ליקוטים וסיפורים נפלאים לפסח תשפ"א – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות" (הפטרת שבת הגדול )

מסופר על שני עשירים מופלגים, ראובן ושמעון, שישבו בסעודת המשתה של יום הפורים, אכלו ושתו ושמחו. והנה, בדרך כלל אין העשירים אוהבים לספר איך הגיעו לעשרם, אבל בשעת סעודת המשתה נכנס יין יצא סוד. קם ראובן והתחיל לספר לאמר: "כל עשרי בא לי הודות לרב המקומי, רב פלוני, כי בהיותי פעם בעת דרשתו, שמעתי שהיה אומר (על פי הגמרא בבא מציעא נט ע"א 'אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו') שכל המכבד את אשתו במלבושים נאים ובתכשיטי כסף וזהב יקרים זוכה לעושר גדול. את חטאי אני מזכיר היום, כי קודם ששמעתי דרשה זו הייתי מקמץ מאד מלקנות מלבושים לאשתי, אך מאותו היום ששמעתי את הדרשה הייתי דוחק את עצמי וקונה לאשתי תכשיטים ומלבושים נאים יותר מכפי יכולתי, ומכבד אותה בכל כחי, ומאז הצלחתי להתעשר עושר רב, וארובות השמים נפתחו, להמטיר עלי שפע רב של עושר, שבכל אשר אני פונה אני מצליח, תהילות לק-ל יתברך". ויען שמעון ויאמר: "גם סיבת עשרי היא בזכות דרשה ששמעתי מאותו רב, שהיה דורש (על פי הגמרא תענית ט ע"א והתוספות שם) 'עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר', כי מי שנותן מעשר מכל נכסיו ורווחיו לצדקה לעניים, מתעשר, והאמנתי בדבריו באמונה שלמה, ומאז הייתי נותן בעין יפה מכל נכסי ורווחי מעות מעשר לעניים, ליתומים ולאלמנות, ואכן נפתחו ארובות השמים והריקו עלי ברכה עד בלי די בעושר מפלג, ואני חייב לתת תודה לרב כי בסיבת דרשתו נעשיתי לעשיר גדול". "אבל האמת אגיד" – המשיך שמעון ואמר – "שכעת אני מתרעם עליו, שכן הדרשה שאמר באוזניך לכבד את האשה במלבושים ובתכשיטים, היא יותר טובה ונוחה, כי הלא כל מה שאתה מוציא לצורך הלבשה וקישוט – הכל נשאר אצלך בביתך, וכל פעם שאתה רואה את אשתך במלבושיה הנאים ובתכשיטיה היקרים, אתה נהנה מזה, כי חן אשה על בעלה (סוטה מז), לא כן אני ששמעתי רק את הדרשה אודות המעשר, ובכל חודש וחודש הנני מזיל הון תועפות מכל נכסי ורווחי לעניים, ואין לי שום תועלת מכספי המעשר, ולכן חמסי על הרב, שלא אמר את כל סגולות העושר שיש לו בדרשה אחת, שכל אחד יברר לו את אשר ימצא חן בעיניו לטובתו ולעשרו". למחרת היום הלך שמעון אל הרב ואמר לו: "קודם כל, אדוני הרב, אני מודה לכבודו על דרשותיו הנפלאות הנאמרות בטוב טעם ודעת, על פי מאמרי רבותינו הקדושים, ואשר בזכות שבאתי פעם לדרשתו ושמעתי את דברות קדשו, התעשרתי. אבל, יש לי תרעומת על כבודו, מדוע לא הזכיר את העצה השנייה לעושר, ששמע אותה חברי ראובן, והיא – לכבד את האשה ולקנות לה מלבושים נאים ותכשיטים יקרים, שלדעתי היא עצה טובה יותר, כי הכל נשאר אצל המכבד, ואילו אני צריך לתת את המעשר לעניים ולנצרכים, ולא נשאר בידי מאומה מן המעשר!" כשמוע הרב את דברי שמעון העשיר, פתח ספר תהלים והראה לו את הכתוב (בפרק מט) "אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו, כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו". וביאר, כי העושר שבא לאדם מכיוון שהרבה כבוד ביתו, ביתו זו אשתו, והמכבדה זוכה לעושר, כאשר עשה ראובן והצליח להתעשר – אל תקנא בו ותאמר הלוואי וגם אני הייתי עושה כמוהו, ולמה לי לתת לאחרים מעשר מכל רווחי. אל תאמר כן, "כי לא במותו יקח הכל" – במותו הבגדים והתכשיטים נשארים כאן, אבל אתה שנתת מעשר – העושר שלך הוא רק בבחינת פרותיהם בעולם הזה, אבל הקרן של מצות הצדקה מובטחת לך לעולם הבא, ומיועד לך שכר גדול ונצחי בעולם הבא. (נאה דורש)

