ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת בלק – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"את כל אשר עשה ישראל לאמורי" (כב, ב)

רש"י בפסוק ד' כותב 'אין כוחו אלא בפיו'. בלק מלך מואב נלחם בישראל ולא מצליח, לכן הוא מנסה לפעול בטקטיקה שונה. הוא שולח שליחים לבלעם, הנביא של אומות העולם, ואומר לו "ידעתי כי את אשר תאור יואר ואת אשר תברך מבורך", ולכן, אנא ממך, קלל את בני ישראל, וכך אנצח אותו . "כח הדיבור" מוביל אותנו היישר אל המצבה העתיקה ביותר בבית הקברות "סגולה" בפתח תקווה.. . בערב יום הכיפורים בשנת תרמ"ט, חנכו את בית הקברות "סגולה" בפתח תקווה. ההלכה קובעת שכשחונכים שטח חדש עבור בית קברות, צריך לעשות סדר תפילה מסוים, מעין "תיקון" לקרקע, ורק אחר כך ניתן לקבור. כשאנשי ה"חברא קדישא" סיימו את התפילה, אחד מהאנשים "זרק" לאוויר ואמר: "רבותיי! הקרקע מוכנה, מי מוכן להתנדב ולהיקבר ראשון?" "אני מוכן" אמר אחד הנוכחים… הוא היה אדם ישיש לימים, ואכן, תוך כעשרה ימים הוא נפטר . על מצבתו חרוט: "כעשרה ימים לפני פטירתו בהיותו בריא ושלם אמר שהוא לא היה מתנגד להיות הראשון בבה"ק הזה… " סיפור זה מחזק בתודעתנו את האמרה שאמר החכם מכל אדם: "מוות וחיים ביד הלשון" . אחד מהכוחות העצומים שיש בידנו, וכמעט שאיננו מודעים אליו, הוא כוח הדיבור שניתן לאדם . "ברית כרותה לשפתיים" (מועד קטן יח ע"א) .

 

"אל זקני מדין" (כב, ד)

"אין כוחו אלא בפיו" (רש"י ) מעשה שהתרחש בפרשבורג בימי כהונתו של הרב אברהם שמואל בנימין סופר, המכונה "הכתב סופר" . שר העיר פרשבורג נסע ברחובות העיר, כשלפתע משרת גוי שעבד אצל יהודי אמיד הבחין בארנקו התפוח של השר. המשרת ניצל את ההזדמנות, גנב את הארנק ונעלם . כשגילה השר את הגניבה, זעמו בער בו לא רק בשל ההפסד הכספי, אלא בעיקר בשל החוצפה שבמעשה. הוא פרס שוטרים ברחבי העיר וציווה לערוך חיפוש בכל בית . המשרת הגוי, מחשש לחייו, החליט להטמין את הארנק הגנוב בביתו של מעסיקו היהודי. כשנמצא הארנק בבית היהודי, נעצר האיש והוצא נגדו גזר דין מוות בתלייה, למרות מחאותיו על חפותו . ה"כתב סופר", בשומעו על המקרה, התגייס לעזרת היהודי. הוא ניסה לשחד פקידים ושרים, נסע לבודפסט לבקש חנינה, אך ללא הועיל. ערב לפני מועד ההוצאה להורג, שכב הרב מיואש במיטתו . בחלומו הופיע אביו, ה"חתם סופר", וגער בו על שהוא ישן בעת שיהודי חף מפשע עומד להיתלות. כשהתעורר, הבין ה"כתב סופר" את חשיבות התפילה . הוא כינס את כל תושבי העיר לבית הכנסת באישון לילה. שם נשא דברים נרגשים על כוחה של תפילה ועל כך ששערי דמעות לא ננעלו. הקהל פרץ בבכי ותפילה . למחרת, ברגע האחרון לפני ההוצאה להורג, החליט השופט לחקור את המשרת הגוי. הלה, שלא היה מוכן לחקירה, נשבר והודה במעשהו. היהודי שוחרר לאלתר, והגוי הוצא להורג במקומו . וידועים דבריו של החפץ חיים זצ"ל בעניין זה: בתחילה, כאשר המציאו את הטלגרף, למדנו ממנו שכל מילה שווה כסף. כך עלינו להתייחס לכל מילה היוצאת מפינו – כבעלת ערך רב. לאחר מכן, עם המצאת הטלפון, למדנו שיש אוזן שומעת למעלה. כפי שאנו מדברים כאן למטה, כך שומעים שם למעלה . כיום, עם הופעת הטלפון הנייד, אנו לומדים לקח נוסף, ניתן לדבר ללא חוטים, רק על ידי הקשת מספר מסוים. זהו משל לדפיקות הלב – "עבודה שבלב זו תפילה". אין צורך באמצעי ביניים, אלא רק בכוונת הלב . הקב"ה הוא "אפס זולתו" – אין מלבדו. ניתן "לצלצל" אליו בכל עת ובכל מקום, שכן יש "קליטה" בכל מקום, אפילו בשבת .

