ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת אמור – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו" (כא, א )

אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים (רש"י). יש לומר כוונת רש"י ז"ל 'להזהיר גדולים' דהיינו צדיקים גדולים 'על הקטנים' רצה לומר על עבירות קטנים שאדם דש בעקבו". (נועם אלימלך)

 

"אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו" (כא, א )

פירש רש"י, למה כתוב גם 'אמור' וגם 'ואמרת'? להזהיר גדולים על הקטנים. דהיינו שכמו שהכהן נזהר לא להיטמא למתים בגיל בר מצווה, כך צריך להזהיר את הקטנים שלא יטמאו למתים. והדרש החינוכי הוא להזהיר את הגדולים על הקטנים, שאם האבות יהיו בסדר עם ה' ויעבדו את ה' כראוי – ממילא גם הילדים יהיו בסדר . אך לפני שאנו מזהירים את הקטנים, צריך להזהיר את עצמנו. כי אם האבא מדבר דברי חול בבית הכנסת, איך הוא יכול להוכיח את בנו באותו נושא או אף בדברים אחרים? ואם ההורים מדברים לשון הרע, איך יוכיחו את בניהם לא לדבר לשון הרע? ואם ההורים כועסים אחד על השני, איך יוכיחו את בניהם לא לכעוס ? מעשה באבא שרדף אחרי בנו ורצה להכותו במקל. בסופו של דבר תפס את ידו של הבן ונתן עליה מכה, אבל הבן היה זריז וסילק את ידו, והאבא קיבל את המכה. ראה זאת רבינו יוסף חיים זצ"ל ושאל את האבא 'מדוע אתה רוצה להכות את בנך?'. אמר לו האיש 'כיוון שאינו מברך ברכת המזון בקול רם אלא בשקט'. ליטף הרב את הבן ושאל 'למה אתה לא מברך בקול רם?'. אמר הבן לרב 'כי אבא שלי לא מברך בכלל'. ואז אמר הרב לאבא 'עכשיו אתה מבין למה אתה קיבלת את המכה ולא בנך?' . עד כאן המעשה. ידוע שהדמויות הכי חשובות בעיני הבנים הם האבא והאמא שלהם, ואיך שהם יראו אותם מתפללים – כך הם יתפללו. איך שהם מברכים – כך הם יברכו. ואיך שהם שומרים את השבת – כך הם ישמרו. והאדם יחשוב – אם מישהו יפקיד אצלו מאה אלף דולר לשבוע, הוא הרי ישמור עליהם בשבע עיניים ואפילו יישן איתם, וודאי שלא יפקיר אותם לאחרים. ואם כן, קל וחומר שהאדם קיבל מבורא עולם פיקדון הרבה הרבה יותר יקר, שזה הבנים והבנות. ויבין כמה צריך לשמור עליהם בשבע עיניים, וק"ו שלא להפקיר אותם, ובפרט שאחרי שהאדם נפטר בניו ובנותיו שנשארו בחיים הם אלה שמכניסים אותו לגן עדן או לגיהנם על פי מעשיהם. (מתימן יבוא )

 

"אמור ואמרת" (כא, א)

להזהיר גדולים על הקטנים (רש"י). כבר פירשו 'יברך יראי ה' הקטנים עם הגדולים' אם הקטנים הם מחוברים לגדולים אזי הם בכלל ברכה.

 

"לנפש לא יטמא בעמיו" (כא, א )

