ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת בחוקותי – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"אם בחוקותי תלכו" (כו, ג)

שתהיו עמלים בתורה (רש"י) אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר (ברכות כח, ב) יש לדעת, כי ברוחניות, עוד יותר מגשמיות, המושגים הם הקובעים את ערך המצווה. כפי המושג של האדם במצוה – כך הוא טועם בה, ובאותה מידה – מרויח מחמתה שכר בעולם הזה ובעולם הבא. אותה מצוה יכולה להיות שווה פרוטה, ויכולה להיות שווה מיליארדים – אם רק יעריכנה במיליארדים ! החתם סופר זצ"ל היה אומר על דברי התנא באבות (א, ג) "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" – "פרס" בלשון הש"ס הכוונה 'חצי'. אומרים לך חז"ל: אל תעבוד עבור חצי. נשאלת השאלה מי עובד בשביל חצי שכר? התשובה, אם תעריך את המצווה בחצי משוויה, נמצא שאתה עובד בשביל חצי. ידועים דברי שלמה המלך ע"ה, החכם מכל אדם, על התורה הקדושה: "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה" (משלי ג, טו). אם מעריכים בכך את התורה מקבלים תשוקה. חז"ל (סוטה ד, ב) ביארו את הפסוק ואמרו "יקרה היא מפנינים – מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים" היינו שתלמיד חכם יותר יקר מהיהלום הרוחני – הכהן גדול הנכנס לקדשי קדשים. שמעתי עובדה, באנטוורפן בימים ההם, היהלומים היו בשיא תפארתם. הממון היה הערך של האנשים והיקר. לא היתה בנמצא בת שתנשא לבן תורה מוחלט. והנה בת מהסמינר המקומי, התעקשה להינשא דוקא לבן תורה שעתיד לשבת ולשקוד על לימוד הגמרא. זה היה דבר יקר, וגם מעניין. בסעודת ה'שבע ברכות' השתתפו רבים וטובים מתושבי העיר, ובראשם הרבנים, כמו רבי טוביה וייס שליט"א ועוד, שלצורך הסיפור לא אנקוב בשמותיהם. בשעת הסעודה נאם שם מנהל הסמינר, הרב אורבך. בדרשתו שאל את השאלה הידועה, מדוע אין אפשרות לפרש כפשוטו: "יקרה היא מפנינים" – מיהלומים יקרים, מדוע להגיע עד לכהן גדול הנכנס לפני ולפנים?! התשובה היא פשוטה בתכלית – כך אמר בשם רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל – אם יאמרו לאדם: 'תראה, היהלום הזה, יקר יותר מערימת המלפפונים העומדת בצד החדר', יצחקו עליו, שכן מה שיהלום יקר יותר ממלפפונים אין צורך לומר בכלל, זו שטות. כמו כן לעניין התורה, אם נאמר שהתורה יקרה מיהלום, זה כמו לומר שהיא יקרה יותר מקילו מלפפונים. אם כן בוודאי הכוונה היא לפנינים אמתיות, לא פנינים מהבורסה, אלא רוחניים – כהן גדול הנכנס לפני ולפנים! התורה יותר יקרה מהיהלום הזה. באנטוורפן לא היה מקובל סתם לשאול שאלות או הערות באמצע דרשה. אחרי הדרשה היה אפשר לשלוח הערה בכתב. רק כך. אך הנה הוא מבחין שרחש עובר בקהל… לא היו מסוגלים להיות בשקט, בעקבות האמירה ה"מזעזעת" הזו. הוא הפסיק את נאומו והתעניין: "אני רואה שמתרחש כאן דבר, האם יש למישהו הערה?" "כן" השיב פלוני, יהודי נכבד מאוד ועשיר גדול. "בבקשה, תאמר מה יש לך להעיר". "כנראה שהרב אויערבך לא ראה מעולם יהלום אמיתי, גדול מאנטוורפן, כי אם היה רואה – לא היה מתבטא כך: מלפפונים!"… הרב אורבך הגיב: "שמע נא. אני ממש לא יודע מה לומר לך, האם רבי שלמה זלמן ראה כזה יהלום או לא, שמא כן ראה ואולי לא. אבל דבר אחד ברור לי, כי אתה את רבי שלמה זלמן לא הכרת מעולם. אם היית רואה אותו, לא היית אומר כך"… ישב שם לידו ב'מזרח' אחד הרבנים ולחש לרב אורבך: "בבקשה ממך, תתנצל. דע לך היהודי הזה הוא מהתורמים הגדולים שלי לצדקה, וכפי הנראה בושה כיסתה כעת את פניו, ולפי מעמדו ביישת אותו ברבים". הרב אורבך אמר לו: "אתה רב, אבל תפקידי באנטוורפן ללמד השקפה לתלמידות. אם אני מתנצל, קלקלתי את החינוך שלי". ובכל זאת, מפני כבודו של אותו רב, פנה הרב אורבך לשני רבנים נוספים שישבו במזרח ושאל: "וכי צריך אני להתנצל?" והם אמרו: "הוא צודק, אין לו מה להתנצל כלום!" (יחי ראובן)

