ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת בשלח – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויקח שש מאות רכב בחור…" (יד, ז )

למה דוקא שש מאות? י"ל דהנה כתיב "איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה" והנה מספר בני ישראל יוצאי מצרים היה ששים רבוא, ולפי זה היה פרעה צריך כדי לרודפם מאה ועשרים רכבים, והנה במצרים היו בני ישראל פי חמשה שהרי 'וחמושים עלו בני ישראל' פרש"י אחד מחמשה, שארבע חלקים מתו בשלשת ימי האפילה. אבל פרעה לא ידע מזה ולכן לקח רכב פי חמישה ועולה לחשבון שש מאות רכב . (הגה"ק רבי חיים הכהן רפופורט )

 

"ופרעה הקריב… ויראו מאד" (יד, י)

מה הקריב פרעה? הקריב את נפשו שלא לחוס על כבודו, ואסר את רכבו בעצמו. הקריב את נפשו, והסתכן לנסוע ראשון בראש מחנהו . הקריב את ממונו, שאמרו המצרים: "אחלק שלל" – שהבטיח להם פרעה להתחלק עמם בשלל, ולא ליטול לעצמו את הכל, כדי לעודדם להלחם בישראל . כשראו ישראל כל זאת, התייראו מאד, שמא בזכות מסירות נפשו של פרעה, יגבר עליהם, ולכן בקשו שגם להם תהיה מסירות נפש שכזו. מכיון שכך, אמר הקדוש ברוך הוא למשה: "דבר אל בני ישראל ויסעו" בזה שיסעו ויכנסו לתוך הים, יוכיחו את מסירות נפשם, ויעמוד להם הדבר כנגד מסירות נפשו של פרעה . (קדושת לוי )

 

"ויראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'" (יד, י)

תני דבי ר' ישמעאל: בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומין ? ליונה שברחה מפני הנץ ונכנסה לנקיק הסלע ומצאה שם הנחש מקנן, ונכנסה לפנים ולא הייתה יכולה להיכנס, שעדיין הנחש מקנן, תחזור לאחורה, לא תהי יכולה, שהנץ עומד בחוץ. מה עשתה היונה? התחילה צווחת ומטפחת באגפיה, כדי שישמע לה בעל השובך ויבא ויצילה. כך היו ישראל דומים על הים. לירד לים לא היו יכולין, שעדיין לא נקרע להם הים לחזור לאחוריהם לא היו יכולין, שכבר פרעה הקריב. מה עשו? וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'. מיד, "ויושע ה' ביום ההוא" . (מדרש רבה שיר השירים ב, יד)

 

"ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" (יד, טו )

נשאלת השאלה: תשובתו של הקב"ה למשה "מה תצעק אלי" תמוהה היא, וכי מה עוד היה ביכולתו של משה לעשות אם לא לצעוק?! ואל מי עוד יוכל לפנות אם לא אל הקב"ה ? ואפשר לתרץ בדרך משל . משל לאדם עשיר וגיבור גדול שכעס על בנו יחידו בשל התנהגותו הקלוקלת, ובכעסו כי רב שלח אותו מביתו. הסתובב לו הבן ברחובות העיר בעירום ובחוסר כל, וכשגברה הצינה וכל מוצא אחר לא נראה לו, הוא פנה אל אחד מן השכנים בבקשה שידבר עם אביו שיחוס וירחם עליו וייתן לו לכל הפחות נעלים ובגדים. השכן התמלא רחמים על הבן המסכן ומיהר לקבל על עצמו את השליחות. הוא הגיע אל שכנו העשיר, והפציר בו: "אנא, רחם על בנך… הוא הולך ערום ויחף, והקור הנורא חודר לעצמותיו והוא חולה מאוד…". כששמע השכן את פנייתו נענה ואמר: אדרבה, במקום לדבר על העניין איתי – דבר על כך עם בני… הרי אני אביו, וכי סבור אתה שאין לבי שותת דם על שקר לו? אולם בכל זאת אינני יכול לעזור, מכיוון שאני מצווה לחנך אותו… דבר אתו אתה, אפוא, אמור לו שייטיב את דרכיו ומעשיו, ובאותו רגע שישוב אלי – אתן לו ה כל!".. . הנמשל: בשעה שהיו ישראל נתונים בצרה, היה שר של מצרים עומד ומקטרג עליהם: "הללו (מצרים ) עובדי עבו דה זרה והללו (בני ישראל ) עובדי עבודה זרה, מה נשתנו אלו מאלו?!"… באותה שעה לא הייתה לאבותינו שום זכות לישועה, כמו שנאמר: "ואעבור עליך… ואת ערום ועריה". ברוב רחמיו רצה הקב"ה להצילם, אלא שהיה צורך בזכות, לפיכך כאשר בא משה וביקש להצילם, עונה לו הקב"ה: לא ממני צריך אתה לבקש זאת – אלא מעם ישראל! – "דבר אל בני ישראל ויסעו" – אמור להם שיעשו מעשה שכרוכה בו מסירות נפש, ועל ידי כך ייסתם פי המקטרג והם יזכו בכל השפע המוכן עבורם . (טללי אורות )

