ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת בהר – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר ושבתה הארץ שבת לה'" (כה א, ב)

מה ענין שמטה אצל הר סיני? הנה כתבו המפרשים: שעיקר טעם מצות השמטה הוא לחזק ולהשריש האמונה והבטחון בה', כי כל אשר לאדם – ממנו יתברך. וכאשר ישבות מעבודת האדמה, יווכח האדם לדעת כי לא כוחותיו ועמלו מצמיחים לו את פרי הארץ ואז ישליך יהבו אל ה' ויהיו עיניו נשואות אליו תמיד, שיספק לו די מחסורו. נמצא שכאשר יהיה האדם חדור אמונה ובטחון בה', שוב לא יצטרך להיות טרוד במסחרו ובפרנסתו ולא יקדיש להם את כל עתותיו, אלא יוכל לעסוק בתורה בנחת ובשלות הנפש, מתוך אמונה ובטחון שאדון הארץ ידאג למחייתו ולכלכלתו. וזהו שנאמר: "וידבר ה' אל משה בהר סיני" – וכיצד יוכל לעסוק בתורה ובמצוות שניתנו בסיני? – על ידי "ושבתה הארץ"! שישריש בנפשו את האמונה והבטחון בבורא עולם. ולפי זה, יבוארו דברי חז"ל: 'כי גלות בבל באה להם לישראל בעוון שמיטה' (תנחומא בהר) ולכאורה, הלא מקרא מפורש הוא, שהגלות באה על "עזבם את תורתי" (ירמיה ט יב) ומה ענין שמיטה לכאן? אכן, זה וזה – חד הוא. השמיטה והתורה – הן סיבה ומסובב, שעל ידי מצות שמיטה יבואו לידי אמונה ובטחון ויגבירו את למוד התורה ומצוותיה. וכיון שביטלו את הסיבה, שלא קיימו את השמיטה, בטל המסובב ולא עסקו בתורה ונתחייבו גלות. (החיד"א, פני דוד)

 

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" (כה, ב)

ידועה שאלת חז"ל: מה ענין שמיטה אצל הר סיני? אלא, מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטיה מסיני אף כל המצוות נאמרו כללותיהם ופרטיהם מסיני. מדוע דווקא למצווה הזו הסמיכה התורה את הידיעה שהיא ניתנה בהר סיני? למה לא הסמיכה זאת, למשל, למצוות תקיעת שופר? אומר החיד"א שרוב בני אדם טרודים על המחיה ועל הפרנסה יומם ולילה ואין להם פנאי להקדיש מזמנם לתורתנו הקדושה שניתנה בסיני. לכן נתן הקב"ה את מצוות השמיטה כדי שנמנע מעבודת האדמה ומחסורנו יתמלא בדרך נס. כך נדע שמפתח הפרנסה ביד ה' לבדו. שהרי ברכת ה' היא תעשיר. (וטועים הסוברים ש"יגעת ומצאת", מדבר על יגיעת כפיים לפרנסה. לא ולא! הרבה דרכים למקום לשלוח לאדם את פרנסתו שבין כה וכה כבר נקבעה בראש השנה. יגעת ומצאת, אמור לגבי דברי תורה! שלא יעלה על דעתך שתשיגם ללא עמל ויגיעה). כך ידע היהודי שלא יגרע חלקו בפרנסתו אם ירבה בתורה. תשובה נוספת מפי בעל ה"אמרי יוסף" מספינקא: התורה רוצה להדגיש את העקרון שהעולם פועל לפי התורה! נס ופלא מתרחש במחזוריות קבועה של 7 שנים. בהגיע השנה השישית יש יבול גדול פי 3 ! מאשר כל שנה: על השאלה "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף תבואתנו?" משיבה התורה: "וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשתה את התבואה ל- 3 השנים"! 1400 שנים ישב עם ישראל על אדמתו והוא חזה בפלא הזה כ- 200 פעמים בעקביות, שמיטה אחרי שמיטה. מגלה לנו התורה שזו אינה תכונה מיוחדת לגבי השמיטה אלא היא נכונה לגבי כל התורה כולה. וזה ענין שמיטה אצל הר סיני: הטבע עוזר למי שמקיים תורה ומצוות. ולשון הרמב"ן: "הניסים הנסתרים הם יסוד התורה כולה. אין לאדם חלק בתורת משה עד שנאמין בכל דברנו והמקרים שלנו שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ביחיד ובין ברבים, אלא, אם יעשה המצוות יצליחנו שכרנו, ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו. הכל בגזירת עליון!"

