ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©
ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת האזינו – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי" (לב,ב)
הגמרא בתענית (ז, א) אומרת, אם ת"ח הגון הוא, תזל עליו כטל, ואם לאו, יערפהו כמטר. שואל הרה"ג רבי חיים קנייבסקי בספרו "טעמא דקרא", מדוע הקדימה התורה את המטר שהוא רמז לת"ח שאינו הגון, לטל שהוא רמז לת"ח ההגון? ומתרץ, התורה מלמדת אותנו, שכל זמן שהתלמיד שאינו הגון לפניך, אי אפשר ללמד גם את מי שהגון, כיון שעלול הת"ח שאינו הגון להשפיע עליו. לכן, בהתחלה "יערוף כמטר", יש להפנות עורף ולהרחיק את הת"ח שאינו הגון, ורק אז יהיה אפשר ללמד את הת"ח ההגון, ותהיה תועלת בלימודו להתעלות להבין ולהשכיל.
"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" (לב, ד)
ראש ישיבת לומז'ה רבי יחיאל מיכל גורדון, בהספידו את ה"דבר אברהם", רבה של קובנא, שאל, מדוע בחר משה רבנו לפתוח את שירת האזינו, שעליה נאמר לעיל (לא, יט) שתהיה "לעד בבני ישראל", דווקא בפסוק זה שבו אנו מצדיקים עלינו את הדין, ואומרים אותו כ"צידוק הדין" בכל לוויה? ותירץ, בשירת האזינו נרמז כל מה שיקרה לעם ישראל עד ביאת המשיח, ומצינו בחז"ל שהקב"ה הראה למשה במראה הנבואה את כל העתיד להתרחש עִם עַם ישראל עד תחיית המתים (רש"י לד, ב). כיון שראה משה רבנו דור דור ופרנסיו דור דור ומנהיגיו, וראה בנבואה את החורבן הנורא של עם ישראל וגאוני התורה בראשם שנהרגו ונשרפו בידי בני עוולה, פתח מיד בפסוק "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט", כדי לחזק את בני ישראל באמונתם.
"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" (לב, ד)
בספר "מעשי למלך" מובא בשם ה"חפץ חיים", היה אדם עשיר שהיה נוהג בעזות פנים, ופעם בעת ויכוח סטר לאחד האנשים. כשהגיע לעולם העליון, החלו לדון אותו עד שהגיעו למקרה הסטירה. אמרו לו, לא ניתן לדון במקרה הזה, עד שתבקש סליחה מן האדם, ולשם כך עליך לחזור לעולם בגלגול. התחנן העשיר, כי לא חפץ בגלגול. אמרו לו שלא ניתן לשנות את ההחלטה, כיון שמדובר בעבירות שבין אדם לחבירו. ביקש העשיר לרדת לעולם התחתון כשהוא עני מרוד ואז לא יהיה עז פנים ולא אסטור לאדם. במחשבה שניה, אמר העשיר, אבקש לרדת לעולם בלי יד, כך אהיה בטוח שלא אכשל פעם שניה באותו עוון. התנגד השטן לבקשתו, ואמר, שאם ירד כך לעולם התחתון לא יהיו לו נסיונות, וממילא לא יהיה לו תיקון, אלא אדרבה, ירד עשיר ובריא, אבל העשיר לא הרפה, הוא נתלה בזכויותיו הרבות בהיותו בעל חסד גדול, וביקש להתעלם מהתנגדותו של השטן, ואכן החליטו בשמים להיענות לבקשתו, והורידוהו לעולם כשהוא גידם ועני מרוד. לאחר שנתגלגל לעולם ונולד מחדש, שכח את כל הדין ודברים שהיה לו בבית דין של מעלה, והיה מתמרמר רבות על מצבו העגום בעולם הזה. אמר ה"חפץ חיים", אילו היה יודע כמה התחנן בשמים שכך יהיה מצבו, היה שמח במומו ומודה להקב"ה על כך שהוא "א-ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא", ואם אינו עושה כן, הרי זה משום שזכרונו בוגד בו והשגתו מוגבלת ואין הוא יודע חשבונות שמים.
