ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת האזינו חג הסוכות – פרשת ברכה שמחת תורה תשפ"ב – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

פרשת האזינו

"לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם" (לב, כט)

כשבוע ימים לפני שנסתלק לב"ע הגאון רבי דוד שפרבר זצ"ל (בעל "אפרקסתא דעניא ") אמר לאנשים שסביבו: "כאשר אתייצב לפני בית דין של מעלה, אבקש שמורי ורבי כ"ק האדמו"ר בעל האמרי יוסף מספינקא יהיה נוכח בעת שידונו אותי". "וכל כך למה? כי ידעתי בו בחיים חיותו, שלא קרה אצלו מעולם שיהודי יבוא לבקש ברכתו או עזרתו, ויצא מעל פניו ריקם! ואפילו כשהדבר היה כרוך במסירות נפש מצידו, יען כי רחום וחנון היה. על כן בטוח אני, שאף בעלמא דקשוט, אם אזדקק לעזרתו, בוודאי יעמוד לימיני"… (מרביצי תורה מעולם החסידות)

 

"ובדבר הזה תאריכו ימים" (לב, מז )

זו גמילות חסדים (ירושלמי פאה א, א) רבים הטרידו את הגרי"ש אלישיב זצ"ל בשאלותיהם והוא היה נושא בעול משאם בסבלנות אין קץ. סיפרה הרבנית ע"ה, באחד הלילות לאחר חצות נשמעו דפיקות על שער החצר. הדפיקות לא פסקו, הרב אלישיב שהתעורר משנתו הבין כי יהודי הדופק בשעה כזו, בוודאי שאלה דחופה מאוד בפיו. הוא התלבש בזריזות וירד לפתוח את הש ער. שאלה "חמורה" היתה בפיו: "באיזה שם אקרא לבני התינוק"? הרב אלישיב הבין כי הברית י תקיים למחר ת היום וכנראה יש כאן ענין של שלום בית. הוא בירר היטב עם השואל את הפרטים והשיב ברוגע ובנחת כאילו לא היתה השעה כ"כ מאוחרת… והנה כשהכל היה כבר נהיר וברור, ואותו אדם עמד לצאת, ביקש לשאול את הרב אלישיב עוד שאלה אחת: "ואם לבסוף תיוולד בת, כיצד אקרא לה? (בית אמי)

 

"יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי" (לב, כ )

הגר״א זי״ע פירש כך את הפסוק, שהרי הגשם בא לכל הארץ בשווה, אך פעולתו הוא לפי המקבל. מקום שזרוע בחיטים – יצמיח חיטים, מקום הזרוע סם המוות – יצמיח סם המוות, אך הגשמים עצמם נקראים לעולם ״טוב״. כן הוא בתורה הבאה מן השמים, העושה פעולתה שתצמיח מה שבלב האדם, אם לבו טוב – תגדל יראתו וטוב לבו, ואם ח״ו פורה ראש ולענה – יכשל עוד בהגותו בה, וזהו: ״צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם״ (הושע יד, י).

 

חג הסוכות

"חג הסוכות שבעת ימים לה'" (ויקרא כג, לד )

מצוות סוכה נוהגת בין ביום ובין בלילה, שבעה ימים רצופים, בלי הפסק. לא-כן שאר המצוות, כגון ארבעת המינים, שאינן נוהגות בלילה. לכן נקרא החג על שם מצוות סוכה, ולא על שאר המצוות הנוהגות בו. (נחלת צבי)

 

"חג הסוכות שבעת ימים לה'" (ויקרא כג, לד )

ראש השנה, שהוא יום של תחנונים ושבירת הלב, נקבע ליום אחד. גם יום הכיפורים, שהוא יום של תענית וסליחה ומחילה, אינו אלא יום אחד. אבל סוכות, שהוא זמן שמחתנו, אמרה תורה לחוג אותו שבעת ימים, כי הקב"ה רוצה שישראל יהיו שרויים בשמחה. (רש"ר הירש)

