ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשות מטות מסעי – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ל, ג)

פעם אחת, נכח הגאון ר' יהושע ליב דיסקין זצ"ל בהספד שנערך במלאת שבעה לאחד מתלמידיו. אמרו שם כנהוג תפלת "קל מלא רחמים", ובתום ההספד התפזר הקהל. מיד לאחר מכן, הזמין הרב את שמש בית הכנסת, נתן לו מטבע לעילוי נשמת המנוח, והדגיש, "עבור כל הקהל שנכח בשעת תפילת ההשכבה". טעמו ונימוקו עמו, החזן הרי אמר "בעבור שכל הקהל נודרים צדקה לעילוי נשמתו", על כן ראה חובה לעצמו להבטיח שלא ייכשל הציבור בהתחייבות זו .

 

"לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ל, ג)

בעיני המון העם, לפעולה ולמעשה של האדם יש תוקף ומשמעות ואילו למילה יש פחות חשיבות ותוקף. אמר – אז אמר… הבטיח – אבל לא הבטיח לקיים… אולם במבט אמיתי, הדיבור הוא קודש. אדם חייב לעמוד בדיבורו ובמילתו. מילה – זו מילה! המילה צריכה להיות יציבה ואיתנה כמו בטון יצוק, אפשר לבנות עליה בנין. אומר רבי חיים ויטאל: כל דיבור שאדם מוציא מפיו עושה רושם בעולמות העליונים, לטוב ולמוטב. מצד אחד דיבורים טובים בוראים עולמות – "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ" (ישעיהו נא, טז), ומצד שני – דיבורים לא טובים מחריבים עולמות ח"ו. לכן התורה מצוה את האדם "לא יחל דברו" – אל תזלזל בדבריך, אל תעשה אותם חולין, כי עליך לדעת שלדיבור יש כוח אדיר, "ככל היוצא מפיו יעשה" – הדיבור מחולל בעולמות העליונים דברים נוראים. אומר החיד"א: "לא יחל דברו" – אם האדם לא מחלל את דברו, אם הדיבור שלו קדוש, אזי "ככל היוצא מפיו יעשה" – הריבונו של עולם יעשה ככל היוצא מפיו, כל בקשותיו של האדם תענינה מן השמים. צדיק גוזר והקב"ה מקיים. הרמב"ם אומר שבארץ ישראל אין שדים. אומרים ה'עולם' שאפילו אם יש שדים, אחרי שהרמב"ם אמר שאין – הם יצאו! "ככל היוצא מפיו יעשה", ואם הרמב"ם אמר – דבריו קיימים, גם אם הם מצריכים שינוי הטבע. לפנינו סיפור, אחד מני רבים, של "ככל היוצא מפיו יעשה": בשנתו האחרונה של מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל, כמה שבועות לפני ראש השנה שלחו אתו אנשי ביתו לשהות בחורשה מבודדת מחוץ לראדין, כדי לאגור כוח לקראת הימים הנוראים שבפתח. הוא התגורר בתוך בקתה במרכז החורשה והיה הוגה בתורה ועובד את קונו באין מפריע. באחד הימים נעצרה בביתו בראדין כרכרה ובה קבוצת יהודים. זה היה מחזה נפוץ ולא עורר תשומת לב מיוחדת. אולם מי שהביט אל תוך הכרכרה נגלה לפניו מחזה לא נעים: לדפנות הכרכרה היתה קשורה נערה יהודיה. מסתבר שהיא חסרת דעה, רחוקה מן השפיות, ובשל מצבה היא נוהגת להתפרע ולהשתולל, לשבור ולנתוץ מכל הבא ליד, ואין מנוס אלא לכבול את ידיה ורגליה לבל תזיק לרבים. בני משפחתה עשו את כל הדרך מביתם לראדין כשהיא קשורה בתוך הכרכרה, כדי להתברך מפי ה"חפץ חיים". בני הבית אמרו להם שה"חפץ חיים" לא נמצא. הוא שוהה מחוץ לעיר וישוב רק לקראת הסליחות. אך הם התעקשו: אם כבר הגענו עד הנה, נשאר כאן עד שישוב. ניסו לדבר על לבם: זה יקח כמה ימים, ובינתיים מה תעשו עם הנערה החולנית? רחמנות עליה! אך הם בשלהם. כשראו בני הבית שיש להם עסק עם אנשים שיודעים מה הם רוצים, בקשו מהרבנית רשות להביא את הנערה החולנית אל ה"חפץ חיים" במקום שהותו. היא הסכימה. אחד מבני הבית הצטרף לקבוצה ויחד עשו את דרכם לחרשה שמחוץ לראדין. כשהגיעו לשם, התירו את החבלים מידיה ומרגליה, האחים אחזו בחזקה בידיה והובילו אותה אל ה"חפץ חיים". היא התחילה להתפרע ולהשתולל, חסרת מעצורים. התפרצה אל תוך בקתתו של ה"חפץ חיים", שבאותה שעה ישב ולמד. היא תפסה את כובעו והשליכה אותו על הרצפה, צעקה וצרחה בקולי קולות. ה"חפץ חיים" הרים את עיניו וראה לפניו בחורה חולה במחלת נפש ר"ל, הוא התחיל לצעוק בבכיה: "רבונו של עולם, דאס איז דאך א אידישע טאכטער! (זו הרי בת ישראל!)" כשסיים אמר להם: "סעו הביתה, היא תהיה בריאה". מספר היהודי שהיה עד ראיה למפגש של הנערה החולנית עם החפץ חיים: נטלתי את כתובתם, לא התעצלתי, אחרי הימים הנוראים נסעתי לביתם, התברר שהיא הבריאה ונהייתה כאחד האדם. הם סבלו ממנה במשך שנים רבות, וברכה אחת של ה"חפץ חיים" שמה קץ לסבלם. (א געדאנק )