"צדיק וישר הוא" (לב, ד)
בספר "יד יוסף" לר' יוסף מנדלקורן מספר שזכה לבקר בביתו של ה"חפץ חיים" במוצאי שבת. לאחר מעריב ניגשו אליו כולם לאחל לו שבוע טוב ולהתברך. בין הניגשים היה אדם שהגיע בלווית בנו בן העשר, שאמר ל"חפץ חיים" שבן זה אין לו חשק ללמוד, וביקש שה"חפץ חיים" יברך אותו. שאל ה"חפץ חיים" את האב, "האם יש לו כלים טובים ללמוד"? "כן" השיב, "כל המלמדים שלמדו איתו אמרו שיש לו תפיסה, הבנה וזכרון נפלא". פנה ה"חפץ חיים" אל הילד ואמר לו, בני יקירי, דע לך שאם לא תרצה ללמוד בשקידה, תהיה ח"ו קושיה על הרבונו של עולם, וזה בוודאי לא תרצה. ומדוע? התורה אומרת "הצור תמים פעלו וכו' א-ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא", לכל דבר בבריאה יש תכלית ואין שום עוול בכך, אדם שתפקידו להיות סנדלר, רואים בחוש שאין לו הבנה עמוקה, שכן מלכתחילה צריך היה להיות סנדלר, ולכן לא נתנו לו מהשמים כלים להיות רב. אבל אתה, שקיבלת כלים טובים, ואם לא תלמד, בסוף תהיה סנדלר ותעורר שאלה על הקב"ה מדוע נתן לך כלים כאלה? לכן תתחיל ללמוד להיות רב, ולא תהיה קושיה על הקב"ה. ה"אבן עזרא" נשאל, מפני מה "צדיק ורע לו רשע וטוב לו", והשיב במעשה שהיה. שני אנשים היו הולכים בדרך וישבו לאכול, והיה לאחד מהם ג' חלות לחם, ולחבירו לא היה רק שתי חלות. בא אליהם עובר אורח, ואמר להם, אחי, רעב אני ואין לי לחם לאכול, אולי תתנו לי מפתכם ואשלם לכם. נתרצו לו, ושתפו אותו בסעודתם, ואכלו השלושה את חמשת החלות, והוא נתן להם חמשה זהובים, ונתעוררה השאלה איך יחלקו ביניהם את חמשת הזהובים. בעל שלושת החלות טען שיתנו לו ג' זהובים, שהרי היו לו שלוש חלות, ובעל שתי החלות טען שיחלקו את הכסף לחצאין, שהרי האורח אכל משניהם בשווה, ולא הקפיד לאכול משלו יותר, ובהתעצמותם החליטו להביא את הדבר בפני רב העיר. הרב פסק להם, בעל השלוש חלות יקח ארבעה זהובים, ובעל שתי החלות יקח זהוב אחד. כששמעו העומדים את פסק הדין, אמרו ל"אבן עזרא", הנה הרב פסק לזה יותר ממה שתבע, שהרי בעל השלוש חלות ביקש רק שלושה זהובים, והוא פסק לו ארבעה זהובים, אין זאת כי משפט מסולף הוא. כששמע זאת ה"אבן עזרא", אמר להם: אם אין אתם יכולים לרדת לסוף דעתו של שופט בשר ודם, איך אתם רוצים להבין משפטי הקב"ה? בואו ואסביר לכם את הטעם של פסק הדין: כל אחד מהשלושה אכל שליש לחם, כולם אכלו בחבורה באופן שווה, ואם נחלק כל לחם לשלושה שלישים, נקבל חמש עשרה שלישים וכל אחד אכל חמש שלישים. א"כ, אותו שיש לו שתי חלות אכל חמשה שלישים, ולא נשאר לחבירו רק שליש אחד, ומגיע לו זהוב אחד, ואילו בעל שלושת החלות, היה לחמו תשעה שלישים, הורידו מזה חמשה שלישים שהוא אכל, א"כ האורח אכל מפתו ארבע שלישים, ומגיע לו ארבע זהובים. זהו שכתב דוד המלך בתהילים (יט, י) "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו", הן מה שרואים צדיק ורע לו, והן זה שרשע וטוב לו, צודקים הם.
"שחת לו לא בניו מומם" (לב, ה)
"שחת", אם אדם חוטא בנעוריו, ובזקנותו עושה תשובה, "לו לא", לו עצמו אין בזה כלום, כי תשובתו מתקבלת, אבל "בניו מומם", בניו שראו את התנהגותו בצעירותו ולמדו ממעשיו, הם נשארו מקולקלים, ויוצא מהם דור עקש ופתלתל, את החטא הזה אין לתקן. ולכן מזהירה התורה "זכור ימות עולם", זכור לעבוד את ה' כל הימים, "בינו שנות דור ודור", תבינו שבמעשים מקולקלים מסכנים את הדורות הבאים. ה"כלי יקר" מסביר, "שחת לו", מה שהחוטא משחית את עצמו על ידי חטאיו, "לא", אין זה עדיין העוולה הגדולה ביותר, אבל "בניו", מה שעל ידי חטאיו הוא משחית ופוגם את בניו, "מומם", זה המום הרע והגדול ביותר. כי מזה נולד בסופו של דבר? "דור עקש ופתלתול". בספר "פרדס יוסף" כותב, אף הגרוע שבישראל, רוצה שבניו יהיו טובים וישרים. זהו "שחת לו", מה שהוא נשחת בעבירות, "לא" – זה לא כלום בעיניו, אבל "בניו מומם", מה שבניו אינם הולכים בדרך הישר זה מום אצלו, ורוצה שיהיו ישרים ונאמנים. בספר "אבותינו סיפרו לנו" הביא את דברי הבן איש חי. שלמה המלך ע"ה אומר "ומקום הצדק שם הרשע" (קהלת ג, טז) פירש מורינו רבי יוסף חיים מבגדד, שיש לך אדם חוטא שמוטב לו שלא יפתח פיו להתנצל