ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת ואתחנן – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (ג, כו )

הפסוק אומר ולדבקה בו" (דברים יא, כב) דרשו חז"ל בספרי – הדבק בחכמים ותלמידיהם. אמר הרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב: בדרך רמז יש לומר, שבא הכתוב ללמדנו פרק במעלת ההתדבקות לצדיקים, שהמדבק נפשו בהם כמתדבק לשכינה כביכול, ומובטח לו שלא תאונה לו רעה ונגע לא יקרב באהלו . ולזה מרמז הכתוב. כאשר 'רב לך' – יש לך רב ורבי לכוון ארחותיך, והנך מקושר בו בלב ונפש, אז 'אל תוסף דבר אלי עוד' – לא תצטרך להרבות בתפלה ובתחנונים ולהפציר בקדוש ברוך הוא להעביר גזרות ולהרבות ישועות, כי מעצמה תדבק בך הטובה לשבתך שקט ושאנן כל הימים . וכמו שכתב הרדב"ז: "אמרו בספרי החכמה כי בהיות האדם מתכוון אל רבו ונותן אליו לבו תתקשר נפשו בנפשו ויחול עליו מהשפע אשר עליו ויהיה לו נפש יתירה.

 

"והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת בחורב" (ד, י )

מסופר על הגאון יעקב קמינצקי זצ"ל: פעם הודה אחד המשכילים לר' יעקב קמנצקי: "האמת… שבדבר אחד השגתם אותנו והוא כיבוד ההורים שיש לילדכם. לא ברור לי היכן טעינו?!.. . ראה את ילדנו עזי פנים וחוצפנים…" – הרב הנהן בראשו לאות הזדהות וצער. שאל המשכיל את הרב: "זה נראה שיש לרב את התשובה"? "בוודאי!" השיב הרב – "זה כה פשוט להבנה… אצלנו מי שהיה קודם היה יותר חשוב: אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם ראשונים כבני אדם – אנו כחמורים. ואצלכם ההיפך ככל שהזמן חלף השתבחתם". האיש לא הבין והרב המשיך: "אצלכם – לפי דבריכם הרי באתם מהקוף וככל שהזמן חלף נהייתם בני אדם משמע: אם הקודם היה קוף, אז מי שבא אחריו הוא יותר חשוב. אתה למעשה החוליה המקשרת לקוף – אם כך נחות אתה מבנך מדוע שיכבד אותך? לעומת זאת, לנו יש ציווי "והודעתם לבנך ולבני בנך יום אשר עמדת בחורב" – אנחנו החוליה המקשרת למעמד הר סיני הרי ככל שהדור ישן יותר, משובח הוא ביותר ועל כן יש לנהוג בו כבוד. כעת מובן, איך הגיעו למדרגה ששמעו כולם את ה' מדבר אליהם, כי שיש מנהיג כמשה רבנו הכול יכול לקרות, כן בימות המשיח ירים הוא את כולם לדרגה זאת .

 

"ובקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" (ד, כט )

'ומצאת' הוא לשון יחיד, אפשר לומר כי יש כמה קטרוגים בעליית התפלה, ואולם אם יש צדיק אחד שתפלתו ראוי לעלות שאין בה שמץ דופי, אגב תפלת הצדיק יעלו גם יתר התפילות, כי הצדיק בתפלתו בוקע חלוני רקיע עד שיש מעבר לכל התפילות, לכן אמר 'ובקשתם' כולם, 'ומצאת' על ידי היחיד, 'כי תדרשנו' נשמעו על ידו כל התפלות, כמו שאמרו בשרה (בראשית רבה נג, ח) הרבה עקרות נפקדו עמה. (מלוא העומר ) כמו"כ כתב הבן איש חי (בניהו בן יהוידע ברכות ה) "כי על הרוב אין תפלתו של האדם שלימה מצד הכוונה, אך נשלם חסרונה מחמת הצטרפות שלה עם תפילות הצדיקים שהם שלימות, והם מושכים תפילות החלשים, כמו ספינה של אש [-קיטור] שמושכת עמה ספינה פשוטה, ולכך זה שאין לו חפץ ורצון בחיבור ואחדות, אז מידה כנגד מידה תפילתו לא תהיה מצטרפת עם תפילות צדיקים השלמים, ונבדלת ונפרדת מהם, ואז יוכר חסרונה ואין בה כח לעלות". ורבי יהונתן אייבשיץ כתב (יערות דבש ח״א סוף דרוש ט): "אם כן כל התפילות סובבות לתפילתן של צדיקים, ומתדבקות בתפילתן, והוא [-הצדיק] שאין מסך מבדיל בינו לבין השם, על ידי תפילתו גם תפילת אחרים עולה… ועל ידי תפילתם גם תפילת אחרים עולה".

