ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©

ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת בא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

"ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו… כי חג ה' לנו" (י, ט)

משה רבינו הסביר לפרעה שעבודת ה' אינה עול כבד אלא שמחה, והיא הופכת לחג בו כל בני המשפחה משתתפים, בינו ובנותינו, נערינו וזקננו. בשנות העשרים של המאה הקודמת, עם הגירת היהודים מאירופה לחופי ארצות הברית, הם נאלצו להתמודד עם נסיון קשה בשמירת שבת, כשבכל עבודה שמצאו הם חויבו לעבוד גם ביום השבת, ואם לא עשו כך מצאו את עצמם ביום שני בבוקר מפוטרים וחסרי מקור פרנסה. רבים מהם לא הצליחו לעמוד בנסיון, המצוקה הכלכלית היתה בלתי נסבלת והם נאלצו לחלל את השבת, ומכאן קצרה היתה הדרך להתדרדרות רוחנית חמורה ביותר. אחד מן הסיפורים המופלאים שנותרו לעדות מאותם ימים, הוא סיפורה של משפחה חרדית בעלת ילדים קטנים, אשר אביה התעקש בכל כוחו להמנע מחילול שבת בכל מחיר. מדי שבוע נאלץ לחפש עבודה חדשה, עד שהצליח למצוא עבודה שלא תדרוש ממנו לחלל את השבת – והפך לשומר בנין. מתוקף תפקידו זכה לקבל את חדרון השמירה למגורים, ועובדה זו סייעה לו לחסוך כמה פרוטות נוספות, משום שהוא הביא את כל משפחתו להתגורר ביחד אתו, ולא נאלץ לשלם מידי חודש סכום גדול כדמי שכירות. אולם אליה וקוץ בה – בחדר הקטן הזה היו, בנוסף למשפחה ולכל הילדים, גם הפחמים שנועדו לחימום ולהסקה, ואט אט החל עורם של הילדים להתלכלך והם נצבעו בשחור.

באחד הימים עבר יהודי ברחוב, והנה הוא רואה תופעה מדהימה: שני ילדים 'כושים' מדברים ביניהם ב…אידיש. אידיש אצל כושים? – סימן שאלה גדול הצטייר מול עיניו, וגרם לו לסוב על עקבותיו ולבחון שוב את המראה הבלתי שגרתי. לבסוף החליט לגשת אל הילדים ולברר את הענין מקרוב, הוא פתח בשיחה עם הילדים, והופתע לשמוע שהם כלל אינם כושים, אלא ילדים יהודים המתגוררים בלית ברירה במחסן פחמים. לבו הרחום של אותו יהודי התכווץ למראה המצוקה הכלכלית הקשה שבה הם שרויים, והוא ביקש מהם לקרוא לאחד מן ההורים. כשהגיעה האם הוא הוציא מכיסו חמשה שטרות בני מאה דולרים כל אחד: "קחי ומצאי לכם דירה אחרת", אמר בנדבנות, כשהסכום העצום, שהיה בו כדי מחיה לחודשים רבים, מתנפנף בידיו. עיניה המתעגלות מהפתעה היו בעיניו התודה הגדולה ביותר, אולם האם לא הסתפקה בכך, אלא החלה להמטיר על ראשו צרור ברכות על המחוה המיוחדת. רגע לפני שנטלה את הכסף, בקשה לברר ענין נוסף: "האם אתה שומר שבת?" היהודי נענע ראשו לשלילה. שבריר רגע של מבוכה עמד באויר, אולם לאחריו פסעה האם אחורנית, החזירה את ידה המושטת ואמרה: "אנחנו כאן, משום שאנחנו שומרי שבת, ואינני רוצה לקחת כסף מיהודי שאינו שומר שבת". הוא נד בראשו לסכלותה, ומבלי לומר מלה סב על עקבותיו והלך לו לביתו. "מה דעתך על הטיפשה שפגשתי היום?" שאל את אשתו, מיד בכניסתו הביתה, וגולל באזניה את כל סיפור המעשה. הוא לא היה מוכן כלל לתגובתה הסוערת. "אנחנו כל כך נוראים, עד שאפילו הכסף שלנו אינו טוב?" – התקצפה – "גויים לכל דבר… אוי לנו… הרי הבטחת לי, כשהתחלת לעבוד בשבת, שאתה עושה זאת רק עד שנתבסס מעט, והנה – כמה שנים חלפו! התבססנו היטב ואנחנו נחשבים לאנשים אמידים אפילו, אבל את העבודה בשבת מעולם לא הפסקת! אוי לנו… גויים שכמותנו!!…" כתוצאה מאותו מעשה, קם לו האיש ושב בתשובה שלמה!

"בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות" (יב, יח)

סיפר הגאון רבי יצחק שלמה אונגר זצ"ל, ראש ישיבת "מחנה אברהם" ורב חוג חתם סופר בבני ברק: יום אחד הופיע אצלו אחד מבני הקהילה, נרעש כולו. יהודי הונגריה הגיעו לאושוויץ בשלהי מלחמת העולם השניה. אותו יהודי היה ביניהם, הפרידו בינו לבין אשתו, את ילדיו שלחו למשרפות, הטביעו מספר כחול על זרועו וחייו נתנו לו לשלל תמורת עבודת פרך, והוא התקיים על פרוסת לחם ופנכת מרק ליום. שכנו לדרגש היה 'בנן של קדושים' צאצא לגזע צדיקים, שושלת מפוארת עתירת יחס. הוא חזקו בלא הרף באמונה ובטחון, וניצל כל שעת פנאי ללימוד תורה ואמרות צדיקים. יום אחד פנה אליו בהתרגשות עצורה: חג הפסח מתקרב, 'מרור' יש בשפע, אבל… מאין ישיגו ולו כזית מצה?! וברוך השם, אין מעצור לה' מהושיע, ברב או במעט. בעלות הברית הפציצו ממגורת מזון, היו שם שקי תבואה מבוקעים, אוצר בלום במחנה הריכוז, אבל מי שינסה לשים בכליו מתחייב בנפשו. סיפר לחברו, שהמריצו למסור נפשו. החביא במקום מסתור כמה גרגרים, בהפסקה הקצרה שהיתה להם מדי יום שייף שתי אבנים וטחן באמצעותן את הגרגרים, ליבן פיסת מתכת, ערב את הקמח במעט מים, נקב במסמר ואפה על טס המתכת המלובן. יצא רקיק עבה ונוקשה, גדלו כפיסת יד. מחמת עביו היו בו שני 'כזיתים', אחד עבורו ואחד עבור חברו. עכשיו צריך להגניבו למחנה. אם ייתפס, אחת דתו – הניח את הרקיק בין כותנתו לבשרו, הצמיד זרועו לגופו, עבר את הביקורת בשער המחנה, והמשיך אל הבלוק. בפתח הביתן עמד שומר גרמני שהבחין בתנוחה המאולצת של ידו. "מה אתה מחביא שם", נבח. משך את ידו, והרקיק נפל – דרך עליו בעקב מגפו בחמת זעם, והתחיל להפליא בו ביהודי את מכותיו. הצליף בפרגולו! היהודי נפל מעולף, והזקיף מצא בנתיים קרבן חדש. בשארית כוחותיו אסף היהודי את הפרורים שסביבו, שעבורם מסר נפשו, גרר עצמו לדרגשו, והתעלף. חברו עוררו, רחץ פניו במים, הגיר מעט לגרונו, השיב נפשו, פתח ידו, והראה לחברו את האוצר. אילו היה בכף ידו חופן יהלומים, לא היה החבר מתרגש יותר. אח, מצה קדושה בעמק הבכא, בגיא צלמות, קרן אור בחשכה! אבל, כמה חבל, בכל הפרורים, אין יותר מכזית אחד! התחנן החבר: "בבקשה ממך, תן לי את ה'כזית', מימי לא עבר עלי ליל סדר בלי 'כזית' מצה!" ענהו: "מה פתאום, ה'כזית' שלי הוא, מסרתי עליו את נפשי, הוכיתי עליו מכות נמרצות, לא אוותר עליו!" והלה מתחנן: "אנא ממך, אני אקריא לך את ההגדה – אני יודע אותה בעל פה – מ"הא לחמא עניא" עד "חד גדיא", גם את "שיר השירים" אומר, תאמר אחרי מילה במילה, רק את ה'כזית' תתן", והשני מסרב. "את כל חלקי לעולם הבא אתן עבור