ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת וארא – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

 

"ושמי ד' לא נודעתי להם" (ו, ג)

הרה"ק ר' אברהם יעקב מסדיגורא ז"ל, כשהיה ילד, אמר למלמד שרוצה כבר ללמוד גמרא, וסיפר המלמד זה לאביו הרה"ק מרוז'ין זי"ע. קרא אותו אביו ושאלו אמת שאתה רוצה ללמוד גמרא. והשיב לו הן, שאל אותו אביו במה הרג משה את המצרי, אמר לו בשם המפורש, ושאל אם כן מדוע לא הרג יעקב את לבן בשם המפורש. השיב מפני שלא ידע, אמר לו מאין אתה יודע זה, אמר לו כתיב 'ושמי ד' לא נודעתי להם'.

 

 "ושמי ד' לא נודעתי להם" (ו, ג)

בסנהדרין (קיא.) איתא אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין, חבל על אלה שמתו ולא נשאר מהם זכר. לכאורה מי נקרא חי וקיים ומי נקרא מת וקבור? ויש להבין על פי המעשה שהיה בראשי קהילה גדולה שהיו בה מעט מאוד בני תורה ורצו למנות גאון גדול בתור רב לקהילתם. התפארו לפניו שגדולי ישראל כמו הטורי זהב, והמגן אברהם, ורבי עקיבא איגר קבורים בעירם כדי להראות לו חשיבותה של העיר. לימים נתבאר לגאון הזה שכל מה שסיפרו לו ראשי העיר היה שקר גמור, הטורי זהב נקבר בלמברג, המגן אברהם בקאליש, ורבי עקיבא איגר בפוזן. פנה אותו הגאון אל ראשי הקהילה ושאל אותם למה רימו אותו. על זה השיבו לו. בלמברג, קאליש, ופוזן, יש לומדי תורה והטורי זהב, והמגן אברהם ור' עקיבא איגר חיים וקיימים גם כעת שם, אבל אצלנו אין איש שלומד בספרים שלהם ובכך כאן הם באמת מתים וקבורים, וזה פירושו של המאמר 'חבל על דאבדין' אם אין המשך בדורות, ילדים תלמידים וכו' שממשיכים בדרך רבם והוריהם אז חבל על דאבדין, דבאמת מתו ולא קיימם, ולא משתכחין. אבל אם יש המשך עם ילדים ותלמידים בני תורה, אף שכבר עזבו אותנו ממשיכים הם להיות חיים וקיימים בינינו. (שער בת רבים)

 

"ואזכור את בריתי" (ו, ה)

הקב"ה חישב את ארבע מאות השנים של גלות מצרים מיום לידת יצחק רבינו. שאל המגיד מדובנא זצ"ל: אם מצבו של יצחק אבינו וחייו של יעקב אבינו, נחשבו אף הם לגלות וגרות, מדוע הכביד הקב"ה על בניהם לרדת למצרים, ולהורידם שם מדיוטא לדיוטא, לעבודה בחומר ובלבנים ולשעבוד רע ומר. ותירץ במשל, אב ובנו הלכו בדרך בעצומה של סופת שלג נוראה. הקור חדר לעצמות, איבריהם קפאו, אצבעותיהם הכחילו וכל גופם רעד. הבן בקש לרבוץ תחתיו, לנוח. האב ידע, שאם ינוח כאן לא יקום עוד. בצד הדרך היתה בקתה נטושה. אמר האב: "אזור כח, ונגיע לבקתה. שם נמצא מחסה מפני הרוח הנוראה!" הגיעו שניהם בשארית כוחם אל הבקתה, ולשמחתם, מצאו בה מיטת נסרים מצופה קש. צנח עליה הילד, ועצם את עיניו בלא כח. אבל האב ידע, שאדם ישן – חם גופו יורד, ובכפור הנורא יקפא בנו למות. "אל תרדם", אמר לבנו, "עד שאדליק כאן מדורה ואבעיר אש". אבל הבן לא יכול היה להשאיר את עיניו פקוחות. סלק האב את הקש מהמיטה. נאנק הבן מהשכיבה על הקרשים הקשים, והאב חיפש בינתיים זרדים. אבל כעבור כמה דקות התרגל הבן אל הקרשים ושקע בשינה. האב מיהר להעירו, והורה לו לרדת מן המיטה ולשכב לארץ. הבן ציית לאביו ושכב על גבשושיות הקרקע. התהפך מצד לצד, עד שמצא את התנוחה הנכונה ונרדם. התחיל האב לטלטלו, לצעוק עליו ולגעור בו, ולא נתנו להירדם כי בנפשו הוא. והנמשל טיבו של אדם, שהוא מתרגל לכל מצב. כאשר הקב"ה ביקש ליסרנו, כדי שנחוש את עול הגלות, די היה בתחילה, בימי האבות, בסבל מועט. אבל מה שנחשב כסבל ליצחק, לא נחשב כבר כגרות ליעקב אבינו, והוא נאלץ לשהות עשרים שנה בבית לבן ולסבול את צרת יוסף. כשהתרגלו לכך, נאלצו לרדת למצרים. כשהתרגלו לחיים שם, התחיל עול השעבוד, והלך והכביד. נמצא, שכל ארבע מאות השנים היו רצף אחד של גירות וצרות, שאם לא היו הולכות וקשות, היינו מתרגלים אליהן ו"ישנים", ולא היינו זועקים להיוושע, וממילא לא היינו נגאלים.

