ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת בא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"וידעתם כי אני ה’" (י, ב)

הידיעה כי אני ד' פוטרת את כל המצבים ובכל הזמנים. ’המגיד מדובנא’ נשא משלו לשלושה רעים שעמדו ושוחחו ביניהם, תוך כדי שיחתם השקיף אחד מהם בקוקע״ר (משקפת) שהיתה בידו, וראה שבמרחק מרחקים יש התקהלות גדולה של אנשים, וסיפר זאת לחבריו. ברשות אחד מהם היה כלי רכב, עלו כולם על רכבו ומיהרו לנסוע אל מקום קיבוץ האנשים. בהגיעם לאותו מקום ראו שהקהל עומדים בחצרו של המלך, שם שוכבת בתו היחידה על ערש דוי, כשעדת הרופאים העומדים בסמוך למיטתה אומרים שלא נותרו לה כי אם דקות ספורות לחיות. מיד התקרב השלישי שבחברים שהיה רופא מומחה נתן לה כמה מסמי המרפא שלו וראה זה פלא, הבת התעוררה וחייה ניצלו, בשובה לבריאותה האיתנה. פנה המלך אל השלושה והודה להם עמוקות על כך שבזכותם נרפאה בתו, והוסיף ואמר שהרי הוא נותן את בתו לאשה למי שהציל את חייה. פרצה תגרה ביניהם כשכל אחד טען שלו יאתה תהילה להיות ’חתנא דבי מלכא’, הראשון עמד ונימק, שלולא הקוקער שלו לא היו רואים כלל את ההתקהלות, וכלל לא היינו מגיעים הנה. לעומתו טען השני ואמר, הרי אני הבאתי ברכבי את כולנו אל המקום הזה. עמד השלישי ונענה כי הוא זה אשר ריפא אותה בפועל. בראות המלך שכל אחד טוען שהכתר שלו, שלח להחיש את בתו וביקש ממנה שתחליט למי רוצה להינשא. השיבה הבת שאכן כולם שווים לטובה, ולכולם חלק ונחלה בהצלת חייה, אמנם, בכל זאת ברצוני להינשא לרופא, וכל זאת למה, כי אף שאלו השניים האחרים נטלו חלק ברפואתי, מכל מקום אם חלילה שוב אחלה לא יהא בידם לרפאותי, משא”כ אם הרופא יהיה עמדי הרי יהא בידו שוב לרפאותיני. על פי זה אמר ’המגיד מדובנא’, כי הנה אמרו חז”ל (קידושין ל:) ’שלושה שותפין הן באדם, הקב״ה, אביו ואמו’, והנה אף שאת כל חייו חייב האדם לאביו ואמו שהם הביאוהו לעולם, אך אדם אשר יש לו ידיעה בינה והשכל הרי הוא בוחר בהקב״ה להיות קרוב אליו בכל מקום, כי הרי הקב”ה הוא 'כל יכול’, והוא אשר בידו תמיד להושיעו מכל צרה וצוקה.

 

"ולמען תספר באזני בנך ובן בנך" (י, ב)