 

"וישלח אותם משה וגו'" (לא, ו)

במדרש תנחומא הקשה, הקב"ה אמר לו 'משה נקום נקמת בני ישראל' אתה בעצמך והוא משלח אחרים? אלא כיון שנתגדל במדין, אמר אינו דין שאני מיצר להם שעשו בי טובה. מסופר על הרב שך זצ"ל , כי היה דואג לאיזה בחור שלמד בישיבה בבני ברק , ושולח עבורו כסף לעזרה וכדומה. כשנשאל מדוע, השיב, בבחרותי לא היתה לי אלא חולצה אחת , בכל שבוע הייתי מכבסה בהחבא, ומצטמרר בקור עד אשר יבשה ברוח המקפיאה. מרוב שימוש בלתה החולצה, ונפער חור גדול בגבה. ממהר הייתי להיות הראשון בבית המדרש, ובמשך כמה שעות לא קמתי ממקומי, כדי שגב הספסל יסתיר את הקרע. נודע הדבר לאחת מנשות הקהילה ושלחה לי שתי חולצות, ובחור זה, הוא נכדה של אותה אשה, וחייב אני הכרת הטוב.

 

"וישלח אתם משה" (לא, ו)

שואלים חז"ל: הרי משה הוא זה שנצטוה במלחמת מדין, מדוע שלח אחרים להלחם? הסיבה לכך נעוצה במידת הכרת הטוב של משה רבנו. מכיון שהוא גדל במדין לאחר שברח ממצרים, היתה לו הכרת הטוב כלפי המדינים, ולא רצה להלחם בהם בעצמו. להמחיש את מדת הכרת הטוב במעשה שהיה: ר' שלום אייזן, מצדיקי ירושלים, הגיע לביתו של רבי איסר זלמן מלצר, אשר היה כבר בערוב ימיו, ואמר בהתרגשות: "רבי, בני הבכור יכנס למצוות בעוד כמה ימים, נא יברך הרב את בחור הבר המצוה. חס וחלילה אין רצוני להטריח את הרב לבוא לשמחת הבר מצוה. רבי איסר זלמן אכן ברך את הנער מעמק לבו, ואחל לאביו רב נחת. הגיע ערב בר המצוה, אורחים רבים הגיעו, והנה: הפתעה! בפתח נצב הגאון הישיש, הפוסע בכבדות. "רבי!" קרא ר' שלום בשמחה, "במה זכינו?" הביט בו ר' איסר זלמן, ואמר בכנות: "דע לך, כי לא התכונתי לבוא לכאן, בכחותי הדלים. אולם, לאחר שבאת אלי אמרתי לעצמי: "בנו של ר' שלום כבר הגיע למצות? הרי אך זה עתה התחתן ר' שלום! כיצד חלף לו הזמן? ואז התחלתי להוכיח את עצמי: איסר זלמן! הזמן חולף! מתי תתעורר?" מכיון שהתעוררות זו באה לי בזכותך", סים רבי איסר זלמן, "חשתי שמדין "הכרת הטוב" חיב אני לבוא ולהשתתף בשמחתכם". (נופת צופים)

