ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשיות מטות מסעי – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"איש כי ידור נדר לה'" (ל, ג )

"נדרים סייג לפרישות" (אבות ג). יש האומרים: מה שמותר, הרי הוא מותר, ומה שאסור — צריך לחפש עליו היתר. אבל אצל החסידים (הפרושים), צריך להיות ההיפך: מה שאסור, הרי הוא אסור, ומה שמותר, מיותר.(הרבי הריי"צ מליובאוויטש )

 

"איש כי ידור נדר לה'" (ל, ג)

בהיות הגה"ק רבי בנימין דיסקין זיע"א (אביו של הגה"ק רבי יהושע לייב זיע"א) רב בלומז'ה, נמצא שם תלמיד חכם אשר נדר להיות כלוא בבית המדרש ולא לצאת ממנו . תושבי המקום שבעו מכך צער רב, יום יום הם הובילו אליו לבית המדרש מאכלים, עד שעייפה נפשם, כי היתה המעמסה רבה, ובפרט בשבתות שלא היה עירוב במקום, ומן הנמנע היה לטלטל ולהביא לו אוכל. התושבים נלאו למצוא מוצא להיחלץ ממועקה זו. יום אחד עבר דרך העיר הגה"ק רבי עקיבא אייגר זיע"א בשובו מחתונת אחד מבניו, הוא נכנס לבקר את רבה של העיר רבי בנימין, והרב סיפר לרבי עקיבא אייגר על צערו של אותו תלמיד חכם המסגף את עצמו וחבוש כל הימים בבית המדרש. החליטו שני הגאונים ללכת אל אותו אדם לבקרו . יצאו שני הגאונים יחד בדרכם לבית המדרש , ומי ראה את אלו יוצאים ואינו יוצא. קהל המלווים הלך וגדל ובראש הקהל צעדו שני הגדולים . הם נכנסו לבית המדרש, ניגשו אל אותו למדן ואמרו לו: מסרו לנו עליו שהוא תלמיד חכם, ומכיון שנדר בעדו לא לצאת מבית המדרש, הסכמנו להטריח את עצמינו ולבקר אותו. הלה הצטער מאד על כך שגאון הדור, המרא דאתרא וקהל מלווים גדול טרחו לבוא אליו . הגאונים שהרגישו בצערו פנו אליו בשאלה: אילו היה יודע מר מראש, שנטריח לבוא לבקרו, כלום היה נודר את נדרו? ברור שלא, ענה בפה מלא, להטריח מדעת את כבוד תורתם…? אלמלי ידעתי שכך יהיה לא הייתי נודר את נדרי. בדברים אלו מצאו לו הגאונים פתח חרטה, ומיד ענו לעומתו "מותר לך", והנדר הותר .

 

"או השבע שבועה… לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ל, ג)

