ליקוטים וסיפורים  נפלאים לפרשת  האזינו – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

 

 "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ"  (לב, א)

שאל הרה"ק מקוצק זי"ע הרי משה רבינו היה עניו מכל האדם,  וכיצד הרהיב לומר: "האזינו השמים"? והשיב: דמכאן רואים דכל  כמה שאדם יותר שפל בעיניו, יש לו יותר הזכות לתבוע  מהשמים שיצייתו לו…

 

"יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים  עלי דשא וכרביבים עלי עשב" (לב, ב)

רבינו האור החיים הקדוש מבאר, שהפסוק המשיל את התורה  למטר, כשם שאי אפשר לחיות בלי גשמים, כך אי אפשר לחיות  בלי התורה הקדושה.  והוסיף הפסוק והמשיל את התורה, 'כשעירים עלי עשב  וכרביבים עלי דשא' – וידוע החילוק ביניהם, ש'שעירים' הם  טיפות קטנים שיורדים על 'עשב', ו'רביבים' הם טיפות גדולות  שיורדים על 'דשא', אבל טיפות גדולות על העשב אינם יורדים  כיון שאין העשבים מתקיימים בהם והם מתקלקלים.  ומלמדת אותנו התורה, שהקדוש ברוך הוא דורש מאדם ללמוד  תורה רק כפי יכולתו. ומי שלמד כל התורה חוץ מ'מעשה  מרכבה' ויש באפשרותו ללמוד 'מעשה מרכבה' יהיה עליו  תביעה בעולם העליון מדוע לא עסק ב'מעשה מרכבה. לעומת  זאת, יהודי שלא יכל ללמוד יותר מכמה פסוקים או משניות לא  יהיה עליו תביעה, אם הוא למד את מה שיכול היה ללמוד, כי  הקדוש ברוך הוא דורש מכל אחד רק כמה שהוא מסוגל להכיל  ולקבל.  ויש בדבר הזה הקלה והחמרה, הקלה – למי שלא יכול יותר,  והחמרה – למי שהיה יכול יותר, למרות שלמד הרבה, יקבל עונש  על מה שלא למד.

 

"יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי" (לב, ב)

אמר על כך הרה"ק רבי שמחה בונים מפשיסחא זי"ע, דברי  התורה הקדושה כמוהם כגשם היורד על הארץ. מה הגשם אינו  מגלה את השפעתו על הצמחים מיד עם ירידתו, ורק לאחר זמן  באה לידי ביטוי השפעתו הברוכה של הגשם, שהרווה את  האדמה, בדומה לכך פועלים דברי התורה על שומעיהם, בשעה  שהם נשמעים ללומדים, אין מבחינים מיד בהשפעתם החיובית  והרוחנית, אך בסופו של דבר עתידים הם לפעול את פעולתם  הברוכה על לומדי התורה.

 

"יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי" (לב, ב)

הגר"א זי"ע פירש את זה  הפסוק: שהרי הגשם בא לכל  הארץ בשווה, אך פעולתו לפי  המקבל. מקום שזרוע חיטים  – יצמח חיטים, ומקום הזרוע  סם המוות – יצמיח סם המוות. אך הגשמים עצמם נקראים  לעולם "טוב".  וכן הוא בתורה הבאה מן השמים, העושה פעולתה שתצמיח מה  שבלבו. אם לבו טוב – תגדיל יראתו, ואם ח"ו פורה ראש ולענה  – יכשל עוד בהגותו בה, וזהו: "צדיקים ילכו ופושעים יכשלו בם".

 

"יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים  עלי דשא וכרביבים עלי עשב" (לב, ב)