 

"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" (לא, ח)

מדוע האות בי"ת, שבראש המלה "בחרב" מנקדת בסגו"ל ולא בשוו"א, וכי איזו חרב מיוחדת היא שעליה מדברים? רצתה התורה לרמז כאן, שלא היתה זו סתם חרב, כי אם חרב ידועה ומוכרת, ואותה החרב שבה נהרג בלעם, היתה אותה חרב שנעץ יעקב אבינו בגל האבנים, בעת שכרת ברית עם לבן הארמי, שלא להרע זה לזה (בראשית לא) ואמרו יעקב ולבן: מי מאתנו שיפר את הברית, ידקר בחרב ויסקל באבני הגל, והנה אמרו חז"ל (תנחומא ויצא יג), שלבן הארמי הוא בלעם, דהינו שלבן התגלגל בבלעם, נמצא שכשבא בלעם לקלל את ישראל, הרי עבר בזה על דברי הברית שכרת עם יעקב, שלא להרע לו ולזרעו, ומכיון שעבר בלעם על דברי הברית, נתקימו בו דברי יעקב ולבן: "ידקר בחרב ויסקל באבני הגל". לכן תחילה לחצה האתון את רגלו אל קיר האבנים – הוא אותו גל אבנים, וזו היתה סקילתו, וסופו שנהרג "בחרב" – היא אותה החרב הידועה, חרבו של יעקב. (הרא"ש עה"ת)

 

"בזזו איש לו" (לא, נג)

בבחרותו נסע הרה"ק רבי חיים צבי טייטלבוים, ה'עצי חיים' מסיגעט, אל הגאון רבי יצחק שמעלקיש, בעל 'בית יצחק' מלעמבערג, שיבחן אותו וייתן לו היתר הוראה. אביו של ה'עצי חיים', בעל 'קדושת יום טוב', שלח עם בנו גבאי שילווה אותו וישמש אותו בדרך. כשהגיעו ללעמבערג ביקש ה'עצי חיים' מן הגבאי שיישאר מחוץ לבית הרב ולא ייכנס איתו. כאשר נכנס אל ה'בית יצחק' וביקש להיבחן – נשאל לשמו. ה'עצי חיים' השיב את שמו ללא ייחוסו. המבחן החל וה'בית יצחק' התפעל מאוד מגאונותו של הבחור הצעיר. מיד בתום המבחן כתב לו היתר הוראה נלהב ונתן בידו. כאשר יצאו שניהם מחדר הרב, ראה ה'בית יצחק' את הגבאי הממתין בחוץ. חשב ה'בית יצחק' שהיהודי הזה ממתין עבורו ושאלו במה אפשר לעזור לו. הגבאי השיב שהוא הגבאי של הבחור. "ומיהו בחור זה שיש לו גבאי?" תמה ה'בית יצחק'. משנודעה זהותו של ה'עצי חיים', ביקש ה'בית יצחק' את ההיתר הוראה בחזרה כדי לכתוב נוסח חדש מתאים יותר לבנו של ה'קדושת יום טוב', אולם ה'עצי חיים' סירב: "באתי הנה לקבל היתר הוראה בשבילי", הצטדק, "לא בשביל אבי"… (במחשבה תחילה)

 

"בנו לכם ערים… והיוצא מפיכם תעשו" (לב, כד)

בעת שהחלו לבנות דירה ובית מדרש עבור הרה"ק רבי שמעון שלום קאליש מאמשינוב באוטבוצק, אמר הרבי בדרך צחות שעכשיו מובן לו הפסוק שאמר משה לבני ראובן וגד: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם והיוצא מפיכם תעשו", שעל ידי שאדם מתחיל לעסוק בבנייה משתרגים חובות כה רבים על צווארו, עד שקשה לו לקיים את שהבטיח והתחייב. לכן מזהיר אותם משה "והיוצא מפיכם תעשו"… (במחשבה תחילה)

