ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת במדבר – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

 

"וידבר ה' במדבר סיני לאמר" (א, א)

אין התורה נקנית אלא במי שמשים עצמו כמדבר. מה רבה היתה ענוותנותו של רבינו החת"ס ושפלות רוחו. היה משפיל עצמו בפני כל אחד באשר הוא; ולא זו בלבד, אלא אף הוא לעצמו לא היה חש בלבו כבעל ישות כלשהי. המוני השואלים ששיגרו את שאלותיהם אל החת"ס, פתחו את איגרותיהם בתארים מופלגים כראוי וכיאות לכתוב על גברא דמריה סייעיה, אך רבינו לא קרא מימיו את התארים המופלגים הללו ודילג עליהם. על כך סיפר בנו בעל ה"מכתב סופר" הגה"ק רבי שמעון זצ"ל, שפעם אחת הקריא לפני רבינו מכתב ששלח אחד מגדולי הדור, שבו מתחנן הכותב לפני רבינו: "יורני נא אדוני מאור הגולה ורבן של ישראל, יאיר עיני באור תורתו"… כששמע רבינו דברים אלו, זלגו עיניו דמעות, גנוחי גנח וילולי יליל, ובמר נפשו דיבר אל בנו: "איך נחשך מאור תורה? אני אהיה מאור הגולה? איך נתמעטו לבות ישראל אם אני אהיה רבם?! ירחם ה' אותנו מהרה ויוציאנו מאפילה לאורה, אז יגולה חרפתי; אז תדעון כי ערמה שכנתי, ערום מדעת, אין בי לא תורה ולא חכמה"… (ספרא דמלכא)

"שאו את ראש כל עדת בני ישראל" (א, ב)

פרשת במדבר עוסקת בחלקה הגדול בספירת עם ישראל. הגמרא (יומא כב:) מצטטת פסוק מהנביא הושע: ”והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יימד ולא ייספר“. לכאורה ישנה סתירה בפסוק עצמו, כשכתוב שמספר בני ישראל כחול הים – משמע יש להם מספר, וכשכתוב אשר לא יימד ולא ייספר – משמע הם לא ניתנים לספירה. מתרצת הגמרא ”כאן בעושין רצונו של מקום, כאן באין עושין רצונו של מקום“. על מנת לפרש את הדברים נזקקים אנו למשלו הקולע, כתמיד, של רבי יעקב מדובנא: שני נערים סחו בעושרם של הוריהם. הראשון טען: ”אבי עשיר יותר מאביך, כשהצצתי לכספת בביתנו ראיתי חבילות עבות של דולרים ארוזים בגומייה מגוהצים מהבנק. לא, לא של $ 5 ולא של $ 10 . שטרות של $ 100 נחים בשלווה ליום סגריר“. שמע השני וחייך: ”אין ספק שאביך אדם עשיר, השאלה כאן היא רק מי יותר עשיר. ובכן, הסכת ושמע למה שאספר לך כעת. אצל אבי ה‘יקר‘ אין דולרים מזומנים בכספת, אותם הוא מניח בארון במקום נסתר. בכספת עצמה שוכנות אגרות חוב שכל אחת מהן היא על סך $ 20,000 הכספות של הורינו זהות, הכמות של הניירות בהן – זהה גם היא. אבל בעוד שאצל אביך יש כמה עשרות אלפי דולרים, חמישה ניירות ערך של אבי עוברות את כל תכולת הכספת בביתכם“. כך מסביר רבי יעקב – המגיד מדובנא את תשובת הגמרא לסתירה בדברי הפסוק: כשבני ישראל לא מתנהגים כרצון ה‘ יש להם מספר מוגבל ומדויק, נניח שכל אחד שווה, כאדם, סכום מסויים – זה הסכום שצריכים להכפיל עבור כל ראש. אבל כשבני ישראל עובדים את ה‘ בתורה, תפילה, גמילות חסד וכו‘ אז אין להם מספר! לכל אחד יש סכום משתנה בשווי ה“מנייה“ שלו. גם אם תספור ראשים – לא תוכל לדעת כמה שווה כל אחד לעצמו. (במחשבה תחילה)

"איש ראש לבית אבתיו הוא" (א, ד)

דרכו של עולם, כשעולה אדם לגדולה ונעשה ראש ומנהיג, טיבו נעשה יותר גרוע משהיה לפני־כן, (כדרך שאנו מוצאים אצל ירבעם בן נבט, שבתחילה היה צדיק והוכיח את שלמה המלך, ואילו משעלה על כסא המלוכה נעשה חוטא ומחטיא את הרבים). לפיכך מעידה כאן התורה, כי ״ראש לבית אבותיו הוא״ – שכל אחד מהם נשאר כמות שהיה. "הוא" ־ בצדקו מתחילתו ועד סופו.

