ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת דברים – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" (א, א)

יש להקשות, מדוע נאמר ״אל כל ישראל״, ולא ״בני ישראל״, או ״ישראל״ סתם. ויבואר בהקדם הגמ' במסכת מועד קטן (כא), שמשנה תורה נאמר מפי משה שלושה ימים אחר מיתת אהרן, והיה משה אבל על אחיו. והקשו בגמ׳ הרי אבל אסור לעסוק בדברי תורה, וא״ב כיצד הותר משה לומר דברי תורה. ותירצו שרבים צריכים לו, ובאופן זה מותר.
וזהו ביאור הפסוק ״אלה הדברים אשר דיבר משה״, ואם תקשה כיצד הותר לו לדבר דברי תורה בהיותו אבל על אחיו, ע״ז עונה ״אל כל ישראל״, שרבים צריכים לו, ולכן לא נאסר בדברי תורה…
(ר' יהונתן אייבשיץ)

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" (א, א)

פירש רבינו ה׳אור החיים׳ הקדוש ״אלה הדברים״ ולא דברים אחרים. לומר לך; שמימיו לא שח משה רבנו ע״ה בדברים אחרים זולת דברי תורה ויראה מוסר והדרכה. ובאמרו: ״אל כל ישראל״ רצה לומר; שאין הדברים מכוונים לאותו הדור בלבד, אלא לכל דורות עם ישראל ולכל הנפשות עד סוף כל הדורות.

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" (א, א)

ברש"י לפי שהן דברי תוכחות, ולקמן בפסוק אחרי הכתו את סיחון, מפרש רש"י אמר משה אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצה הארץ יאמרו מה לזה עלינו מה היטב לנו אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה שאין בו כח להכניסנו לארץ לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצן ואח"כ הוכיחם, עכ"ל.
אאמו"ר הגה"צ הרה"ק רבי ישראל חיים זצוק"ל פירש באופן אחר דלכאורה מה הנפקא מינה באיזה זמן יוכיח את עם ישראל והרי היה צריך להוכיחם, אלא דרך העולם דאם המוכיח והמגיד הם יושבי אוהלים וגורסין תדיר באורייתא, אזי אומרין השומעים דאין הוא מן הישר שהם יכולין לומר דברי מוסר ותוכחה, מחמת שאין להם שום מושג בטעם הבלי העולם הזה, דהמסובב ברחובות העיר וטעם כל תענוגות קשה לו לפרוש מתאוות העולם הזה, לכך כתבה לנו תורה שהוכיח משה את ישראל רק אחרי הכותו את סיחון ועוג, מכיון שעל משה רבינו לא היו יכולין לטעון שאומר מוסר אל עף שאין לו שום הבנה בעניני עולם הזה, דהרי ראינו שהיה משה לוחם אמיץ שניצח שני מלכים גדולים סיחון ועוג ואם כן מן הסתם הוא מבין קצת בענייני עולם הזה, ואף על פי כן היה עוסק תמיד בתורה ומתנהג בקדושה וטהרה. (שיח יעקב יוסף)

"אלה הדברים אשר דבר משה" (א, א)

לפי שהן דברי תוכחות… והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל (רש"י)
מקשים המפרשים, והלא החטאים הללו מוזכרים ברמז נמנים להלן במפורש תוך פירוט כל הפרטים?
ברם, מצינו במדרש שמכיון ששמעו בני ישראל דברי תוכחות מיד חזרו בתשובה שלמה ואמיתית, והרי בידוע שהחוזר בתשובה מאהבה זדונותיו נעשים לו כזכויות, אם כן ממילא הפכו כל החטאים למצוות, ולכן מנה אותם משה לפרטי פרטיהם, כיון שביקש להזכיר ככל היותר את "זכויותיהם" של ישראל.

"והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו" (א, יז)

בספר "שארית מנחם" לרה"ק רבי מנחם מנדל מווישווא, ביאר בדרך רמז את דברי משה רבינו על שרי המאות והאלפים, כך: "והדבר אשר יקשה מכם", כאשר יש ליהודי צרה והוא מתפלל לקב"ה, העצה לקבלת התפילה היא "תקריבון אלי", שיכוון את כאבו על צרת אביו שבשמים, יתפלל על צער השכינה הנמצאת בגלות. דבר זה יגרום שמובטח לו "ושמעתיו", הקב"ה יקבל תפילתו.
(במחשבה תחילה)

"וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ מאד מאד ולא אביתם לעלות" (א, כב)

פירש רש"י, מי אמרו טובתה, יהושע וכלב. וקשה, הלא סוף כל סוף שאר המרגלים אמרו שהארץ רעה ואוכלת יושביה, ואם כן איזו טענה יש נגד בני ישראל שהאמינו לעשרה ולא לשנים?
ומתרץ הגר"ח קנייבסקי שליט"א בספרו "טעמא דקרא", דבאמת המרגלים היתה להם נגיעה כפי המפורסם בשם הזוהר הקדוש, שידעו המרגלים שבארץ ישראל הם ירדו מגדולתם. לעומת זאת יהושע וכלב שאמרו טובה הארץ, זה היה נגד האינטרס שלהם, וכששנים בלי נגיעה אומרים שהארץ טובה, היו ישראל צריכים להאמין להם ולא לבעלי האינטרסים.

"החל רש והתגר בו מלחמה ואשלח מלאכים… דברי שלום לאמר" (א, כד-כו)

הנה יש לתמוה, דמשה כאשר שלח דברי שלום אל סיחון לכאורה עשה נגד ציווי הקב"ה, דהקב"ה ציווהו להתגרות בו במלחמה, והאיך שלח אליו דברי שלום. ואפשר לומר על פי מה שכתוב (תהלים קכ, ז) אני שלום וכי אדבר המה למלחמה, כלומר שטבע הנכרי הוא, שכאשר מדברים עמו שלום סובר שפוחדים הימנו ולכן מתחיל במלחמה. וכמו כן משה כאשר רצה לגרות את סיחון, שלח אליו דברי שלום כדי שיצא למלחמה נגדו. ובזה קיים מה שציווהו השי"ת והתגר בו מלחמה.
(כרם חמד)

"ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו ממצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו" (א, כז)

הנה טענת בני ישראל כאן היא פליאה נשגבה, אשר לא שייך להבין כלל, וכי באמת כך היתה דעתם כעת שמה שהוציאם הקב"ה משיעבוד מצרים, אשר עינום בפרך ובעבודה קשה, ושחטו את בניהם ולקחו את דמם לפרעה, ואת גופם הניחו במקום הלבנים, ועוד כהנה וכנה צרות רבות. ואחר שהוציאם הקב"ה משם ביד חזקה ובזרוע נטויה באותות ובמופתים, אשר נשמעו בכל העולם כולו, ולאחר מכן קריעת ים סוף, וקבלת התורה, ואחר כל זאת באים בני ישראל ואומרים בשנאת ה' הוציאנו, ונשמע מזה שסברו שעתה נתברר להם שמתחילה מה שהוציאם היה מפני ששנאם, והלא אדרבה אם הי' שונאם הי' משאירם ומניחם במצרים ולא היה מוציאם. ואמנם לאחר שחטאו בעגל ובמרגלים רצה הקב"ה לכלותם, אכן ברור שהיה זה מפני שעתה חרה אפו עליהם מאחר שחטאו, ורצה לכלותם, והיה להם לומר שהקב"ה כועס עליהם עתה ורצונו להשמידם, אבל לומר שמעתה מתברר שכל ההוצאה ממצרים היתה מפני שנאתו, ורצונו להשמידם, הוא פליאה. ויתכן לומר בביאור הדברים, עפי"מ ששמעתי בשם מרן הגרי"ז זצ"ל שאמר בשם מרן החפץ חיים זצ"ל, כאשר נתחלף ברוסיה שלטון הצאר והחל שלטון הקומוניסטים. והנה אמנם היו כאלה מכלל ישראל ששמחו בעת עליית שלטון הקומוניסטים, אמנם לאחר זמן נתברר שגם זו רעה היא ליהודים. ואמר הח"ח דאין זה מחייב שמתחילה היה צריך להיות כן לרעה, אלא ישנו מהלך בהנהגת הבריאה, אשר הקב"ה מעביר צרה זו, ומביא תקופה חדשה אשר היא תלויה בכלל ישראל, ואם יהיו ראויים ויזכו, אזי יהיה זה לטובה, אך אילו לא יזכו ולא יהיו ראויים, אזי יהיה זו צרה חדשה שתבוא עליהם, והיינו שאותו דבר עצמו יכול להיות שהוא טובה, ומאידך יתכן שהוא רעה, וכענין מכה שהיא רטיה, ורטיה שהיא מכה, עכ"ד.
ונראה שכך הוא הענין כאן, דכלל ישראל סברו שיציאת מצרים היתה עבורם כענין זה, דאם יתנהגו בטוב ויהיו ראויים, אזי יהיה זה לטובתם ותבוא עליכם כל הברכה, אכן אם לא יזכו ולא יהיו ראויים, אזי יציאת מצרים גופא תהיה עבורם לצרה ולכילוי, ויתברר שהיה זה משנאת ה' אותם, שהרי מלכתחילה היתה בדעתו שאם לא יהיו ראויים אזי יוציאם כדי לכלותם, ודו"ק היטב. (בד קודש)

"והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם" (ב, כג)

החיד"א פירש את הפסוק בצורה מופלאה, והוא מסתמך על 3 מקורות.
האחד, הוא הגמרא (בכורות מה, ב) אומרת שננס לא ישא ננסית כי משניהם יוולד אצבעי (ופירש ב'ערוך', קצר כמו אצבע). השני, הוא הסימן שמסר משה למרגלים, שהיושבים בחצרות, ללא חומה, הם אנשים חזקים הסומכים על כוחם. והשלישי, דברי חז"ל על העוים שהיו גבורים עצומים, עד שכל הרואה אותם נתקף בעוית, והם אלה שישבו בחצרות.
לפי ההנחות הללו מסביר החיד"א את פסוקנו. 'והעוים' – היינו הגבורים העצומים, שכל הרואה אותם נתקף בעוית; 'היושבים בחצרים' – ללא חומה, והרי לך האות על גבורתם; 'עד עזה' – כלומר הם עזים מאד.
והיה אפשר לחשוב שהגיבורים הללו יטילו אימתם על הבריות, ולא ינוצחו על ידי אף אחד בא אפוא הכתוב ללמדנו ש'כפתורים (הם הננסים היוצאים מכפתור, הנולדים להורים ננסים, ולכן הם קטנים ונבזים) 'השמידום' – הם אלה אשר השמידו את העוים; 'וישבו תחתם' – התיישבו בחצרותיהם של העוים.
ומכיון שרואים נסים גלויים כאלה בארץ ישראל, יש לעם ישראל לסמוך על השי"ת, אדון הארץ, ולכן 'קומו סעו ועברו את נחל ארנון', ואל תחששו ממאומה.
זהו מוסר השכל לדורות, שנדע שהכוח היחיד השולט בארץ הקודש הוא כוחו של אדון האדונים, ואין לנו לירא ולפחד מהאיומים המושמעים חדשות לבקרים. והכל בתנאי אחד: שנשמור את הארץ בקדושתה, ונעשה את רצונו יתברך בלבב שלם, ואז ה'כפתורים' יטילו את אימתם על הגיבורים.
(עלינו לשבח)

"בדרך בדרך אלך לא אסור ימין ושמאל" (ב, כז)