 

"אם בחוקותי תלכו" (כו, ג)

'אם בחוקותי תלכו' – מלמד שהקב"ה מתאווה שיהיו ישראל עמלים בתורה ובמצוות (מדרש 'לקח טוב') דפיקה על דלת ביתו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל. זקן ישיש נראה על מפתן הבית. משפתחו לו – עמד שותק, והתבונן בעיניים בוחנות ברבינו. "מה רצונכם?", שאלוהו בני הבית, משראו כי מילה אין בלשונו, רק עיניו פעורות לרווחה מביטות בפני רבינו. "רק באתי לראות את ראש הישיבה " הסביר כמתנצל. "זאת למה?" בקשו בני הבית להבין, "אם יהודי זקן – שאינו מקומי – מטריח את עצמו לבוא, בוודאי יש דברים בגו. מה מטרת ביקורך כאן". אחר הפצרות רבות סיפר הישיש: "בימי מלחמת העולם השניה הייתי בשווייץ. באחד הלילות, כאשר עלטה מוחלטת שררה בחוץ, הבחנתי באור קטן מבליח מחלון בית הכנסת. נכנסתי. וטוב שנכנסתי. שם, בבית הכנסת החשוך, ישב רבינו ולמד לאור הנר. נגשתי אליו ושאלתי: 'מה אתה עושה כאן? לבד… בבית הכנסת… הא, מי יודע בכלל שאתה לומד', כדברים האלה אמרתי לצורב הצעיר, שישב רכון על הגמרא, דבוק למטרה, חדור אהבת תורה. תשובתו הקצרה האירה באור יקרות את האולם הריק, ואת חשכת הצרות שנחתו עלינו: 'אני לומד לתכלית שאזכה להיות מרכבה לשכינה'. "נצרתי את המראה הזה בליבי, נצרתי בתוכי את תשובתו החצובה מעולם גבוה ועילאי, בוודאי עדיו לגדולות… וכעת באתי – שבעים שנה אחרי – לראות כיצד הוא נראה…". בתקופת מחלתו של רבינו, רבים צבאו על פתחו ובני הבית היו נאלצים פעם אחר פעם לדחותם: "ראש הישיבה חש ברע ואין אפשרות לענות לכל הפונים… " שאלות רבות נותרו בחללו של עולם באין פותר. רבים נאלצו לסוב על עקביהם ולשוב לביתם בידיים ריקות. אולם היו שאלות שהצליחו להבקיע את חומת ההסגר שהקיפה את הבית באותם ימים. היה זה הגאון רבי שלמה רביבו, אשר שאלתו התדפקה בלי לסגת. "פיקוח נפש! שאלה של פיקוח נפש!", לא ויתר הרה"ג רבי שלמה. שאלתו הובאה אל הקודש פנימה: בחור מאמריקה הדרומית גלה לארץ הקודש ללמוד תורה. הבחור מתמיד ועושה חיל בלימודו. לאחרונה חלה אביו, ואשר על כן מבקש הוא שכשייתמו ימי בין הזמנים, ישאר בנו יחידו לצדו, ולא ישוב לישיבה בא"י. האב מרגיש שאם הבן לא יטפל בו, עלול מצבו הבריאותי להידרדר. אם הבן יישאר באמריקה הדרומית, ולא ישוב לישיבה בארץ, הוא יהיה, אמנם, יהודי ירא וחרד, אך לבן תורה אמיתי לא יצמח. כיצד לנהוג? להותיר את הבן בחו"ל על חשבון התורה, או להתעלות על הקושי, ולשלחו ארצה? רבינו השיב: "לעצם הענין, יתכן ורק נדמה לו, לאב, שאם בנו לא יהיה לידו יכבד חוליו, בעוד שלא זו המציאות. אך מלבד זאת 'מאי חזית דדמא דידיה סומק טפי'? האם רק אצל האב פיקוח נפש הוא? ומה בנוגע לבן – האין זה כך? וכי להיות בן תורה אינו פיקוח נפש?…" האב קיבל את הפסק, והבן חזר ארצה לתלמודו. (גדול בקרבך)

