ליקוטים וסיפורים  נפלאים לפרשת בהר – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" (כה, א)

מה ענין שמיטה אצל הר סיני?

הנה, אמרו חז"ל: 'רבי יונתן אומר,  כל המקים את התורה מעני, סופו לקימה מעשר' (אבות ד ט).  כשחי האדם חיי דוחק וצער, הרי הוא בא לידי נסיון שלא לראות  בחומריות ובגשמיות עיקר. מאידך גיסא, גם כשנתברך  בעשירות, בא הוא לידי נסיון שלא ירום לבבו וישכח מיהו זה  שהשפיעו בשפע – השם יתברך.

"ראש ועשר אל תתן לי הטריפני לחם חקי פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה'" (ספר משלי  ל, ח-ט). וזהו שאמרו חז"ל: 'כל המקיים את התורה מעוני' לאחר  שעמד בנסיון העוני ועניותו לא השפיעה לרעה על קיום התורה  שלו, כי ידע מהו טפל ומהו עיקר, 'סופו לקיימה מעושר'. יזכהו  ה' לעשירות ומובטח לו שגם בנסיון זה יוכל לעמוד ולא לשבוע  וח"ו להכחיש ולומר "מי ה'".

הנהגה זו היתה גם מנת חלקם של ישראל במדבר: "ויענך  וירעבך" (דברים ח, ג).  היה זה נסיון מכוון להכנה ראויה, כדי שיוכלו אחר כך לזכות  ולעמוד גם בנסיון העושר, שמתוכו יוכלו לעסוק בתורה ולקיימה  בארץ ישראל.  וזהו, איפוא, גם שורש וטעם מצות השמיטה, שלא יעשה האדם  את עבודת האדמה והפרנסה לעיקר. לאחר שיקיים את  השמיטה כהלכתה ויזכה לעמוד בנסיון הזה, שהוא בבחינת נסיון  העוני, יזכה בשש השנים שלאחר מכן לעסוק בתורה ו'לקיימה  מעשר'.  (שפת אמת)

 

 "לאכלה לך" (כה, ו)

פירות שביעית הם ״לך לאכלה״ – לא לבהמה וגם לא לעכו״ם.

כיום יש בסביבתנו עובדים זרים גוים, פיליפינים או רומנים.  מסופר סיפור נורא על אחד מצדיקי ירושלים שגם אצלם בבית,  עבדה גויה מחו״ל בנקיון. באמצע יום אחד אמרה המשרתת  לרבנית כי לקראת הערב היא מתעתדת לשוב לביתה לחו״ל.  הרבנית השתוממה ותמהה: ״מדוע לא אמרת לי כמה ימים קודם  לכן, הייתי דואגת לעצמי למישהי אחרת?״  היא התנצלה ואמרה כי עליה לשוב בדחיפות לחו״ל.  ״אם הייית אומרת לי קודם לכן, הייתי נותנת לך מתנת פרידה״,  אמרה הרבנית, אך הגויה בשלה: ״נכון, אבל קיבלתי הודעה  פתאומית שעלי לנסוע, אין לי זמן לכלום, אני מוכרחה לצאת״.  ארזה את חפציה ועמדה לצאת מהבית. ״את יודעת מה? קחי לך  תפוח לדרך״ – אמרה הרבנית ונתנה לה. היא נטלה את התפוח  ויצאה ב'שלום'.  לאחר כמחצית השעה הגיע הרב הביתה. היא סיפרה לו על  המקרה המוזר, שהגויה יצאה והלכה ללא הודעה מוקדמת, וגם  סיפרה שנתנה לה תפוח – כיון שלא היה לה משהו אחר לתת לה  כמתנת פרידה.  ״מה עשית?״ נבהל הרב, הרי התפוח הוא מפירות שביעית  שאסור לתת לגוי! אנא, מהרי בעקבותיה וטלי את התפוח  מידיה. לפי השעות, יש סיכוי שהיא עדיין בתחנת האוטובוס״.  הרבנית רצה אחריה לתחנה, היא כבר  לא היתה בתחנה, כנראה עלתה לאוטובוס שעמד עדיין בתחנה.  הרבנית הצדקת לא התמהמה, אם אסור אז אסור, שילמה עבור  כרטיס באוטובוס ועלתה עליו. היא החלה לחפש את הגויה  בשורות הנוסעים באוטובוס והנה ראתה אותה ממרחק – במושב  האחורי בסוף האוטובוס.  המשרתת הגויה, רק ראתה את הרבנית באה לקראתה, הוציאה  מיד קופסת תכשיטים שגנבה, זרקה לעברה באמרה: ״קחי,  קחי… ״ פחדה שמא יקראו למשטרה. הרבנית, כמובן, לא ידעה  כלום מהתכשיטים. הגויה היתה בטוחה שבגלל כך היא רודפת  אחריה… אבל הרבנית לא התבלבלה וביקשה: ״גם את התפוח  תני לי!״ למדנו ושיננו, כי אין לתת לגוי פירות שביעית, וכי שומר  ה' את כל אוהביו.  (יחי ראובן)