 

"הא לחמא עניא"

החת"ס היה אומר "כהא לחמא עניא", ורמז יש בדבר, כה"א, בגימטריא כ"ו כמניין שם הוי"ה הק', ובתיבה זו אנו פותחים את ההגדה וסיפור "יציאת מצרים", שמכוחו של הקב"ה אנו באים ומתחילים לערך את הסדר שנזכה לעשותו . "ושאינו יודע לשאול את פתח לו " נכנס סוחר אחד אל ה"תפארת שלמה" מרדומסק וספר לו על הקשיים שהתגלעו לאחרונה בעסקיו, וזקוק הוא לסכום גדול של כסף כדי להצליח לשוב ולעמוד על רגליו. "מדוע אינך מחפש הלוואה גדולה"? שאל הרבי . השיב הסוחר בבושת פנים: "מי ילו וה לי כסף? הרי חייב אני כספים רבים לכל הסוחרים וכלם יודעים שמצבי דחוק". אמר לו הרבי: "הגעת אפוא למצב של 'ושאינו יודע לשאול', שאין לך ממי לשאול וללוות, אם כך מברך אני אותך שיתקיים בך 'את פתח לו', שיפתחו לך שערי שמים ולא תצטרך לבריות". התקיימה באיש ברכתו של הרבי ועד מהרה התהפך מזלו לטוב. "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח" רבנו יעקב קראנץ, המגיד מדובנא, מבאר במשל מדוע באמת 'כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח' . משל לחבורה של סוחרים שנסעה בספינה, זה הביא אתו זהב, זה הביא יהלומים, זה כלים יקרי ערך, וזה בדים נדירים, והנה קמה רוח סערה, והאניה חישבה להישבר, באותו הזמן לא חשב איש על הסחורה שאתו, וכל אחד מהם רק התפלל שהספינה עם הנוסעים שבה, תינצל. שמע הקב"ה את תפילתם, הקים סערה לדממה, הגשם פסק, העבים התפזרו, החמה שוב זרחה והים שקט כמקודם. בהגיעם לחוף מבטחים סיפרו הסוחרים את הניסים והנפלאות שאירעו אותם והודו לה' על חסדו, על הצלת חייהם ועל הצלת ממונם. והנה מתוך דברי ההודיה של הסוחרים ניכר היה מי מהם הביא איתו מטען יקר יותר. ככל שהיה רב יותר ערכה של הסחורה, כן הרבו בעליה לשבח את הקב"ה על הצלתם. בהיותנו במצרים, במים הזידונים, חישבה ספינתנו להישבר והיינו צפויים לטמיון, אולם ה' הצילנו, וגם מסר לנו עתרת נכסים בעלי ערך אשר לא ישוער, התורה, המצוות, הכרת הבורא, חכמה ומידות טובות . ככל שיהיו לאדם יותר נכסים מהסוג הנזכר, כן ירבה לשבח את הקב"ה על שחננו בנכסים אלו. ובכן "אפילו כלנו חכמים" – חכמים בחוכמת העולם, "כלנו נבונים" – מביני דבר מתוך דבר, "כלנו זקנים" בעלי ניסיון וחכמת חיים, ואפילו "כלנו יודעים את התורה". כמשמעו גם אז "מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים", להודות ולהלל על כך לה', "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים", מפגין בכך את הערכתו הרבה לנכסים יקרי הערך האלו שבידו ואת הכרת התודה לה', שחננו בהם, ולכן "הרי זה משובח".