שליחי משה רבינו פונים לסיחון ומבקשים את רשותו: "אעברה בארצך בדרך בדרך אלך לא אסור ימין ושמאל, אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תיתן לי ושתיתי".
ויש להבין מהי כפילות המילים "בדרך בדרך אלך". מבאר בספר "לוח ארז" שהיה לו לסיחון לחשוש מכך שישראל יעברו בדרכו. האחד, כאשר עוברים עם רב בתוך גבולו, שמא ירדו לשדות ולכרמים וישחיתום בדרך הילוכם.
זאת ועוד, שישראל ניזונים מהמן ומהבאר ולכן אין לו סיבה להסתכן בהריסת השדות כאשר לא ירוויח מכך מאומה.
לשתי נקודות אלו כיוונו השלוחים בדבריהם: הבטיחוהו ש"בדרך", בהיותנו בדרכים בין עיר לעיר, "בדרך אלך, לא אסור ימין ושמאל", כך לא יינזקו השדות והכרמים. אולם כאשר נגיע אל תוך הערים ותחומי המושב בעברנו דרך ארצך, "אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תיתן לי ושתיתי".
גם רווח יצא לך מכך. אלא שהקב"ה הקשה את לבו כמפורש בפסוקים וסירב, "למען תיתו בידך כיום הזה".
(במחשבה תחילה)

אלה הדברים" (א, א)

משה רבינו מוכיח את עם ישראל לפני מותו בדרך רמז, על מנת לא לפגוע בכבודן של ישראל.
יש מצוה הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" ומבארים חז"ל: תוכיח אותו באופן כזה שלא יפגע, באופן שלא תשא עליו חטא, שלא יצא מזה חלילה חטא שפגעת בו.
צריכים לדעת שכאשר ניגשים להוכיח מישהו שחלילה אין לנו נגיעות בעצם התוכחה וידינו נקיות.
נביא סיפור שימחיש זאת:
מסופר על האדמו"ר הריי"צ שהגיע לבית הרפואה, נאלץ הרופא להזריק לו זריקה. הוא עקב בדריכות אחר ההכנות של הרופא והאחות, ניקו ידיים בחומר מיוחד, לקחו את המחט מאריזה סטרילית וניקו את המקום באלכוהול שלא יחדרו חלילה חיידקים לגופו.
בתגובה אמר הרבי למזכירו שניתן ללמוד מזה מוסר השכל חשוב מאוד: לפני ש"דוקרים" מישהו אחר = שמוכיחים אותו על מעשה לא טוב שעשה, צריך שהתוכחה תהיה סטרילית וללא נגיעות אישיות, שאם לא כן עלולים דברי התוכחה להזיק יותר מאשר להועיל…

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב (א, א)

רש"י – לפי שהם דברי תוכחות.
מעשה שהיה בכמה אברכים בני תורה, שנקלעו בדרכם לבית יהודי אחד, כדי לשתפו באיזה מצוה רבה וחשובה. כשהיו ממתינים להכנסו של בעל הבית, הגדול שבין האורחים הבחין לתומו, להפתעתו הרבה, כי בפתח אחד החדרים חסרה מזוזה. עמד הלה ותמה. כיצד יכול הוא לעורר את תשומת לב בעל הבית שהיה אדם פשוט – אך אוהב ה' ומצוותיו – להעדר מזוזה בפתח החדר?
עמד והרהר בליבו, אם אומר לו בלשון תוכחה "מדוע לא נקבע כאן מזוזה?" או אם אנקוט בלשון פשוטה, "אדוני היקר, אין כאן מזוזה!!" שמא לשון זה או זה יגרור אחריו אבק של תרעומת כלפיו – מחמת שהערת תוכחה זו, תגרום בעקיפין בושת פנים, בגילוי קלונו ברבים.
ומאחר שיתפס "בחסרונו" – יש חשש גדול שהלבבות יפרדו "והלא אני באתי אליו – הרהר בלבו – למען קרב לבו אלינו", שקע הלה בהרהורים, עד שה' אינה לידו פתח הצלה…
ומצא בלבו רעיון כיצד לעוררו מבלי שירגיש מארחו בושה וכלימה, פתח ואמר לו, לבעל הבית: "נדמה לי שהמזוזה שנקבעה בפתח הזה, נפלה ממקומה"…
מילים אלו, אמרן ברצינות גמורה, מבלי לעורר חשד קל שבקלים בלב המארח כי הוא "מעמיד פנים" בהערתו זו. בעל הבית, כששמע מלים אלו, מיד קם והשיח את אשר בלבבו באמור: "הן אמת שהזמנתי מזוזות עבור כל הפתחים – אלא שלא הגיעו עדיין כולם… אבל בקרוב בקרוב ישלים מלאכתו שהרי הדירה "חדשה" עבורו.
מעשה טוב ויפה זה, הנעשה בחכמה ועצה רבה, יש בו ללמדנו כיצד נחפש לנו דרך להוכיח את חברנו, בצורה נעימה ויפה, מבלי שנסב לו בושה וכלימה – בהיותו שומע "חסרונו" – מפינו.