ולהצטדק, כי בכל מילה יעמיק את אשמתו ואת עונשו. "ומקום הצדק" ההצטדקות, "שמה הרשע" והפשע… והסמיך לכך סיפור מעשה מספר שעשועים. מעשה בעבריין אלים שבא לפני הרב ואמר, רבי, תן לי תיקון תשובה על חטא אחד שעשיתי. שאלו הרב, ומהו חטא זה? אמר, שלא נטלתי ידי למים אחרונים לפני ברכת המזון. תמה הרב, מה מנע ממך ליטול ידים למים אחרונים? ענה, חשבתי לנפשי הרי אינני מברך ברכת המזון, מים אחרונים למה לי? נחרד הרב, חטא חמור זה מן הראשון. בני, מה גרם לך שלא לברך ברכת המזון ולבטל מצות עשה מן התורה? ענה, בדין היה שלא אברך אחר האוכל, שהרי לא נטלתי ידי לפני ולא ברכתי לפני האכילה. נרעש הרב, א"כ חטאתך משולשת, שאכלת בלי נטילת ידים, ואמרו חז"ל (סוטה ד, ב) המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם, ואכלת בלא ברכה, ואמרו: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים (ברכות לה, א). והרי חטאים אלו כבדים עשרת מונים מחטא זה שעליו באת לבקש תשובה, שלא נטלת ידים למים אחרונים. התנצל האיש, רבי, אל ידונני לכף חובה, הכיצד יכול הייתי ליטול ידים ולברך ברכה ראשונה אם היה זה כריך של בשר חזיר?! רעד קולו של הרב בקוראו: 'צא מעלי רשע, אל תוסף ראות פני. פיך ענה בך שאכלת בשר פיגולים'. פרש הלה ידיו וחינן קולו, 'וכי מה יכול הייתי לעשות? אנוס הייתי באמת, לא רציתי להתגאל בבשר החזיר, אך איזו ברירה היתה לי? הדבר היה ביום הכיפורים והייתי רעב כי קשתה עלי התענית, ובבתי ישראל לא היו נותנים לי מאכל וחנויות ישראל נעולות על מסגר, מה יכולתי לעשות? הלכתי לחנותו של נכרי וקניתי כריך של בשר חזיר'. גער בו הרב: 'צא, צא מביתי. בחטא קל פתחת, ובכל התנצלות שהתנצלת הרבית עליך אשמה והסתבכת יותר ויותר ברשעה'. הרי זה כעין שאמרו בגמרא, אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה? ועונה, נאה הייתי וטרוד ביצרי (יומא לה, ב), הן טובה שתיקתו מדיבורו, מה ידבר ומה יצטדק? בכל הצטדקות מעמיק לעצמו שוחה, חופר לעצמו בור שחת.
"עם נבל ולא חכם" (לב, ו)
עם נבל – ששכחו הטובות שעשו להם (רש"י, רמב"ן, דעת זקנים ועוד) לכ"ק האדמו"ר מגור בעל הבית ישראל נודע על נער היתום מאביו שנכנס ללמוד באחת הישיבות הגדולות בבני ברק. קרא הרבי למקורבו ובקשו למצוא אברך ת"ח שיפרוש חסותו על הנער והתענין בקביעות במצבו שלא יבלע בקרב המון התלמידים, וכמובן שלא יגיד שהרבי שלחו. עשה האיש כאשר נצטוה. הוא שלח מכתב לאברך חשוב שיתנדב למצוה זו והלה קיבל על עצמו ברצון ובשמחה לעזור לנער בכל צרכיו ואף קבע שיעור פרטי עם הנער כדי לקדמו בלימודים. כשסיפר המקורב, לרבי, כי ביצע את שליחותו, הזכיר לו הרבי כי יש להביע הכרת טובה לאותו אברך ולהודות לו. כעבור ימים אחדים שאלו הרבי אם כבר כתב לאברך את הבעת תודתו. והלה ענה בשלילה באומרו כי חשב שכאשר יפגוש אותו יודה לו בפניו. נזף בו הרבי: "כשבאת לבקש ממנו, כתבת לו מכתב שלם, ואילו כעת כשעלך להודות לו, אתה רוצה להסתפק רק באמירה בעל פה כשיזדמן לך לפוגשו"?! והוסיף הרבי: המדה הנכונה היא להודות לכל הפחות באותה צורה שבה מבקשים את הטובה. וכן מצינו בהבאת ביכורים שיש לאומרה בקול רם ומדוע? משום שביכורים קשור להכרת הטוב כפירוש רש"י לומר שאינך כפוי טובה. שכן בדרך כלל כשאדם מבקש דבר שנחוץ לו מאת הקב"ה הרי הוא מרים את קולו בזעקה מעומק הלב "אנא ה' הושיעה נא" על כן גם כשהוא מגיע לאחר שקיבל את מבוקשו, כדי להודות להקב"ה על הטוב אשר גמלוהו, צריך לעשות זאת לכל הפחות באותו קול שביקש ולא נמוך ממנו. (פאר ישראל) לפני מספר שנים הגיע יהודי מארה"ב לירושלים וחיפש מקום כשר לאכול. כאשר נכנס למסעדה וחיפש מקום לשבת, ניגש אליו אחד העובדים ואמר לו כי יש כעת עומס במסעדה וצריך לחכות זמן רב לשולחן פנוי, לכן כדאי לו לבוא מאוחר יותר, כשלא יהיה עמוס כל כך. היהודי האמריקאי עזב את המקום, וזמן קצר לאחר מכן אירע שם פיגוע קשה ורבים נהרגו רח"ל. כששמע על כך היהודי האמריקאי, הבין שאותו עובד היה שליח להציל את חייו ורצה מאוד להודות לו. הוא החל לחפש אותו, עד שנודע לו כי הלה נפצע בפיגוע והוא שוכב בבית החולים. בימים הבאים התעניין בשלומו וכאשר נודע לו