 

"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים" (לג, א )

מדוע אומרת התורה "אשר יצאו מארץ מצרים", ולא "אשר נסעו לארץ ישראל" – שהרי זו מטרת המסעות? התשובה לכך היא, שמטרת המסעות במדבר לא היתה רק כדי להגיע לארץ ישראל, אלא גם כדי להמשיך ולהתרחק מטמאת מצרים עוד ועוד. בכל אחד מהמסעות יצאו בני ישראל "מארץ מצרים" – התרחקו מטמאת מצרים והתקרבו לקדשת ארץ ישראל. כל מסע היא יציאה חדשה ממצרים, ולכן מדגיש הפסוק: "מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים". (מלבי"ם)

 

"אלה מסעי בני ישראל" (לג, א)

"אמר לו הקב"ה למשה: כתוב את המסעות שנסעו ישראל במדבר, כדי שידעו כמה ניסים עשיתי עמהם בכל מסע ומסע" (מדרש תנחומא). במדרש רבה (כג, ג): "אמר לו הקב"ה למשה: מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני". לכאורה, שאל הגאון רבי משה יאיר ויינשטוק, מה לנו לדעת אם נסעו ממתקה או מעציון גבר, מריסה או מיטבתה. וביאר בספרו 'דברי יאיר': כאשר אדם נכשל, עליו לתקן את טעויותיו. הדרך הטובה ביותר לתקן היא קודם כל לא להיכשל שוב. עליו לשחזר את המקומות בהם היה ומפני מה אירע שנכשל, כך לפחות ידע לא להיכשל שוב. אמר הקב"ה למשה שיכתוב את המסעות כולם משני טעמים: ראשית, כדי שנלמד לקח לא לשוב על אותן טעויות שעשו בני ישראל במסעות הללו במדבר. בנוסף, חשוב לא פחות, שנזכור: במשך ארבעים שנה במדבר, בכל אותם מסעות, היו גם ניסים רבים – לחם מן השמים ובארה של מרים ואינספור ניסים גלויים. "כתוב את המסעות שנסעו ישראל במדבר", מצווה הקב"ה למשה, כדי שיזכרו את דאגתו של הקב"ה לבניו, את העובדה שהוא מוביל אותם עד למטרה מעל לדרך הטבע. כל שצריך הוא רק להאמין ולבטוח בו. (במחשבה תחילה)

 

"ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם" (לג, ב)

מפני מה כתוב בתחלת הפסוק "מוצאיהם למסעיהם", ובסוף הפסוק נכתב בסדר הפוך: "מסעיהם למוצאיהם"? משל לאדם שהתאלמן מאשתו הראשונה, ונשא אשה נוספת. בן היה לו מן האשה הראשונה, והתקשה מאד להתרגל לנוכחותה של האם החורגת, וסבל מכך מאד. חשב האב: "לא ירחק היום, ובני ינשא ויעבר לגור בעיר אחרת, ואז לא יסבל מאמו החורגת, והכל יבוא על מקומו בשלום!" לימים גדל הנער, והוצעה עבורו כלה ממשפחה חשובה ומכובדת. שמח האב שמחה גדולה, הזמין כרכרה, ויחד עם בנו יצאו אל הדרך. בעודם נוסעים, שאל הבן את העגלון: "סלח לי, התוכל לומר לי כמה התרחקנו כבר מן העיר?" ואלו האב חקר את העגלון: "אמר נא לי, כמה דרך נותרה לנו עד שנגיע אל מחוז חפצנו?" בשמעו זאת, פנה הבן אל אביו ושאל: "אבא, מדוע שאלותינו הפוכות זו מזו? אני התענינתי במרחק מעיר מוצאנו, ואלו אתה חפץ לדעת את המרחק אל עירה של הכלה!" ענה האב בתבונה: "כל אחד שאל את השאלה הנוגעת למטרתו בנסיעה. אתה חפץ להתרחק מן האם החורגת, ואלו אני, שיודע בטיבה של הכלה ומשפחתה, חפץ ושמח להתקרב ולהגיע אל מחוז חפצנו… " בהליכתם במדבר, דומים היו בני ישראל לבן. כל חפצם הוא להתרחק משעבוד מצרים, מן המקום שממנו יצאו, לפיכך הם מנו את "מסעיהם" לפי "מוצאיהם" ארץ מצרים. אולם משה רבנו, שכבר השיג וידע את גדל מעלתה של ארץ ישראל, חפץ להתקרב ולהגיע אליה, ולכן כתב את "מוצאיהם למסעיהם" – כמה מסעות נותרו להם כדי לזכות להגיע לארץ המובטחת. (המגיד מדובנא)

