ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת במדבר שבועות – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"למשפחותם לבית אבותם" (א, ב)

בין הגולים שנצלו מגיא ההרינה באירופה והגיעו לשנחאי היה גם רבי שמעון שלום מאמשינוב שנמלט אליה מוילנה עם חלק ממשפחתו . נכדתו בת בנו וממלא מקומו רבי מאיר הגיעה לפרקה, וכולם היו בטוחים כי הרבי ימצא לה חתן בעל יחוס מתלמידי ישיבת חכמי ל ובלין שמצאו אף הם מקלט בשנחאי . אלא שלמרבה הפלא נודע כי הרבי בחר ברבי חיים מיליקובסקי ממצויני ישיבת מיר שכמוהם לבש קצרות ולא גדל זקן ופאות כבחורים החסידים . היו כמה שהרשו לעצמם להקניט את הרבי על שבחר בחתן ליטואק מגלח זקן, אולם הרבי השיב להם במדתם: את מה שיש לחיימ'ל שלי, יקח לזולתו גם עשרים שנה כדי להשיג, ואת מה שיש לאחרים – זקן וקפוטה – יוכל הוא להשיג תוך חדשים ספורים .
ומענין לענין באותו ענין, נביא מהספר יחי ראובן- מעשה שמובא בזוהר הק' (פרשת תרומה דף קסו), רבי חייא ורבי יוסי הלכו בדרך והגיעו לאכסניה להתאכסן בה. באמצע הלילה קמו ממיטתם לעסוק בתורה. בתו של בעל האכסניה שמעה שהתנאים הקדושים רבי חייא ורבי יוסי קמים לעסוק בתורה, הדליקה נר כדי שיהיה להם אור, ועמדה מאחורי הדלת לשמוע מה אומרים . פתח רבי יוסי עם הפסוק "כי נר מצוה ותורה אור". הם החלו לומר ביאורים על הפסוק . לאחר מכן שמו לב שבתו של בעל הבית היא זו שמאירה להם, לכן אמרו ביאור נוסף: נר מצוה – אלו הנשים, כי אין להן תלמוד תורה, ולכן יש לה ן את הנר – המצוה, כגון מצות הדלקת נר שבת, אבל הנר לא הוא המאיר, כי נר אין בו אור, הוא רק כלי הקיבול לשמן ולפתילה, אבל התורה שהבעל לומד – היא מאירה . כאשר הבת שמעה את הדברים הללו, התחילה לבכות . אביה שרצה ללמוד, הגיע למקום והנה הוא רואה את בתו בוכה. שאל אותה, בתי מדוע את בוכה? אמרה לו את מה ששמעה כעת מפי התנאים, שהתורה של הגברים מאירה את הנר מצוה של הנשים . האב שמע והבין היטב את סיבת בכייה, וגם הוא החל לבכות איתה יחד . כאשר נכנס לחדר החכמים, שאלוהו חכמי ישראל, מדוע אתה בוכה, האם לא זכית לחתן תלמיד חכם? והשיב להם שאכן משום כך הוא ובתו בוכים כל היום . הזוהר מפרט באמת מה הרקע עם החתן שלה שאינו תלמיד חכם, כפי שאבי הבת אמר לחכמים: פעם אחת – כך סיפר – עמדתי בבית הכנסת בעת התפילה והבחנתי כי על הגג עומד בחור, וכאשר התחילו חזרת הש״ץ, הבחור חישב וידע שאם הוא ירד מהגג וירוץ דרך המדרגות להיכנס לבית מדרש, הוא יפסיד את ה'קדושה' עם הציבור, אז הוא נתן קפיצה – זה היה פיקוח נפש – קפץ מן הגג ישר לתוך בית המדרש. אמר היהודי: כיון שראיתי כזה דבר שלא ראיתי מימי, כזו מסירות נפש כדי לענות קדושה, כאשר כולם הלכו ויצאו אחרי התפילה מבית המדרש, ניגשתי אליו ואמרתי לו , אתה החתן שלי. לאחר האירוסין, התברר שהבחור לא יודע לברך אפילו את ברכת המזון בזימון . כיון שראיתי מה שקרה לי, ביקשתי ממנו , בוא ניכנס לבית מדרש, נלמד קריאת שמע, אך הוא מיאן ללמוד קריאת שמע וללמוד ברכת המזון. הבנתי כי אינו יודע מאומה, בור ועם הארץ, וככל שאני מבקש ממנו בשבועות האחרונים ללמוד איתו משהו, אינו מעוניין בשום אופן, ועל כך אנו מצטערים ובוכים . אמרו לו התנאים: ישנה עצה, אפשר להתגרש. תוך כדי השיחה הגיע החתן, התיישב בין החכמים. אחד מהתנאים הסתכל בפניו ואמר לחותן, לא כפי שאמרת, אני רואה עליו שהוא יאיר את העולם עם תורתו . הבחור חייך, והתחיל להגיד את הפסוק באיוב (איוב לב) "צעיר אני לימים ואתם ישישים על כן זחלתי ואירא מחות דעי אתכם", וסיפר להם, כי הגיע מבבל, והוא צעיר מאד, וחשש לפתוח את פיו מול ישישים וזקני ארץ ולכן גזר על עצמו שתיקה חודשיים – לא לדבר מילה בדברי תורה, והיום הסתיימו החודשיים, ואז התחיל לומר להם דברי תורה על הפסוק "כי נר מצוה" בנוסף למה שהם אמרו עד עתה. הזוהר הק' מביא כמה דפים מפיו, ורבי יוסי התבטא: אם כן, צריך לעשות שוב נישואין חדשים עם שמחה כפולה . ערכו את החתונה והחתן נשא מדברותיו בתורה, ובני המשפחה בכו מרוב שמחה . מסיים הזוהר הק', כי רבי חייא ורבי יוסי שבו מדרכם לבית מדרשו של רשב"י, אמר להם רבי שמעון, ראיתי כי הייתם יומיים ולילה אחד באכסניה, והיה שם בחור שדיבר תורות מופלאות, אני מבקש מכם שתסדרו לפני את דברי התורה שאמר לכם, ושגם תכתבו את דבריו – אשריכם שזכיתם לשמוע כזו תורה . אחר כך אמר להם רבי שמעון: זכורני כי רב ספרא הלך אתי ביחד בדרך, וכאשר רב ספרא נפרד ממני, נתתי לו ברכה שיזכה לבן אריה בתורה, והנה הוא הצעיר שפגשתם. אך לא בירכתי אותו שיזכה לראות את גדלותו של הבן, והנה עתה רב ספרא כבר איננו בעולם, ולא זכה לראות בגדולת בנו.