כי הוא מתאושש מפציעתו הגיע לבקרו באומרו לו כי הוא הציל את חייו. בסוף הפגישה סיפר לפצוע שהוא עשיר ומסר לו את מספר הטלפון שלו וכתובתו בארה"ב שאם יזדקק למשהו שיפנה אליו. עבר זמן והתברר כי במהלך הפיגוע ננעצו בגופו מספר מסמרים ואחד מהם במקום רגיש ביותר הדורש ניתוח מסובך. יעצו לו המומחים לנסוע לארה"ב ולעבור שם את הניתוח. נזכר הלה: "הרי יש לי שם ידיד טוב ובוודאי יעזור לי". התקשר הפצוע לאותו יהודי והלה השיב שהוא ממתין לו וידאג לכל צרכיו ואף ישלם עבורך את כל הטיפולים וההוצאות שיהיו לו. היה זה מספר ימים לפני ראש השנה, ואכן קיבלו ידידו כבר בשדה התעופה, ברגש חם של הכרת הטוב. הוא לקח מספר ימי חופשה מהעבודה כדי שיוכל להתמסר לסדר לפצוע מקום טוב בבית החולים ורופאים טובים כדי שיטפלו בו בצורה הטובה ביותר. לאותו גביר אמריקאי היה משרד בקומה השמונים של 'מגדלי התאומים" ובימים ההם שלקח חופשה מעבודתך והיה עסוק לטפל בפצוע הישראלי, אירעה ההתקפה הרצחנית על מגדלי התאומים ואילו היה שוהה הגביר במשרדו לא היה לו כל סיכוי להנצל. בזכות הכרת הטוב המופלאה של הגביר, כלפי העובד הישראלי, ניצלו חייו בפעם השניה. (יחי ראובן)
"זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (לב, ז)
שואל רבי זליג ראובן בנגיס, איך אומרים אנו בסליחות "אשמנו מכל עם בושנו מכל דור", האשמה כל כך חמורה, וכי אנו הגרועים שבאומות, בזמן שאנו ודאי טובים מהם בהרבה? ומתרץ, הכוונה היא לגבי ירידת הדורות, שאצל אומות העולם כל דור עולה בהשכלתו על הדור הקודם, ואילו אצלנו להיפך, הירידה הרוחנית שבדורנו אינה מתקרבת כלל למעלה התורה ומעשים טובים של אבותינו. זהו שאנו אומרים "אשמנו מכל עם" במה ש"בושנו מכל דור", כלומר, במה שאנו הולכים ויורדים ולא עולים. זהו הפירוש בפסוק כאן "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור", כי באומות העולם הדורות הולכים ומטיבים, ואילו אצלנו כל דור משתנה לרעה ולא לטובה, לכן "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך".
"שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (לב, ז)
המגיד מקלם היה אומר, בדורות הקודמים, אפשר היה להגיד שכל בנייך לימודי ה', אבל בעוונותינו הרבים, בדורנו, דור של עמי הארצות ובורים, אם ילד שואל את אביו דבר מה ביהדות, הוא שולח אותו אל אביו זקנו, "שאל אביך", כשאתה שואל לאבא "ויגדך", יגיד לך "זקניך ויאמרו לך", הסבא יגיד לך.
"לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם" (לב, כט)
יבואר בהקדם הגמרא במסכת סוכה, שבעולם הבא לומדים הצדיקים תורה מפי הקב "ה, אבל רק את מה שלמד האדם בעולם הזה, יזכה להבין בעולם הבא. זהו ביאור הפסוק, "לו חכמו ישכילו זאת", אם ישכילו ללמוד את כל חלקי התורה בעולם הזה, אז "יבינו לאחריתם" כשיגיעו לעולם שכולו טוב, יבינו את כל מה שהקב"ה מלמדם….
"לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם" (לב, כט)
כשבוע ימים לפני שנסתלק לב"ע הגאון רבי דוד שפרבר זצ"ל (בעל "אפרקסתא דעניא") אמר לאנשים שסביבו: "כאשר אתייצב לפני בית דין של מעלה, אבקש שמורי ורבי כ"ק האדמו"ר בעל האמרי יוסף מספינקא יהיה נוכח בעת שידונו אותי". "וכל כך למה? כי ידעתי בו בחיים חיותו, שלא קרה אצלו מעולם שיהודי יבוא לבקש ברכתו או עזרתו, ויצא מעל פניו ריקם! ואפילו כשהדבר היה כרוך במסירות נפש מצידו, רחום וחנון היה, על כן בטוח אני, שאף בעלמא דקשוט, אם אזדקק לעזרתו, בוודאי יעמוד לימיני"… (מרביצי תורה מעולם החסידות)
"על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל" (לב, נא)
שואל ה"משך חכמה", מדוע התורה חוזרת פעמיים, "על אשר מעלתם בי" ו"על אשר לא קדשתם אותי"? ומתרץ ע"פ היסוד של הגר"א מוילנא, שמסביר את המשנה "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", מה הבדל בין דין לחשבון? ומסביר, דין נותנים על העבירות שעשינו, וחשבון, שבאותו זמן שעשית עבירה, היית יכול לעשות מצווה. אומר הקב"ה, "אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל", המעילה הזאת היא דבר אחד, ועכשיו נעשה את החשבון שבאותו הזמן "לא קידשתם אותי בתוך בני ישראל ".
"יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי" (לב,ב)
הגמרא בתענית (ז, א) אומרת, אם ת"ח הגון הוא, תזל עליו כטל, ואם לאו, יערפהו כמטר. שואל הרה"ג רבי חיים קנייבסקי בספרו "טעמא דקרא", מדוע הקדימה התורה את המטר שהוא רמז לת"ח שאינו הגון, לטל שהוא רמז לת"ח ההגון? ומתרץ, התורה מלמדת אותנו, שכל זמן שהתלמיד שאינו הגון לפניך, אי אפשר ללמד גם את מי שהגון, כיון שעלול הת"ח שאינו הגון להשפיע עליו. לכן, בהתחלה "יערוף כמטר", יש להפנות עורף ולהרחיק את הת"ח שאינו הגון, ורק אז יהיה אפשר ללמד את הת"ח ההגון, ותהיה תועלת בלימודו להתעלות להבין ולהשכיל.
"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" (לב, ד)
ראש ישיבת לומז'ה רבי יחיאל מיכל גורדון, בהספידו את ה"דבר אברהם", רבה של קובנא, שאל, מדוע בחר משה רבנו לפתוח את שירת האזינו, שעליה נאמר לעיל (לא, יט) שתהיה "לעד בבני ישראל", דווקא בפסוק זה שבו אנו מצדיקים עלינו את הדין, ואומרים אותו כ"צידוק הדין" בכל לוויה? ותירץ, בשירת האזינו נרמז כל מה שיקרה לעם ישראל עד ביאת המשיח, ומצינו בחז"ל שהקב"ה הראה למשה במראה הנבואה את כל העתיד להתרחש עִם עַם ישראל עד תחיית המתים (רש"י לד, ב). כיון שראה משה רבנו דור דור ופרנסיו דור דור ומנהיגיו, וראה בנבואה את החורבן הנורא של עם ישראל וגאוני התורה בראשם שנהרגו ונשרפו בידי בני עוולה, פתח מיד בפסוק "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט", כדי לחזק את בני ישראל באמונתם.
"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" (לב, ד)
בספר "מעשי למלך" מובא בשם ה"חפץ חיים", היה אדם עשיר שהיה נוהג בעזות פנים, ופעם בעת ויכוח סטר לאחד האנשים. כשהגיע לעולם העליון, החלו לדון אותו עד שהגיעו למקרה הסטירה. אמרו לו, לא ניתן לדון במקרה הזה, עד שתבקש סליחה מן האדם, ולשם כך עליך לחזור לעולם בגלגול. התחנן העשיר, כי לא חפץ בגלגול. אמרו לו שלא ניתן לשנות את ההחלטה, כיון שמדובר בעבירות שבין אדם לחבירו. ביקש העשיר לרדת לעולם התחתון כשהוא עני מרוד ואז לא יהיה עז פנים ולא אסטור לאדם. במחשבה שניה, אמר העשיר, אבקש לרדת לעולם בלי יד, כך אהיה בטוח שלא אכשל פעם שניה באותו עוון. התנגד השטן לבקשתו, ואמר, שאם ירד כך לעולם התחתון לא יהיו לו נסיונות, וממילא לא יהיה לו תיקון, אלא אדרבה, ירד עשיר ובריא, אבל העשיר לא הרפה, הוא נתלה בזכויותיו הרבות בהיותו בעל חסד גדול, וביקש להתעלם מהתנגדותו של השטן, ואכן החליטו בשמים להיענות לבקשתו, והורידוהו לעולם כשהוא גידם ועני מרוד. לאחר שנתגלגל לעולם ונולד מחדש, שכח את כל הדין ודברים שהיה לו בבית דין של מעלה, והיה מתמרמר רבות על מצבו העגום בעולם הזה. אמר ה"חפץ חיים", אילו היה יודע כמה התחנן בשמים שכך יהיה מצבו, היה שמח במומו ומודה להקב"ה על כך שהוא "א-ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא", ואם אינו עושה כן, הרי זה משום שזכרונו בוגד בו והשגתו מוגבלת ואין הוא יודע חשבונות שמים.