בין החסידים שהסתופפו בצלו של הרה"ק הסבא משפולי זצ"ל, היה איש חסיד אחד עשיר ובעל עסקים אבל היה חשוך בנים לא עלינו, והיה מפציר תמיד ברבו שיתפלל לה' שיושיעו בפרי בטן . פעם אחת בא החסיד לצדיק, והחליט בדעתו כי לא ינוח ולא ישקוט ויציק להצדיק עד אשר יבטיח לו שיוושע בזרע של קיימא . הצדיק היה דבוק אז במחשבותיו בעולמות העליונים, וכשהתחיל החסיד להפציר בו כדרכו אמר לו הצדיק: הנח לי עכשיו כי אני עסוק עתה בעניינים העומדים ברומו של עולם לטובת הכלל, ואין הזמן גרמא כעת לעסוק בענין הפרט. מכיוון ששמע החסיד כך, אמר בלבבו: בוודאי עתה היא עת רצון ולכן עוסק הצדיק עכשיו לטובת הכלל, ובכן לא אזוז מכאן עד שימלא בקשתי, וכן עשה שלא הניח לצדיק להתעסק במחשבותיו ועמד ובלבל אותו בבקשתו. הצדיק התחנן לפניו שיניח ל ו והתרה בו כי יתחרט על כך מאוד, אבל החסיד לא שמע לקול רבו ויפצר בו מאוד ולבקש על נפשו, עד אשר חרה אפו של הצדיק ואמר: "אני נשבע כי לא יהיה לך בנים לעולם". החסיד עמד נרעש ונפחד מהדברים הללו, והלך משם בפחי נפש. לימים נסע אותו חסיד לרגל מסחרו לעיר קאריץ, ואחרי שגמר עסקיו הלך לביהמ"ד שבו התפלל הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זצ"ל שלא נתפרסם עדיין לצדיק, אבל החסיד הזה היה בר דעת וכשראה התנהגותו הכיר בו שהוא בעל מדרגה . שאל החסיד לאנשי העיר על מצבו של ר' פנחס, ואמרו לו כי הוא עני גדול, ובביתו אין לחם לאכול, הימים ימי חודש ניסן וימי החג ממשמשים ובאים ואין לו אפילו שווה פרוטה לצרכי יו"ט . הלך החסיד אל בית הצדיק ושאל את הרבנית אם יש לה צרכי החג, וכשהשיבה בשלילה, הוציא החסיד את צרור כספו ונתן לה לכל צרכי החג וציוה להכין הכל בהרחבה כי הוא חפץ להתאכסן אצלם בחג, וביקש ממנה שלא תספר לבעלה עד ליל התקדש החג, וכן עשתה . ערבי פסחים סמוך למנחה הלך הרב הקדוש לביהמ"ד להתפלל, והחסיד היה באותה שעה בבית הצדיק והכין שולחן ערוך ומטה מוצעת להסב עליו, והדליק נרות רבים עד שנתמלא הבית כולו אורה ושמחה. כשבא הצדיק אל ביתו וראה הכל מוכן כמנהג בעלי בתים חשובים שמח מאוד, ושאל את אשתו מאין לקחה את כל אלה, והשיבה שהאורח הזה הכין את הכל . נתן הצדיק שלום לאורח ולא שאל אותו דבר, וערך את הסדר בהתלהבות ובדביקות קודש נפלאה, והחסיד מתבונן ורואה כי איש אלוקים קדוש הוא . אחרי שתי הכוסות הראשונות באמצע הסעודה פנה הצדיק אל האורח ואמר: מה לך פה ומה שאלתך וינתן לך . סיפר לו החסיד את כל המוצאות אותו אצל הסבא משפולי, וביקש מהצדיק להשיב שבועתו של הסבא משפולי ולברכו שיוושע בזש"ק. אמר לו ר' פנחס אם יש לי איזה זכות בשמים, אז נשבע אני לך כי בשנה הזאת תלד אשתך בן זכר . סיפר הרה"ק מרוזי'ן שבאותו שעה שהצדיק ר' פנחס נשבע, נעשה רעש גדול בפמליא של מעלה מי נדחה מפני מי, שמצד אחד יש את השבועה של הסבא משפולי ומצד שני השבועה של הרה"ק ר' פנחס מקאריץ, ובכן שבועתו של מי צריכה להתקיים. פסקו הדין בבי"ד של מעלה שמי משני הצדיקים שלא נשבע מעולם אפי' על אמת שבועתו קיימת, ובדקו ומצאו כי ר' פנחס לא נשבע מעולם וקיימו את שבועתו, ובאותה שנה נפקדה אשת החסיד וילדה בן זכר . אמנם סיים הצדיק מרוזי'ן, בואו וראו עד כמה שאין להתעקש נגד צדיקים ונגד גזירתם, שהרי נכדו של אותו חסיד שנולד מכוח שבועתו של ר' פנחס מקאריץ, הוא שהלשין נגד האחים הקדושים מסלאוויטא והיה מסור ועוכר ישראל .