 

"ובשנה השביעית… שדך לא תורע וכרמך לא  תזמר… יובל הוא שנת החמשים שנה תהיה  לכם לא תזרעו ולא תקצרו" (כה, ד-יא)

יש להבין מדוע לגבי שנת השמיטה התורה נוקטת לשון יחיד –  ״לא תזרע״, ״לא תזמור״, ואילו לגבי שנת היובל הדיבור הוא  בלשון רבים – ״לא תזרעו ולא תקצרו״?
ונראה, כי בשנת השמיטה איסור העבודה הוא על הבעלים  (שהרי עבודת שדה שמור נאסרה, ולא עבודת שדה הפקר (תוס׳  סוכה לט:). ואף בשנת היובל האיסור הוא על הבעלים. אך בשנת  היובל השדה יוצאת לבעליה רק ביום כיפור, שאז תוקעים  בשופרות, בשונה משמיטה שמתחלת  בראשית השנה.  וכיון שבשנת היובל כולה יש שני בעלים – הראשון עד יום כיפור  והשני מיום כיפור,  ומה שאין כן בשנת השמיטה שיש רק בעלים אחד, לכן איסור  העבודה ביובל נאמר בלשון רבים, ובשמיטה – בלשון יחיד.  (צפנת פענח)
באופן אחר נראה ליישב, ע״פ פסקו של הרמב״ם (שמיטה ויובל  י, ח) שהיובל אינו נוהג אלא כאשר כל ישראל יושבים בא״י. ואילו  לגבי השמיטה מבואר בדברי הרמב״ם (שם פ״ד הכ״ה) שנוהגת  אף שאין כל ישראל יושבים בארץ. ולדבריו, אף אם יהיה יהודי  אחד בארץ – יהיה חייב בהלכות שמיטה.  משום כך לגבי השמיטה נקטה התורה לשון יחיד, שכן גם אם  אדם יחיד שוהה בארץ ישראל הוא חייב בהלכותיה, ואילו לגבי  יובל צריך שיהיו כל ישראל בארץ בכדי לקיים הלכותיו, ולכן  נכתב בו לשון רבים.  (הגרמ״ד הלוי סאלאבייצ׳יק)

 

"וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם  דרור בארץ לכל יושביה" (כה, י)

וקראתם דרור, פירש״י, לעבדים בין נרצע, בין שלא כלו לו שש  שנים משנמכר. ויש להבין דאף שהעבדים משתחררים אבל  אמאי קוראת לכך התורה, דרור ״לכל יושביה״.  וי״ל, בדרך צחות, עפ״י מה דאיתא בקידושין כ׳. תניא, כי טוב לו  עמך, עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת  נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין  חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו,  כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו. והתום׳ שם, בד״ה כל  הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, הביאו מהירושלמי,  דפעמים אין לו אלא כר אחת, אם שוכב עליו בעצמו אינו מקיים  כי טוב לו עמך, ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו, זו  מדת סדום, נמצא שע״ב צריך למסור אותו לעבדו.  וא״כ י״ל, דכשהעבדים העבריים יוצאים ביובל, הוי דרור ״לכל  יושביה״, לעבדים דרור ממש ואילו לאדונים דרור משיעבודם  לעבדיהם.  (אזנים לתורה)

 

"ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו  תשבו" (כה, י)

צריך להבין מהו כפל הלשון ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל  משפחתו תשובו הרי כשישוב אל אחוזתו ישוב גם כן אל  משפחתו.  ונראה לפרש על פי מאמר ההפלאה על הפסוק (תהילים קז, מא)  "וישגב אביון מעוני וישם כצאן משפחות", דהנה דרך העולם  שהעני אין לו שום קרובים או משפחה שיסתכלו עליו וידאגו  לכל מחסורו, וכשיש לו מתרחקים הם ממנו ואינם מחפשים  קרבתו, מה שאין כן לעשיר יש הרבה קרובים וכל אחד מחפש  להיות קרובו ומשפחתו, ודבריו נשמעין, אך כאשר מגביה  הקב"ה את העני ומעשירו חוזרים כל קרוביו להיות במחיצתו,  והנה הוא מגלה שיש לו משפחה גדולה וקרובים רבים, והיינו  וישגב אביון מעוני, אם הקב"ה משגב את העני מעניותו ונותן לו  עשירות, וישם כצאן משפחות, הוא מגלה שמשפחתו מרובה  כצאן.  וזהו פירוש הכתוב, אדם שמוכר שדהו, סימן הוא שמצבו  בפרנסה בכי רע והוא בעל חוב גדול ובלית ברירה מוכר כל נכסיו  ואת אחוזתו ונחלתו, ואז מתרחקים ממנו כל משפחתו וקרוביו,  אך בשנת היובל דכתיב ביה ושבתם איש אל אחוזתו, מקבל העני  את אחוזתו ונכסיו וחוזר להיות עשיר כבתחילה, ממילא איש אל  משפחתו תשובו, שבים אליו מיד כל משפחתו.  (שיח יעקב יוסף)

 

 "שנת החמשים שנה יובל היא לא תזרעו ולא  תקצרו" (כה, יא)

בבריאת העולם מצינו, שהאדמה הוציאה את דשאיה רק ביום  הששי. אף כי אמר הבורא עוד ביום הרביעי: "תדשא הארץ  דשא", בכל זאת נאמר ביום הששי: "וכל שיח השדה טרם יהיה  בארץ" – ואמרו על כך חכמינו: "מלמד שיצאו דשאים ועמדו על  פתח הקרקע עד שבא אדם הראשון" (חולין ס) – ויש להבין  טעמו של דבר?  ברם, הלא אמרו חכמינו שהתורה קדמה אלפיים שנה לפני  בריאת העולם, ואם כן הרי התחיל מנין השנים של התורה אלפים  שנה לפני הבריאה, ונמצא שאותה שנה בה נברא העולם היתה  שנת יובל וימי הבריאה (לפי שיטה אחת) הלא היו מהעשרים  וחמשה באלול ועד ליום הששי, שבו התחילה שנה חדשה  פשוטה וכבר הותרה מלאכת שדה…

 

"ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע וישבתם  לבטח עליה" (כה, יט)