"צדיק וישר הוא" (לב, ד)
בספר "יד יוסף" לר' יוסף מנדלקורן מספר שזכה לבקר בביתו של ה"חפץ חיים" במוצאי שבת. לאחר מעריב ניגשו אליו כולם לאחל לו שבוע טוב ולהתברך. בין הניגשים היה אדם שהגיע בלווית בנו בן העשר, שאמר ל"חפץ חיים" שבן זה אין לו חשק ללמוד, וביקש שה"חפץ חיים" יברך אותו. שאל ה"חפץ חיים" את האב, "האם יש לו כלים טובים ללמוד"? "כן" השיב, "כל המלמדים שלמדו איתו אמרו שיש לו תפיסה, הבנה וזכרון נפלא". פנה ה"חפץ חיים" אל הילד ואמר לו, בני יקירי, דע לך שאם לא תרצה ללמוד בשקידה, תהיה ח"ו קושיה על הרבונו של עולם, וזה בוודאי לא תרצה. ומדוע? התורה אומרת "הצור תמים פעלו וכו' א-ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא", לכל דבר בבריאה יש תכלית ואין שום עוול בכך, אדם שתפקידו להיות סנדלר, רואים בחוש שאין לו הבנה עמוקה, שכן מלכתחילה צריך היה להיות סנדלר, ולכן לא נתנו לו מהשמים כלים להיות רב. אבל אתה, שקיבלת כלים טובים, ואם לא תלמד, בסוף תהיה סנדלר ותעורר שאלה על הקב"ה מדוע נתן לך כלים כאלה? לכן תתחיל ללמוד להיות רב, ולא תהיה קושיה על הקב"ה. ה"אבן עזרא" נשאל, מפני מה "צדיק ורע לו רשע וטוב לו", והשיב במעשה שהיה. שני אנשים היו הולכים בדרך וישבו לאכול, והיה לאחד מהם ג' חלות לחם, ולחבירו לא היה רק שתי חלות. בא אליהם עובר אורח, ואמר להם, אחי, רעב אני ואין לי לחם לאכול, אולי תתנו לי מפתכם ואשלם לכם. נתרצו לו, ושתפו אותו בסעודתם, ואכלו השלושה את חמשת החלות, והוא נתן להם חמשה זהובים, ונתעוררה השאלה איך יחלקו ביניהם את חמשת הזהובים. בעל שלושת החלות טען שיתנו לו ג' זהובים, שהרי היו לו שלוש חלות, ובעל שתי החלות טען שיחלקו את הכסף לחצאין, שהרי האורח אכל משניהם בשווה, ולא הקפיד לאכול משלו יותר, ובהתעצמותם החליטו להביא את הדבר בפני רב העיר. הרב פסק להם, בעל השלוש חלות יקח ארבעה זהובים, ובעל שתי החלות יקח זהוב אחד. כששמעו העומדים את פסק הדין, אמרו ל"אבן עזרא", הנה הרב פסק לזה יותר ממה שתבע, שהרי בעל השלוש חלות ביקש רק שלושה זהובים, והוא פסק לו ארבעה זהובים, אין זאת כי משפט מסולף הוא. כששמע זאת ה"אבן עזרא", אמר להם: אם אין אתם יכולים לרדת לסוף דעתו של שופט בשר ודם, איך אתם רוצים להבין משפטי הקב"ה? בואו ואסביר לכם את הטעם של פסק הדין: כל אחד מהשלושה אכל שליש לחם, כולם אכלו בחבורה באופן שווה, ואם נחלק כל לחם לשלושה שלישים, נקבל חמש עשרה שלישים וכל אחד אכל חמש שלישים. א"כ, אותו שיש לו שתי חלות אכל חמשה שלישים, ולא נשאר לחבירו רק שליש אחד, ומגיע לו זהוב אחד, ואילו בעל שלושת החלות, היה לחמו תשעה שלישים, הורידו מזה חמשה שלישים שהוא אכל, א"כ האורח אכל מפתו ארבע שלישים, ומגיע לו ארבע זהובים. זהו שכתב דוד המלך בתהילים (יט, י) "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו", הן מה שרואים צדיק ורע לו, והן זה שרשע וטוב לו, צודקים הם.
"שחת לו לא בניו מומם" (לב, ה)
"שחת", אם אדם חוטא בנעוריו, ובזקנותו עושה תשובה, "לו לא", לו עצמו אין בזה כלום, כי תשובתו מתקבלת, אבל "בניו מומם", בניו שראו את התנהגותו בצעירותו ולמדו ממעשיו, הם נשארו מקולקלים, ויוצא מהם דור עקש ופתלתל, את החטא הזה אין לתקן. ולכן מזהירה התורה "זכור ימות עולם", זכור לעבוד את ה' כל הימים, "בינו שנות דור ודור", תבינו שבמעשים מקולקלים מסכנים את הדורות הבאים. ה"כלי יקר" מסביר, "שחת לו", מה שהחוטא משחית את עצמו על ידי חטאיו, "לא", אין זה עדיין העוולה הגדולה ביותר, אבל "בניו", מה שעל ידי חטאיו הוא משחית ופוגם את בניו, "מומם", זה המום הרע והגדול ביותר. כי מזה נולד בסופו של דבר? "דור עקש ופתלתול". בספר "פרדס יוסף" כותב, אף הגרוע שבישראל, רוצה שבניו יהיו טובים וישרים. זהו "שחת לו", מה שהוא נשחת בעבירות, "לא" – זה לא כלום בעיניו, אבל "בניו מומם", מה שבניו אינם הולכים בדרך הישר זה מום אצלו, ורוצה שיהיו ישרים ונאמנים. בספר "אבותינו סיפרו לנו" הביא את דברי הבן איש חי. שלמה המלך ע"ה אומר "ומקום הצדק שם הרשע" (קהלת ג, טז) פירש מורינו רבי יוסף חיים מבגדד, שיש לך אדם חוטא שמוטב לו שלא יפתח פיו להתנצל