 

"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" (ו, ו)

פירש בזה בעל החידושי הרי"ם זצ"ל, אוציאה אתכם מתוך הסבלנות שיש בכם כלפי המצרים, אמאיס בעיניכם את הגלות ואת תועבותיה, עד כי לא תוכלו לשאתה עוד, שכן כל עוד ישראל מסוגלים לסבול את הגלות אין הגאולה יכולה לבוא. חסידים מספרים על רבי נחום מטשרנוביל, שנקלע פעם לפונדק דרכים, שבעליו אדם מישראל, ויהי בחצות הלילה ירד ממשכבו וישב על הארץ וערך "תיקון חצות" בבכי מר שעורר את בני הבית משנתם, מיהר אליו היהודי – מדוע בוכה הרבי, אולי אינו חש בטוב, שמא כואב לו משהו? לא – השיב רבי נחום, אני מקונן על החורבן והגלות, מה זה חורבן, ומה מקום לקינה, תמה המוכסן? אינך יודע? הלא בעבר היה לנו בית מקדש ונחרב, מלפנים היינו בארץ חמדה ומפני חטאינו גלינו ממנה ואני מבקש מאת ה' שישלח לנו מהרה את המשיח שיוציאנו מפה, ויביא אותנו לארץ ישראל, המוכן אתה לעלות ארצה? שאלו רבי נחום, "אלך ואמלך באשתי" – ענה המוכסן – מי יודע אם הדבר כדאי… הלך וכעבור שעה קלה חזר מאשתו ותשובה ברורה בפיו, לא נעלה ! חבל על החווה על הפרות והעזים ועל התרנגולות, איך נסכים ללכת סתם כך אחרי משיח ולעזוב את הכל… לא הרפה רבי נחום מן האיש, וכי טוב לכם פה, והלא לעיתים תכופות הטטרים מתנפלים על היהודים והורגים וחומסים ובוזזים את הכל, לא ידע המוכסן בין ימינו לשמאלו, והלך לשאול שוב בעצת אשתו "הגאונית" שמיהרה להשיבו, אמור איפוא לרבי שיתפלל לה' כי יגרש מפה את הטטרים לארץ ישראל ואנו נישאר כאן עם העזים והתרנגולות…

 

"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" (ו, ו)

אומר החדושי הרי"ם זי"ע, הצעד הראשון לקראת הגאולה היה זה, שהגלות נמאסה בעיני בני ישראל ולא היו יכולים עוד לסבול את המצרים. כי כל זמן שאפשר עוד לסבול את הגלות, אין הגאולה יכולה לבוא. וזהו שאמר הכתוב: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" – אוציא אתכם מתוך הסבלנות שיש בכם כלפי המצרים ואמאיס בעיניכם את הגלות, עד כי לא תוכלו לשאתה עוד.