 

"ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלוהיהם עשה ה' שפטים" (לג, ד)

יש להבין מה טעם מציינת התורה פעם נוספת בדיוק נקודה זו שמצרים קברו את מתיהם, כמו גם את העובדה שעשה באלוהיהם שפטים. בספר 'חוט של חסד', לגה"ק רבי אליהו האיתמרי, מבאר באופן נפלא: טרם יציאת מצרים ביקשו ישראל מן המצרים שישאילו להם כלי כסף וכלי זהב ושמלות. למצרים סיפרו בני ישראל שהם הולכים לכמה ימים וחוזרים. "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום". מגיע יום יציאת מצרים ובני ישראל יוצאים בעיצומו של יום, והמצרים מבינים שאת הכסף שלהם כבר לא יראו בחזרה. המתבקש ביותר הוא לתת לישראל לצאת ממצרים, אבל לא לפני שיחזירו את ה"הלוואות". מפני מה אפוא השאירו המצרים את הממון ביד ישראל? מבאר בעל ה'שבט מוסר': המצרים פחדו לתבוע את הכסף שהשאילו לישראל, אולם לשבת בחוסר מעש – אין בושה גדולה מזו. לכך, "ומצרים מקברים" – עשו עצמם מתעסקים זמן רב בקבורת מתיהם. ומה טעם לא יכלו לעשות מאומה? "ובאלוהיהם עשה ה' שפטים", ואם באלוהיהם, שעליהם נשענו, עשה ה' שפטים – בוודאי אין בכוחם לעשות מאומה. (במחשבה תחילה)

 

"ואהרן בן שלוש ועשרים ומאת שנה במותו בהֹר ההר" (לג, לט)

בתלמוד ירושלמי (שבת עט:) אמרו חז"ל: "מאה ועשרים ושלוש פעמים שישראל עונין הללויה – כנגד שנותיו של אהרן. 'הללויה הללו אל בקדשו' – 'לאהרן קדושו לאהרן קדוש ה'". דהיינו, מניין פסוקי ההלל הוא מאה ועשרים ושלושה כנגד מאה ועשרים ושלוש שנים שחי אהרן. לימוד זה למדו חז"ל מדרשת הפסוק "הללו אל בקדשו – לאהרן קדוש ה'". ויש להבין מהי ההקבלה בין שנות חייו של אהרן לבין פסוקי ההלל.
*** בתנועת יד קלה הושלך הס בטרקלין הענק. המלך סימן למנגנים שיצאו מלפניו. יועצי המלך לא הוזקקו לתבונה רבה להבין מה מעיב על המלך שבשלו ציווה להפסיק את הנגינה החביבה עליו כל כך בשעת האוכל. מריבה פרצה בין שני בניו של המלך, עד שהחליט אחד מהם שהוא אינו מוכן להחליף עם אחיו אף לא חצי מילה. הארמון היה מספיק גדול והנסיך תמרן את סדר יומו כך שלא ייפגש עם אחיו כלל. הבעיה הייתה הארוחה היומית המשותפת של המלך ובני המשפחה. בכעסו כי רב, נעדר הנסיך מן הארוחה המשפחתית וסעד בשעות אחרות ובמקומות אחרים. היעדרותו בלטה בשולחן המלכותי והמלך ציווה לסלק את המנגנים מלפניו. חודשים עברו ועת צרה גדולה התרגשה על הממלכה. דריכות ותכונה שררו בארמון כולו. בין היתר חששו המקורבים למלך מקשירת קשר בארמון כדי לנצל את הצרה שרובצת על המדינה ולהדיח את המלך מכיסאו. אחד מבני המלך החליט כי לא עת לחשות היא. הלך ופייס את אחיו הכועס, ריכך את רוחו בדברים ושכנע אותו שכעת יש לאחד כוחות ולמנוע מחלוקות שמיותרות אף בעת שלום. הנסיך התרצה, ויתר על כבודו וחזר לסעוד עם המלך ובני ביתו, ויצו המלך ויביאו לפניו את המנגנים כמימים ימימה. לתמיהת יועציו שלא העזו לתהות בקול – מה ראה בעת צרה כזו שכולם דרוכים ומתוחים ליהנות מקול נגינה – הסביר המלך: בעת שבני אינם מדברים זה עם זה – אפילו בשעת שלום לא יערב לי לשמוע קול שירה. אולם בעת שבני חיים בשלום זה עם זה – אפילו בעת צרה אני נהנה מן השירה. שכן כאשר בני מאוחדים ושלום ביניהם – יש לנו כוח גדול להיחלץ מכל צרה שהיא. כיון שכך, הרי זו סיבה טובה לשמוח מעכשיו על נקודת האור הזו. ***
על פי משל זה, נראה לבאר הקשר בין מספר פסוקי ההלל לבין שנותיו של אהרן, בהסתמך על יסוד דומה ששמעתי מרבי אליהו דיסקין (בעניין שירתם של מלאכי השרת בעת שהמצרים טבעו בים). מהותו של אהרן הייתה 'אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. כאשר נפטר אהרן בכו אותו "כל בית ישראל" – "האנשים והנשים. לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו" (רש"י במדבר כ, כט). זהו הרמז לבני מלכים, אמירת ההלל צריכה להיאמר מתוך מידתו של אהרן – שלום ושלווה ואהבה ורעות ביניהם. או אז, אפילו חס ושלום בעת צרה – במצר ובמצוק – ניתן לומר הלל, כי קרבה ישועתנו לבוא. ויהי רצון שנזכה לתקן באהבת חינם – ובפרט בימי 'בין המצרים' – ונאמר הלל השלם במהרה בימינו עם אהרן הכהן בבניין של אש. (במחשבה תחילה)