אמרו רבותינו במסכת אבות 'אם אין קמח אין תורה, אם אין  תורה אין קמח', ומחדש רבינו האור החיים הקדוש חידוש גדול  בפירוש המשנה, שיש כאן הלצת זכות לטובת האדם, שאדם  שאין לו קמח ופרנסה בשפע, אין עליו תביעה שילמד כל היום,  ומספיק שיקבע עתים לתורה. וזה הכוונה 'אם קמח אין תורה'  אדם שאינו מסוגל ללמוד כל היום, זה סימן ש'אין קמח' שחסר  לו פרנסה.  ובזה מפרש את מה שנאמר בפרשתינו 'יערוף כמטר לקחי',  שהתורה הקדושה נקראת 'לקחי', וכמו שנאמר 'כי לקח טוב  נתתי לכם תורתי אל תעזובו', ואומרת התורה שהכמות של  לימוד התורה שהקדוש ברוך הוא רוצה מהאדם, תלויה בכמות  המטר והפרנסה שיש לאדם. וכשאין לאדם פרנסה בריבוי גדול,  אין הקדוש ברוך הוא תובע ודורש ממנו ריבוי הלימוד.  ובלשון קודשו של רבינו הקדוש: 'אין הקב"ה שואל ]תובע  ומבקש[ מהאדם ללמוד תורה, עד שמכין לו פרנסתו'.

 

"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט א-ל  אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" (לב, ד).

ערבי הגיע למחסום נוהג במכונית חדשה ונוצצת. החיילים בדקו  במסמכים אם אין המכונית גנובה ואם אין המסמכים מזוייפים  ואכן נראה להם הכל אמין.  לפתע הגיע המפקד ואמר לנהג בקול קשה: תודה מיד  שהמכונית גנובה! אם לא תודה בכך אוכיח לך זאת מיד ועונשך  יהיה גדול כפליים!  אכן – הודה הנהג המבוהל – המכונית גנובה…  התפלאו החיילים ופנו אל המפקד, איך ידעת שזו מכונית גנובה?  האם הפכת ל״נביא״?  לא נביא ולא בן נביא – צחק המפקד – פשוט מאד ראו נא את  צידו האחורי של הרכב, מודבקת שם מדבקה בה כתוב: ״אין עוד  מלבדו״…  האם נראה לכם שהערבי הדביק זאת?…  בירור קצר העלה מיהו בעל הרכב האמיתי ומיד התקשרו אליו  ובשרו לו כי רכבו נמצא  במקום בטוח.  כעבור זמן קצר הגיע בעל  הרכב לקבל את רכבו וסיפר  לחיילים כי את הרכב קנה רק  לפני מספר שעות.  בצאתו מסוכנות הרכב פגשוהו תלמידי הישיבה במעלה אדומים  ואמרו לו כי עליו להודות לקב״ה על שסייע לו בקניית רכב חדש,  ובהודאה הורו לו להדביק מדבקה ״אין עוד מלבדו״. כעבור זמן  מה עצר רגע לקנות משקה והרכב נגנב. מיהר האיש המאוכזב  להתקשר לראש הישיבה ואמר לו: רואה אתה מה תועלת יש  באמונה ש״אין עוד מלבדו״ – הרכב נגנב ואיננו.  ראש הישיבה חשב מעט וענה: אם תאמין באמת ש״אין עוד  מלבדו״ לא תינזק כלל!  עכשיו – אמר הנהג המאושר – נוכחתי לדעת באמת ש״אין עוד  מלבדו״!

 

"הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך  אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו  את ה' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי  התורה הזאת" (לא, יב)

איתא בגמרא "אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף  למה באים, כדי ליתן שכר למביאיהם" (חגיגה ג, א). ותמהו על  כך רבים, ממה נפשך, אם יש תועלת לטף עצמם בביאתם, אזי  אין צורך בטעמים אחרים, ואם אין שום תועלת, אם כן מה מקום  יש לנתינת שכר למביאיהם, כלום מגיע להם שכר רק עבור  הובלת המשא. ונראה שודאי יש טעם למצוה זו, רק שכמו  בהרבה מצוות אחרות בתורה גם טעם זה אינו ידוע. כל קושיות  הגמרא היתה מדוע צריך לצוות על הטף, הלא מאחר שכל  האנשים והנשים עולים לירושלים, ודאי לא יניחו הטף בביתם,  ובין כך ובין כך יקחום עמהם. מתרצת הגמרא, שלכן ציותה תורה  במיוחד על הבאת הטף, למען תהיה ההבאה בבחינת מצוה,  ויקבלו עליה שכר. (הגה"ק רבי יעקב מליסא זי"ע)

 

"וישמן ישורון ויבעט" (לב, טו)