 

"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" (ו, ו)

נראה לפרש דנודע המעשה שפעם אחת בכה מאוד הגה"ק מאפטא בעל אוהב ישראל זי"ע, ושאלו הגה"ק את ר' זושא זי"ע מה זאת הבכיה, ואמר ליה שרואה הצרות רחמנא ליצלן, אשר יסבלו בני ישראל לפני ביאת המשיח. אמר ליה הלא איתא בזוהר הק' (ח"ב קעב:) עד שיוכלו לסבול ולא יותר על זה. התחיל הרה"ק מאפטא לבכות עוד יותר, ואמר אוי, וכי לא ידעת, כמה יכולים בני ישראל לסבול, רחמנא ליצלן. זהו שאמר 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים', היינו, שיגאלם ויוציאם ממצרים, אפילו כשעדיין יכולין לסבול הצרות, ולא ימתין עד שלא יוכלו לסבול מגודל הצרות. משום שגם צרות כאלו שעדיין יכולין לסבול, הם גם כן צרות גדולים ונוראים מאד והבן. (בנין חיים)

 

"והוצאתי… והצלתי… וגאלתי… לקחתי אתכם לי לעם" (ו, ו- ז)

מובא במדרש רבה: "כנגד ארבע לשונות גאולה האמורות בגלות מצרים נתקנו ארבע כוסות בליל הסדר". שאל הרה"ד זיויץ זצ"ל, רבה של פיטסבורג: מדוע נחלקה הגאולה לארבע לשונות, הלא לכאורה, ארבע שהן אחת הן. הרי הקב"ה גאלם והצילם ולקחם לו לעם… את תשובתו המחיש במשל: מעשה בתעשיין עשיר, בעל בתי אריגה שהעסיקו מאות פועלים. היו לו בן יחיד, פקח מוכשר ונבון אבל ללמוד לא רצה, וכל מעיניו באכילה ושתיה, בתענוגות ובבטלה. שכר העשיר את טובי המורים, ניסה בטובות ובאיומים, ולשוא. הוא הסביר לבנו, שאם ברצונו להשתלב בעסקיו, עליו ללמוד ולהכיר את המכונות ואת דרכי הפעלתן, את סוגי האריגים ואת תכונות הצמר והכותנה. אך דבריו נפלו על אזנים ערלות. הבן היה עסוק בהבליו. אמר האב: "מחובתי לדאוג לעתידך. אם לא תלמד מאומה, תבזבז את כל העושר בשנים מעטות. לכן, אם אינך רוצה להשתלם ברזי מקצוע האריגה תהיה לשוליה של סנדלר, ותלמד מקצוע פשוט המפרנס את בעליו". אמר ועשה. נטל את בנו ומסרו לסנדלר עני, המתגורר בבקתה דלה בפאתי העיר. בערב הובא אל השולחן לחם נקודים יבש. הסנדלר ובני ביתו אכלו, אך בן בעשיר לא שלח ידו אל האוכל ואיש לא שם לכך לב. הנרות כבו, והכל עלו על יצועם. בן העשיר לא עצם עין. הקש שבצבץ מן המזרן דקרו בכל גופו, הפשפשים סבבוהו מכל עבר והרעב הציק לו. בבוקר השכם, הלך עם פטרונו להתפלל, ובדרכו פגש באביו. "אבי, אבי, הושיעה נא!" קרא בדמעות. "איני יכול לאכול שם, איני יכול לישון!" אבל האב התעלם ממנו והמשיך בדרכו. לאחר התפילה שבו אל הבקתה. אל השולחן הוגש תבשיל חלב חמוץ, שהנער לא נגע בו, ולימודו התחיל. תחת ידו הכבדה של הסנדלר אולץ הנער לרצוע עורות עבים ונוקשים. ידו דאבה, אצבעותיו האדימו, ואם נקב חורים מחוץ לשורה המשורטטת, ספג מכות נאמנות בשבט. בצהריים אכל בעל כרחו מנזיד הקטניות, כשהוא בוחל בכל כף שמגיש לפיו. כאשר הלך לתפילת מנחה וערבית, ראה את אביו והתחנן שוב בדמעות שליש: "אנא, אבא, הצילני, אין זה לפי כוחי, והסנדלר מתעמר בי!" אבל האב התעלם ממנו כליל. לאחר התפילה, סיבבוהו כל הנערים והחלו להתקלס בו. "אביך נטש אותך", "מכר אותך". הם צחקו ולעגו ושמחו לאידו, איך הפך מנער עשיר ומפונק לשוליה של סנדלרים. עמד הנער במרכז, נבוך ואומלל, והנערים הלועגים חורצים לשון סביבו. לפתע ראה את אביו הולך לביתו. "אבא", קרא בתחינה, "ראה איך מתעללים בי, ראה איך מתקלסים בי. הם אומרים שנטשת אותי". והאב המשיך בדרכו, אף לא הסב את ראשו. צחוקם של הילדים גבר. "אמרנו לך", אמרו בגיחוך. דמעותיו זלגו מעיניו ללא הפוגה כל הדרך חזרה, כשידו של הסנדלר נתונה בערפו, לוחצת כצבת ברזל. ברוב יגונו לא נגע בלחם שהוגש. בשכבו על יצועו, בהה בחשיכה בעיניים דומעות וחשב בשל מה באה אליו הצרה הזו. למחרת עם שחר הלך לתפילה. בראותו את אביו, נחלץ מידי הסנדלר, רץ אליו והתנפל לרגליו: "אבא, אבא, אני מוכן ללמוד הכל, מוכן ללמוד בשקידה ובהתמדה. אני מבטיח לך, אשביע את רצונך, ובלבד שתוציאני מאפילה לאורה, ותשיבני הביתה!" והאב חבקו בחום אל לבו, ולא עזבו. והנמשל: הקב"ה בקש שבני ישראל יקבלו את התורה ברצון, יתעלו בה וישיגו על ידה אושר ועושר בשני העולמות. ימשלו על ידה ביצרם, ובתבל ומלואה. אך כיצד מביאים אותם למצב זה, לחפוץ בתורה ולקרוא "נעשה ונשמע", הורידם למצרים, והיו שם למס עובד. תנאי חייהם הורעו הם בקשו לצאת מתחת סבלות מצרים אבל לא נגאלו. המצרים השתעבדו בהם, העבידום בפרך, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה. זעקו ישראל מן העבודה בקשו שהקב"ה יצילם מן השעבוד ולא נגאלו. רק כאשר היו נכונים להיות לעם ה' ולקבלו עליהם לאלוקים רק אז נגאלו.

