ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת ואתחנן – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר… אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" (ג, כג-כה)

"עשר פעמים נגזר על משה שלא יכנס לארץ ישראל, ועדיין לא נחתם גזר דין הקשה, עד שנגלה עליו בי"ד הגדול, ואמר לו: גזירה היא מלפני שלא תעבור, שנאמר 'כי לא תעבור את הירדן'. ודבר זה היה קל בעיניו של משה, שאמר: ישראל חטאו חטאות גדולות כמה פעמים, וכיון שבקשתי עליהם רחמים, מיד קיבל ממני, אני שלא חטאתי מנעורי – לא כל שכן, כשאתפלל על עצמי שיקבל ממני? [ולא הזדרז משה להתפלל לה'], וכיון שראה הקב"ה שקל הדבר בעיניו של משה, ואינו עומד בתפילה מיד, קפץ עליו ונשבע בשמו הגדול שלא יכנס לארץ ישראל, וכיון שראה משה שנחתם עליו גזר דין, גזר עליו תענית ועג עוגה קטנה ועמד בתוכה, ואמר: איני זז מכאן עד שתבטל אותה גזירה. באותה שעה לבש שק ונתעטף שק ונתפלש באפר, ועמד בתפילה ובתחנונים עד שנזדעזעו שמים וארץ, מה עשה הקב"ה באותה שעה? הכריז בכל שער ושער של רקיע ורקיע, ובכל בי"ד ובי"ד, שלא יקבלו תפילתו ולא יעלו אותה לפניו, מפני שנחתם עליו גזר דין". (דברים רבה יא, י): יסוד גדול למדים אנו מדברי המדרש הללו – אמר הגאון ר' אליהו לופיאן זצ"ל – אילו היה מתפלל משה רבינו על עצמו, מיד כשנגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל, היה נענה, ומשום שלא הזדרז להתפלל, גזר הקב"ה את הגזירה בשבועה שא"א לבטלה. ומכאן – כמה חשוב לכל אדם להקדים ולהתפלל לפני בוא הצרה, לפני שנגזרה הגזירה, כשהוא בריא וטוב, יתפלל שלא יבואו עליו צרות וייסורים, כי אז התפילה יותר מתקבלת.. . וכך אמרו חז"ל (סנהדרין מד, ב): "א"ר אלעזר, לעולם יקדים אדם תפילה לצרה, שאלמלא הקדים אברהם תפילה לצרה בין בית אל ובין העי, לא נשתייר מרשעי ישראל שריד ופליט".
בספר 'שאל אביך ויגדך', מופיע סיפור מעניין מאד, הממחיש עד כמה חשוב לבכות לפני בוא הצרה, ולא להמתין אחרי שהיא כבר באה. אחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר נדמו הקרבות האדירים שהתחוללו בכל מרחבי אירופה ורוסיה, שבעקבותיהם נכבשו מדינות, ושטחים עצומים עברו ממדינה אחת לשכנתה. כשאך ישבו לקבוע את הגבולות החדשים שנכבשו במלחמה, נוצרו חלוקות שבמהלך הקרבות איש לא שם לב אליהן, וכך קרה, שעיירות נחצו לשניים, חלקן במדינה זו וחלקן במדינה אחרת, כפי שנכבש במלחמה . היתה עיירה יהודית אחת, שהגבול נקבע ממש בגבולה, ואחרי חלוקת הגבול מחדש , נוצר מצב שהעיירה היתה במדינת פולין, ואילו בית הקברות של העיירה, עבר למדינת רוסיה, והגבול הפריד בין העיירה לבית הקברות שלה . וכך היה, שכל פעם שנפטר מישהו מהעיירה, היו צריכים ללכת ולבקש רישיונות מהצבא הרוסי שבית הקברות נשאר בצידו. הדבר גרם לטרדה גדולה, הקבורה התעכבה ונוצרה בעיה של כבוד המת בכל פעם, עד שקיבלו אישור לחצות את הגבול ולקבור את מת י העיירה. לאחר דין ודברים הוחלט לשלוח משלחת למושל המחוז הרוסי, ולבקשו על ענין כבוד המתים, שיתיר בכל פעם שיש לוויה – לעבור את הגבול ללא צורך באישור. ואכן אנשי העיירה קיבלו את האישור, ומאז הלוויות התנהלו כסדרן ללא עיכוב וצער המתים . לאחר זמן, כאשר ראו החברא קדישא שהמעבר מתנהל ללא קושי, החליטו כי יש לנצל את האישור למעבר לוויות, בכדי להבריח סחורה ומצרכים עבור תושבי העיירה והמסחר המתנהל בה, וכך עשו. יום אחד הם מילאו ארון קבורה בסחורות, כיסוהו בטלית, וכך צעדו לעבר הגבול מנין אנשים שנשאו את הארון, והלכו אחריו כהלוויית מת. כשהגיעו לגבול, והסבירו כי מדובר בלוויית מת, פתח להם הזקיף את השער. אך פתאום הוא עצרם! ביקש מהם להרפות מהארון ולהניחו. לבבות המלווים רעדו מחרדה: מדוע הפעם עושים להם בדיקה? הרי לוויות רבות עברו בגבול ללא שום בדיקה? הם ניסו להתנגד, באומרם כי אסור הדבר על פי ההלכה היהודית, יש כאן כבוד המת וכו', אך הזקיף לא אבה לשמוע, וניגש לארון לפותחו. והנה – לא מת ולא נפטר, ארון מלא סחורות ! כמובן שפחד גדול נפל על אנשי החברא קדישא, והם געו בבכי רב, על גילוי התרמית והעונש הגדול שצפוי להם בעקבות כך . בין לבין ניגש אחד המלווים לזקיף ושאלו, מדוע חשד בהם בפעם הזאת יותר מכל פעם? והזקיף ענה: שוטים המלווים, כשהם עברו את הגבול ראיתי שהם שמחים ועליזים, לא נראו סימני צער על פניהם כ בכל לוויה ששם יש גם כאלו שבוכים על המת, הבנתי שיש כאן תרמית, והוסיף: עכשיו בוכים?! אם היו בוכים קודם לכן , לא היו צריכים לב כות עכשיו.. .