הסיפור אירע לפני למעלה מ- 70 שנה. השלג נערם לגובה שמונים ס”מ! סופת שלגים השתוללה בצפון אמריקה, הטמפרטורה בחוץ עמדה על מינוס 20 מעלות! הרחובות היו ריקים מאדם. גם בישיבת ”תורה ודעת” נשארו תלמידי הישיבה בחדרם בלי יכולת לצאת מהפנימייה אל עבר בית המדרש השוכן במרחק מה מהמקום. כעבור יומיים של מצור החלו שלושה בחורים מבני הישיבה לדאוג: מחר השיעור הכללי של ראש הישיבה, רבי שלמה היימן, מעניין מה יעשה ראש הישיבה? ידועה הייתה מסירות נפשו להרבצת תורה, ובוודאי גם מחר יגיע לישיבה במסירות נפש, בשלג ובקור, אך הוא לא ימצא שם איש. החליטו השלושה: גם אנו נמסור נפש ונגיע לשיעור. בקשיים גדולים הם צלחו את דרכם בשלג ללא פגע, והגיעו לבית מדרש ריק מאדם, כפי ששיערו. המתינו השלושה, והנה בדיוק בזמן הקבוע הם שומעים את קול פסיעותיו של ראש הישיבה, מגיע כשכולו לבן, נוטף פתיתי שלג, אך פניו מאירות. הביט ראש הישיבה בחיוך בשלושת הגיבורים, פסע אל עבר מדרגות ארון הקודש, ופתח את השיעור כרגיל. הוא מסר את שיעורו כאילו הוא עומד בפני מאות תלמידים. פניו האירו כלפידים, ורידי מצחו האדימו ממאמץ מחשבתי, מידי פעם דפק בחוזקה על הסטנדר, כל כולו אש להבה. בסיום השיעור נגשו שלשת הבחורים אל ראש הישיבה ושאלוהו: ”מדוע התאמץ הרב כל כך, הלא רק שלושה בחורים אנו. יכולנו להקשיב גם אם היה לוחש…?!” הרצין ראש הישיבה והשיב: ”אתם חושבים שאני מוסר את השיעור לכם בלבד? אני מוסר בידכם את לפיד התורה! לכם, לילדיכם, לנכדיכם ולכל צאצאי צאצאיכם, לתלמידיכם ולתלמידי תלמידיכם. אם לא אצעק, איך הם ישמעו”. נאמר בתורה:

 

”למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'” (שמות י', ב').

מדוע התורה לא מסתפקת בכך שרק האב יספר את כל אשר קרה במצרים, והחיוב מוטל גם על הסב? התשובה היא שהעברת לפיד האמונה מאב לבנו תלויה בכך שהאב רואה בבנו את בבואתם של נכדו ושל נינו. אם יעבור המסר היהודי באופן הנכון, בעוצמה, בחום ובאהבה, תהיה ההצלחה לא רק עם הבן, אלא גם עם הדורות הבאים.

 

"עד מתי מאנת לענות מפני…" (י, ג)

ישנן עבירות חמורות שעל העובר עליהן נאמר: "אין מספיקין בידו לעשות תשובה", זאת אומרת סוגרים לפניו כל דרכי התשובה. בכל זאת אם הוא מתבונן במצבו העלוב והמיואש, רואה כי תהום פעורה לפניו ואין לו מנוס ומפלט, כל האפשרויות להצלת נפשו נמנעו ממנו, ולבו נשבר בקרבו ונעשה שפל בעיניו, השם יתברך מרחם עליו ופותח שער מיוחד לתפילותיו ותחנוניו, כמו שאמרו חז"ל "חותר חתירה מתחת כיסא הכבוד לקבלו בתשובה". שפלותו והכנעתו סוללות לו את הדרך לתשובה במחתרת, לפי שהדרך הרגילה חסומה לפניו. אבל אם "מאנת לענות מפני", אם גם שברון הלב וכניעה על שאין מספיקין בידך לעשות תשובה אין לך, אז אפסה כל תקוה ונשאר ה"אין מספיקין". (ישמח ישראל)

 

"כי חג ה’ לנו" (י, ט)

פרעה לא הבין אם הולכים לזבוח ולעבוד את ה' שילכו רק הגברים שיכולים לעבוד ”לכו נא הגברים ועבדו את ה'” למה צריכים כולם ללכת? זהו שענה לו משה כי חג ה’ לנו. אם המטרה הייתה בשביל לעבוד את ה’ כי זה חג בשבילו – אתה צודק רק הגברים צריכים ללכת. אבל מכיוון שה’ אמר שחג לנו ממילא כולם חייבים לבוא.. (ספר דברי ירמיהו)

 

"ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו…" (י, ט)