 

"מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבא ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה "

הקשה הגאון רבי בנימין מסטופצי זצ"ל בעל השארית בנימין, למה הוזכרו החכמים כל אחד בשמו על ידי בעל ההגדה, שלכאורה יכול היה לכתוב "מעשה בחכמים שהיו מסובים". ותירץ: רבי אליעזר בן הורקנוס היה כהן (ירושלמי סוטה), ורבי יהושע בן חנינא היה לוי, ורבי אליעזר בן עזריה היה כהן (ב"מ יא), וכן רבי טרפון היה כהן (פסחים עב:), ורבי עקיבא היה ממשפחת גרים (סנהדרין צו:) . מעתה, הלא כהנים, לוויים וגרים לא היו בשעבוד מצרים, ואם כן יכולנו לחשוב שאין עליהם חיוב לספר ביציאת מצרים, על כן בא מעשה זה ונמנו שמות החכמים, ללמדנו שגם כהנים, לוויים וגרים חייבים, וזאת משום שעל ידי יציאת מצרים זכינו לקבלת התורה, ואם כן גם לכוהנים וללויים ולגרים צמחה מכך תועלת גדולה, כי ידוע גם נפשות הגרים היו על הר סיני כשקיבלו ישראל את התורה, כמאמר הכתוב "את אשר ישנו פה ואשר איננו פה", ועל כן גם הם חייבים לספר ביציאת מצרים, וקל וחומר כל אדם מישראל! (כמוצא שלל רב מתוך הגדת חכמי ירושלים") .

 

"לבן ביקש לעקור את הכל "

היכן מצאנו שלבן ביקש לעשות זאת? הגאון רבי מרדכי גימפל יפה, אב"ד רוז'ינאי, מביא ביאור חריף ששמע מהגאון רבי יוסף מסלוצק: (בגמרא גיטין סד.) התבאר שהאומר לשלוחו 'צא וקדש לי אשה', ומת השליח, הרי המשלח אסור בכל הנשים שבעולם, שמא היא קרובת ארוסתו . והנה, ידוע מה שאמרו חז"ל שלבן רצה להרוג את אליעזר, ואם היה מצליח הרי יצחק היה אסור בכל הנשים שבעולם, וזרעו של אברהם היה כלה חלילה. (כמוצא שלל רב בשם "הגדת מרדכי")

 

"כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח"

צ"ב כפל הלשון 'כל דכפין' ו'כל דצריך'. ונראה עפ"י מה שאמרו חז"ל (נזיר כז.) שנים שצלו פסחיהם אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה, זה שאכלו לשם מצוה עליו הכתוב אומר 'צדיקים ילכו בם' וזה שאכלו לשם אכילה גסה עליו הכתוב אומר 'ופושעים יכשלו בם'. בתוס' (פסחים קז:) הקשו על כך, שהרי הפסח נאכל על השובע דווקא? ותירצו התוספות שיש שני סוגי אכילה גסה: יש מי שכבר מילא את כריסו כל כך, עד שהוא קץ במזונו, זו אכילה גסה שעליה נאמר ופושעים יכשלו בם, כי אכל יותר מדי ואחר כך יאכל את הפסח, אבל יש אכילה נוספת שהיא 'אכילה על השובע' הנדרשת בפסח, והיא כאשר הוא עדיין מתאוה לאכול עוד דבר, משום שלא מילא בטנו, וגמר השביעה יהיה עתה, עם אכילת הפסח, ועליו נאמר 'צדיקים ילכו בם', וזה מה שאומר כעת בעל הבית לבני ביתו, 'כל דכפין' דהיינו מי שהוא רעב כי לא אכל כלל, אזי 'ייתי וייכול' מקודם, כי קרבן הפסח נאכל על השובע, ועל כן יאכל קודם דבר מה כדי לשבור את רעבונו, ורק לאחר מכן יאכל את הפסח, ואילו 'כל דצריך' דהיינו מי שכבר אכל וכבר אינו רעב, אלא רק צריך עוד דבר מאכל כדי לגמור שביעתו, הרי הוא מוכשר מיד לבוא ולאכול קרבן פסח כהלכתו, ועל כן 'ייתי ויפסח'. (חסד לאברהם )