 

"ובקשתם משם את ה׳ אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" (ד, כט )

כשמדברים על נושא התפילה, לא שייך שלא להזכיר את הסיפור שסיפר ההייליגער בריסקער רב זצ״ל, ששמע אותו מה'בית הלוי׳, והוא מגיע עד רבי חיים מוולוז׳ין זצ״ל: בזמנו של רבי חיים מוולוז׳ין היה יהודי בשם רבי חיים זלאטעס, שהיה ידוע כי תפילותיו מתקבלות. התפילה שלו היתה תפילה! בעת שהתפלל, לא היה זז ממקומו, לא התנועע, ללא שום חיצוניות, רק פנימיות. הוא היה כל כך דבוק בה׳ עד שלא הרגיש כלום מכל הנעשה סביבו, כמו שכתב הרמב״ם (הלכות תפילה פ״ה ה״ד) ״ונותן עיניו למטה, כאילו מביט לארץ, ויהיה ליבו פנוי למעלה, כאילו הוא עומד בשמים… ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ופחד״ . רבי חיים היה עובד בבית חרושת שהיה בבעלותו של גוי. כל יום היתה הפסקת צהריים שנמ שכה שעה, והפועלים היו יוצאים מבית החרושת, איש איש לענייניו. בית החרושת היה נותר ריק מאדם. יום אחד החליט רבי חיים להתפלל בשעה זו תפילת מנחה, בידעו כי לא אמור לבא לשם איש. הוא נעל את דלת בית החרושת מבפנים, ונעמד להתפלל. דא עקא, בדיוק באותו יום צריך היה בעל הבית להיכנס, ובידעו כי רבי חיים נשאר בפנים, דפק על הדלת הנעולה, וביקש ממנו שיפתח. אין קול ואין עונה . הגביר את עוצמת הדפיקות, ועדיין, אין קול ואין עונה . הוא עלה בסולם, והביט מבעד לחלון, לראות האם רבי חיים אכן נמצא בפנים, ואכן הוא ראה את רבי חיים עומד ליד הקיר, לא נע ולא זע. הוא קרא לו מהחלון: ״חיים! תפתח את הדלת״. אין קול ואין עונה . ״חיים! אתה עושה ממני צחוק? אני צריך להיכנס!״ ורבי חיים לא שומע כלום, לא רואה כלום, לא זז מהמקום. הגוי לקח מוט ברזל והחל לדפוק על דלת הברזל, עד שכל השכנים נזעקו למקום. ״היהודי עושה את עצמו כאילו אינו שומע״, הוא מסביר לקהל שהתאסף. ״גם אם נניח שהוא נרדם בעמידה – אי אפשר שלא לשמוע דפיקות חזקות כל כך, אין זאת אלא שהוא עושה ממני צחוק״. כל הנאספים החלו לקלל את היהודי החצוף וחמתו של בעל בית החרושת בערה בו. ״האמת היא״, אמר, ״שיהודי זה תמיד עבד אותי ביושר ובנאמנות שאין למעלה מהן. פשוט תענוג לעבוד איתו. איני יודע מה קרה לו״. הוא עלה לחלון וקרא: ״חיים! אין לי הרבה זמן. אם אינך פותח – אני יורה בך! ״ אין קול ואין עונה . כעסו גבר, הוא ידע כי באמת הוא לא רשאי להרוג אותו, אך החליט להגביר את איומיו וירה מספר כדורים, שעברו במרחק סנטימטרים ספורים ליד אזנו של רבי חיים, פגעו בקיר ונקבו אותו . – ורבי חיים לא רואה, לא שומע. הוא מתפלל. כל הנוכחים הביטו בהשתאות באדם המופלא, שיריות לא מזיזות אותו ממקומו.. . כעבור מספר דקות נוספות ראו אותו זז ממקומו ופוסע לאחור. כשבעל הבית ראה זאת הוא מיהר לצעוק: ״חיים! תפתח את הדלת מיד!