 

"מצוה קלה יש לי וסוכה שמה"

איתא בגמרא (עבודה זרה ג, א) שלעתיד לבוא ינסה הקדוש ברוך הוא את אומות העולם ויאמר להם מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה, מיד כל אחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקב"ה מוציא להם חמה מנרתיקה וכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא. יש להבין מדוע תפסה הגמרא שכל אחד עושה את הסוכה 'בראש גגו' ולא בחצר וכדו'. אלא פירש הרה"ק רבי משה מקוברין שבזה יהיה ניכר שבחם של ישראל, בעוד שבני ישראל מהדרים ומחפשים להכניס אורחים בסוכתם, ועושים סוכות ברשות הרבים, הרי הגוים ירצו להיות בטוחים שלא יבואו אורחים לסוכותיהם, ולכן יקימו אותם בראש הגג. "באספך מגרנך ומיקבך" (ראה טז, יג)

 

בפסולת גורן ויקב (סוכה יב.)

יש לדעת למה נשתנה מצות סוכה מכל המצוות, שאצל כולן חייבו אותנו שיהיה דוקא מן המובחר וההדור שבהם, טלית נאה אתרוג נאה וכדו' ואילו כאן דוקא מן הפסולת? ונראה שהרמז בזה, כי כידוע עבודתינו בר"ה, יוה"כ ועשי"ת הוא בבחי' יראה מחמת אימת יום הדין, אבל סוכות זמן שמחתינו, עבודתינו היא בבחי' אהבה, ומהו עבודת האדם בימי הדין? הרי הוא משליך את הפסולת שנמצא ברשותו והיינו המעשים הלא טובים ומתחרט עליהם וחוזר בתשובה, אבל מכיון שאין זה נעשה אלא מתוך יראה, בכוחו להפוך זדונות לשגגות (יומא פו) אבל לא לעשותן לזכיות, לכן כשמגיע חג הסוכות שאז זוכין לעשות תשובה מאהבה , שמהפך אותן לזכיות (יומא שם) בא הציווי ברמז בדבריהם ז"ל שיקח מן הפסולת שבידו, שעדיין הם כשגגות ויעלם לבחי' סוכה, לעשות תשובה מאהבה ומהפכן לזכיות. (הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע)

 

"ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (דברים טז,יד)

"כמה עולות הנעליים שם למעלה?" המוכר הביט בחיוך על הקונה והניד בראשו לשלילה. "עזוב, זה לא בשבילך". "מה זאת אומרת לא בשבילי?" התקצף הלקוח, "אני מוכן לשלם. כמה זה עולה?" " 500 דולר!" הפטיר המוכר. "מה?!" בלע הקונה לרגע את לשונו, "למה כל כך יקר???" "אמרתי לך זה לא בשבילך", חגג המוכר ניצחון קטן. "אבל למה זה כל כך יקר?" התעקש הקונה, "מה כל כך מיוחד בהן?" "זה נעליים של תנין". "ואיפה אני משיג את זה?" לא ויתר הקונה. "בסוף העיר יש ביצה גדולה, שורצת תנינים. רק תעשה לעצמך טובה ואל תלך לשם בלי נשק", התנדב המוכר להזהיר את הבחור המוזר, "נורא מסוכן שם". בסוף היום החליט המוכר לעבור דרך הביצה, מעניין אם התימהוני הזה עדיין באזור. הוא לא טעה. הבחורצ'יק עמד בטבורה של הביצה, מבוסס עד ברכיו במים בוציים, בידיו רובה גדול והוא מסתכל לכל הכיוונים לראות אם יגיח תנין כלשהו. "תיזהר!" צעק לכיוונו המוכר. "תנין מאחוריך". הבחור הסתובב בלי להתרגש וירה צרור כדורים לעבר החיה הרצחנית. הוא התגלה כצלף מוכשר ובעל החיים הענק נפח את נפשו. תוך כדי שהבחור סוחב את הגוף הארוך והכבד מחוץ למים, רואה המוכר עוד עשרה תנינים על גדות הביצה. "תגיד", הוא שואל בהלם את הבחור, "מה בדיוק אתה מחפש?" "זה לא יום המזל שלי", נאנח הבחור בעצב. "אחד עשר תנינים תפסתי. לאף אחד מהם לא היו נעליים"…