 

"ומשה עלה אל האלוקים" (שמות יט, ג )

באותה שעה שעלה משה לקבל התורה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה עשה בו הקב"ה קלס טירין של פניו של משה דומה לאברהם, אמר להם הקב"ה אי אתם מתביישין הימנו, לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו. (שמות רבה כח, א) הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זצ"ל ביאר כך, בשולחן ערוך (יורה דעה צא) נפסק שאם נפל בשר צונן לתוך חלב רותח או חלב צונן לתוך בשר רותח ה כל אסור משום ד"תתאה גבר" – התחתון גובר על העליון ונוצחו, ולכן כשטענו מלאכי השרת "מה אנוש כי תזכרנו, תנה הודך על השמים", היתה השאלה האם העליון נוצח את התחתון או התחתון את העליון. הביאו ראיה מבשר בחלב שפוסקים להלכה תתאה גבר, ובזה ניצח משה רבינו את המלאכים. ושמעתי לומר בדרך צחות שזה כוונת המשנה מסכת אבות (ג, יז) "אם אין קמח אין תורה" שהרי אם לא היו המלאכים אצל אברהם ואכלו שם לחם שהכינה שרה קמח סולת, ואחר כך בשר בחלב, לא היינו מקבלים את התורה.. . (נעשה ונשמע )

 

"טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף"

