"להזהיר גדולים על הקטנים" (רש"י)

מסופר שהמשגיח הרב יחזקאל לוינשטיין קיבל מכשיר חשמלי ובתוך הקופסה היו הוראות מפורטות כיצד יש לטפל במכשיר וכיצד להפעילו אמר המשגיח בהתפעלות: "תראו, מכשיר חשמלי שנקנה, מצורפת לו חוברת הסבר והוראות הפעלה, קל וחומר האדם שהוא מכונה פלאית שמכילה לב, כליות, טחול, קיבה, עינים, אף, פה, ידיים! כתוב: "ומבשרי אחזה אלו-ה". מתוך התבוננות במערכות הגוף, יעלו הרהורי תשובה.

יש להנחיל לילדים תמימות בעבודת ה', להראות שאנו עושים רצון ה' ע"י דוגמא אישית.

מסופר על בנו של החפץ חיים שנכח בכנס שהשתתפו בו אדמו"רים וראשי ישיבות, וכל אחד התחיל לספר מופתים איך האדמו"ר שלו גוזר והקב"ה מקיים. שאלו את בנו של החפץ חיים: "אלו מופתים אבא שלך עושה?" ענה להם הבן: "אבא שלי עושה את המופת הגדול ביותר: כל מה שהקב"ה גוזר, אבא שלי מקיים, וזו גדולתו".

"והאמת – יסוד בניין", מסופר במדרש על רשע גמור שחזר בתשובה בזכות שקיבל על עצמו שלא להוציא דבר שקר מפיו. וכיצד? שאם היה הולך לדבר עבירה היה חושב: אם ישאלוני – מה אשיב? אם ישאלו אותו היכן היה האם יגיד "הלכתי לשדוד בנק"? אם יאמר אמת – הוא יבוש ויכלם, ואם יאמר שקר – הוא יעבור על מה שקיבל. הוא קיבל על עצמו לומר רק אמת ובזה נמנע ולא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד.

אדם המחליט ללכת בדרך האמת – ימנע בעקבות ההחלטה הזו מכל צרה ויגון. עצם הנכונות לעבור רק על דבר אמת תמנע ממנו לשקר. "ולפי גודל מעלת האמת וגנות השקר והרעות הנמשכות ממנו ראוי לאדם להתחזק לחנך את בניו במידת האמת וממנו יראו שמקפיד על דבר אמת וכן יעשו, ויעמוד על המשמר עליהם שלא ימצא בפיהם לשון תרמית, ואם יעשו דבר שלא כהוגן, ועשה שיודו על האמת, ובכן ימחל להם באותו פעם ולא יכם, רק יזרזם שלא יוסיפו לעשות, ואם ידברו שקר יוסיף להכותם מכה רבה על השקר, ויגדל בעיניהם עוון השקר באופן שיחרדו בנים ויזהרו מאוד, עד שיעשה להם טבע שלא לדבר שקר".

(אמונה שלמה, פלא יועץ)

רבינו האור החיים הקדוש מעלה שאלה גדולה השייכת לכל התורה כולה, בכל מקום שהפסוק אומר 'דבר אל בני ישראל', לכאורה היה מספיק לומר 'דבר אליהם' ומובן שהכוונה לומר ל'בני ישראל', כי הרי להם ניתנו המצוות.

ומתרץ רבינו הקדוש, שלמרות שזה מיותר, הקדוש ברוך הוא חוזר ומזכיר את שמותם פעם אחר פעם.

משל לאבא שיש לו בן שמאוד חביב עליו, ותמיד זכרונו בפיו, וכשאומר לו לאכול ולשתות אומר לו בלשון חיבה, 'אכול בני', 'שתה בני', כך גם מתנהג ה' יתברך עם ישראל שהם בניו, ותמיד הוא מזכיר את בני ישראל, מחמת חיבתם לפניו.

וכך מצינו בדברי הנביא ירמיה "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשעים כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה'". כלומר, שעצם הזכרת שמו של ישראל לפניו, מעורר רחמים, שאז מתעורר ביותר אהבתו של הקדוש ברוך הוא אלינו.

