ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת אמור – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם…" (כא, א)

אינו מפורש מה יאמר באמירה ראשונה. ויש לפרש שבראות הכהנים איך שהקב"ה מקדש אותם, ומצווה את בני ישראל לקדשם ולכבדם יש לחשוש פן ירום לבבם ויתגאו בלבם לאמר, מי כמוהם אשר רק בהם בחר ה' מכל ישראל, להקדישם לכהונה והאכילם קדשי שמים שאסור לזרים, וחיבתם יותר מכל ישראל, ויש חשש שירום לבבם על אחיהם בני ישראל, לכן להוציא זאת מלבם הקדים להם האמירה "בני אהרן" דהנה באמת לא שייך שיתנשא האדם אלא בדבר שהוא עצמו טורח ועמל ויגע בו, משא"כ בדבר שלא עמל עליו כגון יחוס אבותיו וכהונה לא שייך בזה התנשאות כי קבל זאת במתנה ולא עמל בו כלל. וזהו אמור אל הכהנים שתקדים ותאמר להם מה שחפץ בם ה', לא מצד עצמם הוא רק מכח היותם בני אהרן, שאביהם אהרן היה קדוש כל כך עד שבקדושתו הכניס בבניו קדושה גדולה ולא הם פעלו כל זאת, ולכן תקנו שיאמרו תמיד, אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, ואין להם במה להתפאר בעצמם, ולכן ציוה ה' בתחילה שיכניס בהם מדת הענווה לבלתי ירום לבבם. (קדושת לוי)

 

״אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו״ (כא, א)

בילקוט הגרשוני פרש את הפסוק כך: ״אמר אל הכהנים״, שיזכרו תמיד להם ״בני אהרן״, כלומר, חוב כבד מוטל עליהם להדמות לאהרן הכהן ולילך בדרכיו. מדוע? אמרו חז״ל (ברכות ה ע״א): ״לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע. אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יעסוק בתורה; אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יקרא קריאת שמע; אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יזכיר לו יום המיתה״. אמנם, כל זה טוב אצל ישראל, אבל הכהנים אינם יכולים לשבר ולהכניע את יצרם על ידי התעסקות במתים, כי הלא ״ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו״. על כן, צריכים הם לדבק בדרכיו של אהרן הכהן אשר השיג את מדרגתו באמצעות עסק התורה, כדברי התנא באבות (א, יב): ״הוי מתלמידיו של אהרן… אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״, וגם הכהנים, על ידי שיעסקו בתורה תמיד יזכו להכריע את יצרם.

 

"אמר ואמרת" (כא, א)