 

"מלא ביתו כסף וזהב" (כב, יח)

בלעם, על אף תשוקתו העזה לכספו וזהבו של בלק, הכיר במגבלותיו מול רצון ה'. בהשלמה עם המצב, הצהיר כי גם אם יציעו לו עושר רב, לא יוכל לפעול בניגוד לדבר ה'. דוד המלך, השתמש בביטוי דומה של "אלפי זהב וכסף" בהקשר שונה לחלוטין. "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" (תהלים קיט, עב), מבטא דוד המלך את העדפתו הברורה ללימוד תורת ה' על פני כל עושר חומרי. ככל שאדם מתעלה רוחנית, כך גדלה הערכתו לערך הנשגב של לימוד התורה, עד כדי כך שכל אוצרות העולם נראים חסרי ערך בהשוואה אליה . בהקשר זה, סיפר הרב שדמי, תלמידו הקרוב של הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל, מעשה מפי הרבנית שין, גיסתו של הרב שיינברג : יום אחד הגיע הרב שיינברג, ראש ישיבת "תורה אור", לביתם ושוחח ארוכות עם גיסו, רבי משה שין זצ"ל. לאחר מכן, סיפר רבי משה לאשתו כי הרב שיינברג ביקש ממנו טובה מיוחדת, היות שהוא נאלץ לצאת לגיוס כספים עבור מוסדותיו, וחשש מביטול תורה, ביקש מרבי משה להקדיש מעט זמן מדי יום ללימוד לזכותו בזמן שהותו בחו"ל . רבי משה הסכים להקדיש חצי שעה ביום, מחולקת בין ארוחת הבוקר והערב המשפחתיות. הרב שיינברג קיבל זאת בשמחה . שנים לאחר מכן, כשנפטר רבי משה שין, הגיע הרב שיינברג לנחם את המשפחה. הרבנית שין ניגשה אליו וביקשה שישיב את "חובו" לבעלה המנוח, וילמד חצי שעה ביום לזכותו בשבעת הימים שעד ראש השנה הקרב. הרב שיינברג נדהם מהבקשה והחוויר. לאחר התאוששות קצרה, הסביר כי מעולם לא "לווה זמן" מרבי משה, אלא רק שאל אם יש לו זמן פנוי. בסופו של דבר, לאחר התלבטות, הסכים להקדיש חמש דקות ביום במשך השבוע הקרוב, והכריז כי "זה שווה מיליון דולר! " הרבנית שין, בחישוב מהיר, הסיקה כי לפי דברי הרב שיינברג, כל דקת לימוד שווה כעשרים ושמונה אל ף דולר. היא שיתפה את בניה וחתניה בתובנה זו, מדגישה את הערך העצום של כל רגע של לימוד תורה . בפגישה מאוחרת יותר עם הרב שיינברג, הוא תיקן את דבריו ואמר: "באמת, אין הלימוד שווה מיליון דולר, אלא הרבה יותר… טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף! " (הרב שלמה לוינשטיין )

 

"אם ייתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב" (כב, יח )

השר איגנטייב, מבכירי ממשלתו של הצאר אלכסנדר השלישי ברוסיה, היה ידוע כשונא ישראל מובהק. הוא חיפש ללא הרף דרכים להצר את צעדיהם של היהודים ולהקשות על חייהם במדינה . יום אחד, שמועות החלו להתפשט בעיר הבירה: הברון גינצבורג, מעשירי היהודים הגדולים ברוסיה, מארגן מגבית בקרב חבריו ותומכיו. מטרת המגבית הייתה לאסוף סכום משמעותי שיאפשר לשחד את איגנטייב האנטישמי, בתמורה להבטחה מפורשת מצדו להימנע מגזירות נוספות על היהודים . השר איגנטייב שמע על כך, ותאוות הבצע ניצתה בו. באחת הפגישות עם הברון גינצבורג, לא היסס הגוי ופנה ישירות אל הברון: "שמעתי שברצונך להעניק לי כספים. כמה בדיוק אתה מתכוון לתת לי? " הברון חייך בחכמה והשיב: "הדבר תלוי מאיזו זווית נעריך את ערכם של היהודים. אם נמדוד לפי הערך שאני מייחס ליהודים – הרי שאין לכך מחיר ולא אוכל לתת לך מאומה, אולם, אם נעריך את היהודים על פי השקפתך – הרי שלסכום פעוט שכזה אני מוכן ומזומן ברגע זה… " (במחשבה תחילה )