 

"הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים" (ו, יב)

אפשר לפרש שמשה היה מתיירא פן ישמע אליו פרעה גם אחרי היותו ערל שפתיים, וזה יגרום ח"ו קצף על עדת בני ישראל, אם פרעה מלך מצרים ישמע לדברי ה' מערל שפתיים והם בני אברהם יצחק ויעקב לא שמעו אל נביאות ה' בדבר הגאולה, (דוגמתו מצינו ביונה הנביא שאמרו חז"ל שלא רצה לילך לנינוה, כי היה מתיירא פן ישובו אנשי נינוה שהם גויים וזה יגרום חלילה קצף על בני ישראל). לפי"ז יפורש הפסוק "ואיך ישמעני פרעה" עם הפסק בין תיבת "איך" לתיבת "ישמעני", ורצונו לומר "ואיך", כלומר ואיך יפול הדבר אם ישמעני פרעה אע"פ שאני ערל שפתיים, "והן בני ישראל לא שמעו אלי", ועל זה השיבו הקב"ה "ויצום על פרעה" שבתורת ציווי ישלחם פרעה, ולא מרצונו הטוב, ולכן משה היה בטוח שלא ישמע אליו פרעה. (מרן החתם סופר זי"ע)

 

"ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים" (ו, יג)

מביא הרבי מאלכסנדר בישמח ישראל בשם הצדיק ר' זושא מאניפולי שפירש את הכתוב בתהלים (מג, א) 'שפטני אלקים… מגוי לא חסיד', שדוד המלך ע"ה אמר: בעולם הבא ישאלוני מדוע לא הייתי צדיק כפלוני, ולמדן כאלמוני, על כן ביקש מהקב"ה שישפוט אותו בהשוואה לגוי, שכנגדו הוא יהיה בסדר, אבל לא בהשוואה לחסיד כי אז לא יהיה טוב. הבית ישראל היה מוסיף, כי הרבי ר' זושא היה עניו כידוע, ואמר על עצמו כשיגיע זושא לשמים ישאלו אותו מה בידך, תורה לא תהיה לי, כי הרי איני למדן, ומעשים טובים גם כן אין לי מה להראות. אולם אוכל למר שכנגד הגוי אני נראה יותר טוב. על פי זה מבאר הישמח ישראל כי השי"ת אמר למשה שלא ידאג היאך בני ישראל ראויים לגאולה, 'ויצום וגו' ואל פרעה מלך מצרים', מלשון צוותא, שישווה את בני ישראל לפרעה, כי בהשוואה לפרעה כל היהודים כשרים וטובים. (יגדיל תורה)