להזהיר גדולים על הקטנים (רש"י) בספר ובחרת בחיים כתב, אפשר לפרש שהקב"ה מצווה אותנו להיות זהירים בעבירות הקטנות כמו שאנו נזהרים מהעבירות הגדולות. וכמו שבחטא עץ הדעת, שלכאורה מה קרה אם אכלו אדם וחוה מפרי עץ הדעת, וכי חסר לקב"ה פירות? אלא העניין הוא שעברו על דבר ה'. ואם כן, מה לי אם זו עבירה גדולה או קטנה. וככל שהאדם צדיק יותר – כך נזהר הוא יותר מאבק של חטא. ומהמעשה הבא שפורסם ע"י 'דרשו', ניתן לראות מהו מושג של חטא. רבי ישראל משקלוב, בעל 'פאת השולחן' ושאר ספרים, היה מגדולי תלמידיו של הגאון מוילנא. באחד המסעות שלו לארץ ישראל, בעת ששהה על סיפונה של אנייה, פרצה לפתע סערה גדולה בים. גלי ענק הקיפו את הספינה וטלטלוה כקליפת אגוז, והנוסעים היו נתונים בחרדה עצומה מחשש שהנה קרב קיצם. אותו יום היה יום ראשון של סליחות. אמר רבי ישראל לסובבים אותו, שאם יתוודו על חטאיהם בקול, אולי יעזור הדבר לעצירת הסערה ונפשם תהיה לשלל, החליטו הסובבים אותו לקבל את דבריו והצעיר שבחבורה 'התכבד' להתחיל בווידוי… אותו צעיר שהיה תלמיד חכם ובר אוריין, שעשה את שנותיו בלימוד התורה, פתח את וידויו ואמר שבמשך שנתיים שיקר לאביו ולאמו! הנוסעים נדרכו לשמע דבריו וחיכו לשמוע מה היה אותו שקר נורא שעליו מתוודה העומד לפניהם? "היינו גרים בשכנות לגאון מוילנא", סיפר, "ושרק קיר דק מפריד בינינו. עול הפרנסה היה מוטל על אבי שהיה תלמיד חכם וניצל כל רגע ללימוד. יום אחד הודיעה אמי לאבי שראתה את גודל אהבת התורה שלו, שמעתה ואילך דאגת הפרנסה עליה והוא יכול לשבת וללמוד מבלי הפסקה. לא היה אדם מאושר יותר מאבא", סיפר הצעיר, "והוא אכן כל בוקר היה הולך לבית המדרש וחוזר בשעת ערב מאוחרת, ואמא, היא עמלה קשות כדי להשיג טרף לעולליה, אך כמובן שהעניות שלטה בכל פינה ופינה בבית, והחלטתי לוותר על מנת האוכל הדלה שאמא הצליחה להשיג במאמץ רב, כדי שיהיה מעט יותר אוכל לאחי ואחיותי. לעצמי הייתי משיג שיירי לחם מהמאפיה המקומית, שנפלו על הרצפה, ובמשך שנתיים ימים אמרתי לאבי ואמי שאני מקבל אוכל בישיבה, בזמן שלא נתנו שם אוכל כלל לתלמידים – וזה השקר שרציתי להתוודות עליו", סיים הצעיר, כשהוא אוחז בדפנות הספינה המטלטלת בין הגלים הסוערים כמחשבת להישבר. עמד רבי ישראל ואמר: "אומרים אנו בסליחות 'פנה נא אל התלאות ואל לחטאות', ואני ישראל משקלוב מבקש ממך: 'רבונו של עולם אנא ממך, פנה נא עכשיו לחטאות וראה אלו הן החטאות שלו'". וכשסיים ר' ישראל את דבריו שקט הים ונעלמה הסערה כלא היתה.

 

"ובת איש כהן כי תחל לזנות…" (כא, ט)

אל חצרו של הרבי מליובביץ' זצ"ל הגיעה ערב שבת קבוצת בחורים, שרצונם היה לשהות במחיצת הרבי במשך השבת. בחורים אלו שלא שמרו תורה ומצוות שמעו על בית הרבי כמכניס אורחים והחליטו לבוא לטעום את טעמה של שבת. לאחר השבת עמדו בתור יחד עם קהל גדול כדי להיכנס "ביחידות" בחדרו של הרבי. אחד מהם היה כהן, ובאותם ימים עמד לשאת אשה לא יהודייה. כשנכנס כהן זה אל הרבי שאלו לשמו וכאשר ציין את שמו אמר לו הרבי "אתה גם כהן" הלה, היה מופתע, כיצד ידע זאת הרבי והרי לא אמר לו ולו רמז, הוא השיב בחיוב. הצביע הרבי מליובביץ' על ארון הספרים הגדול שבחדרו ואמר: "האם רואה אתה את ארון הספרים הזה? רואה אתה כמה ספרים הוא מכיל? אני למדתי את כל הספרים הללו, ועוד הרבה ספרים ואף על פי כן אין בכך כדי לעשותני כהן. ואלו אתה זכית בזכות גדולה של כהונה. הכהן ניחן בקדושה טבעית גבוהה ביותר ולכן חל עליו איסורי נישואין יותר מכל אדם מישראל כגון אסור לשאת גרושה, אסור לכהן לשאת אפילו גיורת ואילו אתה, עומד לשאת גויה, איך תוכל לעשות זאת?!" נדהם הקשיב הבחור לדברי הרבי, הוא יצא מחדרו כשהוא נסער ונרגש כולו. כעבור זמן מה נשא לו לאשה בת ישראל כשרה. ( 61 סיפורים על תרי"ג)

 

"כי את לחם אלקיך הוא מקריב" (כא, ח)