 

"כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"

הרי "זה" משובח. שכל המרבה לספר ביציאת מצרים, ולפרסם ולגלות כבוד מלכותו, הרי "זה" ית"ש שנקרא זה א-לי (שמות טו, ב) משובח, ומתגלה כבוד מלכותו. בס' אוהב שלום מובא שזה אחד מג' דברים שהרה"ק רבי שלום מקאמינקא זי"ע היה נוהג לומר בשם רבו הרה"ק מראפשיץ זי"ע בשעת הסדר מדי שנה בשנה. (זרע קודש)

 

"ידוע תדע כי גר יהי' זרעך"

על פסוק 'ידוע תדע' דרשו חז"ל (ב"ר פמ"ד סי"ח), 'ידוע' שאני מפזרן, 'תדע' שאני מכנסן. 'ידוע' שאני ממשכנן, 'תדע' שאני פורקן. 'ידוע' שאני משעבדן, 'תדע' שאני גואלן. ונראה כי מדברי המדרש רואים שהבטחת הגאולה באה ביחד עם הבטחת הגלות, כי השעבוד והגאולה קשורים זה בזה, ואם כן "דברים אלו המה רפאות תעלה והתחזקות הדעת בימי הגלות, שהאדם יאמין שכל הרפתקאות והצרות העוברים הכל היא לתכלית הגאולה והישועה, ואי אפשר להיות הגאולה בלא ייסורים, והכל היא לטובתנו". (תפארת שמואל)

 

"חכם מה הוא אומר… ואף אתה אמור לו כהלכות פסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"

יש לדקדק מה זה שאמר כהלכות הפסח היה צריך לומר הלכות פסח ועוד מדוע דווקא ההלכה הזאת של אין מפטירין וכו' בחר בעל ההגדה. ונראה כי בלילה הזה נותן ה' כח לבן שיוכל לשאול ולאב שיוכל להשיב, ועל כן צריך האב להשתדל להשיבו תשובה נכונה כדי שיקבע תשובה זאת בלב הבן תמיד. זהו הכונה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כלומר שאין לאכול אחר אכילת פסח שום מזון הוא כדי שיישאר טעמו של אכילת פסח בפיו. כך צריך האב להשיב לבנו תשובה נכונה שתיקבע בלבו לעולם שיישאר טעמו בלבו כשם שהטעם של הפסח צריך להישאר בפה. (כ"ק מרן מהרי"ד זי"ע)

 

"שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו "

כלומר: שהקב"ה עשה עמנו חסד בזה שחילק את כל כוחות סטרא אחרא, שלא יהיה נמצא בהם האחדות, וזה שלא "אחד בלבד" עמד עלינו לכלותינו והכוונה בזה, כי אם היית ה האחדות שרויה בין אומות העולם, אזי לא יהיה נשאר מישראל שריד ופליט, שכן היו עושין כל אשר זממו לעשות, ורק משום שאין בהם אחדות, לכך לא יכולים הם להוציא את מחשבתם מן הכח אל הפועל ולכלות את כל עם ה'. הוסיף עוד ופירש: "בזה הכינוס שנתן השי"ת לבני ישראל, והפיזור שנתן לרשעים – שפיזרן להרבה דורות, בזה הצילנו מידם". (שפת אמת)

 

"ברוך אתה ה'… כן ה' אלקינו "

יש לפרש נוסח הברכה 'ברוך אתה ה' אשר גאלנו וכו' כן ה' אלוקינו וכו", שרצונו לומר כשם שאנחנו מודים ומשבחים להקב"ה 'אשר גאלנו', 'כן ה' אלקינו' משבח את ישראל בזה השבח, כי מעת יציאת מצרים כבר עברו כמה אלפי שנים בגזירות ושעבוד ומרירות הגלויות, ואחר כל אלה הגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור וכו', שמקיימים אנחנו את חג הפסח ככל משפטו וחוקתו, אשר גם בעיני השי"ת ייפלא זאת. (דברי ישראל)

 

"שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך "

סיפר הגאון רבי אשר אנשיל מילר: ישבנו בליל הסדר, מסובים על שלחנו של חמי, שהיה רב בקהילת סערנשט. בעוד אנו מזמרים ״שפוך חמתך אל הגויים״, נשמעו דפיקות רועמות בדלת. עד מהרה נפתחה הדלת, ובפתח נצב הגוי אשר עמו נערכה מכירת החמץ באותה שנה. חמי הרב קיבלו בסבר פנים יפות, ושאל: ״מה בפיך?״ לחרדתנו, ענה הגוי: ״עברתי על רשימת היהודים שקבלתי בשעת המכירה, וגיליתי בהם כמה יהודים ממכריי, אשר הם סוחרים ממולחים ואף רמאים, אני אדם פשוט, ואין באפשרותי לשכור עורך דין אם תתעוררנה מריבות, לכן, באתי לבטל את המכירה!״ כל המסובים נבהלו מן המכשלה אשר עלולה להיווצר, רק הרב נותר שלו ורגוע. ״אין בעיה, ידידי״, ענה, ״אולם לצורך כך עלי לכנס את כל מאות האנשים השותפים בעסקה וחתומים על השטר. אשתדל לעשות זאת בהקדם, אולם הדבר יקח שמונה ימים, שוב הנה בעוד שמונה ימים ואנו נבטל את העסקה!״ כולנו חייכנו למשמע הפשרה המחוכמת, ואף הגוי יצא מן הבית מרוצה. אז פתח חמי שוב בקול נעים: ״שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך…״ (עולמו של אבא)

 

"שבעת ימים תאכל מצות" (שמות יג, ו )

ר"א בן עזריה כל המבזה את המועדות כאילו עובד ע"ז (פסחים קיח) מורה הוראה ידוע באשדוד סיפר עובדה נפלאה. לפני סוכות התקשרה אישה ושאלה בפיה, היא עובדת אצל מעסיק חילוני שמחייב את כולם לעבוד בחול המועד, זאת עבודה טובה בסביבה שמתאימה לה, וחבל לה להפסיד אותה. המעסיק רואה בעין עקומה מי שאינה מגיעה לעבודה בחול המועד, והיא שואלת מה לעשות. יעץ הרב לאישה, שתלך לעבודה, אך לא תדרוש עליה תשלום. האישה עשתה כדברי הרב. היא הלכה לעבודה אך לא העבירה כרטיס נוכחות. המעביד ראה במערכת שהאישה לא הגיעה לעבודה, והתקשר לברר מה קרה, הרי הזהיר, שהוא מקפיד מאוד על מי שלא עובד בימים אלו. ענתה האשה שהיא כן נמצאת בעבודה. ומדוע לא מופיע במערכת שאת נוכחת ? הסבירה האישה שאיננה רוצה לעבוד בחול המועד, אבל מפני שלא רוצה להפסיד את העבודה, היא חייבת להגיע, ולכן עובדת, אבל בלי כסף". ברגע זה את משוחררת, הודיע לה המעסיק, ובקשר לשכר, אל דאגה, גם עבור הימים שלא תעבדי, תתוגמלי. (השגחה פרטית)

 

~שביעי של פסח~

"ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל וייסעו" (יד, טו)

פירש רש"י לא עת עתה להאריך. כששאלו את הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר זי"ע, עצה בעניין שידוך אם להמתין או למהר הדבר, השיב, הנה אמרו חכמים קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף (סוטה ב), ומה נאמר בקריעת ים סוף, 'מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו' ופירש רש"י לא עת עתה להאריך, כן גם בשידוך. (משירי אהודנו )

 

"מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" (יד, טו)

