ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת בא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"את אשר התעללתי במצרים" (י, ב)

וברש"י, התעללתי שיחקתי . אמרו המושלים, משל לערל עשיר רשע, שנכנס פעם לפונדק דרכים, ומצא שגוים רבים יושבים וסועדים את ליבם, וביניהם נמצא יהודי אחד ויחיד. החליט ברשעותו שעתה 'הזדמנות' נקרתה בפניו להצר ולהציק לאותו יהודי. מכיוון שכך, ציווה על המוכר שיגיש לכל הסועדים מנה של דגים יקרים אשר ריחם הטוב נודף למרחק מרחקים על חשבונו, ולכולם יגיש את הדג לבד מליהודי היושב בפינת אולם האוכל . הדגים הוצעו לערלים שאכלו מהם עד תום, לאחר מכן ניגשו הערלים לאותו עוכר ישראל והודו לו על שהוזיל מממונו על הדגים עבורם, ביניהם ניגש גם היהודי והודה לו . כראות אותו רשע שאין היהודי מבין שכל המטרה הייתה להרע לו ולהציק לו, החליט להוציא שוב סכום גדול מכיסו ועתה ביקש מאת המוכר שיתן לכל הערלים מנת 'בשר בקר' וכל שאר מטעמים – וליהודי היושב בקרן זוית לא יתן. שוב הודו לו הערלים, וגם היהודי הודה לו מעמקי לבבו . כעת כבר גבר קצפו של אותו עוכר ישראל פי כמה וכמה, ושוב הוציא סכום גדול ביותר וציווה למוכר להשקות את כל הערלים מכל היינות הטובים והמשובחים עתיקי היומין . אמנם אף בפעם הזאת עבר היהודי בין הערלים והודה לו מקרב לבו . שאל הרשע את היהודי לפשרן של דברים . שחק היהודי וענהו, הלא אני הוא בעל הפונדק, וכל המעות שהוצאת להנות את הערלים בעצם ההנית אותי, ברווח גדול של מעות, ועל זאת אודה לך… כך ידע כל אדם שאין חבירו יכול להרע לו, באם אין רצונו של מקום כך, ואדרבה כמה שיציק וישתדל לגרוע ממנו אינו אלא כמחזקו ומוסיף לו רוב טובה. (באר הפרשה )

 

"שלח עמי ויעבדוני" (י, ג)

יש לדקדק על השינויים שבפסוקים . משה אמר שלח את עמי, עבדי פרעה אמרו שלח את האנשים, ופרעה אמר לכו נא הגברים . וצריך להבין מדוע שינו כל אחד לשונם . אמר הרה"ק מהר"ש מבעלזא זיע"א, כי עבדי פרעה אמרו אנשים, ומיעוט אנשים שניים, והרמז כי ב' פעמים אנ"ש בגימטריא שב"ת, כי אמרו רק שומרי שבת לבד ילכו ויעבדו את ה', אבל לא כל העם . פרעה אמר, גברים, ומיעוט גברים שנים, ב' פעמים גב"ר בגימטריא קדו"ש, כי פרעה ברשעותו לא רצה שכל שומרי שבת ילכו אלא הקדושים שבהם . אבל משה ואהרן אמרו, שלח עמי ויעבדוני, ועמי הוא מלשון גחלים עוממות, והיינו שגם אנשים ריקנים מן המצות והם רק כגחלים עוממות בקדושה, גם כן ילכו אתנו לעבוד את ה' .

 

"דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" (יא, ב )

ולכאורה, בפסוק (ג, כב) כתוב "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלת", האם רצה הקב"ה שישאלו בגדי נוכרים, הרי כל ילד יודע כי בזכות שלא שינו את שמם, לבושם ולשונם – נגאלו ממצרים, ואיך אומרת התורה שהם ישאלו מהשכנים הגויים ביגוד, אתמהה? ! אך אם תביטו שוב בפסוק – חייך הרב יעקב גלינסקי ואמר: בפסוק כתוב "ושאלה אשה… כלי כסף וכלי זהב ושמלות ושמתם על בניכם ועל בנותיכם", בגד של אשה מצרית קצר היה, ואכן אשה יהודית משליכה אותו לפח, אלא שלא הן עצמן לבשו את הבגדים, הן הלבישו את הילדים בבגדים של המבו גרים "ושמתם על בניכם ועל בנותיכם" להם, לילדים הקטנים, היה הבגד ארוך… "ובזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים". (להגיד )

 

"וירדו כל עבדך אלה אלי" (יא, ח)