פרעה אמר למשה רבינו ע"ה שאין הדרך של קטנים לזבוח זבח ולכן הם צריכים להשאר במצרים, ועל זה השיב משה בנעורינו ובזקנינו נלך וכו'. ולכאורה קשה מה תשובה יש בדברי משה הרי זה מה שטען פרעה ? וזה קשה גם כן על בקשת פרעה "צאנכם ובקרכם יוצג" (ישאר במקומו) ועל זה אמר משה "גם מקנינו ילך עמנו" וזה קשה כי פרעה בקש שלא ילכו הצאן ומה השיב משה שהם כן ילכו, אבל ההסבר הוא שמשה רבינו הסכים עם פרעה שבאמת הקטנים וכן הצאן לא צריכים ללכת עם כל כלל ישראל, אבל זה אמר משה דאף שהוא מוכן להשאיר אותם אבל הם לא מסכימים כיון שרצונם הגדול של כל כלל ישראל להתקרב להקב"ה משפיע אף על הילדים הקטנים וכן אף על כל הצאן וזהו הכל בגלל הרצון של הגדולים זהו אף משפיע על כל הקטנים, וזהו מה שאמר משה לפרעה שכולם ילכו. (חתם סופר)

 

"בנערינו ובזקננו נלך" (י, ט)

מסופר שבעיירה קטנה ברוסיה, התנהל בבית הכנסת המקומי ”חיידר” לילדים. בין הילדים היה ילד שהרבה להפריע. מדי יום ביומו היה ממציא תעלול חדש אשר הוציא את הכיתה משלוותה. באחד הימים השכים הילד מוקדם בבוקר, לקח תיש צעיר והביא אותו לבית הכנסת. הילד השובב החביא את התיש בתוך ארון הקודש, מאחורי הדלתות הסגורות. כאשר הגיעו 'המלמד' ותלמידיו למקום, קולות הילדים הפחידו את התיש הכלוא, ועד מהרה נשמעו געיות נואשות מתוך ארון הקודש. הילדים נבהלו והחלו לבכות, בצעדים מהוססים פסע 'המלמד' לעבר ארון הקודש ופתח את דלתות הארון… תיש צעיר התפרץ מתוכו וכמעט התנגש בו והפילו ארצה! מסביב השתררה מהומה רבתי, כשהילדים מאבדים את עשתונותיהם, מתרוצצים אנה ואנה ונסים על נפשם. לא נדרש זמן רב כדי לברר מי אשם. 'המלמד' הכועס אחז בילד ולקח אותו עמו אל הרב המקומי. הרב נזף בילד והוכיחו על הפרעותיו החוזרות ונשנות, ובמיוחד על מעשהו האחרון שהגדיש את הסאה. הוחלט לסלק את הילד מן ה”חיידר” אחת ולתמיד. הילד השובב פנה אל הרב ברצינות שאינה אופיינית לגילו הצעיר: ”רבי, אם אתה מסלק אותי, אתה מסלק גם את בני, את נכדי ואת ניני עד סוף הדורות”. הדברים הדהימו את הרב. מילים כאלו מפי אותו ילד, הייתה בהם ראייה מעמיקה הרבה מעבר לגילו. חשב הרב מעט, והחליט שיש להעניק לו הזדמנות נוספת ולקבלו חזרה ללימודים. אתה יכול להתעלם, להתכסות היטב בשמיכה הסמיכה, להטביע את אוזניך בתוך הכרית ולא לשמוע יותר את הזעקות קורעות הלב. אתה עלול חלילה גם לקום אל בנך ולהוכיח לו בצורה פיזית מי כאן מחליט מתי הוא זמן שינה ומתי זמן יבבה. גש אליו והבהר לו בצורה של "חכמת כף היד" על "חכמת הפרצוף" שכעת י-ש-נ-י-ם ששששש…. ואין אף אחד שיטריד את מנוחתך ויציק לך. הילד היהודי הוא הפוטנציאל היחיד להעברת המסורת וערכי התורה לדור ההמשך. הגישה אל אוזנו, אל ליבו ואל נשמתו של הילד צריכה להיות בפרספקטיבה של דורות!! לא רק הילד עומד כאן, כי אם כל הדורות הבאים אחריו. מסר זה חשוב הוא גם לילד עצמו! כאשר הוא מגיע אל גיל הבחרות, גיל הבחירה בהמשך דרכו, על ההורים להבהיר לו: עליך להפנים את העובדה כי בהחלטותיך הנוגעות לעיצוב חייך הרוחניים, אתה חורץ גם את גורל ילדיך ונכדיך לדורי דורות. במשך שלושת אלפים ושלוש מאות שנה, עובר לפיד האש של מסורת התורה מאב לבן עד אליך. הוא מגיע במסירות נפש בל תתואר. אבותיך הקריבו את חייהם כדי שהלפיד יעבור הלאה. אנא ממך, בפרשת הדרכים שהנך ניצב, ראה את דור העתיד מול עיניך, היה גם אתה חלק מהעברת לפיד האש הנצחי, ללא כל סטייה או שיבוש.