 

"ונושנתם בארץ… העידותי בכם… כי אבד תאבדון מהר… לא תאריכן ימים עליה כי השמד תשמדון… והפיץ ה' אתכם.. ונשארתם מתי מספר" (ד, כה-כז )

בשעתו, כבש הקיסר נפוליאון את כל אירופה בסערה, ופלש לרוסיה. צר על עיר אחת, ולא נכבשה. הנצורים השיבו מלחמה שערה, ולא נכנעו . המצור עיכב את התקדמות הצבא ונתן לגדודי הצאר הרוסי שנסוגו בבהלה שהות להתארגן לבלימה. אזר אחד המצביאים הצרפתים עוז, ופנה למלכו, והציע להשאיר חיל שימשיכו את המצור, והצבא יאגף את העיר וישמיד ברדיפה את הצבא הרוסי הנמלט, לכתשו הדק. אין טעם בהמשך המצור ועצירת ההתקדמות. שאלו נפוליאון: אתה יודע רוסית, אמת? אישר המצביא. הורהו נפוליאון: לבש מדי אחד הקצינים הרוסיים שנפלו בשבי ואמץ את זהותו. קח אותי כמשרתך, ונתגנב אל העיר. נעמוד על הלך הרוח בה, ונדע לכלכל את צעדינו. לא הועילו המחאות, שאסור לנפוליאון לסכן את עצמו, הסכנות היו לחם חוקו, והוא לא קיבל את ההצעה שהמצביא ילך לבדו. לבש נפוליאון בגדי משרת, והתלוה אל המצביא. השמיעו את הסיסמא, ונתנום לעבור. הגיעו לעיר הנצורה ועלו לפונדק. ביקש המצביא כוס שיכר, והמשרת יושב לצידו בהכנעה. שמעו חיילים מתאוננים באזני מפקדם: אינם אוכלים לשבעה, הם חסרי כח, אם תהיה מתקפה לא יחזיקו מעמד, במיוחד שהאגף הדרומי אינו מתוחזק כראוי ורבות בו הפרצות. הסיכון היה איפא כדאי, שמעו מה שקיוו לשמוע . לפתע נדרך אחד החיילים , פניו קדרו ואמר למפקדו: כמדומני, שמשרתו של הקצין שם הוא נפוליאון, הקיסר הצרפתי! רעמי צחוק נשמעו, אך הלה עמד על דעתו: ראיתיו פעם, סוקר מסדר צבאי. הוא האיש! מה אתה מדבר – גער בו המפקד – האינך רואה שהוא משרתו של הקצין ? אולי גם הקצין מתחזה. מה איכפת לך, דרוש מהם להזדהות ! המפקד קם, ובאותו רגע התעשת הקצין המתחזה. "קום" ציוה בקול רועם על משרתו, "הבא לי כוס נוספת!" נפוליאון קם בחרדה, כעבד הנכנע לאדוניו, נטל את הכוס – והשתטח ארצה. הכוס התנפצה, הקצין תפסו בגסות בצווארונו, הקימו על רגליו וסטר לו אחת ושתיים. המפקד שב אל חייליו: הלא ראיתם, הקצין אחד משלנו, ואיך סטר למשרתו ! בינתיים קם הקצין והטיל מטבע זהב לשולחן, עזב את השולחן בזקיפות קומה, ומשרתו הולך אחריו בהכנעה. יצאו מן העיר, השמיעו את הסיסמה וחזרו למחנה. בדרך, אמר המצביא בהכנעה: אדוני הקיסר, לא אסלח לעצמי לעולם – סטרתי לך פעמיים! סטירותך הצילוני – השיבו הקיסר, אילו לא היית סוטר לי, הייתי תלוי עתה על העץ הגבוה ביותר בעיר!… היש לנו מושג, כמה יצילונו הסטירות שקיבלנו?! (והגדת )