ולהצטדק, כי בכל מילה יעמיק את אשמתו ואת עונשו. "ומקום הצדק" ההצטדקות, "שמה הרשע" והפשע… והסמיך לכך סיפור מעשה מספר שעשועים. מעשה בעבריין אלים שבא לפני הרב ואמר, רבי, תן לי תיקון תשובה על חטא אחד שעשיתי. שאלו הרב, ומהו חטא זה? אמר, שלא נטלתי ידי למים אחרונים לפני ברכת המזון. תמה הרב, מה מנע ממך ליטול ידים למים אחרונים? ענה, חשבתי לנפשי הרי אינני מברך ברכת המזון, מים אחרונים למה לי? נחרד הרב, חטא חמור זה מן הראשון. בני, מה גרם לך שלא לברך ברכת המזון ולבטל מצות עשה מן התורה? ענה, בדין היה שלא אברך אחר האוכל, שהרי לא נטלתי ידי לפני ולא ברכתי לפני האכילה. נרעש הרב, א"כ חטאתך משולשת, שאכלת בלי נטילת ידים, ואמרו חז"ל (סוטה ד, ב) המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם, ואכלת בלא ברכה, ואמרו: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים (ברכות לה, א). והרי חטאים אלו כבדים עשרת מונים מחטא זה שעליו באת לבקש תשובה, שלא נטלת ידים למים אחרונים. התנצל האיש, רבי, אל ידונני לכף חובה, הכיצד יכול הייתי ליטול ידים ולברך ברכה ראשונה אם היה זה כריך של בשר חזיר?! רעד קולו של הרב בקוראו: 'צא מעלי רשע, אל תוסף ראות פני. פיך ענה בך שאכלת בשר פיגולים'. פרש הלה ידיו וחינן קולו, 'וכי מה יכול הייתי לעשות? אנוס הייתי באמת, לא רציתי להתגאל בבשר החזיר, אך איזו ברירה היתה לי? הדבר היה ביום הכיפורים והייתי רעב כי קשתה עלי התענית, ובבתי ישראל לא היו נותנים לי מאכל וחנויות ישראל נעולות על מסגר, מה יכולתי לעשות? הלכתי לחנותו של נכרי וקניתי כריך של בשר חזיר'. גער בו הרב: 'צא, צא מביתי. בחטא קל פתחת, ובכל התנצלות שהתנצלת הרבית עליך אשמה והסתבכת יותר ויותר ברשעה'. הרי זה כעין שאמרו בגמרא, אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה? ועונה, נאה הייתי וטרוד ביצרי (יומא לה, ב), הן טובה שתיקתו מדיבורו, מה ידבר ומה יצטדק? בכל הצטדקות מעמיק לעצמו שוחה, חופר לעצמו בור שחת.
"עם נבל ולא חכם" (לב, ו)
עם נבל – ששכחו הטובות שעשו להם (רש"י, רמב"ן, דעת זקנים ועוד) לכ"ק האדמו"ר מגור בעל הבית ישראל נודע על נער היתום מאביו שנכנס ללמוד באחת הישיבות הגדולות בבני ברק. קרא הרבי למקורבו ובקשו למצוא אברך ת"ח שיפרוש חסותו על הנער והתענין בקביעות במצבו שלא יבלע בקרב המון התלמידים, וכמובן שלא יגיד שהרבי שלחו. עשה האיש כאשר נצטוה. הוא שלח מכתב לאברך חשוב שיתנדב למצוה זו והלה קיבל על עצמו ברצון ובשמחה לעזור לנער בכל צרכיו ואף קבע שיעור פרטי עם הנער כדי לקדמו בלימודים. כשסיפר המקורב, לרבי, כי ביצע את שליחותו, הזכיר לו הרבי כי יש להביע הכרת טובה לאותו אברך ולהודות לו. כעבור ימים אחדים שאלו הרבי אם כבר כתב לאברך את הבעת תודתו. והלה ענה בשלילה באומרו כי חשב שכאשר יפגוש אותו יודה לו בפניו. נזף בו הרבי: "כשבאת לבקש ממנו, כתבת לו מכתב שלם, ואילו כעת כשעלך להודות לו, אתה רוצה להסתפק רק באמירה בעל פה כשיזדמן לך לפוגשו"?! והוסיף הרבי: המדה הנכונה היא להודות לכל הפחות באותה צורה שבה מבקשים את הטובה. וכן מצינו בהבאת ביכורים שיש לאומרה בקול רם ומדוע? משום שביכורים קשור להכרת הטוב כפירוש רש"י לומר שאינך כפוי טובה. שכן בדרך כלל כשאדם מבקש דבר שנחוץ לו מאת הקב"ה הרי הוא מרים את קולו בזעקה מעומק הלב "אנא ה' הושיעה נא" על כן גם כשהוא מגיע לאחר שקיבל את מבוקשו, כדי להודות להקב"ה על הטוב אשר גמלוהו, צריך לעשות זאת לכל הפחות באותו קול שביקש ולא נמוך ממנו. (פאר ישראל) לפני מספר שנים הגיע יהודי מארה"ב לירושלים וחיפש מקום כשר לאכול. כאשר נכנס למסעדה וחיפש מקום לשבת, ניגש אליו אחד העובדים ואמר לו כי יש כעת עומס במסעדה וצריך לחכות זמן רב לשולחן פנוי, לכן כדאי לו לבוא מאוחר יותר, כשלא יהיה עמוס כל כך. היהודי האמריקאי עזב את המקום, וזמן קצר לאחר מכן אירע שם פיגוע קשה ורבים נהרגו רח"ל. כששמע על כך היהודי האמריקאי, הבין שאותו עובד היה שליח להציל את חייו ורצה מאוד להודות לו. הוא החל לחפש אותו, עד שנודע לו כי הלה נפצע בפיגוע והוא שוכב בבית החולים. בימים הבאים התעניין בשלומו וכאשר נודע לו