 

"כאשר אשלח אתכם ואת טפכם" (י, י)

כאשר אשלח אתכם ואת טפכם?! בלשון שאלה ותמיהה – אם אשלח אתכם ואת טפכם גם יחד, הלא הטף יטריד ויבלבל אתכם מעבודת הבורא! ועל זה השיב משה כי חג ה׳"לנו" – עבודת שמחה, והיא נעשית בהקהל, עם כל בני המשפחה! אם כך, אמר פרעה, ״ראו כי רעה נגד פניכם״, דעתכם ודאי לברוח מעבדותכם, כי אם לא – שמחה כזו, שנעשית רק על ידי בני חורין, מה זו עושה?! (ומתוק האור)

 

"וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" (יא, ב)

בהגיע מועד הגאולה, אמר הקב"ה למשה רבינו: "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב". אמרו חכמינו ז"ל (ברכות ז.) אין "נא" אלא לשון בקשה, שלא יאמר אותו צדיק (אברהם אבינו): "ועבדום וענו אותם" (בראשית טו-יג) קיים בהם, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (שם) לא קיים בהם. וכבר התעוררו המפרשים להקשות: וכי לולא תרעומתו של אברהם אבינו, לא היה הקב"ה מקיים, חלילה, את דברו, אלא, משל למה הדבר דומה? לשני מלכים שנלחמו זה בזה. דם רב נשפך, מערכות רבות נטשו, והמלחמה לא באה לידי הכרעה. החליטו המלכים לבחור איש חיל מכל מחנה. השנים יאבקו, והמנצח יכתיר את מלכו בניצחון וינחילו עטרת תהילה. בחרו בשדה ההאבקות, וכרו בפאת השדה בור עמוק. מי שיגבר על רעהו וישליכו הבורה לו הניצחון. ישבו המלכים על בימות שניצבו בצד השדה, והשקיפו על ההאבקות. נאבקו השניים בכל כוח, עד שהאחד גבר, נשא את יריבו וקרב עמו אל הבור. ברגע האחרון נחלץ הלה, התעשת, הניף ידיו והפיל את יריבו הבורה, מהעבר האחד נשמעו תשואות, מן העבר השני אנקות צער. קרב המנצח אל מלכו לקבל את ברכתו על הניצחון שהנחיל לו, אבל המלך היה חיוור כסיד. בקושי העלה חיוך על פניו. "אני מודה לך על נצחונך", אמר, "אבל לא אמחל לך על רגעי החרדה הנוראים. לא אסלח לך על שאפשרת ליריבך לגבור עליך ולשאתך עד לשפת הבור באותם רגעים איומים, חששנו כי נכשלנו ואבדנו, כי הפסדנו והובסנו". הנמשל: הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו ע"ה, "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". זה יעד להם הקב"ה בביזת הים. לפיכך, לא היה צורך לצוות על העם לשאול כלי כסף וכלי זהב, כי הם עתידים לנחול את ביזת הים בלא כל טורח. אבל