ויש להוסיף מה שמובא בספר 'מאור החיים' בשמו של רבינו האור החיים הקדוש, ששאל בפסוק זה, מדוע נמשלנו דוקא לילד שעשועים, ואיזה מידת הרחמים מיוחדת יש בכך???

וביאר רבינו הקדוש, שהדרך הוא שילדים קטנים גם כשהם מטונפים ומלוכלכים משיירי אוכל או שאר דברים מאוסים, ההורים מחבקים ומנשקים אותם למרות שהילד מלוכלך ומטונף, ואילו לילד גדול כשהוא מלוכלך לא עושים זאת, על כן קרא לנו השם יתברך 'ילד שעשועים' כילד קטן החביב לאביו ולאמו, לאמר לנו, אף על פי שמלוכלכים אתם בעוונות ופשעים, בכל זאת חביבותכם עדיין לפני.

(אור החיים כב, ג)

"להזהיר גדולים על הקטנים" (רש"י)

באחד ממוסדות החינוך במרכז הארץ נערך מבחן פומבי. במהלך המבחן התבקש כל תלמיד לעלות לבמה ולספר לציבור הנוכחים "מה הוא הדבר האהוב עליך ביותר".

הילדים הגיבו בהתאם, וכל אחד מהם הציג בתורו את אהבתו לתורה, לתפילה, למידות טובות, לחסד, לשבת, למצוות שבין אדם לחברו וכו'.

הנהלת המוסד וחבריה הביעו שביעות רצון מתשובות הילדים. בכך ניכר החינוך המעולה והשאיפות הזכות שמעניקים לילדים בתלמוד התורה.

הילדים עלו לבמה בזה אחר זה ולא היתה צפויה הפתעה. מי שעורר את הסערה היה אחד התלמידים שעלה לבמה, וכאשר נשאל ע"י המלמד, כמו כולם, מה הדבר האהוב עליו ביותר, השיב: "צ'ולנט – חמין"! לרגע הושלך הס באולם. ציבור הנוכחים לא האמין למשמע אוזניו. הילד חזר בשנית על דבריו, ואמר ברמקול באוזני הכל: "הדבר שאני הכי אוהב הוא הצ'ולנט – החמין של שבת…" פניהם של הורי התלמיד התכרכמו מבושה, ולא פחות מכך גם אנשי ההנהלה, שהבינו שתשובה זו גורמת להם לירידת המניות של המוסד.

משהסתיים האירוע, קרא המנהל לילד הצידה ושאל אותו מה הביא אותו להחלטה זו. השיב הילד תשובה מבישה: בשולחן השבת אצלינו בבית, משתדלים תמיד לומר דברי תורה במהלך הסעודה, ואבא מבקש מאתנו לדבר בקול וברור, שישמעו היטב את הנאמר. אם אחד הילדים אינו מקשיב – אבא גוער בו. אבל כאשר מגיע סיר הצ'ולנט אל השולחן, אבא שוכח לגמרי מדברי תורה ושוקע כל כולו בצלחת… באותם רגעים אי אפשר לשוחח עם אבא על שום דבר והוא אינו מסוגל להאזין לדברי התורה שעדיין נאמרים. אוזניו כרויות כבר לדבר אחר, לצ'ולנט…

המסקנה שלי," סיים הילד- "שיש דבר העומד מעל דברי התורה, והוא הצ'ולנט…"

ילד זה ספג וקלט את הדברים כפי שקלט ולא אליו נבוא בטענות אלא למי שמהווה עבורו דוגמא אישית.

אדם עשיר נאנח לפני רבו ושאלו: "כל חיי הדרכתי את ילדי בדרך התורה. איני מבין מדוע אין הם עוסקים בתורה! כל חיי הסברתי להם שהתורה חשובה יותר מכסף, הבטחתי להם שיסירו דאגה מליבם בעניין הפרנסה, קניתי לכל אחד מהם דירה, וכל ילד קיבל תוכנית חסכון בבנק, ואף על פי כן, ילדיי אינם שומעים בקולי ויוצאים למסחר".

