ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©
ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשות נצבים וילך – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל" (כט, ט)
מובא בזוהר הקדוש (פרשת בא, דף לב.) היום – זה הוא ראש השנה. מליצה נאה, להמליץ טוב על כלל ישראל בערב יום הדין אמר הגה״ק בעל ה'תפארת יחזקאל' זיע"א, דהנה איתא בגמרא בראש השנה (דף טז:) אמר ר׳ כרוספדאי אמר ר׳ יוחנן, ג׳ ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינונים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינונים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים, זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה. ומובא עוד בזוהר (פר' פנחס, דף רלא.) שבכל מקום שנאמרה תיבת ״היום״, זה רומז לראש השנה, כמו שנאמר: 'ויהי היום ויבואו בני האלוקים להתייצב על ה׳ ויבוא גם השטן בתוכם' (איוב א, ו), ופסוק זה עוסק בראש השנה. והנה, אחד מהכללים בהם התורה נדרשת בהן – הוא, כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. וזה פירוש הכתוב, אתם נצבים היום – זה ראש השנה, כולכם – כלל, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם – פרט, כל איש ישראל – חזר וכלל, וממילא, אי אתה דן אלא כעין הפרט, ומה הפרט – ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם – בודאי שנכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, כי הרי צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, אף הכלל שהם הבינונים ושאר העם, יהיו נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים טובים… (פנינים)
"מחוטב עציך עד שואב מימיך" (כט, י)
הרבנית של רבי יצחק מאיר מזינקוב, בנו של האוהב ישראל מאפטא, היתה אשה צדקנית ורבת חסד. פעם הלכה לבית הכנסת להתפלל, ובהיכנסה שמעה כי אחד המתפללים, איש פשוט בשם ר' יעקב בעל־עגלה, שבק חיים לכל חי, קראה הרבנית בצער: אוי, רבי יעקב נפטר! והחלה לספר: לפני תקופה, אזלו כל עצי ההסקה שבביתי ולא נותר לי בביתי אפילו כפיס אחד. לא היה לי במה להסיק את הבית ולא את בית המדרש הגדול, ולא ידעתי לשית עצות בנפשי. נמלכתי בדעתי וספרתי לר' יעקב המנוח על כך, והוא רתם מיד את עגלתו, נסע אל היער וחטב לי שם עצים מלוא העגלה. בזכות כך, עלה בידי להסיק את התנור בבית המדרש ויהודים רבים ישבו ללמד ולהתפלל. פעם אחרת ארע לי ואזלו כל המים שבביתי, הלכתי לר' יעקב והוא שוב רתם את עגלתו ומילא את חבית המים שבביתי. ריבונו של עולם! אמרה הרבנית, יהי רצון שמכל עץ ועץ שהביא ר' יעקב, יברא מלאך מליץ טוב בעדו, וכל טפות המים תעמדנה לו לזכיות שיבואו לקראתו בעולם העליון. כששמע רבי יצחק מאיר את דברי הרבנית, אמר: פלא בעיני מנין לה רוח הקדש כזה, כי בדיוק כמו שאמרה כאן, כך אמרו למעלה בשמים.
"והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך" (כט, יח)
דברים אלו המה מוסר אל האנשים שהם טובים לבריות ורעים לשמים, וכשמוכיחים אותם על עבירות שבין אדם למקום אומרים שדי להם במה שיש להם לב טוב לרחם על הבריות, וזה והתברך "בלבבו" היינו בלבו הטוב יתברך במה שיש לו לב רחמן, לכן יאמר אף כי בשרירות לבי אלך, ואעשה כל רעה שבעולם בכל זאת שלום יהיה לי. אבל באמת לא יאבה ד' סלוח לו, ויענישו על העבירות ויתן לו שכר על המצות, כי אין מצוה מכבה עבירה וכן להיפך. (כתב סופר)
"לא בשמים הוא" (ל, יב)
פעם, הגיע קצב אחד, שברשותו היו בהמות רבות, אל החוזה מלובלין ובקש ממנו עצה ותושיה. מגפה פרצה עכשיו בין הבהמות – סיפר הקצב, ורבות מהן נמצאות טרפות. מבקש אני לדעת, אם לשחוט עכשיו את כל הבהמות או למכור אותן במחיר מוזל. ביקש ממנו החוזה לערוך רשימה מכל הבהמות שברשותו, ולתאר כל אחת מהן בתארה וסימניה. עשה הקצב כן, והרבי הביט ברשימה ואמר: בהמה זו כשרה וזו טרפה, וכך עבר על כל הרשימה, אולם על חלק מהבהמות אמר: זו איני יודע. התפלא הקצב והרבי הסביר: בבהמות אלו תמצאנה שאלות על כשרותן, ואיך יפסק הרב, אם היא כשרה או לא, איני יודע, שכן תורה לא בשמים הוא …
"לא בשמים הוא… ולא מעבר לים הוא… כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (ל, יב-יד)
בתנא דבי אליהו מסופר, שאליהו הנביא פגש צייד, ושאל אותו, מדוע אינך עוסק בתורה? ענה לו הצייד: לא נתנו לי משמים שכל ובינה כדי לעסוק בתורה. שאל אותו אליהו: כיצד אתה צד חיות? ענה הצייד: אני לוקח חוטי פשתן ואורג מהם רשתות, מניח אותן ביער, והחיות באות ונלכדות בהן. שאל אליהו את הצייד: אם יש לך שכל לעשות זאת, איך יתכן שאין לך שכל ללמד תורה, שעליה נאמר כי קרוב אליך הדבר מאד? אליהו הנביא בקש לומר לצייד: הרי אתה לא נולדת צייד, ומנין רכשת את הידע איך לצוד חיות? מתוך הכרח, היית מוכרח להתפרנס, ולכן למדת את עצמך דרך שבה תוכל להשיג פרנסה. אם היית חש שלימוד התורה הוא צורך חיוני, לפחות כמו פרנסה, אז היית מוצא דרך להבין את דברי התורה! (אהל תורה)
"וילך משה… בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה" (לא, א-ב)
יכול שתשש כחו, תלמוד לומר לא כהתה עינו ולא נס לחה, אלא מהו 'לא אוכל', איני רשאי, שנטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע (רש"י) מוסיף על כך הכלי יקר: את המילים לא אוכל עוד לצאת ולבוא, ניתן להבין בשני או פנים: האפשרות האחת – מרוב זקנה תשש כחו, וכבר אין הוא מסוגל ללכת. האפשרות השניה – הקב"ה אינו מרשה לו. על כן, וילך משה – משה רבינו הלך הלוך ושוב בכל מחנה ישראל, כדי להראות שלא חסר כח ולא תשישות הם שגורמים להעברת המנהיגות ליהושע. משה רבינו רצה, שידעו כלם שרק משום צווי ה' עוברת ההנהגה ליהושע – משום "וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה".
"ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא" (לא, ב)
באחת משנותיו האחרונות של הגאון רבי יוסף שלום אלישיב, פסק הרופא שאם מעוניין הרב לצום ביום כפור, עליו לשכב במיטתו לאורך כל היום הקדוש, שאם לא כן יאלץ לשבור את צומו. עשה הרב אלישיב כדברי הרופא, ושכב בחולשתו במיטה, וכך הצליח לצום את צום יום כפור, על אף גילו המופלג. מיד בהסתיים הצום, רצה הרב להתיישב וללמד, אך נכדתו מחתה: סבא, הן זה עתה סיימת צום של יום שלם, אתה עדין חלש מאד, וזקוק לשינה. נעתר הסבא הגדול לדברי נכדתו, ושכב לישון. אך לאחר ארבע שעות בלבד, הודיע: ישנתי מספיק, כעת עזרו לי להגיע לשלחן וללמוד. כה רבה היתה חולשתו של הרב, עד שלא היה מסוגל לכפתר את חולצתו! אך מיד כאשר התיישב ליד השולחן, וגמרתו האהובה לצדו, ישב הרב אלישיב, ולמד בהתמדה עצומה ובהתלהבות רבה שבע שעות תמימות, וכל סימן חולשה לא ניכר בו. חולשתו וזקנותו באו לידי ביטוי אך ורק בעניני גשמיות, אך בכל מה שקשור ללמוד התורה הקדושה – חגר בעז מתניו ונאזר בכוחות מיוחדים. (בני ביתו)
"כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ" (לא, ז)
כתב רש"י, משה אמר ליהושע זקנים שבדור יהיו עמך, הכל לפי דעתן ועצתן, אבל הקב"ה אמר ליהושע "כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם" תביא על כרחם, הכל תלוי בך, טול מקל והך על קדקדן, דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור. הקשה ר' אלחנן וסרמן היאך שינה משה רבינו בדבריו ליהושע את לשון הדברים שנמסרו לו מפי הגבורה? והוא משיב על כך: באמת שני הדברים צודקים. כי זה ודאי שמנהיג הדור צריך לשמוע דעתם ועצתם של הזקנים והחכמים, ואסור לו להסתמך מראש רק על דעתו בלבד, אולם אחרי ששמע את כל הדעות של יועציו צריך שתהא ההכרעה למעשה מסורה בידו לבד! אחרת תשתרר אנדרלמוסיה בעם ואיש הישר בעיניו יעשה. (מעינות הנצח)
"הקהל את העם האנשים הנשים והטף" (לא, יב)
אומר רש"י והטף – למה באו? להביא שכר למביאיהם. ולכאורה מדוע התורה מצווה להביא ילדים כדי לתת שכר למביאיהם? יש להסביר ע"פ המעשה הבא: ר' שלמה זלמן אוירבך זצ"ל עמד ושוחח בלימוד לאחר שעור שמסר, לפתע התפרץ אל מרכז המעגל ילד קטן , נעמד למול הגרש"ז ושאלה בפיו: מדוע יש סדר בנעילת הנעליים, קודם נועל נעל ימין ולאחר מכן נועל נעל שמאל ואילו בקשירה קודם קושר של שמאל ורק לאחר מכן קושר נעל ימין וכי מה זה משנה באיזה אופן אדם ינעל נעליו ויקשור? חייך הגרש"ז וענה, ילד יקר , וכי באפשרותך לנעול בו זמנית את שני נעליך ולקושרם? השיב הילד ודאי שלא! א"כ אמר הגרש"ז, גם כך הרי אתה צריך לנעול ולקשור כל נעל בנפרד והקב"ה רצה לזכותך במצוה ולכן נתן סדר באופן הנעילה והקשירה וכך ללא מאמץ אתה זוכה במצוה. כן הדבר גם במצות הקהל, את האנשים והנשים חייבים לבוא, וכאשר הנשים באות ודאי יביאו עימם את ילדיהם, אך הקב"ה רצה לזכות את עמ"י במצוה נוספת ולכן ציוה על הבאת הילדים כך שאלו שמביאים את הילדים יזכו במצוה. כפי שנאמר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות"
"ואנוכי הסתר אסתיר פני" (לא, יח)
מדוע כופל הכתוב "הסתר אסתיר"? מובא בשם ה"בעל שם טוב" הקדוש, שלפעמים מרגיש האדם רחוק מהקב"ה, והוא עושה מאמצים להתקרב , אולם צרה גרועה יותר מזו היא כאשר הקב"ה מסתיר מן האדם את ההרגשה שהקב"ה רחוק ממנו, וכך הוא משוכנע שהוא קרוב, על אף שהוא בעצם מרוחק מאוד… וזהו "הסתר אסתיר" – הקב"ה יסתיר מעם ישראל גם את הסתר הפנים בעצמו, והם לא ידעו כלל וכלל שהם רחוקים. עונש כזה הוא גרוע הרבה יותר, שכן לא ניתן להתמודד אתו, משום שהאדם אינו משקיע מאמצים על מנת להתקרב לבוראו.