אברהם אבינו לא בא בסוד התוכנית, ועלול הוא להצטער בראותו את בניו יוצאים ממצרים בלא הרכוש הגדול. לפיכך, ציווה הקב"ה על ביזת מצרים, כדי להפיס ולהניח את דעתו. תשובה נוספת על אותה שאלה, ועמה משל, בעל חנות הוצרך לנער שליח לשאת משלוחים לבתי הלקוחות. הימים ימי חופשה מלימודים, והוא הציע לבנו של מכר לעבוד בשירותו תמורת שכר נאה. שמח הנער הצעיר להצעה, עבד בנכונות רבה, ובסוף השבוע הושיט לו בעל החנות את שכרו בשטר בחתימת ידו, צ'ק עובר לסוחר. סירב הנער לקבלו. נפגע המעביד וקבל בפני מכרו, אבי הנער: "הנשמע כזאת, לסרב לקבל שטר עובר לסוחר", אמר לו האב: "אל באפך. אנו המבוגרים, סוחרים בשטרות, אבל הנערים אינם מכירים אלא במטבעות. עליך להבין לרוחו של הנער הרגיל במטבעות קטנות, ולשלם בהן את שכרו". והנמשל: כי באמת "הרכוש הגדול", שהובטח ליוצאים ממצרים, היה רוחני הזדככות שתביאם למרגלות הר סיני ולקבלת התורה, שאין רכוש גדול ממנה. אבל אברהם אבינו, האב הרחמן, עמד וטען: "ועבדום וענו אותם קיים בהם", והעבודה והעינוי שחקו את מושגיהם הרוחניים ודרדרו אותם למ"ט שערי טומאה, ומעתה אינם מסוגלים להבין, שהרכוש הגדול יקוים בהם ברוחניות גרידא. ובעיניהם ידמה כי "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם", במושגיהם. על כן, ניתן להם גם רכוש גשמי רב ועצום. (אמת ליעקב)

 

"דבר נא באזני העם וישאלו וגו" (יא, ב)

"אין נא אלא לשון בקשה אמר ליה הקב"ה למשה בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם". רש"י. וכבר צווחו קמאי וכי בלאו הכי אין הקב"ה צריך לקיים את דבריו, ורק משום שלא יאמר אברהם עליו לקיים את דבריו? עוד יש לדקדק, מאי האי דקאמר "שלא יאמר אותו צדיק וכו'" הלא בלאו ביזת מצרים היה להם רכוש גדול בביזת הים. אלא י"ל דבאמת קאי הבטחת הקב"ה של רכוש גדול על ביזת הים, אלא שאין ראוי לקרותו רכוש 'גדול', רק אם הוא גדול בהשוואה לגבי דבר אחר. זהו שאמר הכתוב "שלא יאמר אותו צדיק" שהגם שהיה להם ביזת הים מ"מ לא קיים בהם רכוש 'גדול' כי איך נדע כי גדול הוא, ולכן ציוה ה' שיזהירם על ביזת מצרים כי לעומת ביזה זו אכן יחשב ביזת הים לרכוש גדול… (בנין אריאל, בית מועד)

 

"ויאמר משה כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים" (יא, ד)