 

"ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמונים שנה" (ז, ו-ז)

ולכאורה קשה, מה ענין מספר שנותם לכאן? וי"ל דהתורה מעידה על משה ואהרן שקיימו את שליחותם רק מפני שהשי"ת ציום ללכת, ולא שהיתה כוונתם ח"ו לגדולה ולהתנשאות שהם שלוחי ה'. והנה על משה רבינו אנו יודעים שלא לכבודו עשה, דהא סירב בשליחות כמה פעמים ובעל כרחו הלך, אבל אהרן אולי לכבודו עשה, לכן מספרת לנו התורה "ומשה בן שמונים ואהרן בן שלש ושמונים שנה", וא"כ היתה שליחות זו לאהרן לפחיתות כבוד, שיהיה הוא לפה ולמתורגמן לאחיו הצעיר, ולולי שהתכוין לשם שמים לא היה הולך לשליחות זו, ומזה שהלך מוכח שכוונתו היתה אך ורק לקיים ציווי ה'. (כתב סופר)

 

"ויאמר משה לפרעה התפאר עלי למתי אעתיר לך ולעבדיך ולעמך להכרית הצפרדעים ויאמר למחר ויאמר כדברך למען תדע כי אין כה' אלקינו" (ח, ה-ו)

רבינו האור החיים הקדוש שואל, א. מדוע אמר משה לפרעה שיקבע לו זמן ל'תפילה', ולא שאל אותו מתי רוצה שהצפרדעים ילכו, ומה אכפת לפרעה זמן התפילה, הרי העיקר שלא יהיו צפרדעים ומה אכפת לו איך יעשה זאת משה רבינו? ב. מדוע אמר לו פרעה באמת רק 'למחר', והרי אין לך אדם שירצה להיות בסכנת מוות אפילו שעה אחת? ומפרש רבינו הקדוש: משה רבינו נתכוין להראות לפרעה את החביבות המופלאה והמופלגת שהקדוש ברוך הוא מחבב את ידידיו הצדיקים, שלא רק שהם יכולים לבקש מה' יתברך מה שרוצים, אלא הם קובעים בדיוק את הרגע והשעה שזה יקרה, ועושים עם ה' יתברך תנאים, שהוא יבצע זאת דוקא בזמן מסויים. ולכן אמר משה רבינו לפרעה, בא ותראה את 'ההשגחה הנכונה ושלימות החיבוב' שיש לי אצל הקדוש ברוך הוא, ושאני אבקש להקדוש ברוך הוא שיסיר את הצפרדעים דוקא בזמן שאני אקבע לפניו. פרעה לעומת זאת, לא האמין בדבר זה, והוא חשב שמשה אומר כן, רק מחמת שהוא יודע שהמכה הולכת ממילא להיגמר מעצמה מיידית, ולכן משה אומר לפרעה שהוא יכול לקבוע הזמן כיון שהוא יודע שהמכה ממילא נגמרת, וגם שכנראה חושב משה שבוודאי פרעה ירצה שיסיר המכה מיד ולכן הוא 'מתגדל עליו' שהוא יכול לבקש מתי שפרעה ירצה, כי הוא בטוח שהוא יבקש שזה יהיה מיד, אבל אין חס ושלום שליטה לה' יתברך להמשיך את המכה כרצונו, כי המכה ממילא מעצמה הולכת. ורצה פרעה לבדוק את אמיתות הדבר שאמר משה, ולכן ביקש ממשה שיתפלל שהמכה תסתלק רק 'למחר', ובזה יבחון אם נכונים דברי משה. ולכן אמר פרעה, למשה, תתפלל דוקא היום, שהמכה תסתלק רק ודוקא למחר, ואז יראה אם נכונים דברי משה, ועל זה השיב לו משה רבינו 'כדברך, למען תדע כי אין כה' אלוקינו', שה' מקבל תפילת הצדיקים עם כל התנאים שהם מתנים לפניו, וכמו שכתוב 'מי כה' אלוקינו בכל קראנו אליו', שהפירוש הוא 'בכל' קראנו אליו בכל אופן ותנאי שנקרא ונתפלל לפניו.