ה'כזית'! ראה" – התייפח – "את משפחתי אבדתי, כל מה שהיה לי אבד, מה נשאר לי?! לפחות, 'כזית' מצה!" וחברו מתייפח לעומתו: "הלא כמוני כמוך, והמצה שלי היא!" סוף דבר, לא עמד בהפצרות והגיעו לפשרה: חברו יאמר את ההגדה, ויזכה בשכרו לאכול את כזית המצה, אבל שכר המצוה, יהיה שייך לו, לפום צערא אגרא, וכמה הסתכן והצטער בגינה, שייך לו. בערב לחש לו חברו את ההגדה, יחדו בכו ב"השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין", שוררו את ההלל וקראו "לשנה הבאה בירושלים". את המצה, אכל החבר. למחרת יצאו לעבודה. החבר התפלל בלחש, זמזם ב"הא-ל בתעצומות, עצם עיניו בקריאת שמע, גחן בכריעות בתפילת העמידה, ובהגיעו להלל לא עצר כוח להבליג. הזדקף ושאג את הברכה, ובאותו רגע השיגו כדור המרצחים ונפל שדוד. השם יקום דמו. חברו שרד, והגיע ליום השחרור, עלה ארצה ובנה את חייו מחדש, הקים משפחה לתפארת ונמנה על בני קהלת "חוג חתם סופר" בבני ברק. כל זה סיפר היהודי בבואו לפני רבו הגאון רבי יצחק שלמה אונגר זצ"ל , כהקדמה – כי הלילה הופע החבר בחלומו. עטוי בגדי לבן, פניו מאירות כזהר הרקיע, ובקשה בפיו: "הזוכר אתה שנתת לי את המצוה, בתנאי שאתה תקבל את שכר המצוה?" זכר, בוודאי זכר. "באתי לבקשך, אנא, וותר לי על שכר המצוה – כל המצוות עשיתי, קבלתי עליהן שכר, חוץ ממצוה זו, המעשה היחיד עליו לא קבלתי שכר. אנא בטובך, הענק לי גם את שכר המעשה!" נדהם לבקשה, הזכיר לחברו: "הלא המצה שלי היתה, אני סכנתי את נפשי בלקיחת הגרגרים, בטחינתם ואפייתם, ובהגנבתם למחנה, אני הוכיתי עבורם, וכמעט שלמתי בחיי, התחננת, בכית, ויתרתי על המצוה, לפחות, אזכה בשכר!" החבר ידע והסכים, אבל הזכיר שהוא זה ששמר חשבון הלוח וסיפר שהלילה ליל החג, והוא זה שזרז להשיג המצה, והוא שהקריא את ההגדה, ומבקש בתמורה את שכר המצוה, עבורו ירד מהעולם העליון, עבורו התגלה, זה חשוב עבורו כל כך – והחבר סרב. פני חברו הקדוש התכרכמו בפחי נפש, באכזבה עמוקה, ונעלם. קם, והנה חלום. התפעמה רוחו. לא ידע האם טוב עשה, מצד אחד, "חייך קודמים", ואין שום הצדקה, ממש עזות מצידו, ומצד שני, בכל זאת אין מתגרים בנשמה קדושה, ובקשתו של נפטר… "והגיע אלי" – סיפר הרב אונגר – "ביקש אישור לסרובו, או הוראה לויתור." אמרתי לו שאין זו שאלה עבור רב, זה ענין עבור רבי. שלחתי אותו לרבי ממכנובקה, ובקשתי שיחזור ויספר מה אמר לו". "הוא חזר למחרת", סיפר הרב אונגר, "ובפיו סיפור מופלא" – בקוצר רוח חיכה לערב, לשעות קבלת הקהל של הרבי, נכנס אל הקודש פנימה, וסיפר את סיפורו. שמע הרבי, והפטיר: "על פי יושר, עליך לוותר"… התקומם: "על פי יושר?! על פי יושר ודאי אינו צריך