 

"ושבתה הארץ שבת לה'" (כה, ב)

בפסוק ה' חוזר הכתוב ואומר שוב 'שבת שבתון יהיה לארץ שבת לד'. מה טעמה של כפילות זו. מבאר ה"דברי שיר" ויש לפרש בדרך צחות, אמרו חז"ל (שבת פח) 'ואמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא. ריבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו. אמר להן, לקבל תורה בא. אמרו לפניו, חמדה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם וכו'. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, החזר להן תשובה, אמר לפניו ריבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה, 'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', אמר להן 'למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה, 'זכור את יום השבת לקדשו', כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין לשבות? מעתה כיון שאמר הכתוב 'שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור', ואין ישראל עובדים בשדה בשביעית, אם כן עלול מאן דהו להעלות על דעתו שאין צריכים לשבות בשבת בשנה השביעית, דאם ישבתו בשנה השביעית גם בשבת, אם כן ירד טענת משה רבינו שאמר למלאכים שבתורה מה כתיב 'זכור את יום השבת' כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין לשבות, הא אנחנו גם שובתים ואיננו עושים מלאכה, ולכן חזר הכתוב והדגיש 'שבת לה', שאפילו בשנה השביעית 'שבת לה'.

 

"אל תונו איש את אחיו" (כה, יד)

מסופר על הגה"צ רבי ברוך בער זצ"ל בעל ה"ברכת שמואל", שהציעו לו לכהן כראש ישיבה באחת הישיבות המפורסמות ברחבי ליטא, לצורך זה היה עליו למסור שיעור כללי בפני תלמידי הישיבה בנוכחות רבני הישיבה, כדי לראות אם ימצא חן בעיניהם. רבי ברוך בער הגיע לישיבה ומסר את השיעור. לאחר מסירת השיעור, פנה אליו אחד ממקורביו ושאלו בתמיה, הלא לפני מספר שבועות מסר ראש הישיבה שיעור בפני התלמידים בישיבתו. שיעור שהפליא את כל שומעי לקחו, שיעור שהיה בנוי "כבנין פאר ומלאכת מחשבת". ואילו השיעור הזה לא הגיע כלל למעלתו של אותו שיעור, מדוע איפוא לא מסרתם אותו שיעור? ענה לו רבי ברוך בער: אמת ונכון הדבר. השיעור שאתה מתכווין אליו באמת היה שיעור מיוחד, ונתחדשו שם חידושים עמוקים. אמנם האמת לאמיתה היא שבהכנת השיעור הזה היתה לי סייעתא דשמיא מיוחדת, אינו דומה שיעור זה לכלל השיעורים שהרציתי עד הלום. וכפי שהנני מכיר את ערכי ועצמי, אין בכוחי להכין שיעורים כאלו תמידין כסדרן. על כן לא רציתי למסור את השיעור הזה כ"שיעור המבחן", כדי לא לעבור על איסור "אל תונו איש את אחיו". והעדפתי למסור שיעור 'בינוני', שבסייעתא דשמיא יש לי את היכולת להכין. (לב ישראל להגה"צ רבי ישראל גרוסמן זצ"ל)

 

"וישבתם על הארץ לבטח" (כה, יח)