* * *
כן כן, גם אתם יודעים בהחלט את המצווה המרכזית של חג הסוכות. כל ילד יודע לשיר במגוון מנגינות "ושמחת בחגך והיית אך שמח". ה'אבן עזרא' מפרש: "ושמחת בחגך והיית אך שמח – מצווה לשמוח בחג הסוכות, ויש אומרים כי יברכך לעתיד ותהיה לעולם שמח". וצריך להבין: מה פשר הסגולה הזו? ובכלל, כדי לקיים את הסגולה צריך הרי 'לשמוח', איך בעצם שמחים? מהי שמחה? למישהו יש את המתכון איך מגיעים אליה? בעולם הזה קשה לשמוח. אז אולי כדאי להפליג לשערי גן עדן, שם בוודאי יהיה לנו הרבה יותר קל לעסוק בשמחה. איך מגיעים לשם? הוראות הניווט כתובות בגמרא. במסכת תמיד (דף לב) מספרים חז"ל על הכובש הגדול, אלכסנדר מוקדון, שבא לשאול בעצתם של חכמי ישראל כיצד ללכת ל"מדינת אפריקי ", והשיבו לו שלא כדאי לו ללכת לשם, משום שהוא יצטרך לעבור דרך "הרי החושך" והוא עלול לאבד את חייו. "לא באתי לשאול אתכם אם כדאי ללכת", ענה המצביא הבלתי מנוצח, "כבר החלטתי שאני הולך! כיוון שאתם חכמים גדולים תנו לי רק עצה מהי הדרך הטובה ביותר לעשות זאת במינימום אבדות". קח חמורים לובים – השיבו לו חכמי ישראל – חמורים חזקים מאוד שמגיעים ממצרים, הם יכולים ללכת בחושך ולא נכשלים באבנים, כאשר אתה מתחיל לחצות את הרי החושך, תקשור לעצמך חבלים חזקים זה בזה, אחרי שתסיים את עיסוקיך מעבר להרי החושך ותרצה לחזור – פשוט תרכב לאורך החבלים שקשרת בדרך הלוך – כך לא תטעה בחזור. עשה אלכסנדר מוקדון כדבריהם והצליח לעבור את הרי החושך, שם המתינה לו הפתעה: עיר שכולה נשים. רצה אלכסנדר מוקדון להילחם בהן ולכבוש אותן, כפי שעשה בכל המדינות שאליהן הגיע עד כה. שלחו הנשים לקראתו לאמור: "אם תנצח אותנו – לא תהיה לך שום גבורה ותהילה מזה, משום שבסך הכל ניצחת נשים , ואם תפסיד – לא יהיה ביזיון כביזיונך ". המצביא החזק נפל ביד צבא של נשים… דברי טעם אמרו. "תביאו לי לחם לאכול!" ציווה המצביא שרגיל שהכל מצייתים לפקודותיו. עד מהרה הוגש לו שולחן מזהב ועליו לחם. אף הוא מזהב… "אתן עושות ממני צחוק?" חרונו של אלכסנדר גאה בו עד להשחית. "איך אפשר לאכול לחם מזהב?" "אם רצית לאכול לחם", השיבוהו בחכמה, "היית נשאר בארמון שלך, באת לפה בשביל הזהב. הנה הוא לפניך"… כאשר יצא אלכסנדר מוקדון מן העיר, כתב על שער העיר: "אני אלכסנדרוס מוקדון הייתי שוטה, עד שהגעתי למדינת אפריקי של הנשים, ולמדתי עצה מן הנשים"… בדרכו חזור לכיוון מדינתו, התיישב אלכסנדר על שפת מעיין אחד לאכול. בכליו היו דגים שנמלחו במלח רב כדי שיחזיקו מעמד להרבה ימים, כעת היה צריך לשטוף את הדגים להפיג את המליחות. תוך כדי שטיפת הדגים, גילה המוקדוני שריחם של הדגים נעשה משובח מאוד. הוא הסיק מכך שהמעיין הזה יוצא מ… גן עדן! הלך אלכסנדר (לפי אחת הדעות בגמרא) לאורך תוואי המעיין, ואכן הגיע לפתח הגן העליון שכל בריות תבל נכספות אליו. דפק על השער וביקש להיכנס. השיבו לו מבפנים "זה השער לה' צדיקים יבואו בו", ואתה, עם כל הכבוד, לא צדיק… מה שנכון – נכון. הוא לא צדיק. אבל לא איש כאלכסנדר ייכנע על נקלה. "אני מלך", טען בחיוך של מנצחים, "ולפחות בעולם שממנו אני מגיע – אני חשוב. לכל הפחות תנו לי משהו מגן עדן". כנראה שהוא ידע מה לטעון ואיך, ומהשמים העניקו לו… גולגולת. כשחזר המלך למוקדון, שקל כנגד הגולגולת הזו את כל כספו וזהבו והמשקל נטה באופן חד וברור לטובת הגולגולת. הלך לחכמי ישראל ושאל אותם מה זה צריך להיות. ענו לו חכמי ישראל: "גולגולת מבשר ודם – לעולם לא תשבע מממון. כמה שיש ברשותה – לא יספיק לה". "ומי אמר לכם שזה ההסבר?" תבע המלך החכם הוכחה. "קח עפר ותכסה את עיניה", השיבו חכמי ישראל. זה עבד! באותו רגע שקלה הגולגולת כמשקלה האמיתי.
הגה"צ רבי יעקב גלינסקי עומד ותוהה: הרי בגמרא למדנו שאלכסנדר חזר מהרי החושך בדיוק באותה הדרך שבה הלך – לפי החבלים שקשר; אם כן, מדוע רק בחזור שם לבו למעיין שבו שטף את הדגים, ואילו בהלוך כלל לא הבחין בריח המיוחד שעולה מן המים? אלא שאלכסנדר היה אחוז רצון לכבוש – מתרץ רבי יענקל'ה – הוא היה להוט להשיג עוד ועוד. ממילא לבו לא היה פנוי להתבונן במה שנמצא סביבו. רק כאשר חזר בידיים ריקות ועם תשובה ניצחת של הנשים שאילפוהו בינה, גילה את המעיין המופלא שיוצא היישר מגן עדן. חג הסוכות נקרא בתורה 'חג האסיף', שבו אוספים את התבואה מהשדות – קוצרים יבול של שנה שלמה והלב מתרחב באושר למראה אסמי התבואה שמהם עתידים להתכלכל בשנה הקרובה. "צא מדירת קבע", מצווה התורה את היהודי בדיוק ברגע הזה, "ושב בדירת עראי". עזוב את כל ה'יש' שבדירת קבע, למשך שבוע שלם תעבור לגור בדירת עראי, המקום שמסמל את ה'אין'. רק אם תתנתק מה'יש' לפרק זמן מסוים, כשתפסיק לחפש את האושר באובססיביות בכסף ובזהב, ב'יש' – תוכל לשמוח שמחה אמיתית, כזו שאינה כבולה בעבותות החומר. שמחה שאינה תלויה בדבר. במה שמחים כשאין? בכל מה שיש! מבולבלים? תחשבו על כל רגע של נשימה תקינה; על כל חיוך מהאדם שלפניך; על כל קרן שמש מלטפת; על מיליון 'יש' קטנים שאנחנו 'לא סופרים' כי אנחנו עסוקים בחיפוש בלתי פוסק אחרי דברים חומריים, מקווים שאולי בתוכם מסתתר לו האושר.