כי הוא מתאושש מפציעתו הגיע לבקרו באומרו לו כי הוא הציל את חייו. בסוף הפגישה סיפר לפצוע שהוא עשיר ומסר לו את מספר הטלפון שלו וכתובתו בארה"ב שאם יזדקק למשהו שיפנה אליו. עבר זמן והתברר כי במהלך הפיגוע ננעצו בגופו מספר מסמרים ואחד מהם במקום רגיש ביותר הדורש ניתוח מסובך. יעצו לו המומחים לנסוע לארה"ב ולעבור שם את הניתוח. נזכר הלה: "הרי יש לי שם ידיד טוב ובוודאי יעזור לי". התקשר הפצוע לאותו יהודי והלה השיב שהוא ממתין לו וידאג לכל צרכיו ואף ישלם עבורך את כל הטיפולים וההוצאות שיהיו לו. היה זה מספר ימים לפני ראש השנה, ואכן קיבלו ידידו כבר בשדה התעופה, ברגש חם של הכרת הטוב. הוא לקח מספר ימי חופשה מהעבודה כדי שיוכל להתמסר לסדר לפצוע מקום טוב בבית החולים ורופאים טובים כדי שיטפלו בו בצורה הטובה ביותר. לאותו גביר אמריקאי היה משרד בקומה השמונים של 'מגדלי התאומים" ובימים ההם שלקח חופשה מעבודתך והיה עסוק לטפל בפצוע הישראלי, אירעה ההתקפה הרצחנית על מגדלי התאומים ואילו היה שוהה הגביר במשרדו לא היה לו כל סיכוי להנצל. בזכות הכרת הטוב המופלאה של הגביר, כלפי העובד הישראלי, ניצלו חייו בפעם השניה. (יחי ראובן)
"זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (לב, ז)
שואל רבי זליג ראובן בנגיס, איך אומרים אנו בסליחות "אשמנו מכל עם בושנו מכל דור", האשמה כל כך חמורה, וכי אנו הגרועים שבאומות, בזמן שאנו ודאי טובים מהם בהרבה? ומתרץ, הכוונה היא לגבי ירידת הדורות, שאצל אומות העולם כל דור עולה בהשכלתו על הדור הקודם, ואילו אצלנו להיפך, הירידה הרוחנית שבדורנו אינה מתקרבת כלל למעלה התורה ומעשים טובים של אבותינו. זהו שאנו אומרים "אשמנו מכל עם" במה ש"בושנו מכל דור", כלומר, במה שאנו הולכים ויורדים ולא עולים. זהו הפירוש בפסוק כאן "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור", כי באומות העולם הדורות הולכים ומטיבים, ואילו אצלנו כל דור משתנה לרעה ולא לטובה, לכן "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך".
"שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (לב, ז)
המגיד מקלם היה אומר, בדורות הקודמים, אפשר היה להגיד שכל בנייך לימודי ה', אבל בעוונותינו הרבים, בדורנו, דור של עמי הארצות ובורים, אם ילד שואל את אביו דבר מה ביהדות, הוא שולח אותו אל אביו זקנו, "שאל אביך", כשאתה שואל לאבא "ויגדך", יגיד לך "זקניך ויאמרו לך", הסבא יגיד לך.
"לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם" (לב, כט)
יבואר בהקדם הגמרא במסכת סוכה, שבעולם הבא לומדים הצדיקים תורה מפי הקב "ה, אבל רק את מה שלמד האדם בעולם הזה, יזכה להבין בעולם הבא. זהו ביאור הפסוק, "לו חכמו ישכילו זאת", אם ישכילו ללמוד את כל חלקי התורה בעולם הזה, אז "יבינו לאחריתם" כשיגיעו לעולם שכולו טוב, יבינו את כל מה שהקב"ה מלמדם….
"לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם" (לב, כט)
כשבוע ימים לפני שנסתלק לב"ע הגאון רבי דוד שפרבר זצ"ל (בעל "אפרקסתא דעניא") אמר לאנשים שסביבו: "כאשר אתייצב לפני בית דין של מעלה, אבקש שמורי ורבי כ"ק האדמו"ר בעל האמרי יוסף מספינקא יהיה נוכח בעת שידונו אותי". "וכל כך למה? כי ידעתי בו בחיים חיותו, שלא קרה אצלו מעולם שיהודי יבוא לבקש ברכתו או עזרתו, ויצא מעל פניו ריקם! ואפילו כשהדבר היה כרוך במסירות נפש מצידו, רחום וחנון היה, על כן בטוח אני, שאף בעלמא דקשוט, אם אזדקק לעזרתו, בוודאי יעמוד לימיני"… (מרביצי תורה מעולם החסידות)
"על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל" (לב, נא)
שואל ה"משך חכמה", מדוע התורה חוזרת פעמיים, "על אשר מעלתם בי" ו"על אשר לא קדשתם אותי"? ומתרץ ע"פ היסוד של הגר"א מוילנא, שמסביר את המשנה "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", מה הבדל בין דין לחשבון? ומסביר, דין נותנים על העבירות שעשינו, וחשבון, שבאותו זמן שעשית עבירה, היית יכול לעשות מצווה. אומר הקב"ה, "אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל", המעילה הזאת היא דבר אחד, ועכשיו נעשה את החשבון שבאותו הזמן "לא קידשתם אותי בתוך בני ישראל ".