בוורשה התגורר יהודי עשיר וירא שמים, סוחר גדול, שהיה שולח אוניות דרך הים לחו"ל. באחד הימים הגיעה ידיעה שכל אוניותיו טבעו בים והוא ירד מנכסיו וכעת הוא עני ואביון. כאשר הגיעה הבשורה, לא רצה אף אחד להודיע לו את הידיעה המרה והנוראה כי חששו לנפשו. רב העיר היה היחיד שהסכים לקבל עליו את התפקיד הקשה לבשר לאותו סוחר את ההודעה המרה. קרא הרב לסוחר והתחיל לדבר עמו בענייני אמונה ויראת שמים, אמר לו שכל העולם הזה הוא הבל הבלים, ואם מאבדים כסף ורכוש אין צורך להצטער על כך, והעשיר הבין זאת היטב. לאחר מספר שעות שבהן חיזק אותו הרב בעניני אמונה, שאל אותו: "לאחר מה שדיברנו, אילו הייתה טובעת לך אוניה אחת עם סחורה היית מצטער?" ענה לו הסוחר: "ודאי שלא! הרי אמרנו עכשיו שהכל הבל". אמר לו הרב: "מתגובתך על כך עדין אין ראיה שאמונתך איתנה, כיון שאתה עדיין נשאר אדם עשיר, אבל אם יטבעו לך שתיים או שלוש אוניות, מה תגיד?" חשב הסוחר מעט ואמר: "גם על טביעה של מספר אוניות לא אצטער". אמר לו הרב: "זו עדין לא ראיה על יראת שמיים אמיתית. ברצוני לשאול אותך: "כיצד תגיב אם כל האוניות שלך יטבעו?" השיב העשיר לרב: "קשה לי לענות באופן ספונטני על שאלה כזו. עלי להתבונן ולחשוב על כך". אמר לו הרב: "יפה דיברת". הוא הכניס את הסוחר לחדר צדדי, נתן בידו את הספר "חובת הלבבות", פתח בשער הביטחון, ולימד אותו שמי שבוטח בה' הוא עשיר פי כמה וכמה ממי שהוא כימאי שיכול לעשות מבוץ זהב וכו' וכך למד אתו את כל שער הביטחון. אחרי שלמדו את שער הבטחון בעיון יצא העשיר החוצה ואמר לרב: "עכשיו שלמדתי והתבוננתי, אפילו אם כל אוניותיי יטבעו בים – לא אצטער, כי למדתי שיש לבטוח רק בקב"ה שהוא כל יכול". אמר לו הרב: "אם הגעת לדרגה כזו ולהבנה כזו אומר לך שהגיעה ידיעה ברורה שכל אוניותיך טבעו בים". כאשר שמע זאת העשיר התעלף מיד. הרופאים שנקראו למקום הצליחו להציל את חייו בקושי רב. לאחר מספר ימים הגיע הרב לבקר אותו בבית חולים ושאל אותו: "הלא רגע לפני שבישרתי לך את הידיעה אמרת בשמחה שלא תצטער כלל! מדוע התעלפת ואבדת את ההכרה כאשר שמעת על כך?" השיב לו הסוחר: "כאשר אמרתי לך שכל העולם הזה הוא הבל הבלים, חשבתי שאוניותיי בים, אז כל העולם הבל הבלים, אבל כשאמרת לי שהאוניות שלי טבעו- התעלפתי!" "כמה קל לאיש עני לבטוח בה', כי מי זולתו יוכל לבטוח? אך כמה קשה לאיש עשיר לבטוח בה', שהרי כל נכסיו קוראים לו בטח בנו!" (רבי משה לייב מסאסוב)

 

"ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע וישבתם לבטח עליה" (כה, יט)

שואל רבינו האור החיים הקדוש, הרי ידוע שאי אפשר לאדם לאכול הרבה מפירות מתוקים, ולכן גם אי אפשר להיות שבעים מזה, ואם כן יאמר האדם איזה תועלת יש בברכת 'ונתנה הארץ פריה'? ומתרץ רבינו הקדוש, שלכן הוסיף הקדוש ברוך הוא והבטיח 'ואכלתם לשובע', שהפירות יהיה בהם ברכה, שאפילו יאכלו מהם קצת, יהיו שבעים מהם. ובדרך זה מפרש רבינו הקדוש את הנאמר בהמשך 'וציויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלוש השנים', שאפילו אם הארץ תצמיח רק כמות תבואה שמספיקה לשנה אחת, יעשה ה' יתברך נס, ואחר שיקצרו את התבואה, היא תיכפל ותתרבה מעצמה, כדי שתספיק לשלוש שנים. נמצאנו למדים: העיקר שיהיה ברכה ב'כסף', שגם אם יש 'קצת כסף' זה ישביע ויספיק לצרכינו, ואין הברכה תלויה ב'כמות' הפרנסה והכסף, אלא ב'איכות' הפרנסה והברכה השרוייה בה.

