ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©
ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת בא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"והעתירו לה' אלוקיכם" (י, יז)
מדייק הרמב"ן, למרות שפרעה אמר "והעתירו" בלשון רבים, ואכן מדרך הענווה היא שמשה רבינו ייחס את מעשה עצמו בלשון רבים, ומשה העניו מכל אדם היה יכול להכליל עצמו בלשון רבים ולומר "והעתרנו אל ה'", אעפי"כ הקפיד משה שלא לסטות במשהו מדקדוק האמת, ואמר בלשון יחיד "למתי אעתיר לך", "והעתרתי אל ה'", "אפרוש כפי אל ה'", כפי שכך היה באמת. בקיץ תרמ"ג הופיע החלק הראשון מסדרת המשנה ברורה של החפץ חיים. החפץ חיים סובב בעצמו להפיץ את ספרו, והיה גם נושא דרשה בכל מקום אליו הגיע. פעם כששהה בעיר אחת, הבחין במודעה שעל דלת בית המדרש המקומי, בה מודיעים כי מחבר הספרים "חפץ חיים" ו"משנה ברורה" על שו"ע אורח חיים, ישא דרשתו. הוציא החפץ חיים בו במקום עפרון מכיסו, והוסיף למודעה את המשפט: "לעת עתה הופיע רק חלק אחד של ה"משנה ברורה" עד סימן קכ"ח. החלקים הבאים יופיעו אי"ה לאחר זמן". בכך ביקש למנוע טעות, פן יהיו סבורים שכאילו כבר חיבר חיבור על שולחן ערוך בשלימות, וקרנו תרום בשל כך, וכדברי הירושלמי (מכות פ"ב ה"ו) מי שבקי במסכת אחת והולך למקום שמכבדים אותו בשל שתים, צריך לומר להם האמת. (עפ"י חפץ חיים – חייו ופעלו) פעם שאל הגאון רבי דוד מלינובסקי זצ"ל את החזון איש קושיה על חידושי רבינו חיים מבריסק זצ"ל. אמר לו החזו"א שיעיין בספר "חידושי רבי חיים" שבביתו וימצא שכבר כתב הערה זו בגליון הספר. חיפש רבי דוד את הספר ולא מצאו. אמר לחזו"א: הספר איננו. תיקן אותו החזו"א: אל תאמר "הספר איננו" אלא תאמר "לא מצאתיו". מספר עד נאמן: פעם אמר לי החזו"א שאלך לגדול פלוני לומר בשמו משפט שכלל כעשר תיבות. אחר כך אמר לי: תחזור על זה, חזרתי על המשפט. אמר לי החזו"א בקפידא: אני לא אמרתי את זה! חזר החזו"א פעם שניה על המשפט וביקש שוב שאחזור עליו. חזרתי על המשפט וגם עתה העיר החזו"א: לא אמרתי את זה! ושוב חזר על המשפט פעם שלישית, וכשחזרתי עליו נחה דעתו ואמר "זה בסדר"! (מעשה איש)
"ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים… ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים" (י, כב-כג)
"ולמה הביא עליהם חושך? שהיו בישראל שבאותו הדור רשעים, ומתו בשלושת ימי אפילה כדי שלא יראו המצרים במפלתם. (רש"י) ביקש הקדוש ברוך הוא למנוע מהמצרים מלראות במיתתם של אותם רשעים, ועל כן החשיך למצרים, ובאותו זמן הרג את רשעי ישראל. וצריך להבין מדוע דוקא כאן במכת חשך, שואל רש"י "ולמה הביא" ולא שואל זאת בשאר המכות? ונראה שבשאר המכות, אילו היה פרעה רוצה, היה יכול לשוב בתשובה, גם בזמן המכה ע צמה, ואילו כאן, במכת חשך לא קמו פרעה והמצרים איש מתחתיו, ומכיון שכך, לא יכל פרעה לשלוח לקרוא למשה, וגם הוא עצמו לא יכל לקום ולבא אליו, ועל כן לא התאפשר לו לשוב בתשובה במשך שלושת ימי המכה, ועל כך מקשה רש"י: למה הביא עליו ה' יתברך מכה כזאת, המונעת ממנו את דרכי התשובה? והתרוץ הוא כדי שלא יראו המצרים במפלתם של רשעי ישראל. (כלי יקר)
"לא ראו איש את אחיו" (י, כג)