כשמת מדינאי צרפתי הוכרח רבי צדוק כהן, רבה של צרפת בזמן ההוא, ללכת להלווייתו. אל הרב נלוה אחד השרים החשובים בממשלת צרפת שהיה בידידות עם הרב והעריכו . בדרכם חלפו הרב ומלווהו על פני בית קברות יהודי והרב – שהיה כהן – עקף אותו והאריך מעט את הדרך. השר תמה: מפני מה הרב מאריך את הדרך ולא עובר דרך בית הקברות? השיב לו הרב שהוא כהן והתורה אסרה לכהנים ליטמא למת. כאן נפגע השר עמוקות: "לבית הקברות היהודי אסור לך להיכנס כי אתה כהן, ולבית הקברות הנוצרי מותר לך. זאת אומרת שאנחנו לא חשובים אצלכם כבני אדם?!".. . בהברקה של רגע השיב לו הרב תשובה שהניחה את דעתו : "אתם הרי מאמינים באותו האיש, והוא הודיע שלא ימות ושכל המאמינים בו חיים לנצח. לכן אין הקברים שלכם מטמאים . אולם אנו מאמינים במשה רבינו שהודיע שהגיע זמנו למות , ולבסוף מת בפועל, לכן גם אנו היהודים מתים כמותו ומטמאים במותנו"… (במחשבה תחילה)

 

"קדושים יהיו לאלוקיהם" (כא, ו )

רמז שיזהרו להיות קדושים אפילו במחשבתם – שהוא ידוע רק לאלוקיהם, ולא רק בגופם שנראה לכל אדם.

 

"אמור אליהם" (כב, ג)

רבינו האור החיים הקדוש מעלה שאלה גדולה השייכת לכל התורה כולה, בכל מקום שהפסוק אומר 'דבר אל בני ישראל', לכאורה היה מספיק לומר 'דבר אליהם' ומובן שהכוונה לומר ל'בני ישראל', כי הרי להם ניתנו המצוות. ומתרץ רבינו הקדוש, שלמרות שזה מיותר, הקדוש ברוך הוא חוזר ומזכיר את שמותם פעם אחר פעם. משל לאבא שיש לו בן שמאוד חביב עליו, ותמיד זכרונו בפיו, וכשאומר לו לאכול ולשתות אומר לו בלשון חיבה, 'אכול בני', 'שתה בני', כך גם מתנהג ה' יתברך עם ישראל שהם בניו, ותמיד הוא מזכיר את בני ישראל, מחמת חיבתם לפניו. וכך מצינו בדברי הנביא ירמיה 'הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאום ה". כלומר, שעצם הזכרת שמו של ישראל לפניו, מעורר רחמים, שאז מתעורר ביותר אהבתו של הקדוש ברוך הוא אלינו . ויש להוסיף מה שמובא בספר 'מאור החיים' בשמו של רבינו האור החיים הקדוש, ששאל בפסוק זה, מדוע נמשלנו דוקא לילד שעשועים, ואיזה מידת הרחמים מיוחדת יש בכך ? וביאר רבינו הקדוש, שהדרך הוא שילדים קטנים גם כשהם מטונפים ומלוכלכים משיירי אוכל או שאר דברים מאוסים, ההורים מחבקים ומנשקים אותם למרות שהילד מלוכלך ומטונף, ואילו לילד גדול כשהוא מלוכלך לא עושים זאת, על כן קרא לנו השם יתברך 'ילד שעשועים' כילד קטן החביב לאביו ולאמו, לאמר לנו, אף על פי שמלוכלכים אתם בעוונות ופשעים, בכל זאת חביבותכם עדיין לפני.

 

"ומיד בן נכר לא תקריבו מום בו לא ירצו לכם" (כב, כה)

פעם אחת נכנס הגבאי למהרי"ד מבעלזא זצ"ל ואמר שמחכים בחוץ ב' אנשים, יהודי ואינו יהודי, ושאל את מי להכניס קודם, והשיב הרבי שיכניס קודם את הגוי, וטעמו, כי כלפי הגוי שבא תחילה, כל יהודי שיבוא אחריו בוודאי טוב הוא יותר ממנו, וקל וחומר שצריך וראוי להיוושע, כי כל יהודי בכל מצב רוחני שיהיה הוא תמיד יותר טוב מגוי .