 

"ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע.. וכי תאמרו מה נאכל…" (כה, יט-כ)

"אם ישאלו מה נאכל-יהיה צורך לצוות על הברכה. ברם, אילו היתה בהם אמונה תמימה ולא היו מקשים קושיות, כי אז כבר היתה הברכה מצויה מאליה"… (נועם אלימלך בשם אחיו ר' זושא) התולה בטחונו בקב"ה לא ידמה לו אף פעם שמישהו פגע בפרנסתו או בכבודו, שהרי אין אדם נוגע במוכן לחברו. מסופר על הצדיק מאפטא, בעל ה"אוהב ישראל", שסיפרו לו שיש מוזג יין באחת העיירות שכל ברכותיו מתקיימות והתפרסם הדבר בציבור ורבים נהרו להתברך מפיהו. התעניין הרב מאפטא במה גדול כוחו: האם משורש קדושה ואותו מוזג הוא צדיק נסתר שמסתיר את צדקותו בעבודה בחנות, או אולי חס ושלום המוזג הזה פועל בכוחות הטומאה. החליט הצדיק לנסוע ולתהות על קנקנו של אותו מוזג. הוא הוריד את בגדי הרבנות ונסע בבגדים פשוטים לאותה עיירה. באותה תקופה, כל יהודי היה מכניס אורחים נפלא, ועל כן לא היה זה מוזר שהוא פנה אל המוזג ושאל האם הוא יכול לשהות בביתו מס' ימים. המוזג חשב שהוא הלך פשוט וקיבל אותו בחפץ לב והקצה לו מקום. ה"אוהב ישראל" עקב אחרי התנהגותו של המוזג בלא ידיעתו כדי לגלות האם הוא צדיק נסתר, אך לא ראה בו הנהגה יתירה של צדיקות נסתרת, ומנגד – גם לא ראה בו צד של טומאה. היה זה יהודי פשוט ותמים המתפלל בבוקר, נמצא כל היום בבית המזיגה, ובלילה לומד מעט. הרב לא ראה בהתנהגותו התנהגות יוצאת דופן. לאחר מספר ימי מעקב הוא גילה למוזג מי הוא. כשנודע למוזג לפני מי הוא עומד, נרעד בחרדת קודש. שמו של הרב מאפטא היה מפורסם בכל קהילות ישראל. אמר לו ה"אוהב ישראל": אני גוזר עליך לגלות לי מדוע מתקיימות ברכותיך". אמר לו המוזג: "רבי, אינני יודע למה ברכותיי מתקיימות, אך אני יודע מתי הן התחילו להתקיים ועל כך אני מוכן לספר. היתה תקופה שבה ההכנסות מבית המזיגה הלכו ופחתו, סוד הצלחה הפך להיות סוד כישלון. כל יום נוסף שפתחתי את בית המזיגה הייתי מפסיד כספים עד שיום אחד השלכתי את המפתחות ואמרתי לאשתי שבית המזיגה נסגר. ישבתי בבית שבוע-שבועיים, המצב הכלכלי בבית התדרדר, ואשתי בקשה שאסע לעיירה הסמוכה ואחפש לי שותף, ואולי בעזרת השם נחזור לדרך המלך. אני סרבתי. קשה היה לי לשתף מישהו בעסקי. כאשר ראיתי שאין מנוס ואין פתרון, לקחתי את הסוס והעגלה, ובדרכי לעיירה, בין שמיים וארץ ובין השדות, בחיק הטבע, עלה במוחי רעיון שהשרה עלי שמחה עצומה. ירדתי מהעגלה, הרמתי ידי כלפי מעלה ואמרתי: "ריבונו של עולם, אשתי לוחצת עלי לקחת שותף, ואינני רוצה, אבל אני עושה אותך ריבונו של עולם לשותף שלי! בכל הרווחים נתחלק." התמלאתי שמחה עצומה על הרעיון. נסעתי לעיירה הסמוכה ופניתי לסוחר שתמיד קניתי ממנו יין וביקשתי חבית בהקפה. הסוחר האמין בי ונתן לי חבית יין. חזרתי לביתי ואמרתי לאשתי: "ברוך השם, מצאתי שותף טוב". אשתי פחדה לשאול שאלות ולא הטרידה אותי כלל. דבר ראשון לקחתי קופה גדולה והנחתי על השולחן. הקופה היא של הקב"ה ומעכשיו כל פרוטה של רווח – חצי בקופה וחצי במגירה. כאשר הקופה התמלאה, קניתי בכסף חלות ויין, וחילקתי לעניים. מאז התחילו ברכותי להתקיים." חייך ה"אוהב ישראל" ואמר לו: "עכשיו הכל מובן. זו גמרא מפורשת: שני אנשים העושים שותפות אמת: אין צורך ששניהם יחתמו על הצ'ק, אלא מספיקה חתימה של אחד מהם. אם אחד חותם – השני צריך לפרוע. עשית שותפות אמת עם הקב"ה ולכן אתה מברך והקב"ה מקיים". יהי רצון שנזכה כולנו לבטוח בקב"ה ולעשות איתו שותפות אמת בלימוד התורה, בפרנסה ובכל תחומי החיים.