וכתב רש"י (גמרא זבחים קב.): חלק כבוד למלכות, שהרי בסוף ירד פרעה בעצמו אליו בלילה, ויאמר "קומו צאו מתוך עמי", ולא אמר לו משה מתחילה וירדת אלי והשתחוית לי . כיוצא בזה אמרו חז"ל על הפסוק "ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים" (ו, ג): אמר להם הקב"ה, היו נוהגים [בפרעה] כבוד, וחלקו כבוד למלכות, אף על פי שאני צריך לעשות בו הדין. לאור דברי חז"ל – כותב הגה"צ יהודה לייב חסמן זצ"ל (בספרו אור יהל) – הרי הדברים ק"ו, ומה אם לפרעה הרשע, מקפיד כך הקב"ה, לשמור על כבוד המלך – לחלוק לו כבוד, אדם מישראל, באשר הוא, על אחת כמה וכמה שיש לשמור על כבודו .

 

"ושמרתם את המצות" (יב, ז)

דרשו חז"ל במכילתא: רבי יאשיה אומר אל תקרא כן, אלא ושמרתם את ה"מצוות", כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד . כ"ק האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי זצ"ל (בעל האמרי אמת) היה שוכר לעצמו אדם מיוחד שתפקידו היה לבוא בכל יום, בשעה קבועה לפנות בוקר, להקיצו משנתו כדי ללמוד תורה . פעם כאשר גברה עליו עייפותו, לא התעורר הרבי מקול הדופק בדלת, ואיחר לקום במספר רגעים, והיה הכאב והצער שלו מרובים לאין ערוך בשל רגעים מעטי ם אלה שחיסר מתלמוד תורה . בעקבות המקרה הפציר הרבי באיש, שמכאן ואילך יגביר דפיקותיו ולא יחוס עליו . לאחר שנים רבות כאשר פגש הרבי באדם זה אמר לו: "עד היום חסרות לי אותן דקות ספורות שהתאחרתי אז מלקום".. . (ראש גולת אריאל ) סח הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל בפני הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל, פעמים שיקול הדעת אם לעשות פעולה כלשהי או לא, נובע מנגיעה אישית שמקורה בעצלות. למשל, כאשר חושבים אם ללכת לקבל פניו של פלוני או לא, האם מגיע לפלוני הכבוד שאטרח ואלך לכבודו או שלא מגיע לו הכבוד הזה. הרי דבר ראשון יש לשקול, אולי לתוך המחשבות והשיקולים הללו נכנס גם השיקול של העצלות, ומתעצלים לעשות מה שצריך . כיצד היה נוהג הסבא מנובהרדוק? כאשר הגיע לעיר אדם גדול, היה הגה"צ רבי יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל, מזדרז ולובש את מעילו ויוצא מן הבית ומגיע עד סמוך למקום האכסניה של האורת. שם החליט האם ראוי להכנס, ומכיון שכבר נמצא שם, נכנס . כך בדרך זו נוהג גם אני – אמר רבי איסר זלמן – כאשר באים אלי לבקש המלצות, הרי קודם כל הנני כותב, כך שבשיקולים שלי אם לתת את ההמלצה או לא לתת, לא יהיה הגורם של עצלות, ולאחר שכבר כתבתי את המכתב, הנני מוסר אותו לזה שביקש . (בדרך עץ החיים )

 

"ולא יכלו להתמהמה" (יב, לט)

איש ישראל חייב להתבונן תמיד בשני דברים: בגדלות הבורא יתברך שמו, ובשפלות עצמו . והנה שני דברים אלו הם בבחינת "מה", שהרי שפלות עצמו נרמז בכתוב: "מה אנוש כי תזכרנו" (תהלים ח), ואילו גדלות הבורא יתברך נרמז בכתוב: "מה ה' אלוקיך שואל ממך כי אם ליראה את ה' אלוקיך" (דברים י, יב) . אך מאחר שישראל היו במצרים בשפל המצב, נמנעו מהם ב' בחינות אלו, "ולא יכלו להתמהמה" היינו שנבצר מהם להתבונן בשתי התבוננות הללו, "מה ה' אלוקיך וגו'", "ומה אנוש כי תזכרנו". (אמרי יוסף )

 

"ולא יכלו להתמהמה" (יב, לט)