״ולא אמר בחצות שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא, אבל הקב״ה יודע עתיו ורגעיו לכך אמר בחצות״ (רש"י). עוד יש להקדים דברי המדרש (מכילתא פ״ז) על הפסוק ״ועברתי מארץ מצרים״, ״כמלך העובר ממקום למקום״. ויש לפרש דלפי שחצות הלילה הוא הרגע האמצעי שבין השקיעה לזריחה, ובמקום שנוטה יותר למזרח העולם שם השקיעה והזריחה מוקדמים יותר ממה שהמה במערב, ולפי זה נראה דמכת בכורות הי׳ בכל מקום ברגע ועת מיוחד, ובכל בכור כשלעצמו ברגע המכוון שהוא החצות לפי האופק דשם, והתחילה במזרח של מצרים תחילה ואחר כך הלכה ממקום למקום היכן ששם הוא חצות עכשיו. ועל כן אמר המדרש, שהוקשה לו למה הוצרך הקב״ה לעבור בכל ארץ מצרים לפי שהוא ״כמלך העובר ממקום למקום״, כן היה הוא מוכרח לעבור ממקום למקום בכל מקום ששם מגיע חצות עכשיו, ולפי זה יש לומר שמשה ופרעה בהתראתם לא היו עומדים במזרח של מצרים רק באמצעו, על כן אמר משה ״כחצות״, דהיינו כאשר יהי׳ כאן מעט קודם לחצות… ועל כן בסיפור המעשה קאמר ״ויהי בחצי הלילה וה׳ הכה כל בכור" כל בכור במקומו ובזמנו המיוחד למקומו… (בשם הגאון ר' ארי׳ ליב ליפקין זצ״ל)

 

"לא יחרץ כלב לשונו" (יא, ז)

אאמו״ר הגאון רבי שמואל זצ״ל, שח לי בהזדמנות שמרן רבינו הגרי״ש אלישיב זצוק״ל התבטא באוזניו שאותו לא מעסיק מה הבריות אומרות עליו – גם לא מה שצועקים. אבל – הוסיף מרן רבינו זצוק״ל – אני יודע שיש אנשים שזה כן מפריע להם. מנין לי זאת? יש ראייה מן התורה! הפסוק אומר ״ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו״ ואני שואל: שישים ריבוא יוצאים ממצרים עם כאלו גילויים של אותות ומופתים – אז מה איכפת לך שאיזה כלב נובח?! משמע מכאן שיש כאלו שזה בכל זאת מפריע להם! (הגאון רבי יהודה וייסנשטרן שליט״א)

 

"ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן… דברו אל כל עדת ישראל" (יב, א)

רש”י מקשה: והרי נאמר למשה ואתה תדבר אם כן, אהרן לא דיבר? אלא, משיב רש”י: שמשה ואהרן חלקו כבוד זה לזה, והדיבור יצא מבין שניהם כאילו שניהם מדברים. מובא סיפור בספר ”וקראת לשבת עונג”. פעם אחת נסעו ר' עקיבא איגר ור' יעקב מליסא לוורשא, לאסיפת רבנים גדולה שנערכה בעיר. כל הדרך ישבו ודברו דברי תורה. יהודי וורשא הגיעו בהמוניהם לשערי העיר כדי לקבל את פני שני גדולי הדור, והובילום במרכבה מפוארת רתומה לסוסים בכבוד מלכים. ברצונם היה לכבדם, ולכן התירו תלמידי חכמים את הסוסים ומשכו בעצמם את העגלה במקום הסוסים. כשראה ר' עקיבא את כל הכבוד הזה, חשב כי הוא לר' יעקב ולכן ירד מן המרכבה ומשך גם הוא את העגלה. וכשראה ר' יעקב את הכבוד הזה חשב גם הוא כי הוא לכבודו של ר' עקיבא ולכן גם הוא ירד מהמרכבה ומשך אותה בגופו. וכך נשארה העגלה ריקה כשתלמידי חכמים ובתוכם ר' עקיבא איגר ור' יעקב מליסא מושכים אותה. כך חלקו גדולי ישראל כבוד זה לזה.