"איש ראש לבית אבתיו הוא" (א, ד)

כאשר היה הצדיק רבי צבי הירש מרימינוב נער קטן כבן עשר, התייתם מהוריו. מפני מצבם הדחוק של בני משפחתו מסרו את הנער שיעבוד כשוליה בביתו של חייט פשוט… לאחר שנים רבות, כאשר היה כבר צדיק מפורסם, ישב רבי צבי הירש בקרב חסידיו ואמר להם: אני, לא זכיתי ללמוד מאבי דבר, משום שנתייתמתי כאשר הייתי נער קטן. ואולם, מאותו חייט ששהיתי בביתו למדתי שני דברים חשובים: א. לא לקלקל דברים חדשים. ב. לתקן, ככל האפשר, דברים ישנים…

"ויתיילדו על משפחותם לבית אבותם" (א, יח)

רבי מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה נולד להורים פשוטי עם. אביו היה אופה כעכים, ולא נודע בייחוסו הרם. פעם ישב עם רבנים וצדיקים שהתאספו באספה ציבורית חשובה, ובתוך הדברים הזכיר כל אחד את אבותיו מדור דור וציטט מאמרותיו בקודש. כשהגיע תורו של רבי מאיר יחיאל אמר: "אבי זכרונו לברכה למד אותי כלל גדול בחיים, אין דינם של מיני מאפה טריים שזה מקרוב נאפו כהרי מיני מאפה שכבר אבד עליהם הכלח", ומיד החל לומר דברי תורה משל עצמו…

׳׳כאשר צוה ה׳ את משה ויפקדם במדבר סיני״ (א, יט)

לשם מה ראתה התורה לציין שמניינם של ישראל היה ״כאשר צוה ה׳ את משה״, כלום אין אנו יודעים זאת? באר רבי משה פיינשטיין: במדינה מתוקנת יש תועלת בידיעת מניינם המדויק של תושביה. על ידי כך ניתן להעריך את שיעור ומידת הצרכים השונים של התושבים: כמויות המזון הנצרכות להם, וכדומה. כאשר היו ישראל במדבר, אכלו ושתו כאוות נפשם, מן מהשמיים ומים מהבאר, והיו ענני הכבוד עוטפים אותם, והיו שפים בכסותם ומגהצים אותם, ואף הקטנים שבהם היה גדל לבושם עמהם. ואם כן, לא נזקקו לא למאכל ולמשקה ולא ללבוש, ולא הצרכו להגן עליהם מפני אויביהם. נמצא שלא היתה שום תועלת מעשית בידיעת מניינם המדויק של ישראל במדבר. וזהו שאומר הכתוב: ״כאשר ציוה ה׳ את משה ויפקדם במדבר סיני״- שאלמלא ציוה ה׳ את משה לא היו נצרכים לפקד את מניינם של ישראל. אך לאחר שצוהו ה׳, יש לקיים את ציווי ה׳ בשלמות ללא ערעור ופקפוק, גם אם לא מוצאים בו טעם וסבה. (לאור הנר)

"אלה הפקודים אשר פקד משה ואהרן וגו' ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם… כל יוצא צבא בישראל, ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף וגו'" (א, מד-מו)

יש להבין למה חוזר הפסוק ג' פעמים על הפקידה והמניין? וי"ל דהנה הרמב"ן כתב ג' טעמים למה נפקדו בני ישראל עכשיו, א) שיזכו להזכר בשמם לפני הצדיקים משה ואהרן, כדי שישימו עליהם עינם לטובה ויבקשו רחמים עליהם. ב) לדעת מי מהם ראוי לצאת למלחמה. ג) להודיע חסדי השי"ת, כי בשבעים נפש ירדו למצרים ועתה הם כחול הים לרוב. שלושת טעמים הללו רמוזים בשלושת פקידות הכתובות כאן. א) "אלה הפקודים אשר פקד משה ואהרן" – רמז לטעם א' שיזכרו בשמם לטובה לפני אלו הצדיקים. ב) "ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל" – רמז לטעם ב' לדעת מנין יוצאי צבא בישראל. ג) "ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף" וגו'- להודיע חסדי השי"ת אשר משבעים נפש נעשו ליותר מששים ריבוא נפש. (כתב סופר)