״ רבי חיים סיים את ה״עושה שלום״ ומיהר לפתוח לו את הדלת . בעל המפעל החל לצעוק עליו בכעס רב: ״מדוע לא פתחת לי את הדלת?״ ורבי חיים מתפלא ומשיב: ״הרי פתחתי לך מיד כשביקשת…" ״וכי לא שמעת את הצעקות, הדפיקות, היריות שאת חוריהן תוכל לראות כאן על הקיר״? ״לא. לא שמעתי כלום״! אמורידיגע מעשה! שאלו אותו פעם: איך אתה עושה את זה? יש אנשים שבשעת התפילה מתנענעים, צועקים, סופקים כפיים, והחיצוניות משפיעה עליהם פנימה. אבל אתה לא נע ולא זע, ובכל זאת מצליח להגיע לריכוז ולכוונה עצומים, כלשון הרמב״ם: ״כאילו הוא עומד בשמים״, כיצד? נענה רבי חיים ואמר, אמשול לכם משל: מלך אחד הוציא כרוז בכל המדינות: מי שיבנה לו ארמון, שיכולים להכניס בתוכו שלשה מליון מטבעות זהב, בדיוק נמרץ, שורות שורות מהרצפה עד התקרה – יקבל את כל המטבעות לעצמו. כל המומחים, האדריכלים והמהנדסים, ניסו לחשב את הגודל המדויק, אך המלאכה היתה קשה, שכן כל סטיה של סנטימטר אחד, עלולה להביא לכך שכל הבניה תרד לטמיון. אדריכל אחד, בעל שם עולמי, טען שהוא יכול לבצע את המלאכה. הוא החל בבניה, ולאחר שסיים הביאו את שלשת מליון המטבעות, שנספרו שוב למניעת טעויות, והחלו להכניסן אל הארמון. העמידו את השורות בסדר מופתי… מהרצפה עד התקרה… והנה… מטבע אחת נשארה בחוץ! לא נכנסת! מנסים לדחוף בכוח – לא הולך ! המומחה העולמי חייך ואמר: ״לא צריך לדחוף! אם אמרתי שזה יכנס – זה יכנס גם בלי דחיפות״. הוא הורה להוציא את כל המטבעות, והחל לסייר בארמון. לפתע הבחין בחתיכת בוץ שנדבקה לרצפה. הוא גרד אותה, ניקה את הרצפה, ושלושת מליון המטבעות נכנסו בדיוק נמרץ. הנמשל – אמר רבי חיים זלאטעס – הקב״ה, שברא את כל העולם, ברא את האדם שהוא ״עולם קטן״ בפני עצמו. במרכזו הוא ברא את הלב, וציוה בתורתו הקדושה: ״ולעבדו בכל לבבכם״ ואמרו רבותינו: ״איזוהי עבודה שבלב – זו תפילה״. כלומר, הלב מתאים לתפילה, והתפילה מתאימה ללב. אין צורך לדחוף, להתנדנד, לצעוק – אם הלב מספיק נקי, התפילה נכנסת בו וממלאת אותו בדיוק נמרץ! אם רואים שמתפללים ו״זה לא הולך״ – יש לדעת שהלב לא נקי לגמרי! דבק בו בוץ! כי כשהלב נקי, ״ולעבדו בכל לבבכם״ – התפילה ממלאת את כולו! מגיעים לדבקות מוחלטת בקב״ה, לא נותר בו מקום לכל ״גשמיות״ שהיא, ואין צורך בשום פעולות חיצוניות לשם כך! (יחי ראובן)