הרב דניס ז"ל (שבסוף ימיו היה גר בפ"ת) זכה ששתי בנותיו התחתנו עם ראשי ישיבת טעלז בזכות אהבת התורה שפיעמה בלבו וכמעשה שהיה. הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל כיתת רגליו לבתי נדיבים כדי להתרימם עבור ישיבתו . יום אחד הגיע רבי אלחנן להתרים את הרב דניס . היה זה יום חורפי וגשום ומגפיו של רבי אלחנן התמלאו בבוץ. שקל רבי אלחנן בדעתו כיצד יכנס לביתו של הגביר, הרי כשיכנס יטנף בבוץ את כל השטיחים הפרוסים בביתו. הוא נזכר שיש כניסה צדדית לביתו של הגביר, דרך המטבח, ושם אין שטיחים, והחליט להכנס דרך שם . כשראה הרב דניס את רבי אלחנן נכנס למטבח עם מגפיו, הבין מיד למה נכנס דרך המטבח . הוא פנה בתרעומת גלויה לרבי אלחנן ואמר לו: כל השנים אני מחנך את בנותי ששטיחים מקיר אל קיר אינם שווים מאומה, אם התורה הקדושה לא תמצא בין כותלי הבית . אני משנן להם, שעושר וכסף, ממון ותענוגות, אינם שווים כקליפת השום לעומת גדלות בתורה, ורק המסירות ללימוד תורה וקיום המצוות היא הערובה היחידה לאושר הגדול עלי אדמות, והנה מגיע ראש הישיבה – התלונן הרב דניס – וברגע אחד הופך את הקערה על פיה תוך שהוא מוכיח לבנותי כי השטיחים חשובים יותר מערכי התורה, חלילה.. . לא נתקררה דעתו של הגביר עד שהוסיף ואמר לרבי אלחנן, אני מבקש מראש הישיבה, שיצא מן המטבח, ויכנס שנית דרך הכניסה הראשית ויעבור עם המגפיים מלאות הבוץ דרך כל השטיחים היקרים שלי.. . עם כל אי-הנעימות שבדבר לא עמדה בפני רבי אלחנן ברירה אחרת, הוא נכנס לעיני האשה והבנות, דרך הדלת הראשית וכל השטיחים התמלאו בוץ, תוך שהרב דניס קורן מאושר ומזמינו להיכנס לסלון.. . הרב דניס שזכה לעלות ארצה, הוסיף לספר על מעשה זה: אם פעם הייתי שווה משהו, וכל גבירי ארץ היו מכבדים אותי, כיום הזה אין ברשותי פרוטה לפורטה. הבולשביקים גזלו ממני את כל הוני, רק דבר אחד לא יכולו לגזול ממני, והם שני היהלומים הנוצצים שקיבלתי לבנותי, המכהנים כראשי ישיבת טעלז . (חשוקי חמד )

 

"כפה עליהם הר כגיגית" (שבת פח, עא)

