "עסק" גדול בבית המדרש ממש בערב החג וחישב רב רחומי בדעתו כי יספיק לסיימו בטרם ילך לביתו ומתוך שעסוק היה בתורה ובחידושיה נתארך הזמן ושכח לקיים את דבריו וכיון שלא שב נצטערה אשתו צער גדול מאוד. טבע הטביע הקב"ה בצערן של נשים שצערן פותח את שער דמעותיהן וכגודל הצער כך הן בוכות, על שנצטערה אשת רבי רחומי צער גדול זלגו דמעות חמות מעיניה, שאיזוהי אשה שאינה חפצה בבעלה ובפרנסתו ומשזה בושש לבוא, בכתה. ישב רב רחומי תחת העליה בישיבה ועסק בתורה כשאש בוערת סביבו, וישבה אשת נעוריו אצל חלון ביתם ובכתה כשאש הגעגועים בוערת בליבה, שרפה אש הגעגועים את העליה שעל ראש בעלה ולפי שנשרפה קרסה וכשקרסה קברה תחתיה את רבי רחומי הצדיק. ללמדך עד כמה נורא כוחן של דמעות. "אמרו נא לי, שאל ר' חיים שמואלביץ זצ"ל "מה "הרוויחה" אשת רב רחומי בדמעותיה? שהיא בכתה על שאיחר יום אחד ומעתה גרמו דמעותיה שלא ישוב בעלה כלל!. אם יודעת היתה כי דמעותיה יגרמו למותו האם לא היתה מונעת עצמה מן הבכי? אלא שלא ידעה כוחן ובכתה, ו"לדמעות חוקים משלהן" סיים המשגיח זצ"ל את דבריו. "דומות הדמעות לאש" הרעים המשגיח. "מה אש זו שורפת ואינה מתחשבת בכוונתו של המבעיר אף דמעות כך, ששורפות את הנקרא בדרכן הגם שבעליהן לא חפץ בכך"… נזכור גם אנו "שערי דמעות לא ננעלו".

 

"ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה"

מעשה שהיה בסוחר שעמד בתחרות קשה, ונאלץ להוריד את מחיריו מתחת למחיר הקרן. מה עשה, קנה סחורה מוברחת בחצי המחיר, ויכול היה להמשיך ולמכור ללקוחותיו. ביום מן הימים נערכה בחנותו ביקורת פתע, הסחורה המוברחת נתפסה והוחרמה, והסוחר נתבע למשפט. הוא היה צפוי לעונש של שנות מאסר רבות, מלבד ההחרמה והקנס. עורכי הדין משכו בכתפיהם. אין מוצא, אמרו. תאלץ לשאת בעונש. קודר ומיואש פנה אל הצדיק בעל ה"דברי חיים" מצאנז זצ"ל, ושאל מה לעשות, ירד למחתרת? ינסה לברוח מן המדינה? ענהו הרבי: לא ולא. התייצב למשפט, ותצא זכאי! חשב היהודי: אבל כיצד, הרי ההוכחות מוצקות, אשמתי ברורה?! ואילו הרבי חזר על הוראתו: שוב לביתך, התייצב למשפט, ותצא זכאי. יום המשפט הגיע. הקטיגור התייצב בחיוך בוטח, הסניגור ישב כאילו כפאו שד. הנאשם עמד שם, מבולבל. השופט נטל את התיק, העיף מבט בשם הכתוב עליו, ושאל: מר קון? כהן, תיקן הנאשם. השופט הסתכל שוב על התיק ואמר: אברהם קון. ושוב תיקן הנאשם בהכנעה: כהן. השופט איבד את סבלנותו: שמך הוא כהן? הראה לי את תעודותיך! אכן, זה שמך. אם כך, אין זה אתה, מדוע באת? התיק הוא נגד מר קון. שוב לביתך… ביום הכיפורים הקרוב, כאשר על הכף השמאלית יערמו כה הרבה מעשים, והכף הימנית, יכול להיות שתהא חלשה ממנה… כמה היינו רוצים שיתרחש גם עימנו נס כזה. הדבר אפשרי, בידינו לעשותו ולגרום לו. כיצד? הן כתב רבינו הרמב"ם זצ"ל, שפעולת התשובה גורמת לכך: "לומר אני אחר, ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים". כלומר: כשנעשה תשובה ראויה, אזי המצוות שעשינו בעבר ישתייכו לאישיותנו החדשה, ואילו העבירות לא יתייחסו אלינו כלל! כך נוכל לזכות לשנה טובה ומבורכת.

 

"דלתיך דפקנו"

אמר הגאון רבי שלום שבדרון לפרש ע"ד משל למי שיושב בביתו והנה שומע הוא כי מאן דהו דופק בדלת, הרי בידו ה'בחירה' אם לפתוח שעריו אם לאו, אבל אם ישמע כי בא איש ובועט בחזקה על הדלת, הרי הוא ניגש במהרה לראות מי הוא אשר מעיז לבעוט על דלתי ביתי, והנה בגשתו אל הדלת הרי הוא שומע כי עני ודל עומד לאחוריו וזועק בשארית כוחותיו, אם לא תעניק לי בזה הרגע פיסת לחם הריני מת מרעב כאן 'על אתר'… אין כל ספק שהלה ימהר ויחיש לעזרתו ויחיה נפשו ממות… אף אנו אומרים וזועקים, דלתיך דפקנו… פיקוח נפש… לא באנו הנה ל'נקוש' על הדלת אלא לדפוק בחזקה ולזעוק, רבש"ע אם לא תפתח לנו ותחיש במהרה לעזרתנו בכתיבת 'שנה טובה ומתוקה'… הרי 'על אתר' אנו ח"ו… (באר הפרשה)