"ושמרו הלוים… משמרת משכן העדות"(א,נג)

הלווים נפקדו מבן חודש, והיו "שומרי משמרת הקודש". וצריך להבין איזו שמירה יכול לשמור תינוק בן חודש ימים? אלא דבר זה בא ללמדנו שהשמירה סביב למשכן לא היתה שמירה חומרית, ולא בכוחם הגופני שמרו על המשכן, כי אם בקדושתם ורמתם הרוחנית, ובסגולות אלו בן לוי מיד בצאתו לעולם ניחון בהם ולכן נמנו מבן חודש. טעות היא אלו שסוברים ששמירה על עם ישראל נעשה ע"י כח ושלטון בלבד, אלא רק קדושתם של השומרים האמיתים, אלו לומדי התורה ומקיימי המצוות הם אלו שמגינים ושומרים עלינו מכל רע "אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר".

"איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו" (ב, ב)

כאשר ייסד הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין את רעיון ה"דף היומי" נשא דברים נלהבים אודות חשיבות לימוד התורה ובתוך דבריו הוא אמר: בתורה נאמר: "איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל מנגד" – בני ישראל באים מעדות שונות ומנהגים שונים איש על מחנהו ואיש על דגלו, מה מקשר כל יהודי ויהודי? מה המשותף ליהודי הבא מאמריקה וליהודי הבא ממרוקו? המשותף – הכריז הרב – הוא סביב לאהל מועד יחנו! כאשר יהודי נוטל לידיו את הגמרא הוא לומד לדעת שהמשנה חוברה בירושלים, הגמרא חוברה בבבל, רש"י כתב את פירושו בצרפת, תוספות חוברו באשכנז, הרי"ף נכתב במרוקו והרמב"ם כתב את חיבורו בספרד… התורה היא המאחדת את כולם! (אמונה שלמה)

"איש על דגלו באותות לבית אבתם יחנו בני ישראל, מנגד סביב לאהל מועד יחנו" (ב, ב)

מדוע חוזר הכתוב בסוף הפסוק על תיבת 'יחנו'? ה"הרי בשמים" אומר על כך, כי בעבודת ה' הכלל הוא שככל שאדם מרגיש שהוא יותר רחוק, הוא קרוב יותר, ואילו כאשר אדם מרגיש קרוב לעבודה, והוא חש כי מצבו הרוחני טוב, הוא מוכיח על ריחוקו, כמאמר הכתוב (ירמיה לא, ב): "מרחוק ה' נראה לי". דברים דומים אמר הרבי מגור ל"חפץ חיים", כאשר נפגשו בכנסיה הגדולה הראשונה. בפגישה זו שאל ה"חפץ חיים" את הרבי אודות הכתוב בפרשת ראה (דברים יג, ה): "אחרי ה' אלוקיכם תלכו". רש"י מפרש שכל 'אחרי' הוא מופלג ורחוק – הקשה ה"חפץ חיים" – אם כן, מהי כוונת הפסוק "אחרי ה'… תלכו", וכי בהליכה רחוקה עסקינן? אכן כן – השיב לו האדמו"ר – משום שככל שיהודי מרגיש שהוא רחוק, כך הוא יותר קרוב… כיוצא בכך ביאר ה"בעל שם טוב" הקדוש את הפסוק בתהלים (קיח, יט-כ): "פתחו לי שערי צדק אבוא בם… זה השער לה' צדיקים יבואו בו" – עומד לו יהודי ומבקש להיכנס בשערי השכינה, ואין הוא יודע איפה השער, ומשיבים לו: "זה השער לה'" – עובדה זו, שאתה מרגיש עוד בחוץ ורחוק מעבודת ה', היא גופא השער לה', אשר צדיקים יבואו בו. זהו שנאמר בפסוק שלפנינו – מסיים ה"הרי בשמים" – "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל", וכל זמן שיחושו עצמם "מנגד", כלומר: רחוקים מן הקב"ה, זהו האות לכך ש"סביב לאהל מועד יחנו", שהם קרובים עד מאוד לאביהם שבשמים.