סיפר מרן הגר"ע יוסף זצ"ל: פעם נתארח גאון אחד אצל הברון רבי בנימין רוטשילד, ועשה הברון רוטשילד סעודה לכבוד אותו תלמיד חכם, וכשהגיעו לברכת המוציא, כיבד הברון את אותו תלמיד חכם שיברך ברכת המוציא ויבצע את הפת. אך אותו חכם סירב, ורמז לו ברמז כי הלכה היא שבעל הבית בוצע. במהלך הסעודה תמה רוטשילד באוזני אותו חכם ואמר: "מדוע מנעו חכמים ממני לכבד אותך לבצוע את הפת, והלא לכבוד יחשב לי הדבר?" השיב לו אותו חכם ואמר: ראה נא ידידי, הלא כבר אמרו חז"ל שקודם שאדם מברך על המאכל, הרי שהמאכל נחשב שייך עדיין לקב"ה, שנאמר: לה' הארץ ומלואה, ואם תכבד אותי שאני אבצע את הלחם, אין זה נחשב לך לכלום, שהרי עדיין אין הפת שייכת לך, אלא היא שייכת להקב"ה, ומה אתה נותן לי משל אחרים? ועל כן תיקנו חכמים שבעל הבית יברך בעצמו ויבצע הוא על הפת, ואז הפת נחשבת שייכת לו, ומזה נותן לאחרים, ונמצא שהוא נותן כבר משלו, והרי זה נחשב כמעשה צדקה עבורו, כי משלו הוא נותן. (משוש תבל) "והכהן הגדול מאחיו…

 

"לאביו ולאמו לא יטמא" (כא, י-יא)

מהי הסיבה שלכהן גדול אסור להיטמאות כלל ואפילו לשבעה הקרובים, בשונה מכהן הדיוט? אלא מובא בשם צדיקים שהסיבה לכך היא: כי לצדיק וגדול הדור אין להראות קרבה ואהבה לאחד ממשפחתו יותר ממה שמקרב ואוהב לשאר יהודי, והכהן הגדול הוא ראש של כלל ישראל!… על הרה"ק רבי דוד מלעלוב זי"ע מסופר: (מובא בספה"ק תפארת שלמה – פורים) שאמר בזה הלשון: איך תאמרו עלי שאני צדיק הדור, אם אני עדיין מרגיש בעצמי אהבת בני וזרעי יותר משאר בנ"י!… וכמו כן מסופר, שפעם חלה בנו של רבי דוד במחלה אנושה, כשנודע הדבר בעיר נעשה רעש גדול, כי רבי דוד היה חביב לכל וצערו נגע לנפשם. התפללו בעדו בציבור וביחידות, בכו לפני ארון הקודש, פנו לרופאים כדי לעלות לו ארוכה, ולא חסכו כל עמל עד שנתרפא ממחלתו. באו אנשי העיר בשמחה אל בית הרבי לאחל לו ברכת "שהחיינו", אולם התמלאו פליאה, כי במקום לשמוח על הישועה, החל לבכות בדמעות שליש. על שאלתם לסיבת בכיו. השיב בגודל ענוות רוחו, "אם אי מי משאר בני ישראל חולה, אין איש שם על לב, ואין חולה עליו, אבל אם בני חולה הרי הכל חרדים לשלומו, מתפללים בעדו, נודרים נדרים לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס, ודואגים לרפואתו, ואיך לא אבכה"… (פנינים)

 

"ונקדשתי בתוך בני ישראל" (כב, לב)