 

 "מכניסי דמעה הכניסו דמעותינו לפני מלך מתרצה בדמעות"

משל לבעל החנות שהעמיד 'מוכר' לשרת את הקונים, הרי מטבע הדברים כשנכנסים קונים לחנות עומד זה המוכר ומנהל עמם 'משא ומתן', והרשות בידו להוריד בעת הצורך מעט מדמי המקח, אמנם כאשר נכנס איש הדור בלבושו אשר כל תהלוכותיו מעידים כי ל'עסקים גדולים' בא הנה, את זה ישלח ה'מוכר' מיד לחדרו של בעל הבית, ולא ידבר עמו מטוב ועד רע כלל וכלל … אף אנו אומרים למלאכים, הכניסו דמעותינו כמות שהם אל הבורא יתב"ש כי אינכם 'מבינים' כלל בדמעותיהם של בני ישראל הנאנקים ונדחקים תחת צרותיהם ברוח ובגשם ממחרפיהם ומלוחציהם, וכלשונו של הרה"ק מפיאסצנע זי"ע הי"ד בספרו 'אש קודש' וז"ל: האם טעם כבר מלאך צערו של ישראל בשעה שמכים אותו, או את בשתו בשעה שרודפים אותו ומבזים אותו, או את פחדו או את עניותו בשעה שאין לו מזונות ח"ו. על כן השתדל והרבו תחינה – בתפילה עלינו, אבל את הדמעות הכניסו דמעותינו לפני מלך מתרצה בדמעות מבלי ליגע בהם כלל. (באר הפרשה)

 

"גזלנו"

סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א: ערב חרפי, עמדתי בתוך קבוצת אנשים בתחנה וחכינו, כמקובל במקומותינו… עד שלפתע התקדרו השמים והחלו יורדים גשמי ברכה. מהרנו ונכנסנו ל'לובי' של בית סמוך, לתפוס מחסה. עיתון שהציץ מאחת מתיבות הדואר, משך את תשומת לבו של מאן דהוא. הוא שלף אותו מהתבה והחל לקרוא בעיון. מכיון שהחשכה הקשתה עליו, שלח את אצבעו ולחץ על מתג התאורה. לאחר שתי דקות כבה האור ושוב שלח ידו. כך נשנה המעשה כמה פעמים. ניגשתי אליו ושאלתי: אתה יודע שהנך גנב?! מדוע אתה מתערב – ענה לי – אני רב, אני מסדר קדושין, עורך חופות בחתונות. אמרתי לו, בחופה מעמידים שני עדים כשרים, וגנב פסול לעדות? אמור לי בבקשה את שמך כדי שאדווח במחלקת רישום הנישואין כי יכניסו אותך ברשימה המעודכנת של פסולי העדות!… הלה נרתע מעט ואמר: כבוד הרב, אני מוותר על המעמד הזה. מה עלי לעשות? השבתי לו: קח כסף, כתוב על פתק: 'זה תשלום עבור צריכת חשמל' והכנס לתיבת ועד הבית. נטלת ללא רשות? תחזיר, תשלם, ושוב בתשובה. (ומתוק האור)

 

"על חטא שחטאנו לפניך בקלות ראש"

סיפר הרב יהודה יוספי, כי פעם אחת, כשהתפלל בבית הכנסת, באמצע חזרת הש"ץ, ראה את אחד המתפללים משוחח בטלפון נייד… נגש אליו הרב יוספי, ושאלו: " אמור נו לי, האם דברת כעת עם ראש הממשלה?" השיב לו האיש: "לא!" "אולי עם שר הבטחון?"- המשיך הרב. אמר לו: "לא!" והרב בשלו: "שר הפנים, לפחות?!" "גם כן לא!" ענה המתפלל. והרב לא הרפה: "אז אמור נא, מי זה היה?!" השיב האיש: "לא חשוב… " אמר לו הרב יוספי: "זה לא חשוב, אבל הקדוש ברוך הוא, עוד פחות חשוב… " (ומתוק האור)

 

"וסלחת לעוונינו כי רב הוא"

האם ריבוי העבירות זה סיבה לסליחה? בסליחות אנו אומרים 'וסלחת לעוונינו כי רב הוא', ולכאורה הכוונה שהעוונות שלנו רבים הם ולכן ראוי לסלוח לנו, וזה קשה, שהרי ריבוי עוונות זה לא גורם 'סיבה' לסליחה, אלא להיפך. ומביא רבינו האור החיים הקדוש, פירוש בשם האר"י ז"ל הקדוש שהמילים 'רב הוא' מתייחס ליצר הרע, שהוא גדול בכוח הפיתוי להכשיל בני אדם, וקשה לעמוד נגדו, כי הוא עמל בכל כוחו להחטיא ולהסריח גם את הנשמה, כדי שלא יהיה לנו כוח במה להילחם ולהתמודד נגדו.

 

"סלח לנו אבינו כי חטאנו"

לפני תפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים שנת תש"ד, הגיד הגה"ק רבי שמעון סופר אבד"ק ערלוי הי"ד, בשם זקנו-רבינו החתם סופר: "למה אנו אומרים בשמונה עשרה של מוצאי יום הכיפורים 'סלח לנו אבינו כי חטאנו', הלא ביום זה נתכפרו עוונותינו?" והשיב בשם רבינו: "זאת מחמת שצמנו כל היום, ובפנות היום אנו רעבים וצמאים, כך שבהגיענו לתפילת ערבית חוטפים ובולעים את תפילת ערבית כבלע את הקודש, על כך יש להתוודות על כי חטאנו ופשענו בכך". ("ספרא דמלכא" מאת מהרש"צ גנץ)