ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת ויגש – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

 

"ויאמר בי אדני…" (מד, יח)

דרש רבי חנוך צבי הכהן רבה של בנדין: ניגש יהודה אל יוסף בגודל אהבה ואומר לו "בי אדני", כאומר: הלא אתה ממש בי, בתוכי, שנינו כאיש אחד, וכך נתעוררה אהבה בליבו של יוסף, "כמים הפנים לפנים", עד שהתוודע אל אחיו…

 

"ויגש אליו יהודה" (מד, יח)

אין הגשה אלא תפילה. דיברו פעם תלמידי החתם סופר על אריכות התפילה של רבם. שמע זאת החתם סופר ואמר להם: "מה, אני מאריך בתפילתי? דעו כי מורי ורבי רבי נתן אדלער זצ"ל, בתפילת ערבית של קבלת שבת, אחרי שאנו תלמידיו גם כן לא היינו מקצרים, סיימנו תפילתנו והלכנו לבית המלון ועשינו קידוש ואכלנו וחזרנו לבית המדרש, הוא עדיין עמד לפני מלך מלכי המלכים בתפילתו". וכיצד היתה נראית תפילתו של מרן החתם סופר? את תפלת שמונה עשרה התפלל בלחש לגמרי וקולו לא נשמע, רק שפתותיו נעות, ועמד בלי שום תנועה. וכך סיפר תלמידו הגה"ק בעל ה"קול אריה", שפעם אחת ראה את רבינו מתפלל שמונה עשרה של מנחה ועמד כאבן דומם מבלי להתנועע בשום איבר, ושפתיו מרחשות, ופניו בוערות כלפיד אש, ונשתנתה צורתו מזמן לזמן – – – נבהל ה"קול אריה" עד שרצה לשאוג בקול: 'אוי ואבוי', כי דימה שח"ו פרחה נשמתו של רבינו. בפעם אחרת, ראה ה"קול אריה" אדם אחד שעמד בתפילה בלי תנועת אברים, אמר, כי אם היינו מתפללים בדבקות ובכלות הנפש כמו רבינו, היינו רשאים לעשות כמוהו, אולם מאחר שאין אנו במדרגה זו, ממילא אנו צריכים להתנועע. (ספרא דמלכא – מאת מהרש"ץ גנץ )

 

"ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני" (מד, יח)

הגאון מוילנא שאל את המגיד מדובנא שיבאר לו מדרש פלא בלי משל, כפי שהיה נוהג המגיד. מובא במדרש: אמר יהודה ליוסף, בנימוסינו כתיב, 'ואם אין לו ונמכר בגניבתו', וזה יש לו. ולכאורה, יהודה בא להורות משפטי התורה לפני שניתנה למלך מצרים השולט ומושל בהרבה ארצות ומדינות, תקיף בדעתו, היקבל וישמע חוק העבריים שהם מתי מעט בעולם? האם דבריו יעשו עליו רושם עד שישחרר את בנימין מבית האסורים שנתפס בעוון גניבת כלי יקר מבית המלך? ענה המגיד מדובנא, שלכאורה קשה על עצם הדין של 'ונמכר בגניבתו', היעלה על הדעת שהגנב העומד למכירה פומבית יירכש כעבד האמור לשהות ברשות אדונו, והלא בין לילה לא ישאיר מאומה מרכוש אדונו?! והביאור הוא שהתורה מדגישה "ואם אין לו" – שכאשר הגנב מוצע למכירה ברחובה של עיר, עומד הוא ערום ויחף ורעב, שהרי משום כך הלך וגנב לצורך מחייתו, כדברי שלמה המלך במשלי: "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלאות נפשו כי ירעב", ולכן הקונהו יחשוב בדעתו שיקבלו בסבר פנים יפות, יאכילהו וישקהו וילבישהו ולא יגנוב מביתו מאומה, כי בטבעו אינו גנב. יהודה דיבר עם "המלך הנוקשה" בחכמה נפלאה באמרו – בנימוסינו כתוב 'ואם אין לו', וזה יש לו כל טוב, וכשנתפס כגנב מבית המלוכה, אין ללמד עליו זכות ומורגש מזה שבטבעו גנב הוא, ולמה למלך להכניס לביתו גנב, "ישב נא עבדך תחת הנער", והנער הבוגד יעל עם אחיו, שהרי היום ראה גביע ומחר יראה שוהם וספיר ויגנוב אותם והמלך יהיה אשם בכך שהעסיק גנב.