 

"וידעת היום והשבות אל לבבך… אין עוד" (ד, לט)

"אין עוד" פירושו אין עוד שום ידיעה אחרת בעולם מלבד זו. (הרה"ק מקוצק )

 

"כבד את אביך ואת אמך… למען יאריכון ימיך" (ה, טז)

המוזיקה הרועשת הקפיצה את הקהל, מעגלים גדולים וקטנים מלא ו את האולם, ובמרכז השמחה, החתן כמובן. פיזז וכרכר בין המעגלים, חיוך גדול עיטר את פניו, וחבריו מריעים לו ושמחים בשמחתו יחד עם בני משפחתו, השכנים והמכרים. בירכתי האולם יושב לו הסבא על כסא, ומביט בהתרגשות על נכדו החתן. מעיניו זולגת דמעה של התרגשות. הוא זוכר את הימים אפלים, כשהיה שם במחנה העבודה, נתון תחת ידם האכזרית של הנאצים הארורים. את המלחמה הוא סיים כנער בודד, בלי משפחה ובלי קהילה, בלי חברים ובלי מכרים, רק הוא ועוד ניצולים כמוהו, שרובם איבדו את כל משפחתם בשואה הנוראה. והנה… עשרות שנים לאחר מכן, הוא נמצא לבוש בבגדים חגיגיים, כשמולו מאות אורחים שבאו לשמוח בשמחה הגדולה של נישואי נכד. לפתע הוא קם ממקומו, ובצעדים איטיים התקרב לעבר במת התזמורת, לחש לאוזנו של הזמר, שהורה לכל חבריו לעצור את המוזיקה. סב החתן מ בקש לומר כמה מילים , מכריז הזמר. נער צעיר מגיש כיסא לסבא, אך הוא מסרב לשבת. כולם משתתקים ומביטים בסב בסקרנות, מנסים לנחש מה הוא עומד לומר אל תוך המיקרופון. אספר לכם סיפור שקשור בקשר ישיר לחתונה הזאת שאנחנו חוגגים בה עכשיו – פותח הסב בקול רועד מהתרגשות ומזקנה. היה זה לפני עשרות שנים, בעיירה האירופאית בה התגוררנו, שרר פחד אימים. הנאצים הגיעו וכבשו את כל האזור. שמענו שמועות על כך שבכל מקום אליו הם באים, הם מנהלים גירוש מסודר של היהודים לעבר מחנות ההשמדה. לא ידענו אם תאי הגזים הם עובדה נכונה או רק שמועה מוגזמת, אבל ברור היה לנו שהגירוש של היהודים לא נובע מטוב לב, ושגורל אכזר מצפה לנו. לא עברו ימים מרובים, ואנו נתקלים במודעות גדולות שנתלו על לוח מודעות ברחבי הגטו: כל יהודי הגטו נדרשים להתייצב מחר בשעה חמש בבוקר ב'אומשלאג פלאץ', ולהיערך לקראת העברתם למקום אחר. אין לקחת חפצים ורכוש מעבר לחבילה אחת עבור כל אדם. מי שייעדר ולא ימלא אחר הוראה זו, יירה למוות . קולות בכי ויללה נשמעו מכל כיוון, אימהות נפלו על צווארי בניהן, אבות מחו דמעה, וילדים התייפחו בקול גדול, הסוף המר מתקרב אלינו בצעדי ענק. הייתי אז נער צעיר. מיהרתי להגיע לביתי, ושם המצב לא היה שונה כל כך ממה שהיה בחוץ. הורי היו מבוהלים ומפוחדים, וגם אני כמובן הרגשתי אותו הדבר. התחלנו לארגן כמה