 

"ויצא משה ואהרון מעם פרעה ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים" (ח, ח)

יש להבין מאי טעמא דבמכת צפרדע נאמר 'ויצעק' מה שלא נמצא בשאר מכות שנאמר בהן 'ויעתר'. וי"ל עפ"י שפירש בישמח משה דבר נחמד, כי פרעה רצה מאד שלא יצא קידוש השם בעיני העולם כשיראו שסר המכה ע"י תפילת משה, ולכן בקש שמשה יתפלל שיסורו למחר, כי באופן זה יהיו סבורים העולם שפרעה ודאי רצה להכריתם מיד שלא ישהה המכה אצלו כלל, אלא שלא עלה בידי משה לעשות כרצונו ומה שהוסרו למחר זה נעשה מאליו. ולפי זה אם היה רוצה משה לעשות קידוש השם בעיני העולם היה יכול להתפלל שיכרתו מיד נגד רצון פרעה, אבל אז לא היה קידוש השם בעיני פרעה והוא רצה בעיקר שיהיה קידוש ה' בעיניו, על כן "ויאמר כדבריך", פי' שאתפלל על מחר כדברך, "למען תדע כי אין כה' אלוקינו" שהעיקר אצלי שאתה תדע שה' הוא האלוקים, עכדפח"ח. ועפ"י דבריו יש להוסיף כי עכ"ז רצה משה רבינו ע"ה שיהיה קידוש השם גם בעיני העולם, ולכן כשיצא מאת פרעה "ויצעק" בקול גדול כדי שישמעו כולם שמתפלל שימותו למחר, ועי"ז יהיה קידוש ה' בעיני כולם…

 

"ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה" (ח, ח)

במכת צפרדע כתיב "ויצעק, אבל במכת ערוב כתיב "ויעתר". אומר החתם סופר, הגמ' סוכה יד, אומרת: "תפלה של צדיקים נמשל כעתר, מה עתר מהפך התבואה אף תפלה כן", ובצפרדע לא נהפך לרחמים שהרי מתו ותבאש הארץ, לכן כתיב ויצעק, אבל בערוב הלכו לגמרי, לכן כתיב שם "ויעתר".

 

"ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה" (ח, ח)

כתב רבינו האור החיים הקדוש על פסוק זה 4 מילים: 'מכאן שצריך לפרש תפלתו'. כלומר: לרבינו הקדוש, קשה מדוע הוצרך משה רבינו להזכיר בדבריו את שמו של פרעה, הרי הקדוש ברוך הוא יודע שהוא מתפלל על צפרדעים שנמצאים אצל פרעה, אלא למדים מכאן שיש צורך לפרש את התפילה. ובפרשת ואתחנן, רבינו הקדוש מביא מה שמסופר במדרש, שאדם היה הולך בדרכו ונושא משאות כבדים, והתפלל לפני ה' 'הזמן לי חמור', ומיד נזדמן לפניו גוי עם חמור צעיר, וגזר עליו שישא גם את חמורו בנוסף לכל המשאות שהיו אתו, ובא ושאל את החכמים, מדוע לא התקבלה תפילתו??? והסבירו לו החכמים שהיה עליו להתפלל בצורה מפורשת שה' יזמין לו חמור שיעזור לו לישא את משאו, ומכיון שהוא לא פירט, יש מקטרגים שפירשו את תפילתו כרצונם, ובאמת נתקיימה תפילתו שנזדמן לו חמור, אבל זה היה לרעתו שהיה צריך לשאת גם את החמור. ובזה מפרש רבינו הקדוש את הפסוק 'ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר', שהתפילה צריכה להיות מפורשת וברורה.

 

"אצבע אלקים היא" (ח, טו)