 

"ויסר את אופן מרכבותיו וינהגהו בכבדות"(יד, כה )

נכנס אל הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א אדם והתאונן שפרנסתו היתה מכך שנסע במרכבתו לכפרים ועיירות להתעסק בסחורות, עתה נחלש ושוב אין בכוחו להמשיך בזאת, ולפיכך מבקש הוא ברכה לפרנסה . נענה לו רבי לוי יצחק זיע"א במליצה, נאמר 'ויסר את אופן מרכבותיו' – באם הוסר ממך אופן המרכבה, היינו שכבר אין לך כח עוד לנסוע בה, אזי 'וינהגהו בכבדות' – הקדוש ברוך הוא ינהג אותך בביתך בפרנסה בכבוד . (ספר החן )

 

"ויושע ה' ביום ההוא את ישראל… ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (יד, ל-לא)

אשה אחת באה אל הרה" ק רבי שלום מבעלזא זיע"א בגין דבר ישועה ורחמים. כשנכנסה אל הקודש שאל אותה הרבי מבעלזא: היש לך אמונה? 'רבי', ענתה האשה, 'קודם כתיב 'ויושע ה", ואחר כך 'ויאמינו בה", תחלה צריכה הישועה לבא ואחר כך תבוא האמונה' . הפטיר הרבי: צודקים דבריה… ואמנם עד מהרה נתמלאה משאלת לבה ונושעה . (שיחות קודש בעלזא )

 

"ויאמינו בה׳ ובמשה וגו'" (יד, לא)

רבי שמחה בונים מפשיסחא נוהג היה בצעירותו לנסוע אל ה״חוזה״ מלובלין. כסף לא היה לו ומשום כך מכתת היה את רגליו בדרכים. פעם אחת כאשר הלך בדרך נעצרה לידו כרכרה ובה מספר נוסעים שהציעו לו לעלות ולהצטרף אליהם בדרך. היו אלה חבורת משכילים ומששמעו כי הוא נוסע אל הרבי מלובלין פערו את פיהם בצחוק גדול, ועוד הוסיפו ללעוג לו על שהוא שומר תורה ובמצוות ומאמין בשכר ועונש בעולם הזה ובעולם הבא . אמרו נא לי – שאל רבי שמחה בונים – האם קונים אתם מדי פעם בפעם כרטיס הגרלה ? אכן כן – ענו החבורה – אמנם מחירו של כרטיס הוא כחמשה רובלים אולם הדבר כדאי כי מי שכרטיסו יעלה בגורל, ירוויח סך עצום של מאה אלף רובל ! ומה הסיכוי שתזכו בגורל – שאל רבי שמחה בונים – הן יודעים אתם היטב שמאות אלפי אנשים קונים כרטיסי גורל והסיכוי שלכם לזכות הוא קלוש ביותר ? אכן הסיכוי לזכות הוא קלוש – הודו בני החבורה – אולם למרות הכל הסיכוי קיים! בשביל הסיכוי הקטן הזה שווה לנו להוציא סך של חמשה רובלים, אולי נזכה במאה אלף רובל ! שמעו נא מה שפיכם מדבר – אמר רבי שמחה בונים – אני עצמי יודע בבירור שמשה רבינו אמת ותורתו אמת, שהרי לא פסקה מסורת מאתנו מאז ומעולם, אבותינו ספרו לנו את ניסיי יציאת מצרים וקריעת ים סוף ואת האמונה הגדולה שהאמינו בני ישראל בה׳ ובמשה עבדו, ולאחר מכן המעמד הנשגב של מתן תורה בהר סיני, הכניסה לארץ הקודש ובניית בית המקדש עם כל הניסים הגלויים שנראו שם. אולם אתם – המשיך רבי שמחה בונים – מפקפקים בדבר. אם כן הבה ונחשב: אדם חי בעולם הזה כשבעים שנה ולאחר מכן עולה לתת דין וחשבון על מעשיו, אם חי כראוי הרי שמזומנים לו חיים בגן עדן, עליהם אמרו שיפה קורת רוח בעולם הבא יותר מכל חיי העולם הזה, ואם חלילה עבר בחייו עבירות, דינו להיענש בגיהנם בייסורים שאין בכח אנוש להבין. אמנם אתם אינכם בטוחים שיש גן עדן וגיהנם, אבל מאידך גם אינכם בטוחים שאין… הדבר אצלכם בגדר של ספק . והרי רק כרגע ראינו שעל הספק אתם מוכנים להשקיע סך של חמשה רובלים אף שהסיכוי לזכות בפרס הוא מזערי… האם לא כדאי לכם ״להשקיע״ מעט זמן בלימוד תורה ובקיום מצוות עבור סיכוי לזכות ברווח נצחי שאין לו שיעור?.. . לכאורה הייתם צריכים להשקיע רבות ב״עסק״ כזה שבו סיכויי הזכייה עצומים! אלא מאי? יצרכם הרע הוא המבטל אתכם מכך! תאוותיכם שולטות בכם! האם אין הצדק איתי?!.. . (וקראת לשבת עונג )