אומר רבי יששכר דב מזלוטשוב: תנאי אחד יש לקב"ה  להתקיימות כל הברכות: "וישבתם לבטח" – ביטחון בה'.  ״והחזקת בו" (כה, לה)  שקידתו העצומה יומם ולילה, והיקף ידיעותיו בכל מקצועות  התורה של הגאון רבי חיים שאול גריינימן זצ"ל היו לשם דבר.  אך תופעה אחת מעניינת נותרה חידה עלומה במשך שנים:  לאן נעלם רבי חיים מידי שבוע בשבוע, ביום שישי, לזמן של  כשעתיים? על מקומות לימודו השונים, הרחק מטרדות הציבור,  כבר הכל ידעו. אך את סוד העלמותו של הגאון הנודע, בשעות  הקרובות לכניסת שבת מלכתא, תעלומה זו לא הצליח איש  לפענח. עד שהגיע אותו יהודי בבהילות לביתו של רבי חיים  בשעות ההן של יום השישי. הוא היה צריך באופן דחוף להוועץ  על ענין חשוב… הרבנית הסבירה לו בנחת כי בשעות אלו אי  אפשר להשיגו. יצא הלה מאוכזב, אך לאחר זמן קט חזר כשהוא  בלחץ גדול: "הענין אינו סובל דיחוי" זעק, "זהו ממש פיקוח  נפש"! וכשחזר והפציר, שוב לא יכלה הרבנית לעמוד מנגד.  "אם זה ענין של פיקוח נפש אין ברירה" – לחשה הרבנית, ונתנה  לו כתובת מדוייקת של אחת הדירות ברחוב רבי עקיבא, שבו  אמור רבי חיים להימצא.  אץ-רץ מיודעינו לבית שברחוב רבי עקיבא. דפק בדלת ורבי  חיים פתח… ושניהם גם יחד, זה שמבפנים וזה שמבחוץ, הוכו  בתדהמה: רבי חיים כולו פליאה, מהיכן ידע הלה לבוא לכאן?  ואילו האורח נדהם ונתקשה להאמין למראה עיניו: הוא רואה את  רבי חיים ב"בגדי עבודה". שרווליו מופשלים. עטור זיעה. עומד  בתוך מה שנראה שלולית של מים, ובידו מקל וסמרטוט  ריצפה… אי אפשר לטעות, הוא כעת באמצע הספונג'ה…  האורח הבלתי צפוי, נבוך, התנצל והסביר שהרבנית גילתה לו  את המקום עקב שאלה דחופה של פיקוח נפש. לאחר שקיבל  תשובה לשאלתו, זעק הלה מנהמת ליבו על כבוד התורה…  רבי חיים הרגיע אותו: "דע לך שכל יהודי חייב לעשות גמילות  חסדים בגופו ממש! בחוץ לא מאפשרים לי. זו ההזדמנות שלי…  גר כאן יהודי בודד וגלמוד שהתאונן בפני עד כמה קשה לו לנקות  את הבית ולהכין את כל צורכי השבת. נטלתי על עצמי את  המלאכה לנקות. להכין את מה שצריך. לפרוס מפות וכו'.  כשסיים רבי חיים דבריז, לא שכח להזהירו בלשון לשון של  אזהרה לבל יגלה את שראו עיניו! וכך נמשכה הנהגה זו של רבי  חיים תקופה ארוכה. כיום, לאחר פטירתו, הבין הלה שכבר מותר  לגלות…  (איש לרעהו)

 

"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וכו'  וחי אחיך עמך" (כה, לה)

הרב נסים יגן זצ"ל סיפר כיצד ניתן לקבל מתנת שמים של  תוספת חיים בזכות העזרה לעני: תלמיד חכם אחד שהיה מחזר  אחרי מצוות הכנסת אורחים והיה מוכן למסור נפשו עבור מצוה  קדושה זו, נשאל ע"י ידידיו "והלא תלמוד תורה כנגד כולם?"  השיב להם "אספר לכם דבר מה ותבינו לפני מספר ימים הייתי  חולה במצב קשה מאד. לפתע הרגשתי שנשמתי עולה לבין דין  של מעלה והתחילו לדון אותי.  והנה אני רואה אדם זקן הבא לקראתי ומוסר לדיינים פתק.  הדיינים קראו את הפתק ומיד יצא כרוז שאמר לי "חזור  לעולמך!" יצאתי מבית הדין ולא ידעתי לאן אני הולך, והנה שוב  ניצב לידי אותו זקן ואמר לי "בוא ואראה לך את הדרך".  שאלתי אותו "מי אדוני?" אמר לי "דע לך, שלפני ששים שנה  כשהיית ילד קטן נזדמנתי לעירך, והיה המנהג בעירכם שלאחר  תפילת ליל שבת כל יהודי היה לוקח עני לביתו ואני נשארתי  לבדי כי לא היה מי שיאות להכניסני לביתו היות ומבגדיי נדף ריח  רע. והנה אתה ואביך יצאתם אחרונים, וראיתי שביקשת מאביך  שייקח את העני הזה עמכם הביתה, ואביך ענה לך שאיננו מסכים  בגלל הריח הרע הנודף מבגדי. כך הלכתם לביתכם ועדיין נותרתי  לבדי בביהכ"נ.  כשהגעתם לבית אתה סירבת לאכול ואמרת "אם לא תביאו את  העני לא אוכל לאכול עמכם בסעודה זו". אז שלחו אותך לקרוא  לי ואכלתי עמכם, בסעודה זו ניצלתי ממוות כי היה זה אחר כמה  ימים שלא בא מזון לפי.  לימים כשנפטרתי לבית עולמי הייתי מצפה מתי יגיע הזמן ואוכל  לגמול עמך חסד, והיום שהגעת לבית דין, נגזרה עליך מיתה, ולכן  הנה אנכי ניצב לקראתך ללמד עליך זכות ובפתק כתבתי "ריבונו  של עולם! גלוי וידוע לפניך, שכל המקים נפש אחת מישראל  כאילו קיים עולם מלא".  "והנה בזכות זה הוסיפו לי עוד שנתיים… " סיים את סיפור הנורא  "הנכם רואים, כי קיבלתי שנתיים של חיים במתנה בזכות החסד  ותמיכה בעני, האם אפשר להפסיק אפילו רגע אחד מעשית  חסד?" יש חילול ה' ששייך לאנשים גדולים. מהם מצפים  לשלמות, וכל סטייה מהשלמות עלולה להביא לחילול ה'.