מעשה בחסיד אחד שהגיע אל הבעל שם טוב הק' ובקש ממנו  ברכה לפרנסה טובה. בירך אותו הבעל שם טוב שיצליח בכל  עסק שיעשה.  כעבור זמן לא רב שב החסיד אל רבו וסיפר כי הברכה לא הועילה  לו מאומה, וכי אין הוא מצליח בפרנסתו.  אמור נא לי – שאלו הבעל שם טוב – האם הנך זוכר מה היה העסק  הראשון שעשית אחרי שברכתיך?  אכן כן – השיב החסיד – כאשר יצאתי מן הבית ראיתי אדם  העומד ברחוב ומוכר כרטיסי הגרלה של מרוצי סוסים… קניתי  כרטיס אחד ואכן זכיתי בסכום כסף גבוה אלא שהוא אזל לי עד  מהרה ולא נותר ממנו מאומה…  אם כך – אמר הבעל שם טוב – מה טענה יש בפיך? לו היית  משכיל מיד כאשר יצאת מביתי לעשות ״עסק״ עם הקדוש ברוך  הוא, כגון נתינת צדקה או גמילות חסד, היתה הברכה חלה בכל  משלח ידיך ממילא, כיון שלא ניצלת כראוי את ההזדמנות  שנפלה בחלקך – הפסדת הכל!…

 

"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט א-ל  אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" (לב, ד)

הקב"ה יצר בריאה מושלמת, שבה קבל כל אחד מן הברואים את  מלא הנתונים שהוא זקוק להם לצרך השלמת תפקידו בעולם.  אין כל עול בעולם, ולכן אם פלוני לא קבל נתונים מסוימים, הרי  זה אות וסימן לו, ולסובבים אותו, שאין הוא זקוק להם לצורך  תפקידו, ולעמת זאת אם קבל אלמוני נתונים כל שהם, מחובתו  להשתמש בהם לצורך עניני עבודת השם.  בענין זה מובא בספר "זכר לדוד" מעשה שכתב רבי יוסף מנדל  קורן זצ"ל בספר "יד יוסף", בו הוא מתאר בקור שזכה לעשות  בביתו של ה"חפץ חיים" זצ"ל במוצאי שבת.  לאחר תפלת ערבית, נגש כל אחד מן הנאספים אל ה"חפץ  חיים" ואמר לו "שבוע טוב".  בין הנגשים נראה היה גם איש שהגיע בלוית בנו בן העשר, אשר  אמר ל"חפץ חיים" שבן זה אין לו חשק ללמוד, ובקש שהחפץ  חיים, יברכהו בכך.  שאל ה"חפץ חיים" את האב: "האם יש לו כלים טובים ללמד?"  "כן" – השיב -"כל המלמדים שלמדו אתו אמרו, שיש לו תפיסה,  הבנה וזכרון נפלא".  או אז פנה ה"חפץ חיים" אל הילד ואמר לו: "בני יקירי, תדע,  שאם לא תרצה ללמוד בשקידה, תהיה ח"ו, קושיה על הרבונו  של עולם, וזה בודאי לא תרצה, ובכן תשקד מעתה".  הוא המתין רגע קצר, ומיד הסביר את דבריו:  הכתוב אומר "הצור תמים פעלו א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר  הוא" – לכל דבר בבריאה יש תכלית ואין שום עול בכך, אדם  שתפקידו להיות סנדלר, רואים בחוש שאין לו הבנה עמוקה,  שכן מלכתחלה צריך היה להיות סנדלר, ולכן לא נתנו לו מן  השמים כלים להיות רב, אבל אתה, שקבלת כלים טובים, ואם  לא תלמד בסוף תהיה סנדלר, תעורר שאלה על הקב"ה – מדוע  נתן לך כאלו כלים? לכן, תתחיל ללמד כדי שתוכל להיות רב, וכך  לא תהיה קושיה על הקדוש ברוך הוא!…

 

"שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (לב, ז)

פי' אם יש לך שאלה שאין אתה יודע הדרך לילך בה, שאל את  שאלתך למנהיג כזה שתשובתו תהיה, זקניך ויאמרו לך, כך היה  אומר זקנך על שאלה כזו, אבל אם תפגוש מנהיג שיאמר לך זקני  אמר כך ואני אומר אחרת יש להתרחק ממנו, יהיה מי שיהיה, כי  אם מתרחקים מן הזקנים אזי מתרחקים מרחק רב מדרך האמת.  (הגה"צ רבי מאיר אריק זצוק"ל)