ענה לו הרב: "איני חושב שהצדק איתך. לפי מה שראו עיני, בליל שבת בנך הקטן הפריע לך וכדי להרגיז אותך כיבה את האור. ענית לו: "האם אתה חושב שאתה מזיק לי? אתה מזיק לעצמך! אתה הוא זה שחללת שבת". התפלאתי מאד על תשובתך המאופקת.

למחרת, שיחק ילדך עם אגרטל מקריסטל שערכו רב. האגרטל היה מונח על השולחן, וברגע של חוסר תשומת לב, שמט בנך את האגרטל מידיו והאגרטל התנפץ לרסיסים. באותו רגע התנפלת עליו, צעקת עליו בקולי קולות והכית אותו ללא רחם.

אתה מצהיר שהתורה והמצוות הם העיקר, אבל בפועל הילד קולט ומבין בבהירות מה חשוב לך באמת. הרי כשילדך חילל את השבת לא התנפלת עליו ותקפת אותו כפי שתקפת אותו ששבר את האגרטל!"

(מתוך "שיר השירים" המבואר)

צ"ב הכפילות בני אהרן? או יבואר הפסוק אמור אל הכהנים בהיות כאשר ציוה ה' למשה לאמר לכהנים שיקדשו עצמם אך פן ירום לבב הכהנים ויתגאו לבבם לאמר מי כמוהם אשר בהם בחר ה' מכל ישראל להקדישם בקדושה והאכילם קדשי שמים שאסור לזרים בוודאי הם חשובים לפני המקום מאוד וחיבתו להם יותר מכל ישראל וירום לבבם על אחיהם בני ישראל לכן להוציא זה מלבם צוה הקדוש ברוך הוא שיקדים להם הקדמה אחת שלא ירום לבבם ואח"כ יגיד להם את אשר צוה ה' והוא דבאמת לא שייך שיתנשא האדם אלא בדבר שהוא טרח ויגע עצמו בו מה שאין כן דבר שלא עמל בו כגון יחוס אבותיו לא שייך בזה התנשאות כי במה נחשב הוא.

וזהו אמור אל הכהנים בני אהרן כלומר שמקודם תקדים להם מה שחפץ השם יתברך בהם הוא לא מצד עצמם רק מצד היותם בני אהרן שאהרן היה קודש כל כך עד שבקדושתו הכניס בבניו קדושה גדולה קדושי עליון ולא הם עצמם  פעלו כל זאת ולכן אין להם במה להתפאר ואחר כן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו הקדושה שאני מקדש אותם מה שאין כן כשתאמר להם מקודם ירום לבבם על אחיהם בני ישראל וצוה הש"י להכניסם במדת ענוה לבלתי ירום לבבם.

(קדושת לוי)

וברש"י הק' אין שארו אלא אשתו, ויש לדקדק למה מנה את אשתו לפני אביו ואמו, הרי בודאי הם יותר חשובים אצלו.

ויש ליישב ע"פ הגמרא (ע"ז יג) כהן רשאי לצאת לחו"ל לשאת אשה אע"פ שארץ העמים מטמאה ע"י אויר שלה, ולפי"ז יתפרש 'לנפש לא יטמא' שלא יטמא נפשו בטומאת ארץ העמים 'כי אם לשארו' כדי לישא אשה שנקראת כאן שארה יכול לצאת לחו"ל ולהיטמא בטומאת ארץ העמים.