 

"בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" (ד, לט)

לביתו של עשיר מפלג שהשתרע על שטח גדול ממדים, היה גג גבוה, אליו נתן לעלות רק באמצעות סולם עץ בעל שליבות קבועות במסמרים. יום אחד החליט העשיר כי האפשרות לעלות אל הגג הגבוה מסוכנת, וציוה לעבדו לעקור את השליבות בהן עולים לגג, כדי שלא יוכלו עוד לעשות זאת. מהר העבד לעשות את אשר נצטווה, והחל לעקור את השליבות מלמטה למעלה. עמד על המדרגה השניה ועקר למטה ממנו, עלה על השלישית ועקר את השניה שמתחתיה, עד שהגיע לגג ועקר את המדרגה האחרונה הסמוכה אליו. בסיימו, תר אחר דרך לרדת לחצר ולא מצא, בשל גבהו של הגג. גחכו העומדים בחצר ואמרו לו, "שוטה, היה עליך לעלות תחלה את כל מדרגות הסולם, ואז לעקור את השליבות מלמעלה למטה, עד שתגיע לקרקע החצר". אחר רב זמן, עמל וטורח, עלה בידי המחלצים לטפס עד מרומי הגג, משם שלשלוהו בחבלים עד לקרקעית החצר. כעבור זמן מה, צוה העשיר על העבד לעקר את השליבות מהסולם שדרכו יורדים לבור העמוק שבמרכז החצר, כך שלא יהיה נתן מעתה לרדת אל הבור. זכר העבד את אשר שמע בעקירת המדרגות לגג, כי עליו להתחיל לעקור מהשליבה העליונה עד שיסיים בתחתונה, וכך עשה, עקר את העליונה כשהוא עומד על השניה, עמד על השלישית ועקר את השניה, עד שהגיע לקרקעית הבור, ממנה בקש לעלות חזרה ולא יכל, אחרי שנעקרו כל השליבות. העבד הנבוך החל לבכות במעמקי הבור, כאשר הבחינו השומעים ממעל במצוקתו, לא הצליחו לכבש את חיוכם ואמרו לו, "שוטה, היה עליך לרדת תחילה לקרקעית הבור, ושם להתחיל לעקר את השליבה התחתונה הסמוכה לבור, עד שתעלה לקרקע החצר". ענה העבד בטפשותו, "הלא אמרתם לי בעבר כי עלי לעקור מלמעלה למטה וכך עשיתי, מדוע כעת שיניתם את דעתכם והנכם אומרים לי את ההפך". ענוהו, "שוטה שבעולם, וכי כל המקומות שווין? בראשונה היה הסולם עומד בחצר ועולים בו לגג, היה עליך לעקור השליבות מלמעלה, כדי שבאחרונה תהיה אתה עומד בחצר. עתה נצב הסולם בבור, היה עליך להתחיל מלמטה, כדי שתשאר לבסוף על קרקע החצר, ואילו אתה עשית להיפך, עמדת באחרונה בקרקע הבור, הכיצד תעלה ממעמקיו אל החצר?… כך נראה אדם שמשווה הנהגתו בעניינים הנפשיים לענייניו הגופניים, הרי הוא מקלקל עצמו. זה אשר אמרה התורה, 'בשמים ממעל ועל הארץ מתחת', בענייני 'שמים' שהם תורה ומצוות, עניינים שמתייחסים לשמים, תביט בבני אדם שהם 'ממעל' ממך, על ידי כך תמצא עצמך חסר, ותשתדל להשלים חסרונך אבל 'אשר בארץ', בקנייני עולם הזה המתייחסים ל'ארץ', כלל העניינים הארציים, הבט בבני אדם שהם 'מתחת' ממך על ידי כך תראה עצמך כשלם וכעשיר, ולא תחשב שחסר לך מאומה. (משל ונמשל)