 

"אם בחוקותי תלכו" (כו, ג)

בפרשתנו מוצגים השכר והעונש אם נשמור או לא נשמור את מצוות התורה. השכר: "ונתתי גשמיכם בעתם… ונתנה הארץ יבולה… ונתתי שלום בארץ… וישן מפני חדש תוציאו…" העונש: "ותם לריק כוחכם… בשברי לכם מטה לחם… ונתתי את עריכם חרבה… ואתכם אזרה בגויים. .. " בעל ה'עקדה', רבי יצחק עראמה, תוהה: מדוע השכר שמוזכר כולו גשמי (למעט רמז של 'והתהלכתי בתוככם') והעונש כולו גשמי? מה עם קצת רוחניות, – גן עדן, גיהינום ?!

*

הכל השתנה מאז שאבא חזר מבית הדואר. החיוך לא סר מפניו, הוא הודיע למשרתים להכין את הטרקלין הגדול לעוד מספר ימים והוא החל להכין רשימות ומטלות. שלוימי היה מרוצה. כבן יחיד, כמעט לא היו בבית שלו חריגות כלשהן. אבא ואמא ראו בו את מרכז עולמם, הוא היה ילד טוב ותמים והם היו הורים טובים. ופתאום חריגה שכזו… כשאבא לקח את שלוימי לשוק והם ערכו קנייה ענקית שבקושי בערב פסח עשו כמותה, שלוימי היה מאושר. אבא הראה לו כל מיני מוצרים, הסביר לו על הבשר והפירות שקנו, על המאכלים שיכינו מהם, ובכל משפט שני הוזכר יחזקאל, בן דודו האהוב של אבא, שמגיע לבקר אותם בעוד כמה ימים. בהגיע היום היה הבית מלא בריח תבשילים, הטרקלין היה ממורק וצוות המשרתים עמד במדים מגוהצים איש על מקומו. שלוימי ואבא חיכו בחוץ ליחזקאל, וכאשר הוא הגיע – נפלו אבא ויחזקאל איש על צוואר רעהו. הסעודה התנהלה עם המון רגש ושמחה, אבא העביר כל קערה של תבשיל או תוספת לידי יחזקאל, האיץ בו לטעום מכל דבר וקרץ ברוב משמעות כאשר הזכיר ליחזקאל מאכלים מסוימים שאהב ביותר מילדותו. גם את הקינוחים הרבים הגיש לו אבא בזה אחר זה, ושום תירוץ של יחזקאל על בטן מלאה לא התקבל. אבא ממש הפציר בו לטעום מהכל. אחרי הסעודה החגיגית יחזקאל ואבא נפרדו לשלום. כנראה שוב למספר שנים, עד למפגש הבא. חודשים מספר אחר כך, שרתה שוב השמחה בטרקלין הגדול. שלוימי כבר לא בן יחיד. אח חדש נוסף למשפחה אחרי שבע שנים. בסעודת הברית שכללה תפריט עשיר ומפואר, הציץ שלוימי מדי מספר רגעים על איציק, אחיו הטרי שזכה היום בשמו לראשונה, הוא רצה לראות מתי אבא ימזוג לצלחת של איציק מהמנות הטעימות שהוכנו במטבח. בסוף הסעודה שלוימי היה מאוכזב מאוד. כשאחרון האורחים עזב, שלוימי הלך לאבא וביקש רשות לשאול משהו. אבא הסכים. "למה אתה אוהב את יחזקאל, בן