חפצים, ולהיערך לקראת הגירוש הבלתי נמנע. לפתע מגיש לי אבא חולצה לבנה שאמא כיבסה קודם לכן, ומבקש ממני לגהץ אותה. אבא – שאלתי אותו בתמיהה גדולה – אנחנו עומדים להיות מגורשים למחנה של הנאצים, מדברים על כך שכל מי שמגיע לשם, מוצא שם את מותו, נותרו לנו אולי כמה שעות בודדות לחיות, וחשובה לך עכשיו חולצה מגוהצת ? אבא לא ויתר, בני יקירי, אני רוצה שתגהץ לי חולצה, אמר, ופניו אפורות מפחד ודאגה. לא התווכחתי, אם אבא רוצה שאגהץ לו חולצה, אני כמובן אמלא אחר הוראתו. ניגשתי לאח, הבערתי בו אש, ולאחר זמן מה, נטלתי את הגחלים והכנסתי לתוך המגהץ הגדול והמגושם. הגחלים חיממו אותו היטב, ויכולתי להתחיל במלאכת הגיהוץ. כעבור דקות אחדות כבר הגשתי לאבא חולצה מגוהצת ומקופלת. הוא התבונן בה, ומבט של שביעות רצון נשקף מעיניו. אני יודע בדיוק להיכן אנחנו הולכים, אמר לי אבא , ודווקא בגלל זה ביקשתי שתגהץ לי חולצה. התורה הקדושה אומרת לנו "כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך". מצוות כיבוד הורים היא הסגולה הטובה ביותר לזכות לאריכות ימים. אני לא יודע מה יקרה איתי ועם אמא – הוא הוסיף – אבל אתה בני, נער צעיר ואנחנו רוצים שתחיה. אנחנו רוצים שתשרוד, שתעבור את המלחמה הנוראה הזאת, ובעזרת ה' תקים משפחה, תמשיך את שרשרת הדורות של משפחתינו, ותדאג שיהיו צאצאים יראי שמים ועוסקים בתורה הקדושה. לכן רציתי לזכות אותך, גרמתי לך לטרוח ולהתאמץ עבור כיבוד הורים, כדי שהמצווה הזאת תלווה אותך, ובזכותה תחיה עוד שנים רבות בעזרת ה'. מה אומר ומה אדבר – ממשיך הסבא לספר – אחרי אותו לילה, באו עלינו ימים קשים מאוד, את אבא ואמא לא ראיתי מאז ירדנו מהרכבת, אני עצמי נשלחתי לעבודות הכפייה, עבדתי בפרך במשך מספר שנים, אנשים מסביבי נפלו מתים כמו זבובים, וגם אני הרגשתי לא פעם שהנה, מתקרב הסוף, בעוד יום או יומיים ישליכו גם את גופתי שלי שם בערימת הגופות ההולכת ומתגבהת, איני בטוח שיטרחו אפילו לקחת אותי לקרמטוריום כדי לשרוף את גופתי… אבל לא, לא נפחתי את נשמתי. כנגד כל הסיכויים הצלחתי לשרוד, עברתי את המלחמה, וכל אותה העת הרגשתי שאני חי רק בזכות המצווה הגדולה הזאת, רק בגלל שגיהצתי לאבא חולצה באותו לילה שלאחריו לא זכיתי עוד לראותו. ועכשיו, כשאני נמצא כאן בחתונתו של נכדי היקר, עם חולצה מגוהצת ועם בגדים חגיגיים, אני רוצה שתדעו אורחים יקרים, שתדעו שכל החתונה הגדולה הזאת, וכל השמחה האדירה שראינו כאן – כולה בזכות אותה חולצה שגיהצתי.. . (אחינו )