 

"ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו" (מה, א)

אמר יוסף בלבו: מוטב שאיהרג ולא אבייש את אחי בפני המצרים (תנחומא) פעם נזדמן הרב מליסא – הגאון רבי יעקב לוברבוים זצ"ל לעיר ניקלשבורג שם שימש כרב בעת ההיא הגאון רבי מרדכי בנעט זצ"ל. כיבד הרב את האורח הדגול לשאת דרשה בבית הכנסת הגדול. גם הרב נוכח בדרשתו. והנה באמצע הדרשה שאל רבי מרדכי בנעט את האורח הדורש שאלה מהירושלמי המפריך את דבריו. שמע האורח את השאלה ולא השיב אלא קיצר בדרשתו, סיים וירד והיה נראה לכל שהאורח הקפיד על שביישהו ברבים. כאשר ראה זאת רבי מרדכי בנעט, נצטער צער גדול מאד על שבשאלתו גרם בושה לאורח, הרב הדגול מליסא. מיד ניגש אליו והרבה מאד לפייסו. אך הרב מליסא אמר שאין בלבו עליו כלום. ואולם רבי מרדכי בנעט לא נתקררה דעתו ונצטער מאד, וכאשר נסע משם הרב מליסא, דאג רבי מרדכי בנעט שכל בני העיר ילווהו בכבוד גדול, ושוב התחנן לפניו שימחול לו. כאשר ראה האורח עד כמה מצטער רבי מרדכי בנעט, קראו לצד ולחש לו: "באמת, השאלה ששאלתם עלי מהירושלמי היא רק לפי "ההוא אמינא" שם, אבל למסקנא הוא כדברי… ומה שלא השבתי על השאלה שלכם, והיה נראה כאילו הקפדתי על עלבוני, זאת היתה רק כדי לשמור על כבוד רב העיר שלא אנצח אתכם ברבים ותתביישו על ידי…" כשמוע רבי מרדכי בנעט את דבריו, צוה לאסוף שוב את כל בני העיר לדרשה בבית הכנסת וגילה כלפי עם ועדה את האמת כי לא הרב מליסא טעה אלא הוא זה שטעה. ורואים גודל צדקתו של הרב מליסא שהעדיף להשאר הוא בבושתו ובלבד שישמר כבוד חברו. (ארך אפים – ויוסף אברהם)

 

"ולא יכול יוסף להתאפק" (מה, א)

"נח" לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש. לא אמרו בגמרא חייב אדם להפיל עצמו בכבשן האש ואל ילבין פני חברו, אלא "נח לו לאדם", כלומר: אכן אם היו באים להישאל אם מותר להלבין פני חברו בכדי להינצל ממיתה, ייתכן והיו פוסקים שמותר להלבין, אלא שחז"ל גילו לנו בזאת, שיותר קל ויותר נח להפיל את עצמו לכבשן האש מאשר להלבין פני חברו ברבים. משל למה הדבר דומה, לאדם שחטא לפני המלך, ונתן לו המלך עונש שיעבור בכבשן האש, אבל נתן בידו לבחור אם לעבור בכבשן גדול או בכבשן קטן, מי פתי יעבור בכבשן האש הגדול כשיכול לעבור בכבשן האש הקטן! הלבנת פני חברו ברבים היא כבשן גדול עד מאוד, מי פתי ילך וילבין פני חברו שהוא כבשן אש גדול, אל מול כבשן האש הקטן של האש בעוה"ז! (לב שלום)

 

"אני יוסף העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" (מה, ג)