החבורה הק׳ מחסידי סטרעליסק שבאו להסתופף בצל הרה׳׳ק מרוז'ין זי׳׳ע אחרי הסתלקות רבם זי״ע, היו רגילים מקדמת דנא לספוק כף אל כף בעת התפילה, אמר להם רבינו הק' מרוז'ין: אם כבר למחוא כפיים, הרי שצריכים מחיית כפיים אמיתית. הבה ואספר לכם מחיית כפיים אמיתית מהי: הסבא משפולי זי״ע טרם שנתפרסם שמו ברבים היה מלמד תינוקות, לילדים שאף מלמד לא היה יכול להחזיקם, ילדים בלתי מושמעים…… לימים נהיה אחד מהם גנב! והרי סוף גנב וכו', תפסוהו פעם בגניבה, שערך בכנסיה שלהם והעמידוהו למשפט. השופט פסק שימיר את דתו ויישאר בחיים או שישרפוהו חי רח״ל. החינוך שספג בילדותו מהסבא משפולי התעורר בקרבו, והוא הכריז בקול גדול 'אני מעדיף להישרף חי אך את דתי לא אמיר'. בשעה שהוציאו לפועל את גזר הדין, שפכו על ראשו זפת חם שגלש וירד עד רגליו והציתו אותו בראשי אצבעותיו, וכשכבר החזיק במצב של יציאת נשמה התחיל לספוק את ידיו זו בזו וצעק: אמנם הנני גנב, אבל יהודי אני נשאר! וחזרה נשמתו למקור מחצבתה. סיים רבינו ואמר זוהי מחיית כפים אמיתית. (כתבי רבי משה חזן ע״ה)

 

"ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה’ מקדשכם" (כב, לב)

בספר "זכרון יעקב" מסופר על גבורת הנפש של הקנטוניסטים ילדים שנחטפו לצבאו של הצאר ניקולאי בעיר קאזאן ברוסיה בשנת ת"ר כאשר חיכו לבואו של הצאר ניקולאי רצו שרי הגדוד להתפאר לפניו ולהראות לו כיצד הם מחנכים את בני היהודים. הם הוציאו את כל הקנטוניסטים היהודים מן הקסרקטין אל הנהר. במקום עמדו כמרי הכנסייה לבושים בבגדי חג וחיכו לבוא הקיסר הכל היה ערוך ומסודר להמרה כללית המונית של הילדים. הילדים האומללים עמדו כפסילי שיש בלי לנוע. מרכבת הקיסר התקרבה והקיסר ציוה לקנטוניסטים להתקרב לנהר ולטבול לנצרות "כדבריך כן נעשה" ענו כל הילדים היהודים קול אחד בדעה אחת ולב אחד קפצו הילדים המיימה… ניקולאי השתומם בתחילה למשמעת נפלאה כזו.. המים כיסו את הילדים והנה על פני המים נראו רק בועות הילדים טבעו במצולות נהר… על קידוש השם. הילדים החליטו בהסכמה כללית למסור את נפשם על קידוש השם במעמד הקיסר… ועליהם אמר הפסוק: "אמר ה’ מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים". (מורשת אבות)

 

"וספרתם לכם ממחרת השבת… תספרו חמשים יום" (כג, טו)

הנה ימי הספירה בהם אנו עומדים ימים יקרי ערך הם. ומצינו לכמה ממוני המצוות שמנו את מצות ספירת העומר במצוה ש״ז (מהר״ם שיק על מנין המצוות, ועוד), ורמז יש בדבר, שהיא המצווה האמצעית בין התרי״ג מצוות, שיש ש״ו מצוות לפניה וש״ו מצוות לאחריה, ללמדך שמצוה זו היא העיקר וכל התורה כולה תסובב סביב ענין זה… שהרי תכלית מצוה זו היא כדי לקדשנו בקדושה העליונה ולטהרנו מקליפותינו ומטומאותינו (כמו שאומרים בנוסח רבש״ע אחרי הספירה) וזה כל התורה כולה, ואידך זיל גמור… כתב הערוך השולחן (תפט ג) שקרבן העומר בא משעורים שהוא מאכל בהמה ואילו שתי הלחם הבאים בחג השבועות באים מחיטים שהם מאכל אדם, לרמז לן – שזוהי עבודתנו בימים אלו שבין פסח לעצרת, להתעלות מ'בהמה' ל'אדם'. איתא במפרשים הטעם שספירת העומר חל בימים אלו דייקא, דהנה איתא בראשונים, שבימות הקיץ עת החמה בגבורתה מחממת את כל העולם אזי גם מתעורר רתיחת הדם שבאדם לדברים שאינם טובים רח׳׳ל, ומהאי טעמא תקנו לקרוא פרקי אבות בשבתות אלו ללמד את האדם דעת מה חובתו בעולמו, ועל פי זה יש לפרש שכשם שנותנים לתינוק מיד לאחר היוולדו תרופה לחסן את גופו שלא יחלה, כך נתן לנו הקב׳׳ה ברחמיו את ימי ספירת העומר מיד בתחילת ימי הקיץ לחזק את הנפש שלא תמשך לחטא ועוון.