הגאון הקדוש רבי מרדכי בנעט זצוק"ל. היה לו בביתו חדר ששימש כבית מדרש. שם למד עם התלמידים וענה תשובות. בכל יום שישי, לפני שבת, היתה הרבנית מכינה בחדר של בית המדרש נרות גדולים שיאירו שם בחדר כל הלילה. הנרות עליהם בירכה דלקו בחדר בו אכלו, ובבית המדרש היו נרות נוספים, אותם הדליק השמש. פעם בליל שבת ישב רבי ברוך עם משפחתו לסעודת שבת. כשנגמרה הסעודה נכנס לחדר ללמוד. כעבור מספר שניות יצא משם וקרא: "שכחנו להדליק נרות בבית המדרש ! צרה שכזו! חושך" ! "כיצד יתכן הדבר", תמהה הרבנית, "והלא אני במיוחד נכנסתי לפני שבת לחדר וראיתי שיש בו נרות מוכנים להדלקה והכל בסדר. איך יכול להיות שחשוך" ? היא נכנסת פנימה ורואה שהחדר מואר. בכל ארבעת הצדדים יש נר! נבהלה הרבנית: "מה קורה פה? למה הרב אומר שאין אור? הלא החדר מואר כולו" ! "היכן יש אור?" שאל הרב, והרבנית משיבה לעומתו: "בא תראה". הוא נכנס שוב לחדר ושואל: "היכן האור? הרי חושך מצרים כאן, לא רואים כלום " !… פחד גדול אחז ברבנית: שמא בעלה התעוור. אבל הרי הוא ישב בשולחן והכל היה בסדר… נכנסה להיסטריה. ראה הרב שהיא כל כך מבוהלת, פנה אליה והרגיע, תכף נברר את הענין. שאל הרב את השמש: "מתי הדלקת את הנרות, בזמן או אחרי הזמן" ? השמש הודה על האמת: "באמת איחרתי, אבל היה זה זמן שמותר עדיין להדליק. בטוח שעוד היה יום " . אמר לו הרב בנעט: "דע לך שכשהדלקת את הנרות היה זה מאוחר מידי, וצריך הנך כפרה על חילול השבת. זו הסיבה שאיני רואה את האור, כי כל דבר שנעשה שלא על פי דין – אינני רואה " ! ללמדנו כי אפשר שלאחד יהיה אור ולשני חושך. הכל תלוי במדרגתו! (יחי ראובן)
"לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו" (י, כג)
פירש רבי שמואל משינובה בספרו "רמתים צופים" בשם החידושי הרי"מ על מדת אהבת חברים שמביאה לידי תיקון המדות, כי אם האדם אינו רואה את אחיו, ואין האחדות שוררת ביניהם, אזי " ולא קמו איש מתחתיו" – האדם לא מצליח לשנות את טבעיו ומדותיו שהוא משעבד אליהן. אולם כאשר יש אהבה בין החברים, מתקן כל אחד את עצמו ואת מידותיו, ואז מתקים בו ולכל־בני ישראל היה אור במושבותם".
"ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד באנו שמה (י, כו)
מבאר בעל החידושי הרי"ם זצ"ל: אדם מסתובב בעולם הזה מרוצה מעצמו, אני מסודר ב"ה, תורה למדתי ואף לימדתי אחרים, גמילות חסדים קיימתי בגופי ובממוני… נכון שיש דברים פה ושם שעשיתי לא לשם שמים, אך אם ימנו את זכויותי ומעשי הטובים יגלו כי מדובר באדם צדיק ובוודאי בשמים מחשיבים אותי לאחד מן האנשים שגן העדן שלהם מובטח להם, אך עלינו לדעת כי לא מחשבותי מחשבותיכם. האדם יכול לחשוב את עצמו כאילו הוא אחד מל"ו צדיקים הנמצאים בעולם הזה אך בפועל הוא אחד הפחותים, גם אם באמתחתו מצוות וחסדים, חלק מהמצוות בוודאי נעשו לא לשם שמים, והצדקות שהוא נותן מיד הוא מאבד שכרן כי יתכן שגאוה ופרסום נלוו אליהם, על כן אל יהיה כל כך בטוח בזכיותיו. על כך נאמר: "ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה". פעם סיפר הגאון ר' יהודה צדקה לתלמידיו: הלכתי בבוקר אל הבנק בכוונה למשוך סכום כסף להוצאותי. בטוח הייתי שיש לי בחשבוני סכום נכבד, אך מאוד הופתעתי כשהודיעני הפקיד שאין לי בחשבוני אפילו אגורה אחת. כמה מוסר השכל יש ללמוד מזה, אדם מתהלך שלו ורענן בעוה"ז סמוך ובטוח שיש בקרבו יראת שמים ומובטח לו שהוא בן העולם הבא, וכשיגיע לעולם האמת יתברר שחשבונו ריק מכל וכל. וכמאמר חז"ל: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". (פניני בית לוי)
"עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים אחרי כן ישלח אתכם" (יא, א)
חז"ל הקשו: מדוע נצרכו עשר מכות, האם לא די היה במכה אחת, שלא תסור עד שישלח פרעה את העם? את התשובה ביאר המגיד מדובנא זצ"ל בספרו "אהל יעקב" במשל: אדם המכין לעצמו ארוחה, די לו בתבשיל אחד שיהיה בו בכדי להשביעו. אבל אכסנאי, המבשל לאורחיו, מרבה בתבשילים כדי להשביע את רצון כולם ולהציג בפניהם מבחר מגוון ומינים ממינים שונים. אף כאן, אילו היתה מטרת המכות שלוח בני ישראל בלבד, היה די במכה אחת, אבל הקב"ה מעיד שהמכות באו "למען תדע כי לה' הארץ", להראות את כוחו וגבורתו המלאים עולם, "ולמען ספר שמי בכל הארץ". לשם כך רצוי שיהיה גיוון ומבחר, להשתומם ולהתפעל. זהו שאומר המדרש: "ולמען תספר באזני בנך – זו מכת הארבה". כי לכאורה מכת הברד והארבה כפולות היו, שהרי הארבה אכל את אשר הותיר הברד, ומדוע נצרכו שתיהן, הרי זה ממש כבעלת אכסניה המגישה שני סוגי בשר, כדי שיתפעלו מתבשיליה וישבחו את מאכליה. אף מכת ארבה לא באה לאחר מכת הברד, אלא "למען תספר באזני בנך", להתפעל מיד ה'! (המאיר אור)
"ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (יא, ז)
דרש הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין, 'יחרץ' מלשון חרוץ ושנון. מכאן ילמד כל אחד מבני ישראל, שלא ישתמש בלשון חדה ושנונה בדברו עם הזולת כדי שלא יפגעו בכבודו, אלא "כ'לב' לשונו" – כלב הרך כך ישתמש בלשון רכה… "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (יא, ז) מפורש ברש"י (כב, ל) על הפסוק: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו", מה היה שכרו של הכלב על שתיקתו, שהותר לנו לתת את בשר הטריפה לכלב, כי זה שכרו על שלא שלא חרץ את לשונו לבני ישראל. והנה, אף החמורים מקבלים שכר. על מה? על שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים, שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים טעונים מכספם ומזהבם של מצרים" (רש"י יג, יג). ומה השכר, שקיבלו החמורים? מצות פדיון פטר חמור (שם). והקשה רבי יוסף חיים זוונפלד זצ"ל, רבה של ירושלים: מדוע החמור מקבל את שכרו בדבר שבקדושה, ואילו הכלב מקבל את שכרו בבשר טריפה, והלא שניהם עשו לנו טובה ביציאת מצרים? אלא, אמר רבי יוסף חיים זצ"ל – ההבדל הוא, שכאשר שמע החמור שבני ישראל יוצאים ממצרים, אמר להם: "תעמיסו עלי! אני איתכם", ואילו הכלב אמר: "אני רואה שיש כאן חילוקי דעות בין מצרים ובין ישראל, אני מעדיף שלא להתערב"… אני שותק… זה שכרו של מי שרק שותק ולא עוזר! (ומתוק האור)
"וירדו כל עבדך אלה אלי" (יא, ח)
כתב רש"י (זבחים קב.): חלק כבוד למלכות, שהרי בסוף ירד פרעה בעצמו אליו בלילה, ויאמר "קומו צאו מתוך עמי", ולא אמר לו משה מתחילה וירדת אלי והשתחוית לי. כותב הגה"צ ר' יהודה לייב חסמן זצ"ל (בספרו אור יהל) לאור דברי חז"ל, הרי הדברים ק"ו – ומה אם לפרעה הרשע, מקפיד כך הקב"ה, לשמור על כבוד המלך – לחלוק לו כבוד, אדם מישראל, באשר הוא, על אחת כמה וכמה שיש לשמור על כבודו. יום אחד קיבל הגראי"ל שטיינמן זי"ע את הקהל בעודו יושב במקומו על מטתו. אחד הנכנסים הניח על הכרית שליד רבי אהרן לייב את הקערה לנטילת ידים ובה ספל מלא מים (הספל היה מכוסה, ולכן לא חשב שהמים עלולים להשפך). לפתע הזיז מאן דהו את הספל והמים נשפכו על המיטה. רבי אהרן לייב לא סובב את ראשו כדי לראות מדוע נשפכו המים ומי שפכם, כדי שלא לבייש. הוא המשיך לשבת ולדבר עם הנוכחים כאילו לא קרה מאומה. רק אחרי שכולם עזבו את החדר התברר כי כל בגדיו הוספגו במים ואף היה צורך להחליף את כל המצעים. (רבי אהרן לייב)