 

"ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (יד, לא)

אל רבי מנחם מנדל מקוצק, נכנס פעם יהודי עני וספר לו על עוניו הגדול ועל בתו שהגיעה לפרקה ואין בידו פרוטה להשיאה. נתן לו הרבי מכתב אל הנגיד רבי משה חיים רוטנברג, אחיו של החדושי הרי"מ, ובו בקשה לתמוך בעני הגון זה. נסע האיש עד העיר חנטשין, נכנס לביתו של רבי משה חיים והלה קבלו בסבר פנים יפות. בטוח היה העני שעם קבלת מכתב הבקשה של הרבי מקוצק, יעניק לו הנגיד את כל הוצאות החתונה . לאכזבתו נתן לו הלה סכום קטן מאד ושלחו מביתו. התאכזב האיש, שכן הוצאות הנסיעה עלו יותר מאשר תרומתו הזעומה של הנגיד, ויצא מביתו בפחי נפש. עם יציאתו, הזדרז רבי משה חיים ורכש בגדים נאים ושאר צרכי הנישואין, נטל עמו סכום גדול, הטעין את הכל על מרכבתו ונסע בעקבות העני ששירך את רגליו לביתו. כשהשיגו, אמר לו רבי משה חיים שכל תכולת המרכבה שלו היא, יחד עם הסכום הגדול שהכין בעבורו. תמה העני ושאל: "אם נותן אתה לי בעין יפה וביד רחבה, למה גרמת לי עגמת נפש בחנם"? השיב הנגיד: "כשבאת לביתי עם המכתב של הרבי מקוצק, ראיתי עליך שבוטח אתה באדם ושכחת לבטוח בה'. על ידי סירובי, עוררתי בך שוב את האמונה והבטחון, ועכשיו סע לביתך לשלום" .

 

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'" (טו, א )

"בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר להם הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!" (מגילה י ) יש לשאול מדוע למלאכי השרת לא ניתנה רשות לומר שירה ואילו לבני ישראל ניתנה רשות? מתרץ בעל ה"כלי חמדה": בני ישראל לא אמרו שירה על האסון של המצרים, אלא על תשועת עצמם, כמו שנאמר "ויהי לי לישועה", אבל המלאכים הרי לא נשתעבדו במצרים, ונמצא שכל השירה שלהם היתה על אחרים ואין אומרים שירה כשיש גם אסון של אחרים . (זה השלחן )

 

"ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (טז, ד)

סיפר הרב הקדוש רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב זיע"א: בעת שהסתופף הרב הקדוש רבי מנדל מרימנוב זיע"א בצל קדשו של הרב הקדוש רבי אלימלך מליז'ענסק זיע"א, היה דרכו בקודש לישב שם חצי שנה ויותר . כבדוהו מאוד ונתנו לו כל הצטרכותו, כשהוא סועד וסמוך בכל יום על שלחן הטהור של הרבי ר' אלימלך . פעם אחת התיישב בדעתו רבי מנדל זיע"א שלא להתפלל על פרנסה; כי למה לי להתפלל על כך אם נותנין לי כל הצטרכותי. ויהי באחד הימים ביושבו בשולחן הרבי ר' אלימלך זיע"א, נתן המשמש לפני כל אחד ואחד צלחת עם כף, ולפני רבי מנדל זיע"א שכח להניח כף, ולא יכול היה לאכול . שאל אותו רבי אלימלך זיע"א, מדוע לא תאכל? נענה רבי מנדל ואמר שאין לו כף. אמר לו הרב הקדוש רבי אלימלך זיע"א: הלא תראה, אפילו על הכף צריכים לבקש מאת הקדוש ברוך הוא… ומאז קבל עליו רבי מנדל זיע"א שלא יחסר מלהתפלל על פרנסה . (זבד טוב )