 

"וציויתי את ברכתי לכם" (כה, כא)

מעשה באברך מבני ברק, אב לשמונה ילדים, שהמצב הכלכלי היה דחוק מאוד, ובבית שני חדרים וחצי. הוא הרגיש שהגיעו מים עד נפש, והחליט לשפוך את נפשו לפני ה' יתברך. הודיע לראש הכולל שהוא חייב לנסוע לירושלים עיר הקודש לפקוד את שריד בית מקדשנו, הכותל המערבי, שהשכינה לא זזה משם לעולם. כשהגיע לכותל המערבי לקח את ספר התהילים, התייפח בבכי והחל לקרוא מילה במילה. והנה ניגש אליו אדם מסוים ושאל 'למה אתה בוכה? אולי אני יכול לעזור לך'. אבל האברך, שהעדיף לשקוע במזמורי התהילים ולדבר עם אלוקיו, אמר לאיש הנ"ל 'תעזוב אותי בבקשה, אתה לא יכול לעזור לי'. קם ממקומו, חיפש מקום יותר צדדי כדי לבכות לאלוקיו בלא הפרעות, והמשיך לקרוא ביתר שאת. אבל האיש הנ"ל שוב הופיע ואמר לו 'אני רוצה שתגיד לי על מה אתה בוכה כל כך. תגיד לי, אולי אוכל לעזור'. אמר לו האברך 'יש לי שמונה ילדים, הבית צר מאוד, ואני מבקש מאבא שבשמים שיעזור לי'. כשמוע האיש הנ"ל את הדברים יוצאים מלבו הטהור של אותו אברך, אמר לו 'שטוף את פניך מהדמעות, כי שמע ה' את תפלתך וראה את דמעותיך, ואני זכיתי להיות השליח'. קום ובוא עמי. האיש הנ"ל התקשר לאחד הקבלנים הגדולים בירושלים, רכש עבורו דירה של חמישה חדרים בקומה ראשונה, ונתן אותה לאברך במתנה. האברך בא לכולל, ערך סעודת הודאה, וסיפר לכולם על השגחתו הפרטית של מי שאמר והיה העולם. כששמעו האברכים את הסיפור הנפלא שקרה, ביקשו מראש הכולל אחדים מהם לנסוע לכותל המערבי כדי להתפלל, וקיבלו אישור. נסעו לכותל, והחלו בקריאת התהילים, כשעין אחת מול הספר והעין השניה מחפשת את העשיר הנדבן. והנה ניגש אליהם מישהו, אלא שבמקום שהוא יתן להם צדקה – הוא ביקש צדקה, וכן היה במשך כל זמן שהותם. בחזרתם שאלו את ראש הכולל 'למה ומדוע קרה כך רק לו?' אמר להם ראש הכולל 'האברך הראשון שקרא לה' האמין בה' ולא בבשר ודם. לכן ה' שלח לו את מבוקשו. אבל אתם, שחיפשתם בשר ודם, זו התוצאה'.