הדוד שלך, יותר מאשר את איציק?" "מה?" ההפתעה של אבא העידה שאין לו מושג מה רוצה ממנו בן השבע. "מי אמר לך את זה?!" "כשיחזקאל הגיע", הסביר שלוימי בסבלנות לאבא, "נתת לו לטעום מכל תבשיל וקינוח. דאגת שהוא יאכל מהכל. אבל לאיציק", נופף שלוימי בידיים לכיוון העולל שנם בעגלה, לתוספת הבהרה, "לא נתת שום דבר!" אבא חייך והסביר לשלוימי על מערכת העיכול ועל היכולת של הגוף להכיל את מה שמכניסים בו. "אם אתן לאיציק דברים שהגוף שלו אינו מסוגל לעכל, הוא יפלוט אותם החוצה והם עלולים לגרום לו נזק חלילה, חנק, או מחלה פנימית, אך כאשר הוא יגדל ויהיה מסוגל לאכול – ניתן לו בעזרת השם מכל השפע שנכין"… את משלו זה, מסיים ה'בית יעקב', הרה"ק רבי יעקב אהרן מזאלשין, במילים "והנמשל מובן"… (במחשבה תחילה)

 

״אם בחוקותי תלכו… ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה״ (כו, ד)

כשם שעל-ידי ״ונתתי גשמיכם בעיתם" תהיה התוצאה "ונתנה הארץ יבולה״, שכן חוק הוא שהטביע הקב״ה בסדר הבריאה שהגשם מצמיח יבולים, כן הוא חוק בטבע: ״אם בחוקותי תלכו… ונתתי גשמיכם בעתם״. (ה'סבא' מסלבודקה)

 

"ונפלו אויביכם לפניכם לחרב" (כו, ח)

לכאורה, אם יעשו ישראל רצונו של מקום, מה להם בברכה שייפלו האויבים לפניהם, הן הקב"ה כל-יכול ויכול להבטיח שלא יבואו שונאים כלל. זאת ועוד, מה הנאה יש לו לקב"ה מגויים שנלחמים ונמצאים בעולם . מבאר בספר 'אוהב חסד' לרה"ק רבי דוד מנדבורנה, על פי מה שדייק הרה"ק רבי ברוך ממעז'בוז' "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה", שהיה לו לומר "מבטלין את רוע הגזירה", ולא "מעבירין". אלא הכוונה בזה שלאחר שנגזרה הגזירה לרדת לעולם בשל מעשים לא טובים, גם אם היטיבו הבריות את דרכן ומעשיהן – הרי שהגזירה מוכרחת לרדת לעולם, אלא שהיא מועברת על ראש הגויים. וזהו "מעבירין את רוע הגזירה". לפי האמור, מבאר ה'אוהב חסד': אם נגזרה גזירה על ישראל שיגיעו עליהם אויבים למלחמה, ועשו ישראל תשובה והגזירה אינה ראויה להם עוד, שולח הקב"ה את הגזירה על ראשם של גויים אחרים. וביאור הפסוק "ונפלו אויביכם לפניכם", לפני שיילחמו אויביכם איתכם, יבואו עליהם גויים אחרים ויפילו אותם. לכשתמצי לומר, זוהי הסיבה שיש בעולם גויים שמנהלים מלחמות, לטובתן של ישראל אם יהיו זכאים. (במחשבה תחילה)