"ואלה תולדות אהרן ומשה וגו'" (ג, א)

מסופר על הגאון מהר"מ מרגליות זצ"ל, שכשהיה בן חמש והתחיל ללמוד מסכת בבא מציעא, לימדו המלמד את המשנה 'אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת, אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת, מפני שאביו הביאו לחיי עולם הזה ורבו שלימדו תורה מביאו לחיי עולם הבא'. והיה נהוג אז בימיהם, שבשבת הראשונה להתחלת לימודו, היו עושים קידוש, והילד חתן השמחה היה יושב בראש המסובים, והיה חוזר על המשנה שלמד. והנה כאשר התחיל ללמוד את המשנה בפני הציבור שקע פתאום בהרהורים. שאלו אביו, במה הוא מהרהר. ענה לו הילד, הנה כשחזרתי על דברי המשנה נתקשיתי בדברי רש"י בפרשתינו על הפסוק "ואלה תולדות אהרן ומשה" ופירש רש"י ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלמדו תורה מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. ולכאורה מדברי המשנה שלמדתי עכשיו מוכח כי יפה כח המלמד מכח האב, כיון שהאב מביאו לחיי העולם הזה, ורבו מביאו לחיי העולם הבא, ואם כן למה זה כותב רש"י כי המלמד את בן חבירו מעלה עליו הכתוב 'כאילו ילדו', ולא יותר. לאחר שהרהר קצת, קרנו לפתע פני הילד, ואמר אני חושב שכוונת רש"י הוא כך: המלמד את בן חבירו תורה 'מעלה' עליו הכתוב היינו שהכתוב מעלה ומרומם אותו הרבה יותר מאביו, שחוץ ממה שמביאו לחיי עולם הבא, הוא גם נחשב 'כאילו ילדו' הוא בעצמו. ולפי זה דברי רש"י ז"ל ודברי המשנה יהיו עולים בקנה אחד.

"הבכור | נדב ואביהוא" (ג, ב)

בין "הבכור" לבין "נדב" יש מקף לסימן הפסקה, לפי ש"הבכור" אינו מוסב על "נדב", שמת ערירי ללא בנים ולא היה לבכורתו שום ערך ממשי.

״וימת נדב ואביהו לפני ה׳ בהקריבם אש זרה… ובנים לא היו להם״ (ג, ד)

למה נאמר ״וימת״ בלשון יחיד, ולא ״וימותו״ בלשון רבים? אלא, הלא אמרו חכמינו: ״לא מתו נדב ואביהו אלא על שלא היו להם נשים״, אם־כן הרי היה כל אחד מהם בבחינת ״פלג-גוף״, ורק שניהם ביחד היוו גוף שלם, ועל-כן נחשבו שניהם כגוף אחד ויאה להם לשון יחיד. זה גם מובנם של דברי הכתוב: ״ובנים לא היו להם״ ־ מאחר שלא נשאו להם נשים ולא העמידו בנים, יאה לומר על שניהם ״וימת״ בלשון יחיד…

״הקרב את מטה לוי״ (ג, ו)

נשאל החזון איש באחד הימים: מה ראה לקרב ולהראות חיבה לבחור פלוני מדלת העם, שנוהג בחציפות ואינו מצטיין ביראת שמים, ואפילו מוכן החזו״א להשיח עמו בדברי תורה? השיב החזון איש: על נערים כמותו אמרו חז״ל: ״הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה״ הוא מיוחס על התורה, לפי שהוא בן לאב ולאם עניים, לפיכך עלי לנהוג עמו ברכות ולרחמו… לפי שעה נחות הוא בעיני עצמו, אף שאינו נכנע מטבעו, לפיכך יתכן שיתחצף לפעמים… אבל התורה אשר ילמד, תרומם קרנו גם בעיני עצמו, עד שבסופו יחדל ממנהגיו… זאת התורה שמלמדת לאדם כי הוא עפר ואפר, בו בזמן היא מעודדת ומרוממת. פעם הכריע החזו״א באופן חריג על תלמיד שיש להוציאו מהישיבה כי הוא מקלקל אחרים. אך תנאי התנה: הוצאתו מהישיבה תהיה רק אם רב פלוני, הוא רש״צ קובלסקי זצ״ל, יקרב אותו וילמד עמו. הוא הורה לרב קובלסקי: ״תקבע איתו לימוד בחברותא. תתחיל ללמוד איתו עתה. לאחר מכן יודיעו לו על הוצאתו מהישיבה… ואתה תמשיך ללמוד עמו, כך יקל עליו לספוג את הלם ההוצאה, וכך ישאר במסגרת לימוד עד שימצא ישיבה חדשה״. והעיד הרב קובלסקי: ״כיום, אותו בחור ת״ח עצום מגדולי התורה בדורינו ותמיד כשפוגש אותי אומר לי: לולא קרבת אותי אז, מי יודע אם הייתי נשאר יהודי״… (פאר ישראל)