(כסף נבחר)

יש להתבונן מדוע ה'כהן הדיוט' מותר להיטמא לקרובים שמתו והנזיר שקדושתו פחותה מכהן הדיוט אסור להיטמא לקרובים, הרי קדושת הכהן הוא קדושת עולם וקדושת הנזיר אינה קדושה רק לזמן מועט, ונראה לפרש שקדושת הכהן באה מכח קירבת משפחה כי אביו הוא כהן ולכן גם הוא כהן וא"כ קדושתו מכח משפחתו ומקושר עליהם ולכן כשמת אחד ממשפחתו צריך לוותר על כהונתו בשעה שנפרד ממנו לעולמים, אבל הנזיר לא בא קדושתו מכח משפחתו אלא מכח עצמו שקיבל עליו נזירות ואין לקדושה זו שום שייכות למשפחתו ולכן אסרה עליו התורה להיטמא למשפחתו.

(שם משמואל)

יש להבין כוונת הפסוק ונתינת הטעם, ונראה לפרש עפ"י דברי חז"ל הני כהני שליחי דרחמנא נינהו. והנה ידוע שלוחו של אדם כמותו, וא"כ הכהנים שהם שליחים של השי"ת יהיו כמו השי"ת שהוא המשלח אותם, אבל זה לא שייך במציאות כי אי אפשר לילוד אשה להשיג זאת, וכמ"ש בפ' קדושים יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם, אבל צריכים הכהנים לקדש ולטהר עצמם כפי כוחם ומדרגתם.

וזה הביאור בפסוק 'קדושים יהיו לא' כי את אשי ה' לחם א' הם מקריבים' דהיינו שהם שליחי דרחמנא ולכן 'והיו קודש' צריכים להתאמץ ולעלות במדרגת הקדושה.

(מרן בעל שבט הלוי זצוק"ל)

פעם באה אשה אומללה לפני הרבי רבי יעקב דוד מאמשינוב זצ״ל ומררה בבכי: בנה מת ממחלת השחפת, ועתה מאיימת סכנת מות גם על הבן השני, שאף הוא חלה במחלה זו.

פנה הרבי למלוויו ואמר: ״מה האשה הזאת רוצה ממני, מי אני שאוכל לעזור לה״. כאשר הוסיפה לעמוד ולבכות, נכמרו רחמיו עליה, קם מכסאו ואמר: ״אני מבטיח לך שבנך יבריא לגמרי״.

התאוששה האשה מהבטחת הרבי, קמה והלכה לדרכה, תוך אמונה שלימה שבנה יבריא בקרוב, ואילו הרבי פנה למלויו ואמר להם: ״וכי מה יכולתי לעשות, אילו לא הייתי מבטיח לה שבנה יבריא, הלא היתה עומדת כאן כל היום ובוכה״.

אחרי שהבטיח, עמד רבי יעקב דוד בתפלה להשי״ת, וכה אמר: ״רבונו של עולם, הרי אשה זו חושבת שאני צדיק, ואם לא תקבל ברכתי עלול חלילה להגרם חילול ה׳ ויאמרו שדברי הצדיקים לא מועילים. אף שאין אני צדיק, הרי לדעתה אני צדיק, אנא ה׳ חוסה נא שלא יצא מתחת ידי חשש של חילול ה׳.

ואכן נענה אותו צדיק, וברכתו ותפלותיו הועילו לרפא את בנה החולה.

(גדולי הדורות)

כאשר היו מבקשים ברכה מהגאון רבי הלל זקס זצ״ל, גם משום היותו נכדו של החפץ חיים, היה רגיל להשיב למבקשים: ״אין מזה כלום שאני נכדו של החפץ חיים אלא רק לענין דבר אחד: היות ובני אדם רואים בכך מעלה, אם כן עלי להזהר יותר מאחרים מחילול ה' שכן עלול אני להענש יותר״.

וכך אמנם הנחה רבי הלל אף את ילדיו והיה אומר להם תמיד שלא כדאי לדבר על יחוסם, היות ואם חבר מכיר אותם כנכדי החפץ חיים והם נכשלים חלילה בלשון הרע או אף בחטא אחר, הרי העון חמור יותר… שיש בזה יותר חילול ה׳.

(מאמר לזכרו)

סיפר הגר״ש שבדרון זצ״ל על אביו כיצד במעשיו קידש שם שמים בעיני הגויים.