 

״שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (לב, ז)

יהודי עשיר וירא שמים שזכה לתורה וגדולה במקום אחד. היה  לו יער שחכר מהפריץ לחטוב עצים ולמוכרם. אך בהגיע חודש  אלול היה מתנתק מכל עסקיו ונוסע לראדין לשהות ולהתעלות  במחיצת החפץ חיים ובחברת בני הישיבה עד מוצאי יום  הכיפורים.  באחת הפעמים, היה זה בין כסא לעשור, הסיח דאגתו בפני  הח״ח: מתפרנס הוא בכבוד מהיער שחכר לעשרים שנה. בנה  שם את מעונו והקים מנסרה בסמוך שם מנסרים את העצים  לקורות מהוקצעות ומוכרים אותן ברווח נאה. והנה פתאום מכר  הפריץ את היער לאדם אחר והלה מערער על תקופת החוזה  ומבקש לנשלו מפרנסתו. הגיש נגדו תביעה העומדת לדון בבית  משפט בחול המועד סוכות. על כן מבקש שיברכו הח״ח שיזכה  במשפט.  ״היכן יערך המשפט״ – שאל הח״ח. ״בפינסק הסמוכה״ – ענה  האיש. ״אם כן, עליך לשוב מיד לביתך״ – הורהו הח״ח – ״עליך  להמצא סמוך למקום המשפט ולהתכונן לקראתו״.  טען האיש: ״במה אוכל להתכונן. כבר שכרתי עורך־דין והטענות  ידועות וברורות וההכנה האמיתית למשפט היא פה, בברכת  הרבי ובהתעלות במחיצתו ביום הקדוש. ביתי בפאתי היער.  הרחק ממקום ישוב. אם אסע לביתי, לא יהיה לי מנין ביום  הכפורים״!  אך הח״ח בשלו: ״עליך להמצא עכשיו בביתך״! בשברון לב עשה  דרכו חזרה לביתו.  הלילה ירד. חשכה השתררה וסערת גשמים הקדירה עוד יותר  את מצב רוחו.  לפתע נשמעו נקישות רמות. קולות נואשים קראו לפתוח את  הדלת. ארבעה אנשים נוטפי מים כשלו פנימה. סיפרו שיצאו  לטיול בעיר והופתעו מהסערה העזה, כשלו במהמורות ובוססו  בבוץ עד שראו אור מרחוק… ומבקשים הם מסתור… מיד נטל  מהם גלימותיהם לייבוש, הצית אש באח, שפת מים והציע אוכל.  שבה אליהם רוחם, והחלו מגלגלים עמו שיחה: מה מעשהו כאן  בפאתי היער?  הוא סיפר להם את כל מה שאירע לו, על העברת הבעלות על  התנכלות הקונה החדש. השתתפו בצערו וחיזקו לבו שהאמת  וודאי תצא לאור. חייך בספקנות ואמר: ״אין זה מובן מאליו,  כאשר פריץ מגיש תביעה נגד יהודי״…  בחול המועד סוכות נערך משפטו ומה מאד הופתע לראות  שהשופט היושב בדינו הוא אחד מארבעת אורחיו שפקדו ביתו  בליל הסערה. מובן שזכה בדינו, למרות שהיה זה הפריץ שביקש  לנשל יהודי מפרנסתו… (מים חיים – ח״ח עה״ת)

 

"צור ילדך תשי ותשכח קל מחוללך" (לב, יח)