עד שטחו פניהם בקרקע. ומכאן למדו חכמים לקח באומרם: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. והרי יוסף קטן שבשבטים היה, ובכל זאת לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, עאכ"ו כשמלך מלכי המלכים הקב"ה שהאדם עתיד ליתן לו דין וחשבון על כל מעשיו. אומר החפץ חיים: אחי יוסף עומדים תוהים ומשתאים על כל מה שהתרחש עמם עשרים ושתיים שנה, איך הגיעו למצב כזה של מכירה, ומדוע יוסף מתנפל עליהם בעלילה שהם מרגלים, ומדוע הניח את שמעון בבור, ומי החזיר להם הכסף בחזרה, מדוע רוצה הוא את בנימין, ואיך ייתכן שבנימין גנב את הגביע, שאלות וספקות שהיו להם זמן רב ולא היו להם תשובות. עד שיוסף הצדיק בא ואמר שתי מילים "אני יוסף", הכל הוברר להם. הבינו שהמכירה הייתה בשביל רצונו של הקב"ה שיוסף יכלכל אותנו בזמן הרעב, ולכן הבינו את כל השאלות. כך – אומר הח"ח – לעתיד לבוא יבוא הקב"ה ויאמר "אני ה’", ואז יובררו לאדם כל ספקותיו. ישנם לפעמים לאנשים מסוימים שאלות רבות מדוע קרה לי כך ולמה הקב"ה עשה לנו כך, שאלות וספקות במשך שנים, אולם לעתיד לבוא יבוא הקב"ה ויאמר אני ה’ ויובן לאדם כל דבר וכל ספק. וכותב הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל: העולם הזה דומה לנוסע באוטובוס, יש נוסעים שיורדים בתחנה ראשונה ויש בתחנה שנייה ויש בתחנה סופית. ושוטה הוא האדם שיאמר למה הנוסע ירד בתחנה ראשונה הרי שילם כמו כולם, אבל יאמרו לו ריקא שכמוך, אדם זה הולך לעסקיו וזה המקום שצריך לרדת. כך בעוה"ז יש אנשים שמתים ל"ע בגיל צעיר ויש שמתים בגיל מבוגר, והכל כמובן משום שהצעיר בא בגלגול וכבר תיקן את כל מה שהיה צריך.

 

"ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף" (מה, ג)

כיון שראה יהודה ליוסף שאינו מתפייס (שאינו נעתר לבקשתו לשחרר את בנימין), התחיל לומר לאחיו: מה אנו עומדים? מזה (מיוסף) נתחיל, ובפרעה (מלך מצרים) נסיים. והם לא היו יודעים, שיוסף מבין לשונם. כיון שראה יוסף כך (שאחיו מוכנים למסור נפשם על אחיהם הצעיר), התחיל אומר להם בתחנונים ובלשון רכה: איני רוצה אלא לידע, מי נתן לו לבנימין זה עצה לגנוב את הגביע? כיון ששמע בנימין כך, אמר: לא הם נתנו לי עצה, ולא אני נגעתי בגביע. אמר לו יוסף: הישבע לי! התחיל לישבע לו. ובמה נשבע לו? ביוסף אחיו נשבע, שלא נתנו לו עצה ולא נגע בגביע. אמר יוסף: מי יודיע לי, שאתה נשבע על אחיך באמת? אמר לו בנימין: משמותם של בני אתם יכול לידע, כמה אני מחבבו (עד כמה אני אוהב את יוסף אחי); שהוצאתי שמותם על מה שאירע לו (שקראתי לעשרת בני, שמות המביעים אהבתי וגעגועי לאחי המת). כיון ששמע יוסף כך, לא יכול לכבוש רחמיו (לעצור את רגשות אהבתו לבנימין, בן אמו);

 

"ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף!" (מדרש) "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם" (מה, ה)

סיפר הרה"ק רבי ברוך מרדכי מקוידינוב זי"ע: אבי רבי שלמה חיים הוכיחני קשות על העצבות שלי. שאלתיו: והרי לקוי אני במידות גרועות יותר, למה אתה מוכיחני דווקא על העצבות? ענה לי אבא: על דברים אחרים בטח שתחזור בתשובה, לא כן העצבות, שיתכן שלעולם לא תחזור עליה. הפטיר רבי ברוך מרדכי, זה מה שרמז יוסף לאחיו "ועתה אל תעצבו", אין תיבת "ועתה" מרמזת אלא על תשובה, והיה יוסף מזכיר לאחיו, כי מכל החטאים עליהם לשוב תחילה על העצבות. (בשם הרה"ק מקרלין זי"ע)

"ועתה אל תעצבו" (מה, ה)

עצבות אינה עבירה, אבל טמטום הלב שעצבות יכולה להביא, אין העבירה החמורה ביותר יכולה להביא. הרה"ק ר' משה מקוברין זי"ע, ראה פעם יהודי בצער רב, קרא ר' משה: אוי ואבוי, איך מעמיס עליו יהודי חטא כזה להיות שרוי בצער, הלא אמרו חז"ל (חגיגה טו:) ר' מאיר אומר בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי, היינו, השכינה מצטערת, ואם כן, איך יכול בן אדם בגלל ענייניו הפעוטים להכניס את השכינה בצער.