התוספות במסכת שבת הקשו, מדוע היה צריך לכפות עליהם הר כגיגית, והרי הקדימו נעשה לנשמע? ותירצו: שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה… לפנינו תירוץ נפלא שאמר הגאון רבי שלמה דב הכהן שפרינץ זצ"ל, אב"ד מעזריטש, ובעל שו"ת לשד השמן, לאחר שהקדים קושיה נוספת: למה עשה הקב"ה שמתן תורה יהיה בקולות, בברקים ובלפידים? איזה צורך היה בהם אז ? משל לעשיר אחד, אשר היו לו עבדים ושפחות, פקידים וסוכנים רבים שניהלו את עסקיו הענפים החובקי עולם. פעם אחת נודע לו, כי אחד מקרובי משפחתו המתגורר בעיר אחרת, עני מרוד הוא ומחזר על פתחי נדיבים. כמובן שרחמיו נכמרו על קרובו והוא החליט להעניק לו משרה נכבדה באחד מעסקיו הרבים. אך כיון שהבין שכישוריו של אותו קבצן אינם מעולים, ואף זאת בלשון המעטה, החליט להעניק לו משרה קלה, שאין בה לא חכמה ולא מלאכה רבים, שאף בלעדיה יתנהלו עסקיו ללא דופי. תמורת משרה לא חשובה זו, החליט להעניק לקרוב משפחתו משכורת נאה, ובכך לגמול עמו חסד ולחלצו ממיצר . שלח העשיר את אחד ממשרתיו לקרוא לקרוב משפחתו. כאשר ניצב לפניו, שאלו העשיר: האם תואיל לקבל על עצמך משרה כלשהי באחד מעסקיי ? העני לא ידע את נפשו מרוב התרגשות, ובקושי רב השיב: כן, רוצה אני! בכל ליבי ובכל נפשי ! אם כן, אמר העשיר, חזור אלי למחרת. אסביר לך את מהות תפקידך החדש. קד העני קידה, מלמל מילות תודה מגומגמות וחרישיות, ויצא מטרקלינו של העשיר . ישב העשיר וחשב לעצמו: הרי טבעם של מחזרים על הפתחים ידוע ומפורסם, והעני הלז – אף שעתה מתלהב עד למאד מהצעתי, מכל מקום כאשר יכנס למשרתו, בלי ספק מהר מאד תימאס עליו הישיבה בבטלה בתוך משרד מפואר, ואז ישליך הכל אל מאחורי גיוו וישוב אל מקלו ותרמילו, או אז ייגרע אף ממעמדו הקודם, שהרי הכל יאמרו לו: הלא כבר היתה בידך משרה בעסקיו של הגביר, ועל כן לא יתנו לו מאומה – ויגווע ברעב . זאת ועוד, הוסיף העשיר לטוות את חוטי מחשבתו, הלא בעסקי עשרות רבות של עובדים חרוצים ונאמנים, ובראותם איך בא העני הלזה, שלא תואר ולא הדר, לא כשרון ולא מעש, ומקבל משרה כה קלה תמורת משכורת העולה עשרת מונים על משכורתם – בלי ספק יתרעמו ויכעסו, ואמנם לי לא יוכלו לומר מאומה, אך בוודאי יארבו ויתנכלו לו ויעשו כל שלאל ידם כדי להכשילו ולסלקו מדרכם . בגלל שני החששות הללו, גמר העשיר בליבו, וכך אכן נהג למחרת, כאשר התייצב קרוב משפחתו בפניו, הוא הרעים עליו בקול גדול ואמר לו, האמנם סבור אתה כי אתן לך משרה קלה וקטנה, לא ולא! משרה כבדה ורבת אחריות אתן לך, ואף אם תתחרט – לא ארפה ממך ולא אניח לך עד אשר תקבל עליך את המשרה הקשה הזאת, כי כבר הבטחת אתמול בהן-צדק לקבל את המשרה שאציע לך, ואת מוצא פיך עליך לשמור! אין ברירה בידך כי אם לקבל את המשרה ולעשותה כראוי ! העני חשש מאוד, אולם נבהל מקולו הרועם ומדבריו הנחרצים של העשיר, וקיבל על עצמו את המשרה הקשה, אולם מהר מאד התברר לו להפתעתו, כי העבודה שהוטלה עליו נעימה היא וכלל אינה קשה. מאידך, הפקידים הותיקים לא קינאו בו, ואדרבה – בסתר ליבם שמחו על אשר אותה משרה קשה לא הוטלה עליהם . בכך השיג העשיר את מטרתו באופן מושלם . והנמשל – כמוהו כמשל. הקב"ה כגביר אדיר מאין כמוהו, כי לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, ומלאכי השרת שרפי מעלה, פקידיו וסוכניו – מנהלים אחוזתו בחריצות כפיים מופלאה, וכאשר ביקש הקב"ה לחלץ את בני ישראל, שהכיר בהם כי מבני משפחתו הם – מן המיצר, שלח להם את צירו הנאמן, משה עבד ה', ששאלם האם יסכימו לקבל משרה כלשהי עליהם, והם השיבו וענו ללא היסוס: כל אשר דיבר ה' נעשה ! אולם הקב"ה התבונן לאחריתם, כי אף אם כעת הם מסכימים בחיפזון, הלא כאשר ייצאו ממצרים וירווח וינעם להם כאשר יאכלו את המן וישתו מבאר מים חיים , הלא יהיה להם העול שקיבלו על עצמם לזרא, כי זהו הטבע החומר העכור למרוד בה' ולהיות חופשי מן המצוות וישתוקקו להיות בני חורין. זאת ועוד: הרי המלאכים חמדו לעצמם את התורה, באומרם: מה אנוש כי תזכרנו וגו' תנה הודך על השמים, כאשר יראו כי ניתנה לאדם – הלא יקנאו בו עד מאד, כי משרה קלה היא . על כן עשה ה' יתברך בחכמה והחל לאיימם ולהפחידם בהזהרות וציורים: וקדשתם היום ומחר וכיבסו שמלותם, והיו נכונים ליום השלישי, הישמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע בהר מות יומת – ועוד אזהרות גדולות ונוראות, למען יטילו אימה ויפחידו את העם . וביום השלישי, יום מתן תורה אכן חרד לב כל העם אשר במחנה, ומיראתו פן יחזרו בהם – כפה עליהם הר כגיגית, כך, ממש כמו במשל, השיג הקב"ה את שתי המטרות: בנ"י יזהרו בשמירת המצוות גם אחרי כן, בראותם כי הם קלים מכפי שחשבו, והמלאכים לא יקנאו בהם, כי יחשבו כי אכן מלאכה קשה היא וגדולה, וכרוכה באזהרות וציוויים לרוב.. . (כמוצא שלל רב – שבועות )