"כי ידעתי את יצרו" (לא, כא)
אחת מן הדרכים אשר באמצעותם מנסה היצר לתעתע בבני אדם ולמנוע מהם לקיים מצוות היא על ידי השקעה לקיום מצוה אחרת בדיוק בזמן שהם עומדים לקיים מצוה אחת. רבי שלמה מרדומסק זצ"ל הסביר כי יש להיזהר מאד שלא לשמוע לו, משום שכוונתו האמיתית של היצר היא למנוע מן האדם גם את המצוה הזו וגם את האחרת, לכן צריך כל אחד לקיים את המצוה שבה הוא התחיל. רגיל היה לספר בענין זה את המעשה הבא: שנה אחת הפקיעו סוחרי האתרוגים את שערי המחירים, ולגבאי בית הכנסת לא היתה אפשרות לשלם עבור אתרוג לציבור. החג התקרב ואתרוג – אין. בלית ברירה החליטו כל הגבאים לקרא לאסיפת בעלי בתים, על מנת לדרוש מן העשירים שבהם לתרום סכום הגון לטובת קניית האתרוג. הם הציגו את בקשתם, ובתגובה לכך קם אחד מן העשירים ואמר: לפי דעתי, במחירים כאלו אין צורך לקנות אתרוג עבור הציבור . פתגם עממי אומר: מה עושה קהל בלי אתרוג? – לא מברך, וגם אנו נסתפק, אפוא, ללא אתרוג. האם לא יותר ראוי להוציא את הסכום הזה לצורך השאת יתומה פלונית, אשר כבר במשך שנים ארוכות יושבת בביתה ושערותיה כבר החלו להלבין?!… ראו נא – נהג רבי שלמה ל סיים – כבר שנים ארוכות שהיתומה הרווקה יושבת בביתה, ומעולם לא הציע אותו עשיר כי הקהילה תשיא אותה… רק כעת, כאשר החלו לדבר על מצות אתרוג, הוא נזכר במצוה ההיא ובא בטענה כי מצות הכנסת כלה עולה על זו של האתרוג… ומן הפרט הזה אתה למד על הכלל כלו.
"כי ידעתי את יצרו" (לא, כא)
כחו של היצר הרע הוא בטשטוש שהוא מפזר בכל סביבותיו, שהרי אלו היו בני אדם יודעים בברור שפיתוי מסוים הגיע אליהם ישירות מאותו מלך זקן וכסיל, או, לחלופין, שההשקפה שלהם עוצבה בידיו האמונות – לא היו מעלים בדעתם לשמוע לו, אך מאחר שאינם יודעים זאת, הם נופלים ברשתו. בענין זה אמר האדמו"ר רבי איתמר מנדבורנא זצ"ל: כשהקדוש ברוך הוא ברא את השטן, הוא קבע את שמו – ייצר הרע, אולם לא חלף זמן רב והיצר הרע בא להתלונן לפני ה', באמרו: אין אני יכול לעשות את מלאכתי באמונה, משום שהכל מכירים אותי ונזהרים מפני, רק שומעים הם שהיצר הרע אמר לעשות כך וכך, ומיד הופכים את פניהם ונמלטים על נפשם. טענתו התקבלה והקב"ה החליף את שמו לשטן. יצא השטן שמח וטוב לב, אך זמן קצר מאחר יותר שב והתלונן על שמו – אף אחד אינו מעלה על דעתו לעשות את מה שיועץ לו השטן לעשות… מעתה הוחלף שמו ל'בעל דבר', אך הוא שב והתרעם על כך – כל הספרים מלאים בשם הזה… כלם מזהירים מפני מה שאומר הבעל דבר לעשות, ואי אפשר לעבוד כך… או אז אמר לו ה': אם כן, מכאן ואילך נקרא לך בשם חדש, שאף אחד לא יעלה בדעתו לקשור אותו אליך, אקרא לך 'בימינו'… ואכן, מאז ועד עתה נוהגים בני האדם בעולם לומר בדורות הקודמים נהגו כך וכך, אבל 'בימינו…', ומבלי משים נופלים כפרי בשל בתוך רשתו של היצר הרע.
"כתיבה וחתימה טובה"