 

"והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים" (מה, יג)

המונים נתאספו בפרשת דרכים לחלוק כבוד לרבי אברהם יהושע העשיל מאפטה, ה'אוהב ישראל' זי"ע, שנסע למחוז חפצו. בכל עיר שעבר יצאו מאות יהודים להקביל את פניו. חלשה דעתו של הצדיק, מדוע חולקים כבוד למי שאינו זכאי לו. ניסה בנו רבי יצחק מאיר מזינקוב זי"ע להרגיעו, אמר, האנשים הללו לא לכבודך באו, אבא, אלא לכבודי. נהנה הצדיק מדבריו ונתיישבה דעתו. למחרת שאל אותו, מה ראו האנשים לחלוק לך כבוד. 'לפי שאני בנו של הרב מאפטא' השיב רבי יצחק מאיר. נענה הצדיק, אתה מדבר כפי שאמר יוסף 'והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים' כל הכבוד שחולקים לי במצרים, אינו אלא בזכות שאני בנו של אבא.

 

"אל תרגזו בדרך" (מה, כד)

ואיתא ברש"י "אל תפסעו פסיעה גסה". ויל"ד למה לא צוה אותם יעקב אותו הדבר, וכן למה לא צוה יוסף בפעם הקודמת אותו הדבר, רק עכשיו. וביותר יש לדקדק מהו השייכות של "אל תפסעו פסיעות גסות" שנקט רש"י, ללשון הפסוק "אל תרגזו בדרך". ויש לומר, דהנה בעצם לא הי' חשש שהשבטים יפסיעו פסיעה גסה, רק שעכשיו בעת הזאת הי' חשש שכל השבטים ישאו את רגליהם וירוצו מיד לבשר ליעקב את הבשורה הטובה, אולם יוסף האמין בה' שכל דבר מעותד משמים, וקבועה הדקה הנכונה מתי יגיע הבשורה הטובה ליעקב אביהם ואין להם לרוץ, כי לא יגיעו במוקדם אם אין השעה מוכשרת לכך, ולא יפעלו במרוצתם רק ההיפוך, שהקב"ה יזמין בפניהם מכשולים להרגיז עליהם הדרך שלא יוכלו להגיע קדם השעה הנכונה. וזהו "אל תפסעו פסיעה גסה", כי ממילא לא תגיעו במוקדם יותר מהשעה שכתוב למעלה בשמים, רק יהי' מוכרח מאורעות שיארע לכם רוגזות מסיבות הדרך. ועל כן עומד הוא ומזהיר להם שפיר "אל תרגזו בדרך" על ידי הפסיעות הגסות…

 

"ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך" (מה, כד)

ברש"י מובא: דבר אחר, אל תפסיעו פסיעה גסה. והקשה המהרש"א, למה לא הזהירם יעקב על זה קודם שנסעו למצרים? וי"ל דאיתא במס' ברכות פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, וחוזר רק ע"י טעימת יין של קידוש. והנה איתא בגמ' שהנזיר אסור ביין קידוש, עוד דרשו חז"ל על הפסוק "ולקדקד נזיר אחיו"- שבני יעקב היו נזירים כל זמן שלא מצאו את יוסף. וא"כ, קודם שנסעו למצרים לא הוצרך יעקב להזהירם, כי הם מעצמם לא יפסיעו פסיעה גסה, שהרי לא היו מותרים ברפואה למאור עיניהם, משא"כ גבי יוסף, כשכבר שתו יין – הוצרך להזהירם. (ארץ חמדה)

 

"וירא את העגלות… ותחי רוח יעקב אביהם" (מה, כז)