 

"או השבע שבועה" (ל, ג)

סיפר הרה"ק מרוזין זצ"ל: הסבא משפולי היה רגיל להתחנן לפני השם יתברך: רבונו של עולם וכי בשביל "ניצחון" בדבר מועט שיש לך עם ישראל, יסבלו כל כך את עול אורך הגלות? יש לך דין ודברים עם בני ישראל: הם אומרים (איכה ה, כא) "השיבנו ה' אליך ונשובה", ואתה אומר (מלאכי ג, ז) "שובו אלי ואשובה אליכם", ובשביל כך אתה מעכב את הגאולה, וממתין עד שיעשו ישראל תשובה, ובכן איפוא אני נשבע לך בדיקנא קדישא שלי שישראל לא יעשו תשובה, קודם הגאולה . הוסיף הרה"ק מרוזין ואמר: – אף אני אומר כן, אבל את זה אני מבטיח בבירור: כשיבוא מלך המשיח בודאי יעשו תשובה, שכן יש להם לישראל טענה צודקת: אנו אומרים בתפילה "ומפני חטאינו גלינו מארצנו", מפני – פירושו לפני, כלומר עוד טרם שחטאנו כבר נגזר עלינו גלות, שהרי בברית בין הבתרים נגזרו עלינו ארבע גליות, וכשם שגזרת עלינו גלות קודם שחטאו, כך אתה צריך לגאלם קודם שעשו תשובה.. . (במשנת הפרשה)

 

"לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ל, ג)