"ושמרתם את המצות" (יב, ז)
דרשו חז"ל במכילתא: רבי יאשיה אומר אל תקרא כן, אלא ושמרתם את ה"מצוות", כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד. סיפר הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א: מעשה ברב עיר ידוע, ששמע כי מפעל בעירו מחלל שבת בפרהסיא. השמועה הגיעה לאוזניו בשעה שהלך ברחוב עם אחד העסקנים המפורסמים. הציע הרב בו ברגע לעסקן, שילכו שניהם יחדיו למנכ"ל המפעל כדי למחות ולהתריע בפניו, ולדרוש את הפסקת חילולי השבת. הרב סבר כי לאותו עסקן תהיה השפעה חזקה על המנכ"ל, כי ידוע הוא בקשריו הענפים עם גורמים שונים. העסקן לא היה לבוש כראוי באותה עת, הוא צעד בנעלי בית וגם חולצתו הוכתמה מספר דקות קודם לכן, מבוץ שניתן עליו, ולכן ביקש מהרב שיתן לו שהות קצרה לשוב לביתו להחליף בגדיו ולנעול מנעליו, ואז יוכל להתייצב לפני מנכ"ל המפעל בצורה מכובדת… הרב סירב להמתין, וטען כי כל השתהות עלולה להחמיץ את השעה בכך שהשטן ימציא בנתיים עכוכים שונים ומשונים לביצוע המשימה החשובה שלפניהם. בלית ברירה התלוה העסקן מיד אל הרב כפי שהוא, הם מצאו את דלת לשכת המנכ"ל, שהיה יהודי שומר תורה ומצוות, פתוחה לפניהם ומיד נכנסו ומחו בפניו על חילולי השבת המתבצעים במפעלו. ואכן המנכ"ל הזדעזע והודיע נחרצות כי יטפל מיד בענין ויפסיק את חילולי השבת. הרב והעסקן נפרדו בידידות מהמנכ"ל, אך בדרכם החוצה, קרא להם המנכ"ל לפתע, ובפיו שתי שאלות שהטרידוהו: איך ידעתם לתפוס אותי ברגע הנכון, מי גילה לכם רז זה שבעוד דקות ספורות אני אמור לעזוב את המפעל בדרכי לחו"ל שם אמור אני לשהות שבועיים? ושנית, כיצד זה שנכנסתם לחדרי בקלות כזו והמזכירה לא עצרה אתכם בפתח?! נתברר עתה, לתדהמתם, שאם הרב היה ממתין מספר דקות לעסקו שרק יחליף בגדיו, כבר לא היו מוצאים את המנכ"ל במקום, וחילולי השבת היו ממשיכים. רק דרישתו של הרב להזדרז ולבוא מיד, הצילה את המצב, וגם היתה להם סייעתא דשמיא מיוחדת שבדיוק ברגע שהגיעו יצאה המזכירה "לרגע" מחדרה והשאירה את הדלת פתוחה, ובכך התאפשר להם להכנס מיד לחדרו של המנכ"ל… מה שלא היה מתאפשר להם מספר דקות לאחר מכן.
"דברו אל כל עדת ישראל" (יג, ג)
וכי אהרן מדבר, והלא כבר נאמר אתה תדבר, אלא חולקין כבוד זה לזה והדיבור יוצא מבין שניהם. (רש"י) הגה"ק רבי עקיבא איגר זיע"א וידידו הגה"ק רבי יעקב לוברבוים רבה של ליסא בעל "נתיבות המשפט" באו לוורשה לכנס גדול של רבנים. יצאו יהודי וורשה אל שער העיר לקבל את פניהם של שני גדולי הדור, בכבוד רב הובילום במרכבה הדורה רתומה לשני סוסים, והכניסום לעיר בקול תרועת המון חוגג. מרוב התלהבות לכבוד שני גאוני ומאורי הדור, התירו אנשים את הסוסים מהמרכבה, רתמו את עצמם במקום הסוסים והסיעו את המרכבה. כשהרגיש רבי עקיבא איגר בדבר אמר: למי כל הכבוד הזה אם לא לר' יעקב מליסא, ירד מן המרכבה ונבלע בין ההמון. מרוב צפיפות לא הכירו בו, והוא כיתר ההמון הנלהב הצטרף להסיע את המרכבה. ר' יעקב מליסא אמר בלבו למי כל הכבוד הגדול הזה, אם לא לר' עקיבא איגר גאון הדור. ירד גם הוא מן המרכבה והצטרף לאנשים המסיעים. כך הסיעו והסיעו עד שהרגישו שהיא ריקה מאדם.