 

"ונקדשתי בתוך בני ישראל" (כב, לב )

רבי שמואל מסלונים נהג לנסוע אל רבי דוד-משה מטשורטקוב. פעם אחת הגיעה לרבי דוד-משה פנייה מאחת הקהילות : ראש הקהל מתנשא על הציבור ומשום כך נגרמת מחלוקת בעיר. ביקש הרבי מרבי שמואל לנסוע לשם ולהסדיר את העניין . רבי שמואל שוחח עם ראש הקהילה והפציר בו לעזוב את תפקידו כדי שישרה שלום בעיר. השיב האיש: "אני מרגיש שאם אוותר על התפקיד – אמות". אמר לו רבי שמואל: "והלא פעמיים בכל יום אתה קורא 'קריאת שמע' ומקבל עליך מסירות נפש למען הקב"ה. מסור אפוא את נפשך למען השלום!" שמע האיש לעצתו, עזב את תפקידו והשלום חזר לעיר, ומובן שהאיש לא מת מזה.. .

 

"שבת הוא לה'" (כג, ג )

בעניין זה סיפר הגאון הגדול רבי יחזקאל אברהמסקי זי׳׳ע מאי דהוה עם זקינו הרה׳׳ק הרידב׳׳ז זי׳׳ע (בסוף ימיו היה רבה של צפת), שבעת שכיהן כרבה של העיר סלוצק המעטירה, חלה מאד ושכב על ערש דווי, באחד הימים נרדם הרב וירא בחלומו שחברי בי׳׳ד של מעלה יושבים ודנים אותו, והנה עומדים הם לפסוק שעליו להסתלק מן העולם, בראותו כן, החל הרידב׳׳ז להתחנן על נפשו שישאירוהו בהאי עלמא כי עומד הוא באמצע כתיבת ביאורו על הירושלמי, ובאם יעלוהו לשמי רום לא יצא החיבור לאור עולם, אך מן השמים ענוהו, שיבוא אחר וישלים את החיבור, הוסיף הרידב׳׳ז לומר שהוא עומד לימין הרב ה אלמנות ויתומים לפרנסם ולספק להם את כל צרכיהם, ומי יתן להם אכלם אחר שהוא יסתלק מן העולם, ענו לו, בוא יבואו שני 'בעלי חסד' תחתיך והם יעזרו לאלמנות. עד שעמד הרידב׳׳ז ואמר הרי מ׳ליל שישי' כבר פרושה המפה על שולחני לכבוד שבת קודש, ואני וביתי מקבלים את השבת בעוד היום גדול בתוספת הראויה לשמה, כשמוע כן הדיינים בבית דין של מעלה, פסקו, שבזכות זה ישאר בעולם הזה עוד שנים רבות, ואכן זכה לסיים את חיבורו על הירושלמי ואף לעלות לארץ הקודש ולכהן כרבה של צפת. (באר הפרשה)

 

"וביום השביעי שבת שבתון" (כג, ג )

מה ענין שבת אצל המועדות ללמדך שכל המחלל את המועדות כאילו חילל את השבת וכל המקיים את המועדות כאילו קיים את השבתות (רש"י). נראה לומר שבמה שאדם נח בשבת אחר עבודה קשה של ששת ימים, אינו ניכר ששובת למען קדושת השבת, אלא שובת כדי לנוח גופו מרוב עמלו בימות השבוע, משא"כ כששובת ביו"ט שחל באמצע השבוע או ביום א' ב' ואז עדיין אינו עייף ויגע ממלאכתו, מזה ניכר ברור שהוא שובת מפני ציווי השי"ת. זהו כל המקיים את המועדות למרות שאינו עייף ויגע, זוהי ההוכחה לשמירת שבת ששובת לשם קדושת שבת וציווי הקב"ה ולא עקב עייפות. (מהרי"ץ דושינסקיא)

 

"וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלקיכם " (כג, כז )