* * *
חג הסוכות הוא ההזדמנות להפסיק לחפש נעליים ברגליים של התנינים. אין תנין כזה! חג הסוכות הוא הזמן ללמוד להתבונן בדברים הקטנים שסביבנו, לגלות ש'גן עדן' נמצא מתחת לאף שלנו. עכשיו נחזור לדברי ה'אבן עזרא' שיהודי שיקיים כראוי 'ושמחת בחגך' ישמח כל החיים – 'והיית אך שמח'. אין כאן סגולה בלבד, יש כאן טיפ לחיים מאושרים: אם תדע לשמוח שבעה ימים במה ש'אין' – עם החום והרעש מהרחוב, עם סחיבת הכלים מהבית לסוכה ולהיפך, עם המקום הצר בסוכה והשולחן שנראה יותר כמו ספסל, עם כל הפרטים הקטנים שבבית 'יש' ובסוכה 'אין' – תגלה ששמחה אמיתית לא תלויה במה שיש לך ובמה שאין לך. אתה תלמד שאם רק תרצה תוכל לשמוח בכל מצב. והיית אך שמח! – אם תרצו, זה גם מה שמספרת הגולגולת שקיבל אלכסנדר מוקדון מגן עדן. גם אם יהיו לאדם כמויות אינסוף של זהב וכסף – זו עדיין לא סיבה שיהיה לו אושר ושהוא יהיה שמח. כי עין האדם לעולם לא שבעה ממה ש'יש'. רק אם 'מכסים את העיניים' ולומדים להפסיק לחפש בחוץ – מגלים את המשקל האמיתי, מקבלים פרופורציה לחיים ולומדים להעריך מה שחשוב באמת.