 

"והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם" (לה, יא)

בעת שביקש חמיו לעתיד של הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, ה'אור שמח', לבחון אותו כדי לקחתו לחתן, הציב בפני העילוי הצעיר שאלה מעניינת. הרמב"ם השיב לחכמי לוניל על שאלתם היכן הוא מקורה של הלכה מסוימת, כותב להם הרמב"ם שהוא חיפש במקומה של הלכה זו במסכתות בבא קמא, סנהדרין ומכות – ולא מצא. רק במסכת גיטין מצא הרמב"ם מקורה של הלכה זו במקום אחר. השאלה היא, נשאל רבי מאיר שמחה, איזו הלכה חיפש הרמב"ם ולא מצאה במקומה. רבי מאיר שמחה הרהר מעט ואז השיב: איש שהרג בשוגג גולה לערי מקלט, דיני ההורג בשוגג מפורטים במסכתות שציין הרמב"ם, אולם מה יהיה הדין אם אישה הרגה בשוגג, האם גולה לערי מקלט או לא. דין זה אמור היה להופיע בסנהדרין או במכות, אלא שרק במסכת גיטין (יב.) נאמר "אישה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב במזונותיה". סיפור זה היה חוזר ומספר הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך בפנים קורנות, כשהוא מתמוגג מהתיאור איך שני תלמידי חכמים יודעים את התורה לאורכה ולרוחבה. (במחשבה תחילה)

 

"והערים אשר תתנו שש ערי מקלט תהיינה לכם" (לה, יג)

מגיד, שאף על פי שהבדיל משה בחייו שלוש ערים בעבר הירדן, לא היו קולטות עד שנבחרו שלוש שנתן יהושע בארץ כנע ן (רש"י). לימוד נפלא – אומר ה"משך חכמה" – למדנו מכאן: רוצח בשוגג אינו יכול לצאת מעיר מקלט עד מות הכהן הגדול שבימיו. אלעזר, שהיה הכהן הגדול, קיבל הבטחה שהוא יחלק את הארץ, כלומר מובטח לו שיחיה עוד ארבע עשרה שנה, לפחות. אם כן, רוצח בשגגה, שישלח לעיר מקלט באותה עת, יודע שאין לו כל תקוה לצאת בשנים הארוכות הללו. ומשום שאין אדם יכול לחיות ללא תקוה, לא קלטו ערי המקלט שבעבר הירדן, עד אשר הופרשו ערי המקלט שבארץ ישראל.