אחרי שהיה רב בעיירה חאצעמר במשך שש שנים, עזב את כסא הרבנות והתיישב בכפר. קנה לו שדות וכרמים, וה׳ הצליח מעשיו והתעשר ויכל לעסוק בתורה בשלוה במשך שבע עשרה שנים.

במשך כל השנים הללו היה ידוע בפי כל הגויים אשר סביבותיו, והיה נקרא בפיהם "הרב שאין הברד יורד על שדותיו״ שכן הוא התפרסם בצדקותו ובחסידותו והקפיד לא להעסיק עכו״ם בשבת בנכסיו אף באופנים המותרים.

ובמשך כל השנים הללו שהיה בכפר, כאשר היה יורד ברד ומקלקל את שדות התבואה של הגויים, ראו כולם כי על שדותיו לא ניתך הברד. ועל כך אמרו כל הגויים: ״משום שהרב שומר על השבת, שומר האלוקים על שדותיו״. ונתקדש ש״ש על ידו.

אמר הרה׳׳ק רמ׳׳מ מרימנוב זי׳׳ע (עטרת מנחם בשם הגאון מפלונסק) על דברי חז׳׳ל (שבת קיח.) 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות', שהאדם העושה שבתו בעת שעדיין חול, בהוסיפו מחול על הקודש, נפתחין לו שערי פרנסה ושוב לא יצטרך לבריות.

וכפי שאמר הרה׳׳ק מלעכוויטש זי׳׳ע (מובא בספר' תורת אבות'), לו היו בעלי הבתים שומעים לי, היו נוהגין בביתם 'תוספת שבת' כראוי, וממילא לא ידעו הפסד ומחסור בכל ימות השבוע.

וכך כתב בספר 'תולעת יעקב' (סוד השבת אות ו') שהמוסיף מחול על הקודש הרי הוא מרחיב בזה את גבולות הקדושה , וממילא ינהגו בו מן השמים במידה כנגד מידה וירחיבו לו את כל הצטרכויותיו בריווח, ועליו הכתוב אומר (תהילים קיט, מה) 'ואתהלכה ברחבה '.

הוסיף הרה״ק ה׳אמרי אמת' זי״ע לאמר, שהמדקדק ב׳תוספת שבת' הרי הוא ניצול מד' מיתות בי״ד ומכריתות, וכל כך למה, דכל עניין המיתה באה בעטיו של חטאו של אדם הראשון שאכל מעץ הדעת שאסר עליו הקדוש ברוך לאכלו, וב׳אור החיים' הק' (בראשית א כט בשם מד״ר כא) כתב שכל האיסור היה רק ל׳יום השישי' ואילו היה ממתין באכילתו עד כניסת השבת קודש מאז כבר היה מותר לו לאכלו אלא שהוא הקדים המאוחר. ואם כן בעת אשר אנו מקדימין וממהרים לבוא אל יום השבת קודש בקבלת 'תוספת שבת', מכפרים אנו על אותו החטא (הקדמה תחת הקדמה), וממילא פטורים אנו מעונש המיתה הנגזר בנינו.

(באר הפרשה)

סיפר הגאון הגדול רבי יחזקאל אברהמסקי זי׳׳ע מאי דהוה עם זקינו הרה׳׳ק הרידב׳׳ז זי׳׳ע (בסוף ימיו היה רבה של צפת), שבעת שכיהן כרבה של העיר סלוצק המעטירה , חלה מאד ושכב על ערש דווי, באחד הימים נרדם הרב וירא בחלומו שחברי בי׳׳ד של מעלה יושבים ודנים אותו, והנה עומדים הם לפסוק שעליו להסתלק מן העולם, בראותו כן, החל הרידב׳׳ז להתחנן על נפשו שישאירוהו בהאי עלמא כי עומד הוא באמצע כתיבת ביאורו על הירושלמי, ובאם יעלוהו לשמי רום לא יצא החיבור לאור עולם, אך מן השמים ענוהו, שיבוא אחר וישלים את החיבור, הוסיף הרידב׳׳ז לומר שהוא עומד לימין הרבה אלמנות ויתומים לפרנסם ולספק להם את כל צרכיהם, ומי יתן להם אכלם אחר שהוא יסתלק מן העולם, ענו לו, בוא יבואו שני'בעלי חסד' תחתיך והם יעזרו לאלמנות. עד שעמד הרידב׳׳ז ואמר הרי מ׳ליל שישי' כבר פרושה המפה על שולחני לכבוד שבת קודש, ואני וביתי מקבלים את השבת בעוד היום גדול בתוספת הראויה לשמה, כשמוע כן הדיינים בבית דין של מעלה, פסקו, שבזכות זה ישאר בעולם הזה עוד שנים רבות, ואכן זכה לסיים את חיבורו על הירושלמי ואף לעלות לארץ הקודש ולכהן כרבה של צפת.