מקשה רבינו האור החיים הקדוש, מה הקשר והשייכות יש בין הדברים, שמכיון שהוא יום המכפר עוונות ישראל אז אסור לעשות בו מלאכה??? ומיישב רבינו הקדוש על פי דברי הגמרא, שאסור לקרוא פסוקים אחרים בשעת ברכת כהנים, שהרי הקדוש ברוך הוא עסוק בברכת עמו ישראל, ולא יתכן שהאדם לא יאזין, ויקבל את הברכה. ובדרך זה מבאר רבינו הקדוש, שביום הכפורים הקדוש ברוך הוא נותן הארה וכוח בעיצומו של יום כיפור, שיכפר ויטהר את עם ישראל, ואם עוסק במלאכה הרי הוא מסיח דעתו מהכפרה בזמן הקדוש. וזה לשון קודשו: 'כי עיצומו של יום מכפר, ויש לך אדם שהזמן מכפר עליו והוא עסוק במלאכתו ? והמשכיל על דבר עיצומו של יום, לבבו יבין המכפר, כי הוא האדון המאיר היום, לסגל סגל דבר זה'.

 

"כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה" (כג, כט-ל)

יש לדקדק, מדוע בפסוק הראשון לגבי עינוי כתוב "ונכרתה מעמיה", כלומר שתיכרת מעצמה, ואילו בפסוק השני לגבי מלאכה, כתוב "והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה"? ויש לומר, כי מי שלא מתענה ביום הכפורים, עדיין אין להחליט בו שהוא אפיקורוס, כי ייתכן שהוא מומר לתיאבון, אבל מי שהוא עושה מלאכה ביום הכפורים בוודאי שהוא רשע גמור להכעיס, כי דורשים ממנו שינוח ולא יעשה מלאכה, ובכל זאת עושה מלאכה, ולכן באה התורה ואומרת "והאבדתי" בהדגש מיוחד . (קול יהודה)

 

"ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות וגו'" (כד, ה )

כתב רבינו האר"י זיע"א שבשבת קודש יש להשתדל להניח על השולחן 12 חלות (ולפי הפשט אין זו חובה אלא מנהג חסידות, ולכל הפחות שיהיה לחם משנה). ומעשה ברב גדול שדרש בשבת קודש בעניין 12 הלחמים של לחם הפנים בזמן שהיה בית המקדש קיים, והיה בקהל אדם תמים שעלה מהאנוסים בספרד. הלך לאשתו וסיפר לה את העניין, ואמר לה שהוא רוצה להביא לקב"ה את הלחם, והיא תנפה את הקמח 13 פעמים, תאפה את החלות והוא יקח את זה. אשתו, בתמימותה, כן עשתה. האיש הנ"ל לקח את החלות המשובחות, הניח אותן בתוך ארון הקודש, ביקש מהקב"ה שיקבל את מנחתו מידו – והלך. לאחר זמן בא השמש להכין את ספרי התורה, ראה את החלות ולקח אותן לביתו לשבת קודש. והאיש התמים חשב לתומו, כשראה  למחרת את הארון בלי הלחם, שהקב"ה לקח את הלחם ושמח מאוד. וכך החל לעשות במשך כמה שבועות. יום אחד הגיע עם החלות לבית הכנסת, והרב היה שם. גער בו הרב 'מה אתה חושב, שהקב"ה לוקח את הלחם? זה השמש' . האיש נצטער מאוד וחזר לביתו . ובינתיים בא שליח מטעם רבינו האר"י ז"ל ואמר לרב הנ"ל 'מיום חורבן בית המקדש לא הייתה נחת רוח לה' כמו התמימות של האיש הזה, ואתה גרמת שזה יפסק. לכן מחר, בשעה שאתה עתיד לדרוש בשבת, תשיב נשמתך ליוצרך'. וכן היה. עד כאן המעשה הנורא .

