ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת וארא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצוום את בני ישראל" (ו, יג)

ציווה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם. (רש"י ) אמר להם הקב"ה, בני סרבנים הם, רגזנים הם, טרחנים הם, על מנת כן תהיו מקבלים עליכם שיהיו מקללים אתכם, שיהיו מסקלים אתכם באבנים (שמות רבה ז, ב). דרכם של האנשים הגרים בבבל היה לאכול בחודשי הקיץ על גגות ביתם מחמת החום הכבד, שם היו נהנים מאויר צח ונעים. כך נהגו גם הגה"צ רבי יהודה פתיה זצ"ל ובני משפחתו, בליל ראש השנה הסבו רבי יהודה עם בני המשפחה על גג ביתם, סביב שולחן ערוך בטוב טעם, לסעודת החג. והנה לאחר שאמר רבי יהודה "לשם יחוד" והתכונן לקדש על היין הגישה לו רעייתו את בקבוק היין האדום, אולם למגינת הלב מעדו רגליה והבקבוק נשמט מידיה הוא נשבר ותכולתו נשפכה… רבי יהודה נותר שליו ורגוע, אלא שהרבנית הביעה חששה שמא ח"ו אין זה סימן טוב בראש השנה… רבי יהודה הרגיעה שאין בזה מאומה, וכי אפשר להביא יין אחר ולקדש, ובלא יין אפשר לעשות קידוש על הפת. כך עשו, נטלו ידים וקדשו על הפת, אך כשהגביה רבי יהודה את ידיו עם הלחם נגעה ידו במנורת השמן שהיתה תלויה מעליו, השמן והנרות נשפכו על בגדיו הצחורים, אך הוא קיבל זאת בשלוה מופלאה והיסב לסעודה. כשהגישה אשתו את סיר המרק, נתקלה באחת הכסאות והסיר ותכולתו מצאו דרכם לרצפה. האשה כמעט פרצה בבכי, אך רבי יהודה לא רק שלא נכרו בו כל סימני כעס ודאגה אלא הרגיעה וניחמה, קם ואסף את מה שניתן לאסוף מהעופות וסעדו באוירה רגועה את סעודת החג. עם סיום הסעודה, סיכם רבי יהודה ואמר: ידוע כי בראש השנה יש להקפיד שלא לכעוס כלל כי בזה תלוי השפע של כל השנה, וברוך ה' עמדתי בכל הנסיונות שנזדמנו לנו מן השמים, ולא כעסתי כלל ועיקר. (מעשי חכמי הספרדים )

סיפר הרה"ג ר"ש גריינמן מעשה שאירע בביתו של הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל. באמצע סעודת ליל ש"ק, נכנסה אשה שחוייבה בדין תורה בבית דינו של רבי נסים מספר ימים קודם לכן. היא החלה לזעוק ולצווח בצעקות נוראות חרפות וגידופים על רבי ניסים. רבי ניסים שתק ולא ניכר בו כל סימן של תרעומת כל שהיא. לפתע נעמד רבי ניסים ואמר בתקיפות: "אינני מוכן לשמוע שום מילה ממך! אין לך רשות לדבר" – ומיד המשיך ואמר בנחת – "עד שתטלי ידים ותשבי לאכול עמנו את סעודת השבת ואחר תאמרי כל אשר על ליבך…" ואכן הרבנית ליוותה אותה לנטילת ידים והיא אכלה עמהם את סעודת השבת. לאחר הסעודה יצאה האשה מהבית ללא אומר ודברים .