 

"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר  ותושב וחי עמך" (כה, לה)

יש לתמוה מדוע נאמר עמך ?  דבר זה יוסבר ע"פ משל, בארמון המלוכה שמחה גדולה המורה  הזקן שחינך דורות של מלכים נכנס ויחד עימו נכנס הנסיך  להיבחן האם עומד בקריטריונים להיות המלך הבא, כמובן  שהגיעו מומחים בתחומים שונים לבדוק את דעותיו והבנתו  בתחום הכלכלה הממשלה והביטחון. ואכן לאחר המבחן התברר  שהוא כלי מלא וגדוש בחכמה. המלך שמח מאד ופנה למורה  הזקן, באפשרותך לקחת כל כלי שתרצה מבית אוצרותיי בשכר  על הצלחתך בחינוך בני למלך הבא. שתק המורה הזקן לרגע  אחד של מחשבה ואמר למלך רצוני לקבל שכר אחר, מהו שאל  המלך? ענה המורה יותר לי להיכנס לחדר סמוך עם הנסיך  וללמדו עוד דבר אחד שלא הספקתי ללמדו. המלך הסכים  והמורה הזקן נכנס יחד עם תלמידו הנסיך וסגר אחריו את הדלת,  לפתע נשמעו זעקות כאב מתוך החדר לעיני החיילים שפרצו  את הדלת מתגלה המחזה הבא הנסיך שוכב על הרצפה ומעליו  עומד המורה הזקן ומכה בו מכות חזקות כמובן שהמורה הובא  אל המלך מיידית, המלך שאלו מה ראית להכות כך את הנסיך  המיועד להיות למלך? ענה המורה: רציתי ללמדו איך ירגיש אדם  שיגזר דינו למלקות אם לא ידע את הרגשתו עלול בקלות  להעניש אדם בעונש זה מבלי להבין את משמעות הדבר…  מצוה אותנו התורה "וכי ימוך אחיך עמך" כאשר אחיך מך שיהיה  בגדר עמך כלומר שתרגיש את מצבו ותחוש אתה כיצד הוא  מרגיש אז "וחי עמך" אז תביא אותו למצב שהוא יכול לחיות.  "אל תקח מאתו נשך ותרבית וגו' וחי אחיך  עמך" (כה, לו)  כדי שיהיה "וחי אחיך עמך" – שתהיו חיים שווים, אל תקחו  ריבית, כי בריבית רוצה המלווה שהימים יחלפו מהר שיוכל לקבל  יותר ריבית, ואילו הלווה רוצה שהימים יתנהלו לאיטם, כדי  שהריבית לא תגדל כל כך מהר, יוצא שאין הם חיים בשווה, לכן  אל תקח מאתו נשך ותרבית, ואז "וחי אחיך עמך".  (אמרי חיים)

 

"אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך  וחי אחיך עמך" (כה, לו)