"איכה אשא לבדי טרחכם" (א, יב)

הרוצה לקבל מושג על טרחתו של רועה ישראל, יתבונן בסדר יומו של רבנו חיים פלאג׳י זצ״ל.
אך הגיע לביתו והמון קיבל את פניו לדיני תורה ולבוררויות, להתייעצות ולשאלות בהלכה והוא קיבל את פני כולם בסבלנות ובמאור פנים, שמע ושקל פסק ויעץ הורה ובירך. רק כאשר האחרון שבהם הלך, הוגש לפניו התבשיל ואז נפתחה הדלת ומישהו בא והרב בטבעיות, הורה לסלק את הצלחת, כאילו סיים זה עתה לאכול, שאל הלה את שאלתו, קיבל תשובה והצלחת שבה למקומה, וכך היתה מובאת ומסולקת, מוגשת ומוסרת, עד שהשתרר שקט, איש לא בא והרב סיים לאכול את התבשיל, שהתקרר בנתיים וטעמו פג.
כשסיים לאכול תמה: ״איך זה שאיש לא הפריע באמצע״? גילה בנו את הסוד: ״אשה באה ובקשה לשאול שאלה, אמרתי לה שאתה אוכל עתה ותבוא בשנית״.
״מי האשה״? שאל הרב ״אחת מקצה העיר ושאלה פעוטה לה, בדיני כשרות״. קם הרב, לבש את גלימתו ואמר לבנו: ״בוא נלך״!. ״לאן״? שאל הבן ״אל האשה״ ענה הרב: ״אתה, כדי להתנצל בפניה. ואני, כדי לענות על שאלתה״.

"הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם" (א, יג)

במשך הדורות קמו לעם ישראל דיינים ורבנים, אשר בנוסף לגדלותם בתורה היו חכמים ונבונים בכל מילי דעלמא וידועים לשבטיהם. גאונים וקדושים שעל ידם ראו שהתורה היא חכמתנו ובינתנו לעיני העמים. כזה היה הגאון רבי עזרא חמאווי, ששימש כרבה הראשי של חלב בארם צובא לא יהודים בלבד באו להתדיין בפניו, שמע חכמתו פשט אל בין הנכרים וגם גוים רבים נהרו לביתו, לשטוח בפניו את בעיותיהם ולשמוע לעצתו. אחד מהם היה מוסלמי נכבד, שעולמו עמד להחרב עליו. ומעשה שהיה כך היה; המוסלמי הנכבד בא לביתו ובקש מאשתו כוס קפה שישתה עם אכילת עוגה. הכנת הקפה ארכה זמן ממושך מדי והוא קצף ורגז. החל לאכול את העוגה והכריז, שאם יסיים את אכילת העוגה לפני שהקפה יהיה מוכן, הריהי מגורשת. כירת הפחמים התחממה לאיטה והבעל סיים לאכול את העוגה והקפה אינו מוכן. לפי חוקי האיסלם; נכנסו הגרושין לתוקפם. יתר על כן; לפי חוקי האיסלם אסור לו לשוב ולשאתה אחר גירושיה, אם לא תינשא לאחר ויגרשנה… רץ אל הקאדי, פנה אל השייך והם לא מצאו כל דרך להחזיר את האשה. ״רק דרך אחת לפניך״ אמרו לו: ״לפנות אל רבם של היהודים, הוא בחכמתו פותר כל בעיה סבוכה״. נגש הערבי אל רבי עזרא וסיפר לו את ספורו. להפתעתו, שאלו הרב: ״האם העוגה היתה ספוגית, או קשה״? ענה המוסלמי: ״נוקשה היתה, אבל מה פשר השאלה״? אמר הרב: ״אם כך ודאי נפלו ממנה פירורים במקום אכילתך…״ חיוך רחב התפשט על פניו רץ לביתו ומצא כמה פירורים על הרצפה במקום אכילתו. ״מהרי״ אמר לאשתו: ״הכיני את כוס הקפה לפני שאוכל פירורים אחרונים אלו…״ וכבוד שמים התקדש לעיני העם, ששמעו על חכמתו של הרב.

"הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם" (א, יג)

בנוסף למעלתם הנשגבה של גדולי התורה, המתאפיינת בדעת תורה ובכשרונם האדיר לראות נכוחה את הדברים, נתברכו חכמי ישראל בדבר יחודי נוסף: "הם גוזרים לפני המקום והוא עושה". (מדרש)
הם לא רק מכוונים לאמת אלא יוצרים אותה. עצתם גזרה היא, וכאשר צדיק גוזר, הקב"ה מקיים. בדרך זו יתפרש מאמרם ז"ל: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל' (דברים יז, יא). אפילו נראין בעיניך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל, שמע להם" (ספרי). יתכן בהחלט שעד שלא יצא הדבר מפי החכמים, היה הימין ימין והשמאל שמאל, כפי שהדברים אמנם נראים. אך כיון שאמרו על הימין שהוא שמאל הפך הימין להיות שמאל, לפי שכך גזר הצדיק.
בתקופה הראשונה לרבנותו של מרן הגרי"ז הלוי סולוביצ'יק זצ"ל בעיר בריסק, באו קציני צבא לבית הכנסת בראש השנה לדרוש מהרב שיבוא עימם כדי להגיד וידוי עם אסיר יהודי שנשפט למוות. מכיון שהרב עמד באותה שעה בתפלת שמונה עשרה של שחרית, לא רצו הקצינים להפריע לו, ויצאו את המקום בהבטיחם כי ישובו אליו שנית כעבור זמן מה. כאשר הציע מישהו מהקהל לקצינים שיקחו רב אחר מתוך הקהל, אמרו להם שקיבלו פקודה להביא את הרב הרשמי. לאחר שנסתלקו, סיים הרב את תפילתו, ומששמע על הענין, החליט שלא ללכת ויהי מה. משנודע הדבר, נמצאו בין הקהל מתפללים שהעלו חשש שמא יבולע ליהודים אם הרב לא יציית להוראת השלטון, ומכיון שהרב היה עדיין צעיר לימים (בן 23 בערך) וכולם הכירוהו עוד כנער, הרשו לעצמם לחוות דעה בקול רם. אחדים מהם אף העזו פניהם ואמרו לרב שהוא מסכן את כל הקהילה, אך דבריהם לא הועילו והרב נשאר נחוש בדעתו. באמצע תפילת הלחש של מוסף, באו הקצינים שנית לבית הכנסת. הרב, שהבחין בהם, נשאר עומד על מקומו שעה ארוכה, כאילו הוא עדיין באמצע תפילתו, ובכך מנע מהם לגשת אליו. סבלנותו של הקהל פקעה, עד שקם אחד מזקני המקום, הציע את עצמו בפני הקצינים כאילו הוא הרב הרשמי והלך עמהם. אחרי התפילה הגיעו כמה שוטרים אל בית הרב בבהילות, ובני הבית נבהלו מאד, כיון שחשבו שהם באים לאסור את הרב על שסרב לציית להוראות השלטונות. עד מהרה התברר, כי הללו היו שוטרים מעיר אחרת שנשלחו לשאול אם הלך כבר הרב אל הנדון למוות, כיון שזה עתה התברר כי היהודי ההוא הואשם בטעות, ולמעשה הוא חף מפשע, ואין להוציאו להורג. אז התברר, כי הזקן ש"התחכם" ויצא לשביעות רצונו של הקהל לייצג את הרב, גרם למותו של היהודי. אילו היו סרים למשמעתו של הרב, שהיה אמנם רך בשנים אך אב בחכמה וביראה – לא היו נכשלים.
(לקח טוב)

"הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם" (א, יג)

מעשה בחתן שאך זה עתה נישא, והימים ימי ערב פסח. כאשר הסב לשולחן חותנו בסדר ליל פסח, בקש לגמוע מן המרק המהביל שהונח לפניו. התבונן החתן במרק, ומה רואות עיניו, הנה צפה על פני המרק חיטה, "חמץ" נזדעק החתן הירא והמדקדק במצוות "איני יכול לאכול כאן, המטבח טרף" ובפנותו אל אשתו החדשה, פקד עליה נחרצות "בואי, אסור לאכול כאן. 'בל יראה ובל ימצא'. נלך לאכול אצל הורי".
כמובן, המבוכה היתה רבה. החותנת התנצלה והרעיה בכתה, החותן ניסה להפיס דעתו של החתן, אך הלה מאן לשמוע ורק הגדיל את המדורה. לבסוף, אחר הפצרות רבות, הואיל בטובו לגשת לרבה הנערץ של ירושלים בעת ההיא, הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל, ולשמוע ממנו את חוות דעתו. לבטח יצדיק הרב את נטישת הבית שמתבשלות בו חיטים בפסח רחמנא ליצלן.
התייצב החתן, כשכולו נסער, בפני רבי שמואל, והחל שופך את מררתו על ההפקרות הנוראה השוררת במטבחה של חותנתו.
הרב מקשיב בנחת ובמלא תשומת הלב לטענות הניתכות בפניו. "מתי נשאת" שואל לפתע רבי שמואל. "לפני שבוע ימים", עונה החתן. הושיט רבי שמואל ידו, "הב לי את השטריימל שלראשך". תמה החתן לבקשתו המוזרה של הרב, ומיד הסיר את השטריימל מראשו. כעת נענעו רבי שמואל בחזקה, וגרגרי החיטה שנוהגים לזרוק על ראש החתן לסימן ברכה, החלו לנשור משערותיו של השטריימל. "הרי לך מקור החיטה" הפטיר רבי שמואל, ופני החתן חפו. (איש לרעהו)

"לא תגורו מפני איש" (א, יז)

מיוחד ונודע בפקחותו ובטוב לבו, היה רבה של ירושלים, רבי שמואל סלנט. אולם במקום הצורך לא נרתע ועמד על דעתו בכל מחיר וסוף דבר היה שכולם הודו לדבריו. באחת מהפעמים שישב רבי שמואל לדון דין תורה בין שניים מתושבי ירושלים, לאחר שחייב אחד מהם, נענה החייב בעזות מצח: "רבי, אם לא תחזור בך ותזכה אותי, אלך ואנפץ את כל הזגוגיות בביתך".
רבי שמואל לא נרתע והשיב: "כלום חושב הינך שאני אשתוק על צעד שכזה?"
היהודי נבהל, שכן ידע שרבי שמואל מקושר היטב עם שלטונות הטורקים והאוסטרים, ומי יודע מה יעשה. לפיכך מיהר לקבל עליו את הדין. כאשר נרגע האיש מזעמו, נענה רבי שמואל בבת שחוק: "כלום חשבת שאשתוק על שבירת הזגוגיות? לא ולא! עוד באותו היום אזמין זגג לתקן אותן"… (במחשבה תחילה)