 

"הם המדברים אל פרעה… הוא משה ואהרן" (ו, כז)

פירש רש"י (עפ"י מגילה יא.): הם בשליחותם ובצדיקותם מתחילה ועד סוף. בזאת מלמדים אותנו חז"ל כי אף שעלו משה ואהרן לגדולה בשליחותו של מקום, נשארו הם בצדקתם ובענוותנותם כבתחילה. מסופר על החוזה מלובלין שכאשר באחד הימים אמר בבוקר ברכות השחר, לא ברך את ברכת "שלא עשני גוי", והיו התלמידים תמהים על כך, אך לא הרהיבו עוז בנפשם לשאול פשרו של דבר. לאחר התפילה אמר להם החוזה מלובלין, כי בקומו בבוקר, עשה חשבון נפש לעצמו, ולא ראה בעצמו שום זכות ודבר טוב, ומצא עצמו גרוע מכל האדם, עד שהתיישב בדעתו שמעלה אחת בוודאי יש לו, שהוא יהודי ולא גוי! ואז התלהב בלבו ובירך מיד לפנות בוקר ברכת "שלא עשני גוי" בשמחה ובהתרוממות רוח… (נפלאות הרבי )

ידועה בשער בת רבים ענוותנותו המופלגת ושפלות רוחו של הגאון רבי חיים קנייבסקי זיע"א וכך גם שיחו עם הבריות . מעשה ביהודי שבא לבקש ברכה. תמה רבי חיים: למה לך ברכתי? השיב הלה: "הכל יודעים שברכותיו מועילות". הפטיר רבי חיים: "אמנם אמרו "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך", אבל לא מצינו שאם הוא הדיוט גדול יותר, ברכותיו מועילות יותר"… (דברי שיח)

 

"וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים".

"ציום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם". (רש"י) כלומר, הקב"ה מצוה את משה ואהרון כי בשעה שיגיעו אל פרעה לא יזלזלו בו ולא יבזו אותו אלא יחלקו לו כבוד. תמה ושאל החת"ם סופר ושואל: האם יש צורך לחלוק כבוד לרשע הזה אשר היה שוחט מידי יום שלוש מאות תינוקות של ישראל ורוחץ בדמם, ולא עוד אלא שעינה הוא את כל ישראל, האם עוד כבוד מגיע לו?!… ועונה החת"ם סופר תשובה מבהילה ואומר: "נראה דרצה להזהירם שלא יבוזו למלך פרעה, כי על ידי כך יתכפרו כל עוונותיו, ובכך לא יקבל הוא את עשרת המכות". מבהיל! אם משה ואהרון היו מזלזלים בפרעה בפני שריו ועבדיו, היה הוא מתבייש, ועל ידי כך היו מתכפרים כל עוונותיו ובכך לא היה מקבל הוא את עשרת המכות. נורא ואיום! למרות כל הצער והסבל שגרם לישראל שנים רבות, כה גדול ועצום כוחו של ביזיון וכוחה של בושה שמכפרת על כל העוונות ופוטרת אותו מכל הייסורים ! התקופה שבין שתי מלחמות העולם, היתה תקופה של דור תהפוכות. צדיקים אמרו כי היתה ירידה נוראה בשנים הללו, היה חורבן האידישקייט, ובבריסק נוצר מצב קשה בנושא השחיטה, והיה צריך תיקון גדול. הרב מבריסק זימן לאסיפה אליו הביתה כמה משוחטי העיר, ובין הבאים הגיע גם אחד השוחטים, שלא הוזמן, ולא היה אמור להיות שם. יושבים השוחטים וממתינים להתחלת האסיפה, אבל אי אפשר להתחיל אותה, כל עוד שוחט זה נמצא ביניהם… הרב מבריסק יושב ושותק, וכולם ממתינים. ואז פנה אחד האנשים לשוחט הזה ואמר לו, שבגללו האסיפה לא מתחילה, ומן הראוי שיעזוב את הבית. השיב לו הלה: "כאן זה הבית של הרב, וכל זמן שהרב לא יאמר לי לעזוב, איני עוזב!" והרב יושב ושותק. כך נמשך העניין שעה ארוכה, עד שאחד האנשים אמר משהו מחוכם לאותו שוחט, והוא עזב את הבית . שאלו הנוכחים את הרב: "כבוד הרב, הרי זו אסיפה חשובה, שנועדה להציל את הציבור באחד מיסודי הדת, שתהיה שחיטה כדת וכדין, ואם הלה לא היה עוזב את המקום, לא היינו יכולים להתחיל, האם לא היה זה מן הראוי לומר לו לצאת?" אמר להם הרב: הגמרא (סנהדרין יא ע"א) מספרת, כי במהלך שיעורו של רבינו הקדוש, הריחו הנוכחים ריח שום שהפריע לשיעור. אמר רבינו הקדוש: מי שאכל שום יצא. קם רבי חייא ויצא, עמדו כולם ויצאו. כמובן, לא היה זה רבי חייא שאכל שום, אבל הוא חשש מפני בושתו של זה שאכל, והיה כדאי לו לבטל את שיעורו של רבי, ובלבד שאדם לא יתבייש. צריך לדעת כי שמץ דבר טוב לא יכול היה לצאת מהאסיפה הזאת, אם חלילה וחס הייתי אומר ליהודי לצאת. אם רבי חייא הגדול הבין, שצריך לבטל שיעור של רבינו הקדוש, ולגרום ביטול תורה דרבים, כדי שלא לבייש אדם, גם לנו היתה כל תועלת, אם חלילה וחס היתה נגרמת בושה ליהודי". (רבי אהרון טויסיג שליט"א – כבודם של ישראל )