ביאר פסוק זה בספר "עוד יוסף חי" על פי מעשה שהיה בעיר  פוזנא, שאחד מעשירי היהודים הלך לעולמו, והיה ידוע שמלווה  בריבית, סירבו אנשי חברא קדישא לקברו בבית הקברות עד  שישלמו יורשיו סכום גדול מאוד עבור חלקת הקבר, בני  המשפחה נתמלאו זעם על אנשי החברא קדישא ומיהרו לספר  הדבר לשלטונות המדינה, קרא הנסיך לרבה של פוזנא רבי  עקיבא איגר ונזף בו קשות על הסכום המופרז שדורשים אנשי  החברא קדישא.  ענה לו רבי עקיבא איגר: על פי המסורת היהודית המלווה  בריבית אינו קם לתחית המתים, והנה האדם הזה הגיע עושרו  הרב ע"י ריבית ולפיכך לא יזכה לקום לתחית המתים, והנה  כאשר נפטר אדם מישראל נדרש מבני משפחתו לשלם על  חלקת הקבר סכום מועט שכן עתידה קרקע זו לחזור לרשות  החברא קדישא, מה שאין כן האדם שהלווה בריבית לא תחזור  הקרקע לרשותנו ונמצא שהקרקע נמכרת לו לצמיתות ועליו  לשלם ממון רב עבור קברו, שמע המושל וקיבל את דבריו.  ומקור דבריו נמצא ב"ילקוט שמעוני", שכאשר החיה יחזקאל  את העצמות בבקעת דורא קמו ששים רבוא על רגליהם חוץ  מאיש אחד, אמר יחזקאל: רבון העולמים מה טיבו של זה האיש?  אמר לו בנשך נתן וברבית לקח, חיה לא יחיה! ובזה מבאר את  הפסוקים "אל תקח מאתו נשך ותרבית וחי אחיך עמך" שתקום  עם אחיך בתחיית המתים ולא תישאר בקבר לעולמי עד.

 

"וחי אחיך עמך" (כה, לו)

כך מובא בגמ׳ (ב״מ סב): ״שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד  מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד  מהן – מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו  ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו! עד שבא רבי עקיבא  ולימד: 'וחי אחיך עמך' – חייך קודמים לחיי חבירך!״.  מדברי רבי עקיבא מבואר שתיבת ״עמך״ מלמדת שלאחר  שאתה עצמך תחיה, תדאג אח״כ לחברך, אך חייך קודמים.  והנה דרשה הפוכה מזו דרשו חז״ל (קדושין כ.) מן הפסוק ״כי  טוב לו עמך״ הנאמר לגבי עבד עברי: ״עמך במאכל ועמך  במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר,  אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש וכו׳״, ומשמע שמתיבת  ״עימך״ משמע שעליך לדאוג לחברך כמוך, היפוך דרשת ר״ע!  והתירוץ פשוט ונפלא: לגבי האדון והעבד, הרי לאדון יש חיובים  כלפי העבד להאכילו, אך העבד אינו חייב במזונות רבו, ולכן  האדון חייב לתת פת נקיה ויין ישן לעבדו. אך אותם שני אנשים  המהלכים בדרך, כשם שהאחד מחויב בפיקוח נפש חבירו, כך  השני חייב כלפי הראשון. מעתה, אילו היה הראשון מצווה לתת  את המים לשני, היה מוטל על השני להשיב בחזרה את המים  לראשון, וחוזר חלילה, ואין לדבר סוף… לפיכך קבע רבי עקיבא  שחייו קודמין והוא ישתה ראשון!  (מהר״ם שיף)

 

"אל תקח מאיתו נשך ותרבית" (כה, לו)

פעם הגיע יהודי אל הצדיק רבי נחום מהורדנא זצ״ל כדי לבקש  ממנו הלואה. הוא הביא עמו ספר יקר-ערך על מנת להשאירו  אצל רבי נחום בתור ערבון על ההלואה.  ואולם רבי נחום מיאן לקבל מידו את הספר, ובכ״ז הלוה לו את  הסכום שביקש, בלי משכון וערבון. התפלאו תלמידיו של רבי  נחום ושאלוהו: מדוע לא אבית לקבל ספר יקר כזה כערבון?  השיב רבי נחום: אם הספר יהיה בידי, אני לא אוכל להתאפק  מבלי אשר אקרא ואלמד בו, כי הוא ספר יקר המושך את הלב,  ובזה יש מחלוקת הפוסקים (עיין חו״מ סי׳ עב סק״ב ויו״ד סי׳  קעב), מפני חשש רבית, פן יתקלקל הספר. על כן לא חפצתי  לקחתו כמשכון, ואת הספר אוכל לשאול לכשאצטרך, ואז אתנה  עמו בפירוש, שלא יקפיד  אם יתקלקלו מעט הגליונות, ויקיים המשאיל ״עושה צדקה בכל  עת״.  (תולדות מנחם)