 

"וספרתם לכם ממחרת השבת" (כג, טו)

כתבו הרמב"ן ורבינו בחיי כי ימי הספירה הם כחולו של מועד, שיש קדושה לפניהם ולאחריהם, בראשם חג הפסח ובסופם חג השבועות. ולכן נקרא חג השבועות בלשון חז"ל 'עצרת' כי הוא כשמיני עצרת בחג. ויש להוסיף שלכן נכתבו ימי הספירה בתורה בתוך המועדות, שהמה ימים טובים כמו חול המועד, שיש קדושה לפניהם ולאחריהם מיציאת מצרים עד קבלת התורה. והימים הללו מסייעין לטהרה כמ"ש (יומא לט.) בא לטהר מסייעין אותו, ואחר יצ"מ שנעשין כקטן שנולד ויצאנו מידי סט"א, יש לנו לבקש טהרה. לכן הכין לנו הש"ית אלו הימים דכתיב 'וספרתם לכם', שהיא מתנה לטובתינו שנוכל לבוא לטהרה, 'וספרתם לכם' – לטובתכם, כמו לך לך, להנאתך ולטובתך, וכל השנה תלויה באלו הימים, כמו שגידול כל התבואות בימים אלו, כן חיות האדם מתגלה עתה, כי הכל רק רמז אל ההנהגה הפנימית. (שפת אמת)

 

"וספרתם לכם… שבע שבתות תמימות תהיינה" (כג, טו)

"תני רבי חייא: אימתי הן תמימות? בזמן שישראל עושין רצונו של מקום (מד"ר). מסביר המגיד מדובנא במשל: שני עניים היו מהלכין יחד לחזר על הפתחים. אחד מהם נבון והשני שוטה. היה הנבון קובץ פרוטה לפרוטה, כיון שצבר מאה פרוטות החליף אותם בדינרים, ואת הדינרים שנאגרו החליף בסלעים, ואת הסלעים בשקלי זהב. ואילו הכסיל לא הקפיד כלל לצרף פרוטה לפרוטה ודינר לדינר, אלא כל פרוטה שנפלה לידו היה מוציאה לאלתר, ונמצא שהיה שרוי תמיד ללא פרוטה בכיס… אף הצדיק נוהג כמעשה הנבון, הוא קובע לו חוק ליום בתורה, במצוות ובמעשים טובים. אף עושה לו ימים כלילות וכל ימיו מחוברים זה לזה… וכיון שמצטברים בצרורו שבעה ימים, הוא עושה מהם שבת, ארבע שבתות מצרף לחודש, והחדשים מתלכדים אצלו לשנים – ואע"פ שהזמן עצמו חולף כצל, אבל קיימים לעד הקניינים הנכבדים השוכנים בתוך הזמן. מקץ שנה משול הוא לסוחר שאגר לו הון גדול תמורת שלש מאות ושישים וחמשה דינרי זהב. נמצא שיש בידו שנה תמימה, ובסוף חייו יש לו באוצרו חיים מלאים תורה ומצוות ומעשים טובים, וכשהוא עולה לעולם האמת, נעשים החיים המלאים של העוה"ז – חיים נעימים לעוה"ב. וחילופו ברשע, המבלה ימיו ושנותיו בדברים ריקים שאין מהם כל אחרית ותקוה, לא קרן קיימת לעוה"ז ולא פירות לעוה"ב, ונמצא שלעולם אין בידו אלא העת של עתה והזמן של זה הרגע… השי"ת ציוה לספור ממחרת הפסח חמישים יום, כי מפסח ועד עצרת בנ"י מטהרים עצמם מזוהמת מצרים, כדי שיתכשרו לקבלת התורה, שבעה שבועות שלימים של טהרה דרושים לקבל התורה, לכן אומר הכתוב: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה" – כלומר: עליכם לשמור על הימים ולא להוציאם פרוטה פרוטה ולבזבזם על לא דבר. חלילה לכם להפסיד אפילו יום אחד… ובדין תולה המדרש את תמימות הימים בעשיית רצונו של מקום… (המגיד מדובנא זצ"ל)