המגיד מקוטנא זצ"ל הגיע פעם לעיר אחת, לעורר את העם לתשובה, ועמו הגיע לשם חזן אחד להשמיע מנעימותיו. את פני החזן קבלו בהתלהבות רבה, ואלו למגיד לא שתו את לבם, עד כדי כך, שבליל שבת, לאחר התפילה, לא הזמינו איש לסעוד על שולחנו, בעוד שעל אירוח החזן היו קופצים רבים. למחרת היום, עלה המגיד להשמיע את דרשתו, ואמר: "הכתוב אומר מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו". כאן בקהילתכם, נפקחו עיני לראות את הפסוק באור חדש 'מה תצעק' – כשמגיע לעיר חזן, שצועק ומסלסל בקולו, כל אחד אומר לו, 'אלי' – אלי תבוא ובביתי תסעד, אבל כשמגיע מגיד מישרים, שתפקידו ל'דבר אל בני ישראל' אומרים לו 'ויסעו' – גש הלאה, איש אינו חפץ בו". מכיוון שכך, ראה המגיד שמחובתו לעוררם על מצות החסד וקיום המצוות שבין אדם לחברו, אמר, "כתוב: 'לך ה' הצדקה, ולנו בושת הפנים'. וביאורו, 'לך ה" בדברים הנוגעים לך, בדברים שבין אדם למקום, 'הצדקה', יתכן שיצאנו ידי חובתנו, ואנו צדיקים, אנו מתפללים, לומדים, שומרים שבת וכשרות. אבל, 'ולנו' בדברים שלנו, שבין אדם לחברו, בושת הפנים, בושנו וגם נכלמנו. (תולדות ישראל )

 

"מה תצעק אלי" (יד, טו )

למה הנך צועק על כבוד שמים – מה תצעק אלי – בעיני עדיף כבודם של ישראל – דבר אל בני ישראל – כי גם כאשר הנני מוחל על כבודי, הרי לעולם אינני מוותר על כבודם של ישראל. (אמרי אלימלך )

 

"ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" (יד, טו)

המגיד מדובנא ביאר זאת על פי משל לעשיר אחד היה בן יחיד ענוג ומפונק שלא הורגל מימיו בכל עבודה. מה יהיה בסופו, חשב העשיר בלבו, הן אינו יודע לעסוק במאומה, ולא לעולם חוסן, חובה עלי ללמדו מסחר. אמר ועשה. בני יקירי קרא העשיר לבנו, מהיום והלאה תצא בכל יום אל השוק ונסה את כוחך במסחר, והיה אם תצליח ותרוויח במשך השבוע סך של ששה זהובים, אשלים ואתן לך סך של שלושים זהובים. הסכים הבן ויצא אל השוק. ביום השישי מנה הבן את סכום הכסף שהרוויח, ומצא כי יש לו ששה זהובים חסר פרוטה אחת. מה היא כבר פרוטה אחת חשב הבן בלבו, ודאי לא יעכב אבי מלתת לי את מחייתי בגלל פרוטה אחת. לא ולא, סירב האב בתוקף כאשר בא בנו לפניו, עליך ללמוד את ערכו של הממון, דין פרוטה כדין מאה, היה עליך לעמול עוד מעט קט ולהרוויח את הסכום במלואו כפי שהתנינו בינינו, ומחמת שהתעצלת לא תקבל דבר. כן הוא גם הנמשל, אם היו בני ישראל מתקרבים אל הים מהלך יום אחד וממתינים מלהתקדם עד שיבקע הים, לא היה הים נבקע כלל, כי אין זו דרכו של הקדוש ברוך הוא להקדים את הנס אף לא לרגע אחד שאינו מוכרח. ועל כן אחר שבאו בני ישראל עד שפת הים נדמה היה בעיניהם כי כבר מיצו את כל דרכי הטבע ועתה לא נותר מקום אלא לנס, וכאשר ראו את הים גועש כדרכו צעקו אל ה' שיעשה עמם נס, אבל באמת עוד לא תמו דרכי הטבע, שהרי עדיין היו יכולים להיכנס וללכת במים עד חוטמם, ורק בעיניהם היה נדמה כי בגלל דבר קטן זה לא ימנע מהם ה' יתברך את הנס. אבל על זה השיב הקדוש ברוך הוא למשה ואמר: מה לך כי תצעק אלי, הלא החלק שעליהם לעשות קטן מאוד, ויש בו כדי לעכב את הנס, לכן הורה למשה דבר אל בני ישראל ויסעו. (אהל יעקב)

 

"מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" (יד, טו )