"פקד את בני לוי לבית אבתם למשפחתם כל זכר מבן חדש ומעלה תפקדם" (ג, טו)

אצל בני לוי אמרה התורה לפקדם מבן חודש ומעלה, ואילו אצל בני ישראל רק מגיל עשרים, מאידך גיסא, לא הוכשרו בני לוי לעבודה אלא החל מגיל שלושים שנה – בשונה מישראל שנחשב מגיל עשרים לגדול לכל דבריו. מסביר בעל ה"שואל ומשיב", שאצל בני לוי שכל חשיבותם היא מחמת ייחוסם לכן אפשר למנותם ולפקדם כבר מגיל חודש, שכן אין זה תלוי ביגיעתו העצמית, לעומת בנ"י שחשיבותם היא מחמת עבודתם העצמית, אי אפשר למנותם אלא מגיל בן עשרים. מאידך גיסא, מי שיש לו ייחוס יש עליו יותר תביעה לכן אינו ראוי לעבודה אלא מגיל שלושים שנה. (על התורה)

"לעשות מלאכה באהל מועד" (ד, ג)

אצל בני "קהת" נאמר מלאכה, ואילו אצל "בני גרשון- ובני מררי" לא נאמר מלאכה אלא לעבוד עבודה, וצריך להבין מה ההבדל? מתרץ ה"משך חכמה" בגלל שבני קהת היו נושאים את המשאות על כתפיהם כמו שנאמר "בכתף ישאו" (ז, ט), והרי זו מלאכה שאסורה בשבת (מלאכת הוצאה), אבל בני גרשון ומררי לא היו נושאים את המשאות על עצמם אלא היו מניחים אותם על גבי עגלות ובקר, וזו אינה נחשבת מלאכה לגבי שבת, אלא איסור "מחמר אחר בהמתו" שאין חייבים עליה אלא מלקות. לכן נכתב בעבודת בני קהת מלאכה ובעבודת בני גרשון ובני מררי לא נאמרה מלאכה.

"נשא את ראש בני קהת… כל הבא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד" (ד, ב-ג)
"נשא את ראש בני גרשון… כל הבא לצבא לעבוד עבודה באהל מועד" (ד, כב-כג)

בפרשתינו התורה מצווה על משא כלי המקדש והארון על ידי הלויים, בני 'גרשון ומררי' יהיו נושאים בעגלות את הקרשים והאדנים, בני 'קהת' יהיו נושאים בכתף את הארון וכלי המקדש, ואנו מוצאים שינוי לשון בענין זה, שאצל 'משא בני קהת' כתוב בפרשתינו 'נשא את ראש בני קהת, כל הבא לצבא 'לעשות מלאכה' באהל מועד', ועל 'משא בני גרשון ומררי' כתוב 'נשא את ראש בני גרשון, כל הבא לצבא 'לעבוד עבודה' באהל מועד'. והדבר צריך ביאור, מדוע התורה מכנה את משא בני קהת 'מלאכה' ומשא בני גרשון ומררי 'עבודה'? מתרץ רבינו האור החיים הקדוש, שבני קהת שהיו נושאים את הארון לא היתה להם 'עבודה' בזה, כי אמרו חכמים, ש'הארון היה נושא את נושאיו', ולא הרגישו כלל כובד בנשיאתה, ולכן התורה מכנה את משא בני קהת 'מלאכה', אבל בני גרשון ומררי שנשאו את הקרשים ושאר הדברים, היתה להם עבודת משא טבעית, ולכן כתוב 'עבודה'. ועוד יש לתרץ, שבני קהת שהיו נושאים את הארון בכתף, היו צריכים ליזהר שיהיו פניהם מסובבים כלפי הארון, מפני כבודו של ארון האלוקים שהרי בני קהת היו 'כנושא אדונו על כתיפו' ולכן התורה מכנה את משא בני קהת 'מלאכה', לרמז בזה, שבנוסף לעצם עבודת המשא, היה להם בזה גם 'מלאכה' בהליכה מיוחדת כשפניהם כלפי הארון.