בעיני המון העם, לפעולה ולמעשה של האדם יש תוקף ומשמעות ואילו למילה יש פחות חשיבות ותוקף. אמר – אז אמר… הבטיח – אבל לא הבטיח לקיים.. . אולם במבט אמיתי, הדיבור הוא קודש. אדם חייב לעמוד בדיבורו ובמילתו. מילה – זו מילה! המילה צריכה להיות יציבה ואיתנה כמו בטון יצוק, אפשר לבנות עליה בנין . אומר רבי חיים ויטאל: כל דיבור שאדם מוציא מפיו עושה רושם בעולמות העליונים, לטוב ולמוטב. מצד אחד דיבורים טובים בוראים עולמות – "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ" (ישעיהו נא, טז), ומצד שני – דיבורים לא טובים מחריבים עולמות ח"ו – "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא). לכן התורה מצוה את האדם "לא יחל דברו" – אל תזלזל בדבריך, אל תעשה אותם חולין, כי עליך לדעת שלדיבור יש כוח אדיר, "ככל היוצא מפיו יעשה" – הדיבור מחולל בעולמות העליונים דברים נוראים . אומר החיד"א: "לא יחל דברו" – אם האדם לא מחלל את דברו, אם הדיבור שלו קדוש, אזי "ככל היוצא מפיו יעשה" – הרי בונו של עולם יעשה ככל היוצא מפיו, כל בקשותיו של האדם תענינה מן השמים. צדיק גוזר והקב"ה מקיים . הרמב"ם אומר שבארץ ישראל אין שדים. אומרים ה'עולם' שאפילו אם היו שדים, אחרי שהרמב"ם אמר שאין – הם יצאו! "ככל היוצא מפיו יעשה", ואם הרמב"ם אמר – דבריו קיימים, גם אם הם מצריכים שינוי הטבע . הנה סיפור, אחד מני רבים, של "ככל היוצא מפיו יעשה": בשנתו האחרונה של מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל, כמה שבועות לפני ראש השנה שלחו אותו אנשי ביתו לשהות בחורשה מבודדת מחוץ לראדין, כדי לאגור כוח לקראת הימים הנוראים שבפתח. הוא התגורר בתוך בקתה במרכז החורשה והיה הוגה בתורה ועובד את קונו באין מפריע . באחד הימים נעצרה בביתו בראדין כרכרה ובה קבוצת יהודים. זה היה מחזה נפוץ ולא עורר תשומת לב מיוחדת, אולם למי שהביט אל תוך הכרכרה נגלה לפניו מחזה לא נעים: לדפנות הכרכרה היתה קשורה נערה יהודיה. מסתבר שהיא חסרת דעה, רחוקה מן השפיות, ובשל מצבה היא נוהגת להתפרע ולהשתולל, לשבור ולנתוץ מכל הבא ליד, ואין מנוס אלא לכבול את ידיה ורגליה לבל תזיק לרבים. בני משפחתה עשו את כל הדרך מביתם לראדין כשהיא קשורה בתוך הכרכרה, כדי להתברך מפי ה"חפץ חיים" . בני הבית אמרו להם שהחפץ חיים לא נמצא, הוא שוהה מחוץ לעיר וישוב רק לקראת הסליחות. אך הם התעקשו: אם כבר הגענו עד הנה, נשאר כאן עד שישוב. ניסו לדבר על לבם, זה יקח כמה ימים, ובינתיים מה תעשו עם הנערה החולנית? רחמנות עליה! אך הם בשלהם . כשראו בני הבית שיש להם עסק עם אנשים שיודעים מה הם רוצים, בקשו מהרעבעצין (הרבנית) רשות להביא את הנערה החולנית אל ה"חפץ חיים" במקום שהותו . היא הסכימה. אחד מבני הבית הצטרף לקבוצה ויחד עשו את דרכם לחורשה שמחוץ לראדין . כשהגיעו לשם, התירו את החבלים מידיה ומרגליה, האחים אחזו בחזקה בידיה והובילו אותה אל החפץ חיים. היא התחילה להתפרע ולהשתולל, חסרת מעצורים, התפרצה אל תוך בקתתו של ה"חפץ חיים", שבאותה שעה ישב ולמד. היא תפסה את כובעו והשליכה אותו על הרצפה, צעקה וצרחה בקולי קולות . החפץ חיים הרים את עיניו וראה לפניו בחורה משוגעת ר"ל, התחיל החפץ חיים לצעוק בבכיה: "רבונו של עולם, דאס איז דאך א אידישע טאכטער!" (זו הרי בת ישראל! ) כשסיים אמר להם: "סעו הביתה, היא תהיה בריאה" . מספר היהודי שהיה עד ראיה למפגש של הנערה החולנית עם החפץ חיים: נטלתי את כתובתם. לא התעצלתי, אחרי הימים הנוראים נסעתי לביתם. התברר שהיא הבריאה ונהייתה כאחד האדם. הם סבלו ממנה במשך שנים רבות, וברכה אחת של החפץ חיים שמה קץ לסבלם . (יחי ראובן)

 

"לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ל, ג)