ידועים דברי חז״ל שבני ישראל בהיותם במצרים שקעו במ״ט שערי טומאה ואם היו מתעכבים שם עוד, היו נכנסים בשער הטומאה החמישים ושוב לא היתה להם תקומה. משום כך גאל אותם הקדוש ברוך הוא מיד, ולא שהו אפילו מעט כדי שיספיק בצקם להחמיץ . ענין זה ביאר המגיד מדובנא במשל: עני אחד הוצרך למעות ולא נותר לו עוד ממי ללוות. בצר לו לקח את בגד השבת אשר לו ומשכן אותו תמורת סכום כסף לא רב אותו קיבל מבעל בית עשיר. כאשר עבר זמן רב והעני לא שב לקחת את משכונו, הבין המלוה כי כספו לא יושב לו עוד, נטל את הבגד והביאו לחייט שיתאים אותו למידתו שלו . הכיר החייט את הבגד וזיהה שזהו בגדו של ידידו העני, מיהר וסיפר לעני כי בגדו עומד לעבור שינוי והתאמה למידותיו של העשיר. התחנן העני לפני החייט שימתין יום אחד ולא יעשה דבר. החייט הסכים . מיהר העני וחיזר על דלתי נדיבים מהם אסף פרוטה לפרוטה עד שהצליח בעמל רב לאסוף את סך ההלוואה שלקח. עם הסכום שבידו מיהר העני אל בית המלוה העשיר, השיב את ההלואה וביקש שהבגד יושב לו בהקדם. אמור נא לי – שאל המלוה העשיר – הרי מזה זמן רב שהבגד מונח כאן ולא עשית דבר והנה עתה נזכרת והשבת את ההלוואה בבהילות ובדחיפות. אכן כן – ענה העני – ידוע ידעתי כי אם לא אפעל עתה במהירות ישתנה הבגד באופן שלא אוכל לעולם לשוב ולהשתמש בו. משום כך כה נחפזתי.. . והנמשל – אמר המגיד מדובנא – מובן מאליו… לו לא היה הקדוש ברוך הוא מוציא את בני ישראל ממצרים היו שוקעים בשער טומאה החמישים ושוב לא היתה להם כל תקנה, משום כך נעשה הדבר בחפזון עד שלא יכלו להתמהמה אף לא רגע אחד . (וקראת לשבת עונג )

 

"והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך" (יג, ט)

בני מדינה אחת בקשו למנות להם מלך חכם ורב חסד שימלוך עליהם וינהיג אותם בחכמה ובתבונה. לאחר חיפושים נמצא האיש המתאים למלוכה. היה זה איש חכם ונבון, בעל עצה ותבונה, גיבור חיל ואמיץ לב ובעל נימוסים נאים והנהגות ראויות. שלחו בני המדינה שליחים אל אותו אדם ובפיהם הצעה ובקשה שיאות ליטול על עצמו את המלוכה . כאשר שמע את ההצעה שבפיהם פתח ואמר: ראשית ברצוני להודות לכם על הבחירה שבחרתם בי, אני נאות לקבל על עצמי את המלוכה אולם בתנאי אחד: ידוע לכם בוודאי היטב כי שר פלוני מתנגד להמלכתי, ואף הודיע ברבים כי אם ימנו אותי למלך ימרוד הוא במלכותי וינסה להפוך את השלטון על ידי קומץ מתקוממים שאסף אל חברתו. על כן – סיים המלך המיועד – ראשית עליכם לאסור את השר ההוא אל מאחורי סורג ובריח ורק אחר כך אוכל לקבל על עצמי את עול המלכות ולהנהיג את המדינה כולה בהשקט ובטח . כן הוא גם הנמשל – אמר החתם סופר – האדם מבקש לעטר עצמו בתפילין ועל ידי מעשה זה הוא משעבד את עצמו לעבודת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא . אולם כדי לעשות זאת כראוי על האדם לאסור תחילה את כל המערערים והמתנגדים למעשה זה, משום כך מניחים תחילה תפילין של יד כנגד הלב כדי לשעבד את כל מחשבות הלב לעבודתו יתברך ללא כל מחשבות חיצוניות חלילה וחס. רק לאחר מכן יכול האדם להניח תפילין של ראש ובכך הוא משעבד גם את מוחו ומחשבותיו למלכותו יתברך . משום כך בני אשכנז מברכים על תפילין של יד: "להניח תפילין״, ואילו על תפילין של ראש מברכים ״על מצות תפילין״ כי במעשה זה נגמרה המצוה בשלימות . (וקראת לשבת עונג )

 

"והיה לך לאות על ידך" (יג, ט )