 

"למען אנסנו הילך בתורתי" (טז, ד )

המן היה בבחינת ניסיון לכל אחד אם הוא באמת חרד לדבר ה'. כי להיות מובטח בפרנסה ברווח, בלי דאגות, ולהישאר חרד, זה ניסיון גדול יותר מלהיות עני ולהאמין בה'. (המגיד ממזריטש )

 

"ולא העדיף המרבה, והממעיט לא החסיר" (טז, יח )

לרב מבריסק זצ"ל היה כולל אברכים. כל ערב ראש חודש הוא היה משלם להם את המלגה, ויהי מה. אם ארע פעם שלא היה לו את הכסף במועד – הוא היה לווה אותו ובלבד שישלם לאברכים בזמן . והנה הגיע ערב ראש חודש אחד שלא היה לו כסף לשלם… הוא גם לא מצא רעיון ממי ללוות… הוא ישב על מקומו תפוס בהרהוריו… עבר שם אחד המתפללים שהבחין במצוקתו של הרב, ואמר לו: "אה! כמה טוב היה המצב אם היה מגיע עכשיו עשיר מלונדון ותורם אלף דולר, סכום שיש בו כדי להחזיק את הכולל למשך חצי שנה… אה! היה זה ממש א-מחיה.. . נענה הרב מבריסק ואמר לו: "אם יבוא עכשיו עשיר מלונדון ויתן לי אלף דולר – אני לא לוקח! אני לא אחליף את המתיקות של הבטחון תמורת אלף דולר! מידי חודש בחודשו אני נושא את עיני למרום ואומר: 'ריבונו של עולם! עיני נשואות אליך! אנא! בטובך הגדול! שלח לי את הכסף שאני צריך!' בצורה שכזאת אני 'חי עם הקב"ה' באופן קבוע! ואכן זוכה אני מידי חודש לראות בחוש את יד ה' המסיעת לי! אם יהיה לי בכיס אלף דולר להחזקת הכולל לכמה חדשים, הרי שאפסיד את מתיקות הבטחון הזו… וכי משתלם למכור מתיקות שכזו באלף דולר ? אצל הבריסקער רב, "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" היתה צורת חיים תמידית! הנהגה יום יומית! ישמע חכם ויוסיף לקח ! (יחי ראובן )

 

 "ויקראו בית ישראל את שמו מן והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש" (טז, לא )

התורה הק' מספרת, שטעם המן היה כ"צפיחית בדבש", עוגת דבש . נשאלת השאלה, בחז"ל מבואר שמתיקות הדבש היא אחד משישים שבמן. היינו, המן היה מתוק פי שישים יותר מהדבש. ובלשון הפסוק משמע שהוא רק כצפיחית בדבש? דהיינו כמו הדבש עצמו ? שמעתי בשם הגאון מוילנא זצ"ל שאדרבה, הן הן דברי הכתוב "וטעמו" – ה'נותן טעם' שלו. כמה הוא 'נותן טעם'? אחד משישים. אחד משישים של המן היה כמו צפיחית בדבש, כי המן עצמו מתוק פי שישים יותר. וכעת, חלק אחד שבמן, נכנס למאכל אחר – עד שישים עדיין טועמים ומרגישים טעם כמו דבש . (יחי ראובן )

 

"קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העמר מן והנח אתו… למשמרת לדורותיכם" (טז, לג )

מדוע כבר עכשיו צווה ה' לשים את המן בצנצנת כדי להזכיר לדורות את נס המן? הרי ניתן היה לעשות זאת לפני הכניסה לארץ ישראל, שהרי דור המדבר אינו זקוק לתזכורת זו, כולם ראו את נס המן במו עיניהם! ? אלא, כאשר שם אהרן את צנצנת המן לפני הארון, ראו בני ישראל נס נוסף. עם ישראל ידע שהמן מתקלקל תוך יום, ולא ניתן להותיר ממנו ליום למחרת, שהרי נאמר "ויותרו אנשים ממנו עד בוקר וירום תולעים ויבאש", אך המן שבצנצנת עמד בטריותו ימים רבים. לכן צווה ה' לקחת צנצנת מן ביום שבו הוקם המשכן . (אזנים לתורה )