 

"ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים" (יב, ו)

שעת בין הערביים נתפסת בעינינו כשעת דמדומי חמה, לפנות ערב, בטרם שקיעה. אבל אין זה כך. קרבן תמיד של בין הערביים, מוקרב בשש שעות ומחצה, כלומר מיד לאחר חצות היום, ותיכף לאחריו מקריבים את קרבן הפסח, שזמנו בין הערביים. הגאון רבי משה שמעון זצ"ל, רבה של פיטסבורג, ראה בכך אות ולקח מאלף. הוא אמר: נכון הוא, שבשעת הצהריים, מיד לאחר חצות היום, עדיין קופחת השמש במלוא עוזה, והחום לוהט. אבל כבר נעשה הצעד הראשון לקראת השקיעה. הכל יודעים שהערב מתקרב, ובסופה של הדרך תשרור חשכה נוראה. משל למה הדבר דומה, לאנייה השטה בלב ים. עת הקברניט יודע, שאם ייסע בכיוון מסוים, לפי המצפן ויקפיד לשייט במעלה פלונית, יגיע לנמל, מחוז חפצו. הוא אחז בהגה ביד אמונה, אבל לא הקפיד לדייק ככלות הכל, מעלה אחת פחות או אחת יותר, מהי? הוא סטה בשבריר מעלה, אבל הקפיד לשייט בקו ישר. בתחילה הייתה הסטייה קלה ובלתי מורגשת. באמת שלא הייתה משמעותית. אך כעבור כמה מילין, הפריד מרחק ניכר בינו לבין המסלול הנכון. ככל שהרחיק, הלך המרחק וגדל. בסופו של דבר, לא זו בלבד שהחטיא את נמל האי שאליו בקש להגיע, אלא שהחטיא את האי כולו, והמשיך לשייט במרחבי הים, תועה ואובד דרך, עד שכלתה הצידה ואזלו המים, וכל יבשה לא נראתה באופק. כל דרך תועה, מתחילה בסטיה קלה. הצעד הראשון אינו מורגש. הוא צמוד כמעט לדרך הישרה. אבל המרחק הולך וגדל עד הניתוק המוחלט, ואבדן הדרך. לפיכך אמר המדרש: "ויהי ערב אלו מעשיהם של רשעים". אנו רואים אותם ברשעותם, בשיא החשכה והאופל של מעשיהם. אבל עלינו לדעת, שדרכם התחילה בסטיה הראשונה לעבר האופק, בצהרי היום, כאשר נטו אל "בין הערביים". אשרי מי שמפקח על צעדיו, ושב מבעוד מועד אל המסלול הנכון, אל הדרך הסלולה. (חקר דעת)

 

אתה יכול גם לנהוג באחריות, לקום כמו אבא מסור, להרים את בנך היקר ולשאול אותו בניגון של חמלה ואמפתיה למה הוא בוכה. להרהר בעצמך מה בעצם יקירי רוצה ממני, איזו תגובה תרגיע אותו, ולמה הוא מצפה, בוודאי יש סיבה לבכי, סיבה לכך שילדי הזעיק אותי. אתה תרגיע אותו, תדבר בשפתו, תגיב לבקשתו בהתאם, ותייחס לו חשיבות מירבית. כיצד אנו נוהגים כשבורא עולם מאותת לנו וקורא לנו? (נקודות של אור – ספינקא)

 

"ואני קרבת אלוקים לי טוב" חושך שקט של שלוש וחצי לפנות בוקר, זעקה מפלחת את השקט. לוקח לך מעט זמן כדי להתפכח מהחלום המתוק ולהבין שהזועק הוא אינו אחר מאשר ילדך שאתה כה אוהב… ילדך שהינך כה מחבב, דואג לו תדיר, דווקא עכשיו בשקט ובשלוה, ברגעים המתוקים 'מציק' לך, מטריד את מנוחתך, מפר את שלוותך. אתה מנסה להתעלם, חושב אולי בכל זאת זהו המשך של החלום, אך היבבות רק מתחזקות, ומתחזקות, ומתגברות. אין לך ברירה, אתה מוכרח לפעול… כעת, עומדות בפניך שלוש אפשרויות:…