לוותר! כל שאלתו, האם לנהוג לפנים משורת הדין!" הסביר הרבי: "הלא תבין, חברך נפטר, מה שיש לו, יש לו. המצוות שסיגל עומדות לזכותו, יותר מהן, אינו יכול להשיג, מצוה אחת קיים ולא קיבל עליה שכר, והיא חסרה לו – אבל אתה חי! אתה מניח תפילין, מתעטף בטלית, מתפלל שלוש תפילות ומברך מאה ברכות ליום, ושבתות, וחגים, ומצוות לאין ספור! בנים יש לך, ואתה מחנכם למצוות, וכל מצוה שהם מקימים נזקפת גם לזכותך, לזכות החינוך שהענקת – האין זה מן היושר, שתוותר למענו על שכר מצוה אחת?!" "טוב, אם הרבי אומר, אוותר". "לא כך, לוותר צריך בלב שלם", פסק הרבי, והוציא מכיסו צרור מפתחות. "היכנס לבית המדרש הסמוך, אין שם איש עתה, פתח את הדלת במפתח הזה, הדלק את האורות, ותפתח את ארון הקודש, במפתח הזה, הכנס את ראשך לארון הקודש, ותשפוך לבך לפני הקדוש ברוך הוא, תספר על היכרותכם, על האחוה הנפלאה ששררה ביניכם, על החיזוק שקבלת ממנו, על ההמרצה שהמריץ אותך לאפות את המצה, על ליל הסדר ההוא, בעלטה, על הדרגש, תחיה את הלילה ההוא, הלילה האחרון לחייו, ואז תאמר שאתה מוותר לו בלב שלם על שכר המצוה, לעשות נחת רוח לנשמתו בעולם העליון – אחר כך, תחזור אלי"… עשה כן, והמראות והמאורעות שבו והציפוהו, הכל חי מחדש, והמעמד סחט ממנו את כל כוחותיו, בקושי גרר רגליו משם, סגר את ארון הקודש ונשק לפרוכת, כיבה את האור ונעל את בית הכנסת, החזיר את המפתחות לגבאי, ולא היה לו כח להכנס אל הרבי. הוא ביקש מהגבאי להודיע לרבי שיבוא למחרת, התנהל באפס כח לביתו, וקרס למיטתו. בחלומו הופיע חבירו, פניו מאירות וזוהרות, בא להודות על היענותו לבקשתו. בבוקר הלך להתפלל במניינו של הרבי, לאחר התפילה סיפר על ההתגלות השניה, הרבי לא הופתע, אבל פתח ואמר: "ראה נא – חברך היה בנן של קדושים, גדל בבית מלא תורה ויראה, אין ספק, שסיגל מצוות ומעשים טובים לאין שיעור, וזכה ומת על קידוש השם, ואם היו עליו תביעות ונמחקו בכך כליל. מצוות כה רבות ואפס עבירות – וחז"ל העידו בהרוגים אלו שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם בגן העדן העליון – וכדאי היה לו לעזוב את העידון הנפלא, ההנאה העילאית מזיו השכינה, ולרדת לכאן, כדי להתחנן ולהעתיר, ממש לפשוט יד, כדי לזכות בשכר מצוה אחת – ואנו – כמה מצוות מתגלגלות למרגלותינו, ואין אנו גוחנים לאספן! כל פרשה בתורה, כל משנה, כל עמוד גמרא, בכל שיעור תורה, כה הרבה מצוות, ובאיזו קלות ראש אנו מבזבזים את השעות! כל עזרה לזולת, כל עידוד ומחמאה. וכמה אנו אטומים, כמה מתעלמים – איזה שיעור מוסר הוא!" "ואת כל זה" – סיים הרב אונגר זצ"ל – "חזר היהודי הוותרן לספר"… אכן, איזה שיעור מוסר! (והגדת)