הרה״ק מלעכאוויטש זי״ע (הובא ב׳דברי שמואל׳ ליקוטים אות ו׳) אמר על הפסוק 'מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך' (בראשית מט, כ) שהנה עצם יום השבת קודש הוא כולו רוחני

ואינו משפיע השפעות גשמיות, אך העצה לזכות לרוב טובה וברכה בהאי עלמא, לקיים 'תוספת שבת', ומרומז בפסוק הנ״ל כי האותיות שאחר אותיות א'ש'ר' הם ש'ב'ת' (אחר א'-ב, אחר ש'-ת, ואחר ד-ש), וזהו אומרו מאשר – שהם האותיות הקודמות לשבת ומרמז על השעות שקודמים ליום השבת, מהם נעשה שמנה לחמו יזכה לפרנסה מרובה ויטריפהו הבורא לחם חוקו בריווח ובכבוד, אך והוא היינו יום השבת עצמו יתן מעדני מלך – מעדנים רוחניים הנשפעים ביום קדוש זה בלי שיעור וגבול.

ואף לאחר חייו יעמוד לו הדבר לזכות, כמו שכתב ה'תולדות יעקב יוסף' זי״ע בשם מרן הבעש״ט הק' זי״ע, (בסוף ה'תולדות', הובא בבעש״ט עה״ת בראשית אות ע״ט) בש״ס (כתובות קג:) חשיב דברים שהעושה אותן ניצול מחיבוט הקבר וחד מהם 'מת בערב שבת סימן יפה לו', והקשה 'מורי' הרי כוונת הש״ס להשמיענו 'עצה ותקנה' מה יעשה האדם ויינצל מחיבוט הקבר. ומה 'תקנה' היא זו, וכי ביד האדם לבחור למות בערב שבת. אלא ביאר הבעש״ט, שהוא מוסר גדול, ש'ימות בערב שבת' – שיפנה עצמו מכל עסקי עולם הזה כאילו מת כדי לעשות הכנה לשבת, ובזה ניצול מחיבוט הקבר.

(באר הפרשה)

כתבו הרמב"ן ורבינו בחיי כי ימי הספירה הם כחולו של מועד, שיש קדושה לפניהם ולאחריהם. בראשם חג הפסח ובסופם חג השבועות. ולכן נקרא חג השבועות בלשון חז"ל 'עצרת' כי הוא כשמיני עצרת בחג. ויש להוסיף שלכן נכתבו ימי הספירה בתורה בתוך המועדות, שהמה ימים טובים כמו חול המועד, שיש קדושה לפניהם ולאחריהם מיציאת מצרים עד קבלת התורה. והימים הללו מסייעין לטהרה כמ"ש (יומא לט.) הבא לטהר מסייעין אותו, ואחר יצ"מ שנעשין כקטן שנולד ויצאנו מידי סט"א, יש לנו לבקש טהרה. לכן הכין לנו השי"ת אלה הימים דכתיב וספרתם לכם, שהיא מתנה לטובתינו שנוכל לבוא לטהרה וספרתם לכם, לטובתכם, כמו לך לך, להנאתך ולטובתך, וכל השנה תלוי באלה הימים, כמו שגידול כל התבואות בימים אלו, כן חיות האדם מתגלה עתה, כי הכל רק רמז אל הנהגה הפנימיות.