 

"ופניתי אליכם" (כו, ט)

מבאר ה'חפץ חיים' בספרו 'שם עולם' את הצלחת הרשעים בעולם הזה על פי משל: עשיר אחד העסיק פועלים רבים בבית החרושת שבבעלותו. בהגיע בתו לפירקה ויום נישואיה ממשמש ובא, עמדה בפני העשיר בעיה קשה. מצד אחד ידע כי עליו להזמין את פועליו לשמחת הנישואין. מאידך מעמדו הציבורי חייב אותו להזמין אנשי אצולה רבים ונכבדי עם. אמר העשיר: "לזמן יחד את אלה עם אלה אי אפשר, שכן אין זה מכבודם של הנכבדים להסב על שולחן אחד עם פשוטי העם". הפתרון נמצא בסופו של דבר בדרך זו – ביום שקדם לחתונה קרא לפועליו ואמר להם: "מאחר שהנכם פועלי- משרתי הנאמנים, מגיעה לכם הזכות ליטול חלק בשמחתי, לפיכך בואו היום לשמוח עימי". ואכן ערך לפניהם בו ביום שולחנות מלאים כל טוב והם אכלו ושתו ושמחו איש עם רעהו על כל הטוב אשר גמל העשיר עימם. גם הוא מצידו היה שבע רצון מכך שהצליח להשביע את רצונם מבלי להזמינם לחתונה עצמה. בעודם יושבים עימו ואוכלים ושותים ושמחים, עבר שם עובר אורח אחד וכשראה מי הם האורחים הקרואים אצל העשיר תמה ושאל: "האומנם פועלים אלה חשובים הם אצלו יותר מכל שאר ידידיו העשירים והנכבדים? מדוע הקדים את בואם לפני כל שאר האורחים הנכבדים "? השאלה נשאלה רק משום שאותו אדם לא הבין את כוונתו האמיתית של העשיר. אך הגביר עצמו ידע היטב את אשר הוא עושה. אילו היה השואל שומע את ההסבר לדרך שנקט בה העשיר, היה מבין מיד כי לא בגלל רוב חשיבותם הקדים בעל הבית את שמחתם. אלא אדרבא, תחבולה מצא כדי להיפטר מן החובה להזמינם לשמחה הגדולה של החתונה המיועדת אך ורק לרמי מעלה. הנמשל מובן מאליו. אומנם לעיתים דרך רשעים צלחה. נהנים הם לפעמים משפע רב בעולם הזה. אם זה עושר או כבוד או שניהם גם יחד. אך אין פירושו של דבר שנחשבים הם חס וחלילה בעיני הקב"ה יותר מן הצדיקים. אדרבא, נותן הוא להם את שכרם בעולם הזה כדי להיפטר מן הצורך להעניק להם שכר מצוות בעולם הבא. כעין זה מובא בספרי בפרשתנו על הפסוק "ופניתי אליכם " (ויקרא כו, ט): "היו הצדיקים בעולם הזה מבקשים שכרם מלפני המקום. והמקום אמר להם לצדיקים: 'בני, אפנה לכם. הרשעים הללו עשו עימי מלאכה מועטת ואני נותן להם שכר מועט, אבל אתם חשבון רב אני עתיד לחשוב עמכם. "ופניתי אליכם" והיינו שאפנה מתשלום שכר של רשעים ואז אפנה אליכם".