 

"כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו" (כה, לה)

ה'צרור המור' מבאר סמיכות מצוה זו לשמיטה, כי כל ענין השמיטה באה ללמדנו פרק נכבד ב'הלכות גמילות חסדים'. כי מדרך העולם הוא שהשבע אינו מרגיש את הרעב, ו'בעל היכולת' שתחת רשותו נמצאים כמה וכמה שדות וכרמים וכל טוב אינו מבין לליבו ולמצבו של זה העני הפושט יד ולרש אין כל, וכל מאוויו לפת חרבה ומים לחץ. על כן ציווה הבורא לבעל הקרקעות, אחת לשבע שנים תשבית שדך למשך שנה תמימה, באותה שנה לא תרוויח ממכירת הפירות בדמים יקרים, ובזה תבין ללבו של אחיך האביון, שבכל השנים מהלך הוא בשאלת 'מה נאכל', על כן 'כי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו'. ויש להסמיך כאן דברי הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב זי"ע בנוסח ברכות השחר, שכל הברכות בלשון רבים נאמרות, דוגמת 'פוקח עוורים' ו'מלביש ערומים', ומדוע ברכה אחת נאמרת בלשון יחיד – 'שעשה לי כל צרכי' ולא 'כל צרכינו' – בלשון רבים. להורות, שרק בנוגע לו ולצרכי עצמו, יראה את עצמו כמו שהבורא עשה לו כל צרכו. אבל ח"ו שבנוגע לצרכי חברו יחשוב – הרי הקב"ה כבר ממלא כל מחסורו וצרכיו… מה יש לי לבוא ולהיטיב עמו, אלא ישתדל ויעניק לחברו עד כמה שבידו לתת, להחיות נפש כל חי. (באר הפרשה)

 

"גר ותושב וחי עמך" (כה, לה)

רבינו האור החיים הקדוש כותב בשם המקובלים דבר נפלא, שיש נשמות בעולם העליון שחסר להם איזה מצוה שהם לא עשו בחייהם, וה' יתברך מוריד את אותה נשמה, ותבוא אותה הנשמה ותתגורר עם האדם בשעה שעושה המצוה, כדי שתזכה לתיקון השלם, ואותם נשמות גם מסייעים אותו לעשות המצוה, ולאחר שעושה המצוה הם עוזבים את האדם. ויש גם לפעמים שנשמה מעולם העליון באה ומשתכנת בגוף האדם בקביעות, מחמת 'סיבות מופלאות' בסוד העיבור והגלגול. ובזה מפרש רבינו הקדוש את הפסוק 'גר ותושב וחי עמך', שיש נשמות הבאות מעולם העליון בבחינת 'גר' ששוכנות בגוף האדם רק בשעת המצוה, והרי הוא כ'גר' שאינו דר בקביעות, ויש גם נשמות שהם בבחינת 'תושב' שבאים להתגורר בקביעות בגוף האדם. ועל שניהם מצוה ה' לאדם 'וחי עמך' – שעליו להביא חיות לאותם הנשמות, כדי שיבואו על תיקונם ושלימותם.

 

"אל תקח מאתו נשך ותרבית" (כה, לו)