סיפר לי יהודי המשמש כמשגיח כשרות במפעלים בעיר טורונטו שבקנדה, אלו המפעלים שוכנים בריחוק מכל מקום יישוב, עד שבית הכנסת הקרוב ביותר למקום שהותו ועבודתו הינו במרחק נסיעה של שלושת רבעי השעה. והנה, דרכו של אותו 'משגיח' ליסע בכל יום לביהכ"נ להתפלל את תפילותיו במניין עשרה, על כן היה משאיר את ה'טלית ותפילין' שלו בבית המדרש . ויהי היום הקיץ המשגיח משנתו והנה הוא רואה כי 'שלג' גדול וחזק כיסה את פני העיר בגובה אדיר, והבין כי לנוכח הררי שלג אלו לא יוכל לעשות את דרכו לעבר ביהכנ"ס כבכל יום . החל מצטער – הנחת תפילין מה תהא עליה… על כן ביקש להזמין אצל אנשי השלטון בעיר האם יוכלו לפנות את השלג ולקחתו עם ג'יפ מפתח ביתו עד בית הכנסת, אך תשובתם הייתה כי שולחים ג'יפ אלא לצורכי חולים ורפואתם, אך אינם משרתים בכך מטרות של דת ויהדות, ואם ירצה בכל זאת להשתמש בג'יפ שלהם עליו לשלם עבור כך סך של עשרת אלפים דולר. מכיוון שכן פנה טלפונית אל הרב שלו בארה"ק ושאלו, ילמדנו רבינו, האם יש חיוב לשלם הון רב כזה בעד הנחת תפילין… ויענהו הרב, אמרו חז"ל (ירושלמי פאה ב, ב; ונפסק ברמ"א סי' תרנ"ו בשם הרא"ש) שעל האדם להוציא עד חומש מממונו בכדי לקיים מצוות עשה, על כן אם יש בידו סך חמישים אלף דולר מחוייב הוא מן הדין להפריש עשרת אלפים מהם בכדי לקיים מצוות תפילין . אכן, ל'משגיח' זה היו בחסכונותיו סכום של יותר מחמישים אלף דולר, קיבל את פסקו של הרב ומיהר להזמין את הג'יפ האמור . משהגיעו, יצאו לדרך הארוכה ובקושי רב פינו את הררי השלג והקרח שהפריעו להם בדרכם . לאחר תלאות הדרך הספיק ה'משגיח' לברך אשר קדשנו במצוותיו וציונו להניח תפילין ברגעים האחרונים טרם שקעה החמה… מה אומר ומה אדבר – אמר לי היהודי – למחרת היום הייתה 'הנחת תפילין' שלי באופן אחר לגמרי, פנים חדשות' היו לה להנחת תפילין אחרי שידעתי להעריך את התפילין ב'עשרת אלפים דולר'.. . מסופר על יהודי בא בימים כבן שמונים שנה מדרי העיר טבריה, שבזקנותו תקפו או חולאים וייסורים רבים . כאשר בא והתאונן לפני הרה"ק רבי אברהם מקאליסק זי"ע אודות צערו ויגונו הרב ובין הדברים נפלט מפיו אמירה שאין לו כבר כל טעם וסיבה לחייך וטוב מותו. שאלו הרה"ק האם מע"כ מניח תפילין בכל יום, וענה הן, אמר לו הרה"ק דע לך שכדאי לו לאדם לחיות שמונים שנה ואפילו מלאי ייסורים כשלך וכל ההרפתקאות העוברות עליך, ובלבד שלסוף שמונים שנה יזכה להניח פעם אחת תפילין גרידא ואפילו הנחת תפילין כמו שאתה מניח . מסופר על אחד שאתא ובא אצל הרה"ק רבי אברהם מטשעכנוב זי"ע ואמר לו, הרי יחדיו למדנו בשנות הנעורים, ואף אני עובד את ה' בכל יכולתי ועוסק בתורה כמוך כיצד נתעלית להיות רבי ומנהיג עדת הקודש, ואילו אני נשארתי כאדם מן השורה. שאלו הרה"ק מה היא השמחה הגדולה ששמחת בה מעודך ועד היום, סיפר היהודי שפעם זכה בגורל בסכום עצום של עשרת אלפים רובל ואז רבתה שמחתו שאינו זוכר כמוה עוד בחייו. שקע הרה"ק בשרעפיו ואמר וכפל 'אה… לא היה לך עוד שמחה כזאת מימיך… לא היה לך עוד שמחה כזאת מימיך… דע לך, כי בכל יום ויום בשעה שפושט אני את זרועי בכדי להניח את התפילין הקדושים, לבי מתרונן משמחה כל כך, אלף פעמים ככה מאותה השמחה שהרגשת כששמך עלה בפיס… מששמע אותו יהודי כך נענה ואמר 'אכן, אתה הוא רבי, אתה רבי…' .