* * *
לא לחינם התבטא הגאון מווילנא (יום פטירתו, יט בתשרי) שהמצווה הקשה ביותר בתורה היא השמחה בחג הסוכות. שכן שבעה ימים מחויבים לשמוח ללא הרף. אולי נוכל לומר בדרך אפשר, שבשל כך מגיע 'שמחת תורה' מיד לאחר חג הסוכות. גם אם פה ושם היו אירועים שהעכירו את רוחך ולא הצלחת לשמוח בחג, יש משהו נוסף שמסוגל לשמחה אמיתית, והוא אינו תלוי דווקא במועד כזה או אחר: לימוד התורה הקדושה. פקודי ה' ישרים משמחי לב. בכל זמן. בכל מקום. בכל מצב. (במחשבה תחילה)

 

"והיית אך שמח" (דברים טז, טו )

"אך לרבות ליל יו"ט האחרון של חג" (סוכה מח, א) יש לתמוה, והלא 'אך' מיעוטא הוא בכל מקום, ואיך בא כאן לרבות? ויש ליישב על פי דברי המדרש שעיקר מצות השמחה בשמיני עצרת היא לשמוח בה', והנה אם האדם לא יעשה גבול לשמחתו בשבעה ימי החג ויאכל וישתה יותר מדי, לא יהיה ביכלתו לשמוח שמחה שלימה בשמיני עצרת , כמו שמצינו שבערב שבת או בערב יום טוב ימעט באכילה כדי שיאכל בשבת לתיאבון. על כן צריך האדם לשמוח בימי החג במי דה ברורה כדי שיוכל לקיים את מצות שמיני עצרת כראוי. זהו מה שכתוב "והיית אך שמח", דהיינו שמיעוט השמחה בשבעת ימי החג הוא כדי שיוכל לשמוח אחר כך בשמיני עצרת שמחה שלימה. (דעת סופר)

 

"הושענא למען פארך "