 

"למען תדע כי אין כה' אלקינו" (ח, ו)

מעשה מופלא התרחש לאחרונה בציון התנא האלוקי רבי יונתן בן עוזיאל זיע"א בעמוקה, ויש בו כדי ללמדנו פרק נפלא בכוח התפילה ובהשגחה פרטית . בז' כסליו האחרון (תשפ"ה), התגרש אברך צעיר ממשפחת כהנים מיוחסת. על פי ההלכה, זרע אהרן הכהן מוגבל בנישואיו השניים ורשאי לשאת רק בחורה רווקה. בשל כך, החלו רבים מסביבתו להביע דאגה כנה לעתידו. אביו של האברך, יהודי בעל אמונה איתנה, השיב לכולם: "הקב"ה ברא את עולמו לפני יותר מחמשת אלפים ושבע מאות שנה, ולא ביקש עזרה מאיש, וגם כעת אינו זקוק לעזרתכם ולעצתכם, דרכיו של הקב"ה רבות הן, וישועתו כהרף עין." כיומיים לאחר סידור הגט, החליטו אחיו וגיסו של האברך לקחתו לצפון הארץ להתפלל בקברי צדיקים , כדי להפיג מעט את צערו. באותה עת ממש, ללא תיאום וללא ידיעה משותפת, חברו הקרוב של האב, ידיד נעורים מימי לימודיהם בישיבת טשעבין לפני כארבעים שנה, הציע לו אף הוא לצאת לתפילה במקומות הקדושים. בדרכם למירון, הציע החבר לסור תחילה לציונו של התנא האלוקי רבי יונתן בן עוזיאל בעמוקה. תוך כדי נסיעתם, העלו השניים זיכרון מופלא מימי בחרותם: כיצד עשרה בחורים מבוגרים מישיבתם, שעדיין לא מצאו את זיווגם, נסעו יחדיו לעמוקה, הם קיבלו על עצמם קבלה: אם יזכו להשתדך תוך חצי שנה, ישובו למקום לערוך סעודת הודיה במניין ולומר "נשמת כל חי". ואכן, בתוך פרק הזמן שקצבו, זכו כולם למצוא את זיווגם בשעה טובה ומוצלחת. בהגיעם לציון הקדוש, התרחש דבר מפליא – הם מצאו שם את האברך עם אחיו וגיסיו עומדים בתפילה. האב, שראה בכך סימן משמים, כינס את בני המשפחה והציע שיקבלו על עצמם: אם יזכה האברך למצוא את זיווגו ההגון עד פורים הבעל"ט, ישובו כולם לערוך במקום סעודת הודיה במניין, עם כל המטעמים, ויאמרו "נשמת כל חי". האברך הגרוש, סירב להסכים עם קביעה זו וטען, מדוע להמתין שלושה חדשים, בעז"ה אני אתארס בתוך חודש וחצי. העומדים מסביב, כולל בני משפחתו הקרובים, נדו בראשם, ולחשו בקרבם, שככה"נ מתוך צער וייאוש הוא מדבר, וכי מתכחש הוא למצב הגרושים, ולמצב הכהנים הגרושים בפרט ? זעו במקומם בחוסר שקט אך לא העזו לפצות את פיהם ולהביע את חוסר הסכמתם עם הנאמר. האברך אשר ראה אותם שותקים, שב ואמר בקול רם, הקב"ה כל יכול, וכי קטנה היא בעיניו לדאוג לזיווג גם בתוך פרק זמן קצר כזה? אותו בורא כל עולמים שאתם מאמינים בו שיכול לדאוג לשידוך בשלושה חדשים, יכול גם יכול לדאוג לשידוך, גם בחצי מהזמן. והנה זה פלא: בחסדי שמים, כשבוע טרם חלוף חודש וחצי ממועד נתינת הגט, האברך זכה להכיר את זיווגו – בת ישראל כשרה העונה על כל דרישות ההלכה. סעודת הודייה נערכה מיד במוצש"ק האחרון, ונערכים לסעודה נוספת כולל אמירת נשמת אצל ציונו של התנא האלוקי בעמוקה. מעשה זה מלמדנו שאין לאדם להתייאש כלל, שכן ישועת ה' יכולה לבוא בכל רגע, וכל השם מבטחו בקב"ה – חסד יסובבנו. [א"ה: במכירי קא אמינא, ויכולני להעיד על אמיתות כל פרטי המעשה המופלא הזה.]