משל לאדם שנצרך לאחד מעשירי העיר. מעולם לא ראהו ולא פגש בו, רק שמע את שמעו, את רוב עושרו וכבודו. הלך למעונו של העשיר ונפעם ממראה עיניו. החומה והשער הענק, גינת החמד וערוגות הפרחים. שדרה רחבת ידיים הובילה אל מדרגות הארמון החצובות שיש, והללו הוליכו אל הטירה הענקית. ביד רועדת נקש על דלת האלון הכבדה. הדלת נפתחה אל טרקלין רחב ידיים, מואר בנברשת ענק שהאירה את התמונות היקרות שעל הקירות ואת השטיח הססגוני היקר. דמות הדורה ניצבה לפניו ושאלה לרצונו. "אני… רציתי לשוחח עם בעל הבית, בבקשה", אמר בהתרגשות. "אני הוא בעל הבית", ענהו הלה ביהירות "מה מבוקשך". לפתע פתאום נשלחה יד מאחור, לפתה את צוואר האיש שבטרקלין, וקול לועג נשמע: "האתה הוא בעל הבית?!"… והאיש כאילו התגמד, הצטמק. התמזער. עיניו התגלגלו בחוריהן והוא גמגם: "סליחה, אדוני, אך לצון חמדתי…" ואז יצא האלמוני מבין הצללים ואמר: "אל תשים אליו לב, אינו אלא אחד מהשרתים. בוא נא עמי ללשכתי, ואשמע את אשר בפיך"… כך, כאותו משרת מתייהר, נהג פרעה מלך מצרים בהציגו עצמו כאלוה, התפאר לאמר: "לי יאורי ואני עשיתיני". אני ואפסי עוד, ומי ה' אשר אשמע בקולו. לפתע לפתה יד אדירה את צוארו, והקדוש ברוך הוא – בעל הבית של העולם – הנחית עליו את המכות בזו אחר זו, עד שידע שאינו יכול לעמוד בפני אצבע אלוקים ויד ה', והודה ואמר: "ה' הצדיק, ואני ועמי הרשעים"… (המגיד מדובנא)

 

"ויאמר ה' אל משה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה" (ח, טז)

שואל רבינו האור החיים הקדוש מה הכוונה באומרו 'והתיצב לפני פרעה', שהיה לו לומר 'השכם בבוקר ואמרת אל פרעה'. ומתרץ רבינו הקדוש, שיש בזה ציווי נוסף למשה רבינו, הואיל שטבעו של משה היה להרכין את ראשו לכל אדם, כדרך השפלים, לזה אמר לו ה' שלפני פרעה לא ינהג כן, ולא ירכין ראשו וקומתו כדרך העומדים לפני הגדולים, אלא כגדול העומד לפני קטן, שכבר עשאו ה' למשה, ריבון ושליט עליו. ולמדים מזה על 'ויגבה לבו בדרכי ה", שכשצריך להתייצב נגד רשעים, וצריך לומר דבר ה', אסור להתנהג בשפלות וענווה, וצריך ללכת עם כל העוצמה. וכך כותב רבינו הקדוש בפרשת דברים, וזה לשון קדשו: 'תנאי הענווה, שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות על עוון, אם יראה איש עובר פי ה', ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים, אלא צריך להוכיח לצד חיוב בערבות… שיצטרך להוכיח על עוון לקטון וגדול, ולא ישתמש בענווה בענין זה'. עד כאן לשון קודשו.

 

"ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה' ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלוקים" (ט, כט)

ופירש רש"י בתוך העיר לא התפלל לפי שהייתה מלאה גלולים". וצ"ב דלמה לא כתוב כן גם בכל המכות. ואפ"ל דבאמת משה רבינו ע"ה התפלל בכל המכות מחוץ לעיר, אולם פרעה ידע מזה ולא היה יכול לצוותו להתפלל כאן לפי שהבין שהיא מלאה גלולים, אבל עכשיו שפרעה אמר "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", א"כ חשב לעצמו שכבר ביטל בזה את הע"ז שלו, וקי"ל במס' ע"ז שיכולין לבטל את הע"ז גם באמרי פיו, אע"פ שהע"ז קיים, וא"כ ביקש פרעה ממשה שאם אכן כל הע"ז בטלים הם, למה לא יתפלל כאן שיתבטל המכה במהירות יותר. ועל זה ענה לו משה רבינו דאיננו יכול, כי ידעתי כי בשעה שיהיה הרווחה קצת מהמכה תחזרו לעבוד את הע"ז שלכם, "ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלוקים", ורק עכשיו מחמת האונס אתם מסכימים לבטלם, וא"כ אינו בטל עדיין, כי נפסק להלכה (יו"ד סי' קמ"ו ס"ז) דביטול עבודה זרה כשאין לבו כפיו, איננו מבוטל, וא"כ עדיין העיר מלאה גלולים כמקודם… (אמרי שפר)