 

"ותהי עליו רוח אלוקים" (כד, ב)

משפחת פ. לא הייתה שומרת מצוות. כאשר בתם הגיעה לגיל הגן, נאלצו ההורים להתמודד עם דילמה: הגן היחיד בקרבת ביתם היה גן דתי. לאחר שקילת האפשרויות, החליטו ההורים כי עדיף לשלוח את בתם לגן הקרוב, על אף אופיו הדתי, מאשר לגן חילוני המרוחק יותר. באחד מימי שישי, חזרה הילדה הביתה ואמרה לאמה: "הגננת אמרה שאת צריכה להדליק נרות… " האם הגיבה בכעס: "אנחנו לא מדליקים נרות, וזהו!" הילדה התעקשה: "אבל הגננת אמרה!" האם גערה בה: "הניחי לי, בבקשה. אצלנו לא מדליקים נרות! " הילדה, בנחישותה, הכריזה: "אם את לא תדליקי נרות, אני אדליק!" האם, מאבדת את סבלנותה, איימה להעניש את הילדה אם תמרה את פיה. למרות זאת, הילדה הלכה בעצמה למכולת וביקשה שני נרות . בעל החנות, מופתע מבקשתה של הילדה ממשפחה שאינה נוהגת להדליק נרות, הניח שמדובר ביום זיכרון משפחתי ונתן לה שני 'נרות נשמה' . הילדה חזרה הביתה, הסתגרה בחדרה והדליקה את הנרות. כשנכנסה האם לחדר וראתה את נרות הנשמה הדולקים, שאלה בתדהמה: "מה זה?" הילדה השיבה: "את לא רצית להדליק, אז הדלקתי אני שני נרות – אחד בשבילך ואחד בשביל אבא! " האם, שככל הנראה באה מבית בו הכירו מסורות אלו, חשה זעזוע עמוק למראה בתה מדליקה נרות נשמה עבור הוריה החיים. למחרת, הלכה האם לבית הכנסת, ומאותו יום החלה להדליק נרות שבת בקביעות . (שאל אביך ויגדך, חלק ב', עמוד קל"ה )

 

"מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" (כד, ה)

"אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (סנהדרין קה ) הגאון הקדוש רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, הידוע כנצי"ב מוולוז'ין, נשאל פעם כיצד הוא מסוגל לשאת את הרעש הבוקע מבניין הישיבה, ומדוע אין הדבר מפריע לו בעת שהותו בביתו הסמוך לישיבה . השיב הרב: "האם שמעתם מעולם על בעל טחנת קמח המתלונן על הרעש וההמולה שמקימה טחנתו? " והמשיך להסביר: "ברור שלא יתלונן, שכן רעש הטחנה מבשר לו כי פרנסתו מובטחת. למעשה, רק לקולה הסואן של טחנת הקמח תערב שנתו. " "ואני," הוסיף הרב, "דומה לבעל הטחנה. קול התורה הבוקע מפיותיהם של בני הישיבה הוא מקור חיותי והוא מעניק לי עידוד רב. שאון הישיבה נעים לאוזניי, ואם חלילה פוסק הקול, איני מסוגל לתת תנומה לעיניי בשקט שנוצר. "

 

"מה טובו אהליך יעקב…" (כד, ה)

הרב הקדוש רבי חיים מצאנז זצ"ל ערך פעם מגבית צדקה בקרב כמה גבירים. אחד העשירים טען בפניו כי ביחס לתרומתו של גביר פלוני, שעושרו רב בהרבה משלו, די שיתרום סכום מסוים . השיב לו הרבי: "מה טובו אהליך יעקב" – רש"י מפרש: "ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה". 'פתח' בהקשר זה מתייחס לצדקה, כפי שנאמר בתורה "פתח תפתח את ידך" (דברים טו, ח). הפירוש "שאין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה" משמעו שאין אדם מעריך את נדיבותו בהשוואה לזולתו, אלא כל אחד תורם לפי יכולתו והשגתו, ואף מעבר לכך . (חמדה גנוזה )