נוהג היה הרב מפוניבז', רבי יוסף שלמה כהנמן, לסעוד את סעודת ליל ראש השנה בגפו, ואף בני ביתו לא היו מסבים על שולחנו. הדבר היה לפלא בעיני מקורביו, ופעם גילה את טעם מנהגו זה. היה זה בביקורו הראשון בארצות הברית בשנת תרפ"ט, אליה נסע כדי לקבל תמיכה וסיוע לעולם התורה, ובימי ראש השנה שהה בשיקגו, שם קיווה לקבל תמיכה מכובדת מיהודי נגיד אחד. בליל ראש השנה הלך להתפלל בבית ה כנסת של אותו נגיד, ולפני התפילה התוודע אליו. ביקש הנגיד לכבדו, והזמינו לסעוד בביתו את סעודת החג, אולם הרב לא סמך על כשרות המאכלים בביתו ולא ידע כיצד להיחלץ מההזמנה. לבסוף אמר, כי לצערו אינו יכול לקבל את ההזמנה, מפני שקיבל על עצמו לסעוד את הסעודה בליל יום הדין בהתבודדות ובאימת הדין. הדבר יצא מפיו, ומני אז ועד סוף ימיו, נזהר לקיים את דברו, כדי שלא להכשל חלילה בשקר, כי כל היוצא מפיו יעשה . הגאון רבי אברהם פאם זצ"ל ראש ישיבת תורה ודעת היה רגיל לומר לבני ביתו: "אצלינו כל מילה היוצאת מפינו הוא כמו חוזה חתום!" פעם קבע פגישה בביתו עם שני אנשים לשוחח עמם על ענין חשוב. הפגישה נקבעה לשעה עשר בבוקר. הם הגיעו ונאמר להם כי רבי אברהם מתפתל עתה מכאבים ולא ישן כל הלילה. הם כמובן חזרו מיד למכוניתם לנסוע מהמקום . והנה רץ אליהם בנו של רבי אברהם ומסר להם כי אביו רוצה לפגוש בהם. הם נכנסו לביתו ומצאו את הרב פאם עושה את צעדיו אל קומת הכניסה כשהוא חיור וחלש במיוחד . לפליאתם, מהי הדחיפות והמסירות הזו, אמר להם רבי אברהם: לא התקשרתי לבטל את הפגישה, ולכן אין לי זכות לבטל אותה! בשנת תשנ"א חל צום "תשעה באב" במוצאי שבת . הגאון רבי יהודה צדקה שהיה בא בימים נזקק לתרופות עקב מצב בריאותו הרופף והרופא אסר עליו לצום. קראו בני ביתו של הרב לילד קטן מבני השכנים כדי שישמע את הרב מבדיל על היין וישתה את הכוס. לאחר ששתה הילד את כוס ההבדלה ביקשה הרבנית לתת לילד דבר מתיקה אולם רבי יהודה סירב ואמר כי אין זו השעה המתאימה לקבלת ממתק, והסביר לילד בנועם כי בשעה זו צמים כל בית ישראל על החורבן, ועל כן מיד במוצאי הצום יבוא ויקבל את הממתק המובטח . למחרת היום מיד כאשר נשלם הצום שאל רבי יהודה את בני ביתו היכן הוא הילד ששתה אמש את יין ההבדלה כי ברצונו לתת לו את אשר הבטיח . אין כל צורך – אמר אבי הילד – בני כבר שכח את שהבטיח לו הרב.. . הוא אולי שכח – אמר רבי יהודה – אבל אני לא שכחתי כלל… את מוצא שפתי – אשמור! (וקראת לשבת עונג )

 

"ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה" (לה, לג)

באשר לחנופה לרשעים, סיפר המגיד רבי ראובן קרלנשטיין, שהגאון רבי נסים קרליץ היה צריך פעם להעיד בבית משפט אודות דרך פעולה מסוימת שהמליץ לבעל לפעול בנוגע למתן גט . כשהגיע לבית המשפט, התרגש השופט מאד וציין לשבח את בית הדין של כבוד הרב, ושהוא מפורסם ונודע לתהלהו", וכמובן שלא יבקש מכבוד הרב להשבע, אלא שרק יאמר את מה שיש לו לומר, וכך היה . ראתה האשה המתדיינת מול בעלה את גודל הכבוד שהשופט חולק לרב קרליץ, בעוד שהוא מעיד נגדה… לפתע, בעת שהרב קרליץ החל צועד אל מחוץ לכתלי בית המשפט, היא החלה לצעוק: "אם השופט היה יודע מה שהרב אמר עליו מאחורי הגב… " השופט נבוך, עצר את רבי ניסים ממש על סף היציאה מהאולם ושאל אותו: "האם נכונים דברי האשה?" חשב הרב וענה לו: "לא זכור לי", ויצא החוצה . בחוץ שאלוהו מקרביו: "מדוע אמר כבוד הרב 'לא זכור לי', הלא הדברים מופרכים ויכול היה לומר בפשטות 'לא!'?" ענה ואמר "לא רציתי שהשופט יחשב שאני מתחנף אליו להשיב לו לא! "