 

״ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תקלט לעני ולגר תעזב אותם אני ה׳ אלקיכם״ (כג, כב)

פרש"י "תעזוב אותם" – הנח לפניהם והם ילקטו, ואין לך לסייע לאחד מהם. "אני ה'" – נאמן לשלם שכר. לכאורה תמוה מאד הלא בעל השדה איננו מבקש כאן אלא לסייע לעני, כי מלבד שהוא מקיים את המצוה של לקט שכחה ופאה, משים גם לבו לדאוג בעבור העניים, לעזור ולהקל עליהם בלקיטתם, ולמה זה נאמר עליו? אלא, ירדה תורה לדקות המחשבה הקטנה ביותר של האדם, כי מן הסיוע הזה שמבקש להושיט עתה לעני, נודף ריח של עצמיות, הוא רוצה להפגין כאן שהוא בעל הבית. המניע של הגאוה הוא שמעוררו לזה העזרה ולא מצד הרגל של רחמנות בא לעזור ולסייע. סיוע כזה אסור מן התורה, כי לא זו בלבד שהעני לא יחוש בכך הקלה ונוחיות, אלא להיפך הדבר יגביה אצלו עוד את הרגשת העניות. ולזה צוותה תורה "לעני ולגר תעזוב אתם" הנח להם ללקטם לבדם, שירגישו שזהו שלהם, ובא להם זה ישר מהבורא ית' ולא באמצעות יד שניה, אל יתבלט כאן בעה"ב, אל תופיע כאן בעלות של בשר ודם, כי בעה"ב האמיתי הוא הקב"ה, ועל בעל השדה להרגיש שזה החלק והזכות של העני ולא הוא הנותן, ולכן עליו להרחיק את עצמו מכאן, ובעבור זה ישלם לו הקב"ה שכרו משלם, נאמן הוא לשלם בעבור זה שירגיש שאין הוא בעה"ב, אלא ייחס את כל הכבוד לא-ל חי הנותן חיים לכל חי. (מעייני החיים)

 

"אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' שבעת ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון" (כג, לט)