"וחיו ולא ימותו" (ד, יט)

על כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא (פרקי אבות ד, כב). נשאלת השאלה מהי משמעותן של ארבעת "על כרחך" הללו? אמרו חז"ל: משל לשני אנשים ששדותיהם נמצאות בשכנות זו לזו, ואומרת המשנה: אם קם אחד מהם והקיף בגדר את השדה משלוש רוחות – לא חייב השני להשתתף בתשלום אף שגם הוא נהנה מזה קצת. ואם בעל השדה המוקפת קם מעצמו והקיף את הרוח הרביעית – מגלגלים עליו תשלום וחייב להשתתף במחצית מהתשלום של כל ארבע הרוחות. כי מעשהו גילה את דעתו שהוא מרוצה ממה שעשה חבירו: ולפי זה הסביר הגאון מוילנא את המשנה במסכת אבות. יכול אדם לטעון שכלל לא רצה בחיים ולכן אין לחייבו בתורה ומצוות. אבל כשהוא שוכב על ערש דווי, הרי הוא עושה כל המאמצים כדי לחיות עוד קצת, ומוציא הון עתק על רופאים ותרופות ואז הוא מגלה שנוח לו בחיים שניתנו לו וקשה לו להיפרד מן העולם. ואם כן, אז אפשר כבר לחייב אותו, כי אם בעל כרחך אתה מת, ואתה לא מעוניין למות, אז גם בעל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון. המגיד מדובנא מסביר זאת כהרגלו בקודש ע"י משל: לאדם שהיו לו שתי בנות, האחת כעסנית והשני מכוערת. וכשהגיעו לפרקן היה קשה למצוא להן זיווג – כל אחת בגלל המום שבה. לאחר זמן הופיע שדכן פיקח והצליח להשיאן, את המכוערת השיא לחתן עיוור. ואת הכעסנית השיא לחתן חרש. ושתי הזוגות חיו בשלום ובשלווה, כי זה לא ראה לעולם את כיעורה, וזה לא שמע לעולם את צעקותיה וקללותיה. עד שיום אחד הופיע בעיירה רופא מומחה לכל מיני מחלות, וע"י תרופותיו העלה מזור לעיוור ולחרש. פתח העיוור עיניו וכשראה את אשתו מאס בה מאוד, וכשהחל החרש לשמוע, נחרד מצעקות וקללות אשתו ומאותו יום היה בביתם רק ריב ומדון. כשבא הרופא לקבל את שכרו, טענו השניים שלא מגיע לו שכר, כי בגללו באה עליהם הרעה וחייהם אינם חיים. הגיעו הצדדים לדין תורה. שמע הרב טענותיהם ולבסוף שאל את הרופא: האם אתה מסוגל להחזיר את שני האנשים אל מצבם הקודם? אין דבר קל מזה – נענה הרופא. אך השניים נזעקו ונחרדו מיד ואמרו שאין הם מוכנים לחזור למצב הקודם. אמר להם הרב: אם כן מהרו ושלמו לו את שכרו, כי גיליתם דעתכם שאתם מרוצים ממעשהו של הרופא. והנמשל מובן מאליו. (אמונה שלמה) "וחיו ולא ימתו" (ד, כ) נאמר אצל נושאי הארון שבו היו מונחים הלוחות 'וחיו ולֹא ימתו בגשתם את קדש הקדשים', ושואל רבינו האור החיים הקדוש, מדוע התורה כפלה את הדבר, 'וחיו ולא ימותו' די לומר 'וחיו' או די לומר 'ולא ימותו'. ומתרץ שכתובים כאן שני דברים, שבנוסף לכך שאם יזהרו כל אחד לעשות תפקידו כראוי לא ימותו, גם עצם ההתעסקות בארון התורה תביא להם ברכה לחיים, ואריכות ימים. ובלשון קודשו של רבינו: 'כי בהתעסקם בארון שבו התורה, שהוא מקור החיים, יאריכו ימים'. עד כאן לשון קודשו. ובפרשת כי תצא כותב רבינו הקדוש במעלת התורה הקדושה, וזה לשון קודשו: 'כל העולם כולו בה נברא, בשבילה נברא, ובה מתקיים, וכל טובה הצפונה לעולם הבא ואוצרות החיים והטוב נקנים בה'. ובפרשת כי תבוא כותב רבינו, וזה לשונו הקדושה: גם ירמוז במאמר בכל הטוב אל התורה, ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין, במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטוב שבעולם.