 

"לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא" (ה, יא)

לגנרל רוסי שעבר בדרך שבין העיר פילוב לקארוב, אבדה קופסת טבק מזהב משבצת יהלומים, הוא כאב על אבדן הקופסה היקרה מפז, פקד על גדודיו הרבים לתור אחריה שוב ושוב לכל ארך הדרך, ונסה לחפשה בכל האמצעים העומדים לרשותו. אמרו לו מקורביו, מאחר שבדרך הזו צועדים חסידים רבים לעבר העיר קאצק, יתכן כי אחד מהם מצא את הקופסה. מאחר שמנהג החסידים להגיד כל ענייניהם לרבם, הציעו לגנרל שיחייב את הרה"ק רבי מנחם מנדל מקאצק זיע"א להישבע לפניו, כי לא הגיע לאזניו מאומה אודות הקופסה היקרה. כאשר שמע זאת תלמידו הגדול החדושי הרי"ם זיע"א, עגמה נפשו מכך שעומדים לחייב את הרבי להישבע. הוא פגש את ר' דוד אלטשולר מחסידי רדזימין, שהכיר את הגנרל באפן אישי עקב היותו מספק סחורות צבא, וביקש הימנו לשכנע את הגנרל שיפטר את הרבי מחיוב השבועה, כשהוא מבטיח לר' דוד "עולם הבא" אם יעלה הדבר בידו. כאשר שאל ר' דוד כיצד עליו לעשות זאת, השיבו, "לך ועשה, וה' יעזור". שם ר' דוד פעמיו אל אחוזתו של הגנרל, שוחח עמו אודות הקופסה האבודה, וכששמע מפיו כי בתכניתו להשביע את הרבי אשר בקאצק, הסביר לו כי הרבי מפרסם וידוע כאיש אמת, אין צורך להשביעו מאחר שהוא אומר תדיר רק אמת, אם תחפוץ, נסע בצוותא לקאצק ותיווכח שכן הוא. נתרצה הגנרל, והשנים עלו על המרכבה ונסעו יחדיו לקאצק. בבואם אל הרבי, נפל פחד גדול על הגנרל היהיר, הוא הסתפק בשאלה אודות הקופסה, והרבי השיבו שאינו יודע כלום אודותיה. אחרי כן שאל הלה את הרבי, "במה כחו גדול כל כך, עד שישנם אנשים רבים המאמינים בו". ענהו הרבי, "ביכולתי לדבק מחשבתי בענין אחד משך עשרים וארבע שעות רצופות, ללא הפסק מחשבה אחרת". השתומם הגנרל על תשובת הרבי כשהוא אומר, "בראשי ישנן אלף מחשבות ברגע אחד, אכן, זהו איש אלוקים", הוא הסתפק בדברי הרבי כי לא הגיע לאזניו מאומה אודות האבידה, ופטרו מהשבועה. כאשר שב ר' דוד ובשר זאת לחידושי הרי"ם, שאלו, "במה אגמול לך… בחביות זהב או בעולם הבא", מיהר ר' דוד והשיב כי רצונו בעולם הבא. כאשר הגיע אל רבו אשר בראדזימין, סיפר לו את דבר המעשה, אמר הרבי בקורת רוח "אכן טוב עשית". (אמת ואמונה )

 

"כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך" (ז, ו)

סיפר גיסו של הרה"ק הבית ישראל זיע"א הרה"ג רבי פינייע לוין זצ"ל, כי במהלך ההפלגה של הרבי בשנת ת"ש, מתוככי גיא ההריגה אשר בווארשא לעבר ארץ ישראל, שנמשכה כשבוע ימים, נתקף הרבי במחלת ים, הוא חש ברע עד שנאלץ לשכב על מטתו, כשהוא שרוי יחידי בתאו, חלש ורפה אונים. לפתע נכנסה אל התא הריק מאנשים עובדת נקיון, שמתפקידה להדיח את רצפת התא, כהרף עין הפך החלש לגבור, זינק ממטתו מבעד החלון הישר אל הסיפון כמי שנשכו נחש, וכמעט שנסתכן בקפיצתו. (פאר ישראל)