 

"ובאחיכם בני ישראל… לא תרדה בו בפרך"  (כה, מו)

הגה׳׳ק רבי חיים פלאג'י זיע׳׳א, סיפר בספרו 'תוכחות חיים' את  אשר נתגלה לו בחלום בחזיון לילה. היה זה כחודש ימים לאחר  פטירתו של אחד מתושבי עירו איזמיר שבתורכיה, נתגלה האיש  לרבי חיים בחלומו והוא לבוש בבגדי חג, והינו שש ושמח. שאל  אותו רבי חיים על מה ולמה זכה לכל הכבוד הזה? השיב לו  הנפטר ואמר, זכיתי לחיי העולם הבא על אשר נהגתי עם  משרתיי בכבוד וברחמנות, ולא הכבדתי את עולי עליהם ולא  שעבדתי אותם באכזריות ובעבודה קשה.  "לא תרדה בו בפרך" (כה, מו)  הגה׳׳ק רבי חיים פלאג'י זיע׳׳א, סיפר בספרו 'תוכחות חיים' את  אשר נתגלה לו בחלום בחזיון לילה. היה זה כחודש ימים לאחר  פטירתו של אחד מתושבי עירו איזמיר שבתורכיה, נתגלה האיש  לרבי חיים בחלומו והוא לבוש בבגדי חג, והינו שש ושמח. שאל  אותו רבי חיים על מה ולמה זכה לכל הכבוד הזה? השיב לו  הנפטר ואמר, זכיתי לחיי העולם הבא על אשר נהגתי עם  משרתיי בכבוד וברחמנות, ולא הכבדתי את עולי עליהם ולא  שעבדתי אותם באכזריות ובעבודה קשה.  "כי לי בני ישראל עבדים" (כה, נה)  כאן כונו בני ישראל ״עבדים״, ואילו ב׳דברים׳ (יד, א) נקראו  ״בנים אתם לה׳״, ומכך דרשה הגמ׳ (ב״ב י): ״בזמן שאתם עושין  רצונו של מקום אתם קרוין 'בנים', ובזמן שאין אתם עושין רצונו  של מקום אתם קרוין 'עבדים'״.  ועל דרשה זו יש להעיר: א. לכאורה ה׳בן׳ הוא לעולם בנו של אביו  אף כי לא עושה את רצונו, ומדוע כשאיננו עושים רצון ה׳ אנו  נקראים ׳עבדים׳? ב. מדוע נאמר ״שאתם עושין רצונו של מקום״  ולא ׳מצוותיו של מקום׳ וכדו׳? ג. כיצד בנ״י נקראים ׳עבדים׳  כשאינם עושים רצון הקב״ה, וכי יש לך עבד שאינו עושה את  רצון אדונו?!  ברם, קושיות אלו מתורצות זו בזו: אכן אדם שמקיים רק את  החיובים המוטלים עליו, ראוי לו להיקרא ׳עבד׳, אולם האדם  נמדד ביתר שאת כאשר הוא מקיים את רצון הקב״ה אף שאין  חיוב מוטל עליו, כגון שהוא עטוף בבגד ארבע כנפות מצויצות  למרות שאין חיוב ללבוש בגד כזה וכיו״ב. זהו אפוא מאמר הגמ׳:  ״בזמן שאתם עושים רצונו של מקום״ אפילו שאין זה חיוב –  ״אתם קרויים 'בנים'״ כמו בן שמקיים רצון אביו אפילו ללא  בקשת האב, אך ״בזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום״ אלא  רק את החיובים והמצוות כפי שהם – ״אתם קרויים 'עבדים'״!…  (תוספת ברכה)