אמר הרה"ק רבי שלמה לייב מלענטשנא: ריבונו של עולם, אם חס ושלום יזדמן ליהודי שהתפילין שלו יפלו לארץ, תיכף ומיד ירים אותם ויחבקם וינשקם, ויתענה או יתן צדקה על בזיון התפילין. והנה בתפילין שלך רבונו של עולם כתוב "מי כעמך ישראל גוי אחד" והם מונחים עתה בבזיון, וכל אומה ולשון רומסים ומבזים אותה, ואין מי שירחם עליהם להרים אותה מאשפות? זה מה שאומרים בהושענות הושענא למען פארך, התפילין נקראים פאר – עשה נא שהתפילין שלך לא יהיו מונחים בבזיון. (תולדות אדם)

 

"הושע נא אדון המושיע, בלתך אין להושיע"

הרה"ק מראפשיץ אמר: רבונו של עולם, כמה פעמים הבטחתי לך שאהיה טוב ואף על פי כן איני כן, וכבר בוש אני ממך, אבל מה אעשה אני צריך לפנות אליך שוב כי אין לי אחר שיושיע אותי. זהו 'הושע נא אדון המושיע', אבל אני מתבייש כבר לבקש ממך, אך מה אעשה ש'בלתך אין להושיע', ואני צריך להניח את הבושה. (אמרי יהודה)

 

"אם אני כאן הכל כאן" (סוכה נג, א)

"אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן הכל כאן, ואם איני כאן מי כאן". כיצד זה הלל הזקן, הענוותן הגדול יעיד וישתבח בעצמו אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן? ה"חתם סופר" מביא בדרשות, ביאור בשם רבו המובהק רבי פינחס הלוי הורוביץ זצ"ל רבה של פרנקפורט בעל "הפלאה": "אם אני כאן" – כלומר, אם אדם פחות- ערך כמוני נמצא כאן, הרי "הכל כאן" – כי אז כולם ראויים להיות כאן ולעבוד את ה'. "ואם איני כאן" – וסיבת מניעתי תהיה אמנם, משום שאיני ראוי לכך, הרי "מי כאן " – הלא כל אחד יחשוד את עצמו כן, ונמצא שאיש לא יפקוד את בית ה' עד שיהא בית ה' שמם חלילה! (חיים שיש בהם)

 

שמחת תורה  

פעם אחת בשמחת תורה, בבית מדרשו של ה'ישמח ישראל' מאלכסנדר, רקד אחד הנוכחים בדרך חריגה, הוא לא פסק לרגע מלרקוד, והניף את ידיו ורגליו בתנועות נמרצות, עד שכמה מהנוכחים הביטו בו בחיוך, כפי שמביטים באדם שאינו שפוי לגמרי. הגיב הרה"ק, על מיכל, בת שאול, שלעגה לריקודיו של דוד המלך לכבוד התורה, נאמר שלא היה לה ילד עד יום מותה, והרי חז"ל אמרו שמידה טובה מרובה ממידת פורענות, לכן היהודי הזה, שמבזה את עצמו לכבוד התורה – בטוח אני שיהיה לו ילד בקרוב. ואכן, האיש הזה היה חשוך ילדים, ובאותה שנה נולד לו בן.

 

פרשת וזאת הברכה  

"מימינו אש דת למו" (לג, ב )

אש דת שהייתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה (רש"י) יש להבין מהי אש שחורה ואש לבנה. הנה בגמרא ביומא דרשו חז"ל דהתורה היא כמו סם, זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המות. ביאר בזה בעל חובת הלבבות דמשום כך נמשלה התורה לאש משום דיש בה את שתי הבחינות שיש באש, מצד אחד היא מאירה ומחממת, אולם מאידך גיסא שורפת היא את מי שלא נזהר בה. זהו שרמז רש"י דאמר "אש שחורה על גבי אש לבנה" דהתורה ביסודה היא אש לבנה המסמלת הצלחה לעוסק בה ועץ חיים לעושיה, אולם יש בה גם בחינה של אש שחורה והיא למי שלא הולך בדרכה ובנתיבותיה. (כתב סופר)