פעם אחת בא להרה"ק מקאצק זצוק"ל איש אחד שהיה מתלמידי הרה"ק ר' שלמה לייב מלענטשע זצוק"ל, שאל אותו הרה"ק מקאצק, מה שלום רבך, אני אוהב אותו מאוד, אבל מה הוא צועק תמיד להקב"ה שיביא את המשיח, ולמה אינו צועק לישראל שיחזרו בתשובה, הלא זה מה שאמר הקב"ה למשה רבינו "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל". (שיח שרפי קודש)

 

"וישם את הים לחרבה ויבקעו המים" (יד, כא )

איתא במדרש "הים ראה וינס", מה ראה, ראה ישראל באים ורכוש של מצרים בידם. יש לפרש משראה הים את הדבר המופלא הזה "ישראל באים ורכוש של מצרים בידם" שבני ישראל נעשו עשירים כל כך בכסף ובזהב, ואף על פי כן הם צועקים אל ה', ולא שכחו את היושב במרומים, נתפעל מכך מאוד, ונתמלא דרך ארץ בפניהם, "ויבקעו המים". (דברי בינה)

 

"ויבקעו המים" (יד, כא)

איתא בגמרא פסחים (קח.) קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. פירש ה"חידושי הרי"ם זי"ע, שכמו שבקריעת ים סוף חשבו היהודים על כל מיני אפשריות שהקב"ה יעשה להם, אך על האפשרות של קריעת ים סוף לא חשבו, ובסוף נס זה עשה להם הקב"ה, כמו כן במזונותיו של אדם, אדם חושב שהפרנסה תבוא לו מן המקום הזה או אחר וכדומה, אך לבסוף הפרנסה יכולה לבא ממקום בלתי צפוי כלל. וכן יש לפרש במה שאמרו קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף.

 

"ויאמינו בד' ובמשה עבדו" (יד, לא)

סח הגאון רבי עקיבא סופר זצ"ל: כשנתמנה אבי, הגאון רבי שמעון סופר זצ"ל, לרבה של קראקא, רגיל היה במבטאם של בני פרשבורג ולא הבין לאשורה את שפתם של בני קראקא. באה לפניו אשה בוכייה, ילדה חולה ומבקשת היא ברכה. הבין שהמדבר ב'בן' וב'חולה', אך לא הבין מה רצונה. חשב שמנהג המקום, שמבקשים מהרב סגלה. נענה ואמר: "תני לו עלי חרובים". חשב: אם לא יועיל – לא יזיק, ובינתיים תניחני לנפשי. עשתה כן – והילד הבריא. פשטה הרינה בקראקא: הרב מחולל מופתים. כיון שכך, בא לפניו אדם ומרר בבכי: הפריץ הזהירו שאם לא ישלם את דמי החכירה במועד, ישליכהו החוצה ויכרת מקור פרנסתו. אין בידו פרוטה לפורטה, ואנה הוא בא, במבטא גליצאי דבר האיש, ובכיו עיוות עוד יותר את הדברים. לא הבין הרב דבר, אך דמה ענין לעניין וחשב: 'ודאי אף הוא בא לסגולה'. נענה ואמר: "יקח עלי חרובים". לא הרהר האיש אחר רבו, קטף עלי חרוב וחלט מהם משקה. שתה את המשקה ויצא לרחוב. תקפוהו מחושי מעיים עזים עד שנפל מתעלף… ובאותו הרגע עבר שם הפריץ. כיון שראהו מתמוטט ומאבד הכרתו, הבין שמפחדו ומוראו התעלף. נרעש וקרא: "קום, מוחל אני על החוב". ואמר רבי עקיבא: "איני פתי המאמין לכל דבר – אך כאן ראיתי במוחש, שהמאמין בצדיק באמונה תמימה נעזר מן השמים. (מעשה רב)

 

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים" (טו, א)

השירה הזאת, שירת הים, התרוננה לאחר שים סוף נבקע לשניים:

"ויט משה את ידו על הים… וישם את הים לחורבה – וייבקעו המים" (יד, כא). מדוע צריך להתפעל מהנס של קריעת ים סוף כדי שבני ישראל יעברו בו ויינצלו מהמצרים שרדפו אחריהם – הרי גם ים רגיל, לא קרוע, מעורר התפעלות וגם עליו יש לומר "מה רבו מעשיך ה' "? על השאלה הזאת ניתן להשיב במשל על פסל נפלא, אמן מיוחד, שפיסל סוס הנראה אמיתי לגמרי, כאילו הוא חי ונושם. הציב הפסל את הסוס בכיכר העיר והמתין להתפעלותם של התושבים. אבל האנשים שחלפו על פני הפסל היו אדישים לגמרי. חזר הפסל לביתו וסיפר על אכזבתו. אמרו לו בני ביתו: היצירה המושלמת שלך נראית כל כך אמיתית ולכן אנשים לא נותנים את דעתם כי ישנם עוד סוסים ברחובות העיר, והסוס המפוסל שלך נראה כאחד מהם. זאת עשה: בקע את הסוס לשניים והצב בכיכר את שני חלקי הפסל – ואז תראה שכל העוברים ושבים יעצרו ויתפעלו מעבודת האמנות הנפלאה שלך. כך זקוק האדם להתערבות השמיימית של קריעת ים סוף לשניים כדי להתפעל מכוחו של הקב"ה וממעשיו בניהול העולם .

 

"מי כמוכה באלים ה'" (טו, יא )

סיפר הרה"ק משינאווא זצוק"ל, פעם בא נגיד אחד, חסיד , ממרחקים לבעל שם טוב זי"ע, וכאשר נסע בחזרה לביתו, אמר אליו הבעל שם טוב אתה נוסע לביתך דרך עיר פלוני, אבקשך שתהיה אצל רבי בערל ותמסור לו פריסת שלום ממני. הבטיח האיש למלאות בקשתו וכאשר בא לעיר שאל האיש את בני העיר היכן דר ר' בערל, הוא צייר לעצמו שמסתמא הוא מחשובי העיר כיון שהבעל שם טוב פורס בשלומו, אבל אף אחד לא ידע ממנו. ענה אחד, אולי כוונתו על בערל מלמד, והלך שם ומצא שם חדר קטן ומלמד לומד ברכי נפשי עם ילדים, ובאמצע כאשר הגיע לפסוק "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך" שאל את הילדים למה הפסיק דוד המלך באמצע דבריו שסידר סדר הבריאה ונפלאותיו, היה לו להמשיך "זה הים גדול ורחב ידיים", ולבסוף לומר "מה רבו מעשיך ה'", אלא התירוץ הוא, שכשסידר דוד המלך שבחו של מקום על סדר הבריאה ונפלאותיו, הגיע להתלהבות גדולה, ותיקד בקרבו כאש בעצמותיו שלא היה יכול להתאפק לגמור שבחי השי"ת בסדר הבריאה, והיה מוכרח להפסיק ולצעוק בקול "מה רבו מעשיך ה'", ושוב היה יכול להמשיך הלאה שבחי השי"ת בסדר הבריאה. וכאשר ראה ושמע החסיד איך המלמד ר' בערל מדריך הילדים ודבריו הלפידים פלחו ללבו, הבין מדוע שלח אליו הבעש"ט הק' פריסת שלום. והמלמד היה הרבי ר' בער ממלא מקומו של הבעל שם טוב הק'. על פי דברים האלה אמר הגה"ק משינאווא זי"ע לפרש הפשט בשירה, כי גם כאן קשה כי משה ובני ישראל התחילו לסדר שבחו של מקום על גודל הנסים שעשה עמהם אם כן למה הפסיקו באמצע לומר "מי כמוכה באלים" וכו' היו צריכים להמשיך השירה על גודל הניסים והנפלאות ולומר "נטית ימינך" ולבסוף לומר מי כמוכה באלים ה'. אכן בני ישראל אמרו השירה בהתלהבות ודביקות ושמחה עד שבאמצע היו מוכרחים להפסיק ולצעוק מנהמת לבם מי כמוכה באלים ה', כי לא יכלו עוד להתאפק, כדברי הרבי ר' בער על דוד המלך בברכי נפשי. (דברי יחזקאל)