אחד מראשי הקהילה של פרעשבורג שהיה ידוע כגביר וסוחר גדול איתרע מזלו והחל לרדת מטה מטה ועמד לפני פשיטת רגל, בצר לו ניגש לחתם סופר שיתן לו עצה ותושיה, החתם סופר לאחר ששמע את מצבו הלך ונתן לו את כל כספו בסך מאה זהובים ונתן לו בתור הלוואה ואמר לו שיסע ללייפציג וד' יהיה בעזרו, וכך הוה שנסע ללייפציג והצליח מאוד, כשחזר חשב לעצמו שמן הראוי היה שיקנה איזה מתנה לחתם סופר לאות הכרת הטוב אשר גמל עמו ולפי שהחתם סופר היה מבין ביהלומים קנה לו טבעת זהב משובצת באבן יקרה, וכשהגיע לפרעשבורג נכנס מיד אל הרב ואמר, רבי, ברכתך נתקיימה הרי לפניך את מאה הזהובים על פרעון החוב וזו מתנה קטנה על החסד הגדול שעשית עמדי, נטל החתם סופר את הטבעת והפליא מאוד את היופי שבו ואמר מתוך התפעלות "מימי לא ראיתי אבן טובה ויפה כזה, האיש היה מלא שמחה שאכן הביא את המתנה הנכונה, והחתם סופר מהפך ומהפך באבן ואינו חדל מלהתפעל, "אבן יקרה זכה כמים ללא שמץ ודופי", ובאמרו זאת החזיר לו את האבן ואמר לו אמנם שזה מאוד יפה אבל מכיון שהלויתי לך אסור עלי לקבלה משום ריבית, לאחר שיצא משם הרהיב עוז אחד מתלמידיו של החתם סופר ושאל, יסלח לי רבי, אם לא היה בדעתו לקבל את המתנה מפני מה שמח כל כך והרבה בשבח הטבעת בהתפעלות ובשמחה רבה, השיב לו החתם סופר, שמחתי על שבאה לידי לקיים מצוה גדולה כל כך שלא לקחת ריבית שכן מתי מזדמן לידי רב בישראל לקיים מצוה שכזאת, ולכן עכשיו שבאה לידי בדרך לא צפויה מצוה זו וקיימתיה, היתה גדולה השמחה אצלי.

 

"ולא תונו איש את עמיתו" (כח, יז)

חכמינו מספרים על שמואל שקנה פעם אצל נכרי כד של-זהב בתור כד של ברזל, ובשעה ששילם לו ארבעה זהובים בעד הכד הבליע זהוב אחד (בבא-קמא קי"ז). והדבר הוא לפלא, מדוע באמת הונה שמואל את הנכרי, ולא עוד אלא שגם גזל ממנו זהוב אחד? ובעיקר, לשם מה מספרים לנו חכמינו דבר זה? ברם, הכוונה שבדבר היא ממש הפוכה, וחכמינו מספרים בזה את גודל צדקותו של שמואל. ראה שמואל שיש לו לאותו נכרי כד של זהב, ששוויו עולה בהרבה ממון, ואף-על-פי-כן אינו מבקש בשבילו אלא ארבעה זהובים בלבד. תהה שמואל ולא ידע מה נעשה פה – אם הנכרי אינו יודע שהכד עשוי זהב והוא סבור שאיננו אלא מברזל, אם- כן הרי מן החובה להעמידו על טעותו כדי שלא להונות אותו; ואם אמנם יודע הוא שהכד עשוי זהב, אלא שגנוב הוא עמו ולכן הריהו מוכרו במחיר כה מוזל, אם-כן הרי מצוה היא לקנותו בממון מועט על-מנת להצילו ולהחזירו לבעליו. מה עשה שמואל? נתן לו חמשה זהובים במקום ארבעה, היינו שהבליע לו זהוב נוסף ("מבליע" פירושו, שנותנים בלא-יודעים יותר מן הדרוש. כמו: "מבליע דמי אתרוג בלולב" – סוכה ל"ט) – על-מנת לבחון בזה את הנכרי: אם יחזיר לו את הזהוב המיותר, הרי יהא זה סימן שהוא אדם הגון וכי איננו יודע שהכד עשוי זהב – אזי יוסיף לו את ההפרש המגיע לו לפי שווי הכד; אבל אם לא יחזיר לו את הזהוב המיותר, הרי יהא זה סימן שהוא גנב וכי גם הכד גנוב הוא – אזי תהא זו מצוה לקנות את הכד בממון מועט על-מנת להחזירו לבעליו… הוא אשר נתכוונו חכמינו לספר לנו, עד כמה היו התנאים והאמוראים הקדושים נזהרים בדיני הונאה אפילו ביחס לנכרי, וכמה גדולה היתה חכמתם במעשיהם היומיומיים… הרה"ק ר' בונם מפשיסחא ז"ל היה אומר: התורה הזהירה שלא להונות את הזולת, ואילו חסיד נוהג לפנים משורת-הדין ואסור לו להונות גם את עצמו… אסור לו להשלות את עצמו במדרגות יותר גבוהות מכפי שיש לו באמת…