 

"אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ" (ח, יב)

במכת כינים נצטוה משה לומר לאהרן להכות את עפר הארץ, "לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה, לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול" (רש"י) והנה אם נתבונן גם בענין זה, מה הועיל לו העפר, הרי מיד למחרת נודע הדבר? נמצאנו למדים שגם הרגשה טובה של יום אחד, בהיותו מדמה לעצמו שניצל מחרב פרעה על ידי הטמנת המצרי בחול – גם על הרגשה מועטת זו נתחייב משה רבנו בהכרת הטוב לחול ולעפר אשר במצרים! ועל אחת כמה וכמה שאנחנו מחויבים בהכרת הטוב על מעשה הטבה של ממש, וביותר אם הטבה זו נמשכת שנים רבות בחיק המשפחה, או ההטבה של הורים לילדיהם, היש גבול להכרת הטוב שמחויבים על מקרים כגון אלה ! אחד ממקורביו של ראש ישיבת חברון, הגאון רבי שמחה זיסל ברוידא זצ"ל סיפר מעשה שהתרחש בשנותיו האחרונות של ראש הישיבה: יום אחד בבואו לביתו כדי לקחתו להיכל הישיבה . היה זה כבר בתקופה שבה קשתה עליו ההליכה, והטיפוס במדרגות בכפל כפלים. ראש הישיבה יצא מביתו, ירד לאיטו במדרגות, וכשהגיעו אל המדרכה ברחוב, נעצר לפתע. "מה קרה"? – שאל את הגרש"ז, והגאון, רמז בידיו שהוא צריך לעלות שוב לביתו. התפלאתי, ולא ידעתי פשר הדבר, מספר המקורב. ראש ישיבת חברון עולה שוב במדרגות, וכשהוא מתנשם ומתנשף, פותח את דלת הבית, ניגש אל המטבח, ואומר לרעיתו הרבנית: "כשיצאתי מהבית, שכחתי לומר לך שלום, לכן אני עושה זאת עכשיו" – – – אמר שלום בחינניות מרובה, ויצא את הבית. אה, כמה הכרת הטוב חייב האדם לבני ביתו! ואם כך לעקרת הבית, על אחת כמה וכמה כפולה ומכופלת היא חובתנו להכיר טובה לבוראנו יתברך ויתעלה, המיטיב עמנו בכל רגע ורגע. וכאשר אנחנו אומרים את תפלת "נשמת כל חי", נגיע למצב שכל עצמותינו תאמרנה "ה' מי כמוך"! (הגש"פ חשוקי חמד)