(שפת אמת)

שתי פעמים "מה", מ'מחרת ה'שבת, מ'יום ה'ביאכם.

אפשר לבאר על פי דברי מרן בעל אמרי יוסף זי"ע, על הפסוק (שמות יב, לט) "ולא יכלו להתמהמה", 'מה' מרמז על שתי בחינות, 'גדלות ויראת הבורא' כמו שכתוב (תהילים ח, ב) "מה אדיר שמך בכל הארץ", ו'שפלות עצמו' כמו שכתוב (תהילים ח, ה) "מה אנוש כי תזכרנו", וזהו ולא יכלו להתמהמה, שלא יכלו עם ישראל במצרים להשיג את שתי הבחינות של מה, גם גדלות הבורא וגם שפלות עצמו, וזהו שנרמז כאן שתי פעמים מה, שבכח סגולת ספירת העומר יכול האדם להתעלות בקדושה ולהשיג את שתי הבחינות.

(שיח יעקב יוסף)

תיבת 'מום' נקראת מימין ומשמאל, לרמז לאדם שמי שנותן מום בחבירו, כאשר עשה כן יעשה לו.

וכן 'מום' ר"ת מ'הרסייך ו'מחריבייך מ'מך יצאו, שהנותן מום בחבירו, ודאי לקוי בעצמו בכך.

(חסדי דוד)

אין יהודי שאין בו מעלה, גם כשהוא בשפל המדריגה. לפעמים דוקא מעלה זו, מתוך שלל החסרונות, כש״מלבים״ אותה, יש בכוחה להחזירו למוטב ולהצילו מרדת שחת, וכמעשה שלפנינו: באשר נסע פעם הגאון רבי גמד בער ליבוביץ זצ״ל ברכבת, ישב לידו יהודי שאינו שומר תורה ומצוות. וכאשר הלה הבחין ברבי ברוך בער, הרגיש אי נעימות שהוא בגילוי ראש ומיד הניח ידו לכסות את ראשו. כשראה זאת רבי ברוך בער, החל לגלגל עמו שיחה במשך שעה שלימה ואף הרעיף עליו דברים חמים, ובטרם ירד, נפרד ממנו בחביבות.

תמהה הרבנית באזניו: הלא הנך מנצל תמיד את זמנד ללימוד ומה ראית לדבר עמו בזמן כה ארוך ועוד בכזו חיבה?

השיב לה רבי ברוך בער: האם לא הבחנת שכאשר ראה אותי התבייש וכיסה ראשו? דבר זה מראה שנותר בו איזשהו ניצוץ יהודי ולא פרק עול לגמרי. רציתי ללבות בו את אותו ניצוץ בכך שתבער חזרה הלהבה, לכן דיברתי עמו והשתדלתי לקרבו.

(הרב הדומה למלאך)

הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ״ל הרגיל את התלמידים לראות תמיד אך ורק את הטוב שבזולת ואת מעלתו ואף להחמיא לו על כך. והיה אומר בצחות: ״בשביל מחמאה שנתתי, לא קיבלתי מאף אחד סטירה״… אך הקפיד שמחמאה לאחד לא תבוא על חשבון האחר.

ופעם כאשר אחד מבני הבית החמיא לרבי שמואל ביחס לאחרים הגיב בחריפות: ״אתה רוצה להחמיא-תחמיא, אבל לעולם לא על חשבון אחרים!…״

וסיפר הגה״צ רבי דן סגל שליט״א: מעשה שאמרו לפניו על מרביץ תורה אחד שאומר את השיעור בצורה יבשה, בשונה ממנו שאומר את הדברים "חי"… מיד הגיב רבי שמואל ואמר: ״כך צריד להיות! תורה לא צריכה גינונים! כך גם אני הייתי צריך לנהוג, אך מה אעשה שזה הטבע שלי…

(ראש הישיבה)