 

״ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו״ (כד, ט )

כלומר: כאשר מצביע אדם על חסרון בזולתו, נותן מום בעמיתו ופוסלו, הוא עצמו מפסיד מכך. ״כאשר עשה כן יעשה לו״ ונפסל הוא עצמו. וכמו שנרמז בדברי חז״ל (קידושין ע.) ״כל הפוסל במומו פוסל״ . ולכן אמרו (ב״ב ס:): ״קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים״ . כיוצא בזה ניתן לרמוז גם בפסוק ״והצרוע אשר בו הנגע… וטמא טמא יקרא״ (יג, מה) הטמא עצמו קורא לחברו טמא כי ״כל הפוסל במומו פוסל״ (השל״ה הק׳ בתוכחת מוסר – תזריע)

המשגיח דקמניץ, הגה״צ רבי משה אהרן שטרן זצ״ל היה מזכיר בשיחותיו את אמרתו של הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחא זצ״ל: "מדוע ניתנו לאדם שתי עיניים? כדי שבאחת יראה מעלותיו של הזולת, ובשניה יראה חסרונותיו של עצמו״! הוסיף המשגיח ואמר, כי יסוד הבעיה של האדם המביאתו למכשולים רבים בעניינים שבין אדם לחברו הוא בכך שעל ״חסרונותיו״ אינו מסתכל כלל אלא מביט רק על ״מעלותיו״ ואילו לגבי חברו המצב הפוך, הוא מסתכל רק על צד ״חסרונותיו״ ולא על צד ״מעלותיו״ . כאשר נסע פעם הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ״ל ברכבת, ישב לידו יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, וכאשר הלה הבחין ברבי ברוך בער, הרגיש אי נעימות שהוא בגילוי ראש ומיד הניח ידו לכסות את ראשו . כשראה זאת רבי ברוך בער, החל לגלגל עמו שיחה במשך שעה שלימה ואף הרעיף עליו דברים חמים, ובטרם ירד, נפרד ממנו בחביבות. תמהה הרבנית באזניו : הלא הנך מנצל תמיד את זמנך ללימוד ומה ראית לדבר עמו בזמן כה ארוך ועוד בכזו חיבה ? השיב לה רבי ברוך בער: האם לא הבחנת שכאשר ראה אותי התבייש וכיסה ראשו? דבר זה מראה שנותר בו איזשהו ניצוץ יהודי ולא פרק עול לגמרי. רציתי ללבות בו את אותו ניצוץ ברד שתבער חזרה הלהבה, לכן דיברתי עמו והשתדלתי לקרבו. (הרב הדומה למלאך )

 

"עין תחת עין שן תחת שן" (כד, יט-כ )

דברי רבותינו שפירשו (בבא קמא פד.) שהכוונה לממון מרומזת בפסוק שלפנינו, שהיה לו לכתוב "עין בעד עין". ולמה כתב "עין תחת עין"? אלא שבא לרמז שהעונש על פגיעה בעין הוא "תחת עין", האותיות הנמצאות מתחתם (אחרי) לאותיות המילה ע'י'ן', אחרי האות ע' באה פ', אחרי האות י' באה אות כ' ואחרי האות נ' באה האות ס'. שלוש אותיות אלו מצטרפות למילה "כסף" – רמז לדבר שהפוגע בעין חברו משלם את ערך העין. (קול אליהו )

 

"ולא תחללו את שם קדשי" (כד, לב )

פעם באה אשה אומללה לפני כ״ק האדמו״ר רבי יעקב דוד מאמשינוב זצ״ל ומררה בבכי: בנה הבחור מת ממחלת השחפת, ועתה מאיימת סכנת מות גם על הבן השני, שאף הוא חלה במחלה זו. פנה הרבי למלוויו ואמר: ״מה האשה הזאת רוצה ממני, מי אני שאוכל לעזור לה״, ואולם כאשר הוסיפה לעמוד ולבכות, נכמרו רחמיו עליה, קם מכסאו ואמר: ״אני מבטיח לך שבנך יבריא לגמרי״. התאושש ה האשה מהבטחת הרבי, קמה והלכה לדרכה, תוך אמונה שלימה שבנה יבריא בקרוב, ואילו הרבי פנה למלויו ואמר להם: ״וכי מה יכולתי לעשות, אילו לא הייתי מבטיח לה שבנה יבריא, הלא היתה עומדת כאן כל היום ובוכה״ . אחרי שהבטיח, עמד רבי יעקב דוד בתפלה להשי״ת, וכה אמר : ״רבונו של עולם, הרי אשה זו חושבת שאני צדיק, ואם לא תקבל ברכתי עלול חלילה להגרם חילול ה׳ ויאמרו שדברי הצדיקים לא מועילים, אף שאין אני צדיק, הרי לדעתה אני צדיק, אנא ה׳ חוסה נא שלא יצא מתחת ידי חשש של חילול ה׳״. ואכן נענה אותו צדיק, וברכתו ותפלותיו הועילו לרפא את בנה החולה . (גדולי הדורות )