ביאר "המגיד מדובנא" פסוק זה על פי משל: ראובן נקרא לדין  בפני בית משפט של גויים, ואף כי ידע כי הוא חף מפשע פחד  מאד פן יעלילו עליו אנשי בליעל עלילות שווא והוא יורשע בדין.  בצר לו פנה אל עורך דין ובקש ממנו עצה ותושיה כיצד יוכל  להנצל ולצאת זכאי בדינו. השיב לו עורך הדין: יש לי אומנם עצה  טובה, אך עליך להתחייב לשלם לי סכום נכבד כתמורה. אמר לו  ראובן: אם אכן תועיל הצעתך ואצא זכאי בדין אתן לך ככל אשר  תשית עלי. אמר לו עורך הדין: הסכת ושמע, כאשר תעמוד בפני  השופט והוא יחל לשאול מה שמך והיכן אתה גר וכו' אל תשיב  לו, ובמקום תשובה לענין תצפצף בצפצפה צפצוף ארוך  וממושך.  הגיע יום המשפט ובשעה היעודה התיצב ראובן בפני השופט.  כאשר נשמעה השאלה הראשונה מפי השופט, נהג ראובן  הנאשם על פי העצה, ובמקום להשיב תשובה צפצף בצפצפה  צפצוף ארוך. כך עשה גם אחרי השאלה השניה והשלישית, עד  שפקעה סבלנותו של השופט וישאל: החסר משוגעים אנוכי?  וציווה לסלק את האיש מעל פניו מבלי לשופטו.  לאחר שיצא ראובן מבית המשפט שמח וטוב לב, פגש את עורך  הדין. עורך הדין אמר לו: שמעתי שיצאת זכאי בדין, האם נכון  הדבר? תחב ראובן את הצפצפה לתוך פיו ובמקום להשיב על  השאלה, צפצף צפצוף ארוך. הוסיף עורך הדין ואמר: הגיעה  השעה שתשלם לי את שכרי! שוב חזר האיש וצפצף צפצוף  ארוך. התרגז עורך הדין ואמר לו: נבל שכמותך, הלא את העצה  הזו אני נתתי לך כדי להנצל מן הדין, ועכשיו הנך מנצל את העצה  הטובה הזו לרעתי?!  כך, אומר המגיד מדובנא, פונה התורה אלינו ואומרת "צור ילדך  תשי" כלומר, הקב"ה נתן לאדם את כח השכחה כדי שישכח כל  מיני צרות שעברו עליו ועל שאר בני אדם. אלמלא טבע זה היה  האדם זוכר את כל המאורעות ועלול היה להשתגע מרוב צער  ויגון. והנה באים בני אדם בטבע זה עצמו שחננם ה', לשכוח את  ה'! זהו – "ותשכח אל מחוללך" והרי אין לך נבלה גדולה מזו.  (אוצרות התורה)

 

"כי דור תהפוכות המה" (לב, כ)

כששואלים יהודי עשיר למה אין רואים פניך בביהכ"נ והוא עונה  אין לי פנאי אני עסוק במסחרי, כשבאים לבקש ממנו צדקה הוא  טוען כיום העסק חלש ואין רווחים, שואלים יהודי עשיר למה  הוא נוהג היתר בתעניות ואינו צם הוא עונה שהדורות חלשים  כיום, כשבאים אליו לבקש נדבה עבור עני בן טובים הוא עונה  הרי הוא בריא ויכול לעבוד. (מנחת עני)

 

"כי דור תהפוכות המה (לב, כ)

מרגלא בפומיה משמו של הרה״ק רבי ר' זושא מאניפולי זיע״א,  לעולם אין לדעת מה קורה עם איש יהודי, בן תהפוכות הוא, היום  הינו חוטא ומחר ישוב ויתהפך פתאום ליהודי טוב ממש.  מי מסוגל לחדור לנבכי נפשו של אדם מישראל שהוא חלק אלקי  ממעל?…

 

"הוא והושע בן נון" (לב, מד)

שואל ה״כלי יקר״ מדוע אומר הכתוב ״הוא והושע״ ולא ״הוא  ויהושע״?  ומתרץ שהשם המקורי היה ״הושע״ וכל המטרה שקרא משה  ל״הושע״ ״יהושע״ היא שלפי המדרש משה התפלל על תלמידו,  שהיה אחד משנים עשר המרגלים, ״י-ה יושיעך מעצת מרגלים״,  כל זמן שמישהו מאותו הדור של המרגלים היה קיים, הוא נקרא  בשם ״יהושע״ אך כאשר תם כל הדור ההוא לא היה עוד צורך  בתפלה הזו וחזר הכתוב וקראו בשמו המקורי ״הושע