סיפר האדמו"ר מטולנא שליט"א שבא אליו יהודי בעל תשובה להתייעץ עמו על איזה נושא, תוך הדברים סיפר היהודי סיפור מופלא על כוחה של מצווה פסולה לקרב יהודי לאביו שבשמים. וכה היה המעשה: סבו היה גר באחת ממדינות ארצות הברית, הוא היה יהודי רחוק משמירת תורה ומצוות, אבל מצווה אחת הוא קיים במסירות נפש וזו מצוות סוכה, איך הוא קיים את המצווה? היה לו צריף בחצר ביתו, כל שנה כשהיה מגיע חג הסוכות, היה היהודי דנן מסתגר שבע ימים בצריף יומם ולילה. לפני פטירתו מן העולם השאיר צוואה אצל עורך דין ובצוואה הוא כתב שמי שישמור את מצוותו לגור בצריף במשך שבוע ימים יומם ולילה הוא ירש את נכסיו, הבנים והנכדים היו בטוחים שהשתבשה דעתו של האב עליו בימים האחרונים, ולא היו מוכנים להתחייב להסתגר שבע ימים כל שנה באיזה צריף, בפרט שידוע להם שלא היה לו פרוטה חוץ מביתו, והבית עצמו לא היה שווה הרבה ע"כ הם לא היו מוכנים להתחייב. רק נכד אחד אמר לעצמו, אף אחד לא רוצה לקיים את רצונו של סבא? אני מקבל על עצמי לקיים את רצונו ולהסתגר שבע ימים בצריף. הוא בא לעורך הדין והצהיר על התחייבותו לקיים את רצונו האחרון של הסבא, העורך דין התקשר לבנים ולנכדים האחרים אולי יש מהם עוד מישהו שמעוניין לקיים את הצוואה של הסבא, וגם לו מגיע חלק בירושה, אבל אף אחד לא נענה לאתגר, כולם מחלו על חלקם אם ישנו, לנכד שמוכן להתחייב לקיים את רצונו של הסבא. הנכד קיבל את הצוואה והמסמכים הנלווים אליה המורים על רכושו של הסבא, והתברר לנכד שהסבא השאיר הון עתק, בתים ונכסים וחשבונות בנקים מלאים דולרים, הנכד התעשר בין לילה, כדי לא לגרום קנאה במשפחה הוא לא סיפר לאף אחד על כך. והחליט לקיים את צוואת סבו במסירות נפש, על אף שלא ידע מה המשמעות של זה. הגיע חג הסוכות הנכד הסתגר שבע ימים בצריף, בלי לדעת על מה ולמה, רק כי כך הסבא רצה, במשך השבוע הזה הוא הרהר רבות על ההסתגרות התמוהה הזו, עד שהגיע למסקנה שהסבא לא היה טיפש בוודאי יש בזה איזה עניין דתי, ע"כ החליט שלאחר השבוע הוא ילך לברר על המשמעות של הישיבה בצריף במשך שבע ימים. הוא יצא מהצריף והחל לחפש באזור איזה רב שיסביר לו את פשר הנושא, חיפש וחיפש עד שמצא איזה רב שגר במרחק רב מאוד, הוא התקשר לרב וקבע עמו פגישה, וסיפר לו את סיפור חייו ועל הצוואה של הסבא, ועל קבלתו להמשיך את מנהגו של הסבא, ושאלה האם ידוע לרב מה המשמעות של מגורים בצריף במשך שבוע? הרב הבין שהוא מדבר על מצוות סוכה, אמנם לא חייבים להיות סגורים בצריף עשרים וארבע שעות במשך שבוע ימים רצוף, אבל בוודאי כוונתו למצווה הזו, הוא החל לתחקר את הבן על הסוכה האם היא כשרה, אבל היות והוא היה רחוק מאוד מהיהדות הוא לא הבין על מה הרב מדבר, עד שהוא אמר לרב, אולי הרב יכול לבקר ולראות במו עיניו במה מדובר? הרב הסכים. הרב קם ונסע יחד עמו, במשך כמה שעות עד שהגיעו לביתו של הסבא, הוא החנה את הרכב בחניה והזמין את הרב להתלוות אליו, הם הלכו בחצר עד שהגיעו לצריף, הנכד אמר, כבוד הרב הנה הצריף שגרתי בו שבוע ימים, הרב הסתכל ולא מאמין, זה היה צריף פשוט מפלסטיק ומתכת, לא היה זכר לסכך, לא היה זכר לסוכה, הרב נעמד המום ולא מאמין יהודי רחוק כ"כ מוסר את נפשו לקיים מצוות סוכה, אבל אין מצווה ואין סוכה, הוא הרגיש מאוד רע בשביל היהודי הרחוק שרוצה בכל מאודו לקיים את רצונו של הסבא, אבל זה לא זה. הרב התיישב והחל להסביר לו על קצה המזלג את יחודו של העם היהודי, על מעמד הר סיני, ועל קבלת התורה, ועל כך שעל כולנו לקיים את רצון ה' כמו שכתוב בתורה הקדושה, והסוכה הזו היא לא בדיוק מה שה' ציווה רק בערך, עליו לשפץ אותה. הנכד החל לשאול שאלות למה זה לא טוב, ואיפה זה כתוב, אני רוצה לראות. אז הרב אמר לו אתה יודע מה אולי תצטרף לשיעורי תורה ותתחיל ללמוד את התורה הקדושה ואז תבין הכל. הוא הסכים בלב שלם, אחרי הכל הוא רצה להבין בשביל מה הוא סובל שבוע ימים לגור באיזה צריף, ומה היה כוונתו של הסבא, ומה המשמעות של כל הנושא. הוא החל לבוא לשיעורי תורה והחל להתקרב אט אט, עד שבמשך הזמן הוא חזר בתשובה שלימה נישא והקים משפחה יהודית לתפארת הכל בזכות קיום מצווה פסולה לכל הדעות אבל במסירות נפש… ללמדך כמה גדול כוחה של מצווה… אפילו פסולה למהדרין… לחולל מהפך בליבו של יהודי להתקרב לאבא שבשמים…