 

"ולא תחללו את שם קדשי" (כד, לב )

כאשר היו מבקשים ברכה מהגאון רבי הלל זקס זצ״ל, גם משום היותו נכדו של החפץ חיים, היה רגיל להשיב למבקשים: ״אין מזה כלום מה שאני נכדו של החפץ חיים אלא רק לענין דבר אחד: היות ובני אדם רואים בכך מעלה, אם כן עלי להזהר יותר מאחרים מחילול ה' שכן אם חלילה אעשה עבירות עלול אני להענש יותר״. וכך אמנם הנחה רבי הלל אף את ילדיו והיה אומר להם תמיד שלא כדאי לדבר על יחוסם, היות ואם חבר מכיר אותם כנכדי החפץ חיים והם נכשלים חלילה בלשון הרע או אף בחטא אחר, הרי העוון חמור יותר… שיש בז ה יותר חילול ה׳ . (מתוך מאמר לזכרו)

 

"הוי דן את כל האדם לכף זכות" 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו' (אבות ב, ה).

מאמר זה ניתן לבארו בשלשה אופנים: א. בפשטות, לדון את השני לכף זכות, ואולי אף בצורה נאיבית משהו, כמו הפתגם הידוע אם יורקים עליך תחשוב שזה גשם… ב. השפת אמת מביא ביאור עמוק יותר, כי מציאות היא שאין שייך לדון את השני, כי לעולם לא נגיע באמת למקומו! ג. התולדות יעקב יוסף בספרו 'כתונת פסים' בפרשת מצורע, מבאר יסוד נפלא, הוא כותב שישנם שני היכלות, היכל זכות והיכל חובה. האדם נברא מלכתחילה בהיכל הזכות, ועל כן כל דבר שעובר על האדם, מטבעו יכול לבוחנו בעין טובה ובלשון זכות. אך אם האדם בוחר לדון את השני לכף חובה חלילה, באותו הרגע הוא עצמו גורם שידחוהו בשמים מהיכל הזכות להיכל החובה!! בעניין זה נוסיף לבאר עפ"י הבעש"ט הק' שכותב, כף הקלע ישנה בשמים (שמואל א כה, כט ברד"ק) בה דנים את האדם. ומהי כף הקלע זו? כשאדם מגיע לשמים מראים לו שני צדדים. צד אחד עם אלו כוחות ירד לעולם וכמה אפשרויות היו לו להתגבר על המעברים שלו ולהצליח בחייו. ומנגד מראים לו תמונה כמה הצליח בפועל במבחן המציאות. כשרואה אדם כמה פעמים שהה בהיכל הזכות וגרם לדחייתו להיכל חובה, הרי אין צער גדול מזה, וזהו כף הקלע… וא"כ הוי דן את 'כל' האדם לכף זכות, מתבאר גם על האדם עצמו!! דון את עצמך לכף זכות! (שיחות קודש – ספינקא)

 

"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"

אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות, יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא (ברכות נד, ב). פרק זה מלמד אותנו יסוד חשוב, שרק לאחר שהאדם עובר מעברים ודברים קשים יכול הוא להגיע להכרה של הודיה להשי"ת, אך ללא המעברים, טבע גוף האדם הוא ששוכח את בוראו… (שיחות קודש – ספינקא)