 

"ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו" (ז, י)

הרה"ק רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא זיע"א בעל האוהב ישראל, מפורסם היה באהבת ישראל המופלגת שלו לכל יהודי, לא לחנם נקרא שמו כן, הוא גופא, נוהג היה לחתום תדיר את מכתביו בתואר "אוהב ישראל". על גודל אהבתו לכל אחד מישראל, אפשר ללומד מהמעשה הבא. יהודי שגה שם בחטא חמור למלכות, הועמד למשפט קשה אשר בסיומו נגזר עליו גזר דין מוות, רח"ל. חוק היה ברוסיה של אותן שנים, לכל נידון למות, נותנים שבוע חופש לפני בצוע גזר הדין הקשה, כמובן בערבויות ראויות, על מנת לאפשר לו להפרד לצמיתות ממשפחתו וכל מכריו. יצא היהודי מהמאסר, לא לפני שהותיר את אחיו במקומו כערבון לבל יברח, ואז עלה בדעתו, מה לו לחזור כעת לביתו, שם במשך השבת יישבו בני המשפחה ויבכו ללא הפסקה, מוטב לנסוע אל הרבי ולעורר רחמיו. מי יודע, אולי יעלה בידו לפעול אצלו ישועה. ממחשבה למעשה, קם ונסע בשבוע חייו האחרון הישר מבית האסורים אל הרבי מאפטא. בהגיעו למז'יבוז' אל הרבי, תינה לפניו במר לבו על האסון שעלה בגורלו. לרבי מאפטא היתה קבוצת תלמידים שהיו מעין "בית דין", מפעם לפעם היה עורך 'משפטים' בבית דינו, והיו מוציאים את פסק דינם. באותה שבת כנס הרבי את בית דינו, והודיעם שיש לו דין תורה כביכול עם בורא העולם. הרבי הרצה את "טענותיו" ואמר, אני רואה כיצד כל ברואי העולם טרודים אחרי פרנסתם, בכל בוקר מחדש עליהם לצאת ולעמל במשך שעות ארוכות לפרנסתם הגדול, בקושי רב משתכרים לחם צר ומים לחץ, ואילו אני משכים ומוצא כמה וכמה אנשים המתדפקים על פתח ביתי, ברצונם להביא לידי פרנסתי ברווח גדול. רואה אני במוחש שנשתניתי לטובה מכל באי עולם בכל העניינים, לכאורה מפני מה מגיע לי ממנו יתברך כל כך הרבה טובה, אחרי שברור לי כשמש שאיני מקיים מצוותיו כראוי ואיני נוהג כנדרש בהרבה עניינים?… מוכרח איפוא להיות שהקב"ה מקיים בי את הפסוק 'ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו'. נהיר לי הדבר, כי רק למען יפרע ממני בעולם הבא על רב עוונותי, משפיע עלי הקב"ה בעולם הזה רב טובה בכל העניינים, בזה משלם הוא לי, על מעט מצוות ומעשים טובים שכן עשיתי בעולם הזה. בזאת פונה אני אליכם בית הדין בתביעה, אם אמת ונכון הדבר, כיצד אוכל ליהנות מכל הטובה הזו בעולם הזה, הלא מרוב צער על שעתידים להרוג את היהודי שנגזר עליו דין מות, איני יכול כלל ליהנות מכל הטוב שמושפע עלי, אין לי טעם לא באכילה ולא בשינה, ואז כבר לא יקויים בי הפסוק 'ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו'. על כן מבקש אני בזאת מהדיינים שיפסקו להציל את היהודי מדין מוות, כדי שיוכל להתקיים בי כראוי 'ומשלם לשנאיו' וגו'. הדיינים ישבו ודנו בדבר ולבסוף הוציאו מתחת ידם פסק מוחלט כדברי הרבי, ואכן אותו יהודי נצל נס. (עשר אורות)