פרש"י: "סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה". הקשה רבי שמואל אהרן יודלביץ זצוק"ל מה היה מיוחד כל כך בסימן שמסר יוסף הצדיק עם העגלות? (עד שזה גרם ל"ותחי רוח יעקב אביהם!?) וביאר זאת על פי מעשה ידוע שהיה בימי הגר"א זצוק"ל בבחור צעיר לימים שהתחתן, ועדיין נהג במעשי ילדות ובשובבות עד שחותנו התרגז עליו והכה אותו. חרה אפו של החתן דנן, ברח מביתו והותיר את אשתו עגונה משך כמה שנים. לימים הופיע ואמר שהוא מוכן לתת גט תמורת סכום כסף. אך מאחר שנישא בגיל צעיר לא ידעו להכירו אם הוא אכן הבעל, או סתם אדם שמתחזה ורוצה להרויח כסף. ביקשו ממנו שיתן סימנים: איך נראה הבית, הרהיטים, הבגדים וכו'. הוא ידע לענות תשובות נכונות, ולמרות זאת עדיין היה לב בני המשפחה נוקף שמא מדובר במתחזה. פנו אל הגר"א שיעץ לקחת אותו לבית הכנסת ולהורות לו לשבת במקום שלו. עשו כך והאיש לא הצליח למצוא את מקומו… כיון שכך כפתו אותו ואז הודה שהוא 'מתחזה'. הבעל האמיתי מסר לו את כל הסימנים, ותוכניתם הייתה להתחלק ביניהם בכסף. הגר"א הסביר את עצתו בכך שאנשים פחותים מונחים לגמרי בענייני העולם הזה, ודברי קדושה פורחים מדעתם. לפיכך יעץ שישאלו אותו על מקומו בבית הכנסת, כי מסתמא שכח הבעל האמיתי למסור לו סימן זה. לפי זה – ביאר רבי שמואל אהרן – מובן מדוע התמלא יעקב אבינו שמחה בראותו את העגלות: אם יוסף מתגורר במצרים ומכל הסימנים שיכל למסור העדיף לרמז דווקא על הסוגיא בה הם אוחזים – אות הוא שיוסף הצדיק מונח בקדושה!

 

"רב עוד יוסף בני חי" (מה, כח)

שמחתו של יעקב אבינו על הבשורה אודות יוסף, מלמדת על שנות הצער והיגון שחלפו עליו בפרק הזמן שבו היה משוכנע כי חיה רעה אכלתהו. צער זה, על מות בן, הנו כה עמוק ונוקב, עד כי לא תמיד מודעים לו הסובבים, ולפיכך לעתים בחוסר מחשבה או תשומת לב, הם פותחים שוב ושוב את הפצע המדמם. שח הרב סמוטני כי שמע שרבי יצחק זילברשטיין מספר לרבי חיים קנייבסקי על דין תורה שהתנהל בביתו של רבי שלמה זלמן אויירבך זצ"ל בין בני זוג אודות בחירת שם לרך הנולד להם. האב רצה לקרוא על שם אביו, אשר נפטר כמה חודשים קודם לכן, ואילו האם התנגדה לכך נחרצות, מאחר שבבניין שבו התגוררו נפטר לפני תקופה קצרה ילד הנושא את השם הזה, והיא חוששת שמא בקריאת שם כזה יש סימן רע. "מה פתאום?" – התקומם הבעל למשמע דבריה – "כיבוד אב דוחה כל מיני חששות שאין בהם ממש". אולם היא בשלה, חוששת היא, ואינה מסוגלת להעלות על דעתה להשתמש בשם זה. הרהר רבי שלמה זלמן אויירבך בנדון, ולאחר מכן פסק שאין לקרוא לילד בשם זה, "אולם לא משום חששות האם", הוסיף מיד, "אלא משום שהפלגתי כמה שנים קדימה, וחשבתי מה יהיה כאשר ילד זה יגדל ויצא לשחק, ואמו תקרא לו מן החלון 'יענקל'ה בוא הביתה', והשכנה, אשר תשמע את קריאותיה, תתחיל לבכות, כשהיא נזכרת בבנה אהובה, מחמל נפשה, יענקל'ה… אשר כבר כמה שנים טמון בבית מועד לכל חי… ואיך אפשר לקרוא בשם שיסב כל כך הרבה צער??!!" וכששמע זאת רבי חיים, היו עיניו זולגות דמעות…

 

"והיה כראותו כי אין הנער ומת" (מה, לא)

פעם בא אל הרבי מקוצק זיע"א אחד מחסידיו יהודי זקן, והתאונן בפניו כי הוא חי בדחקות גדולה ובניו אשר הוא מוסר נפשו עליהם, והם בעלי פרנסה אינם דואגים לו ואינם תומכים בו ואינם חסים עליו. ומה הפלא? ענה לו הרבי מקוצק, רמז לזה אנו מוצאים בתורה, כשיוסף עיכב את בנימין התחנן לפניו יהודה שיחוס על שיבתו של יעקב ככתוב "והיה בראותו כי הנער ומת". נשאלת השאלה הרי בנימין השאיר בבית עשרה בנים ולמה לא ביקש יהודה שיחוס על בניו שימותו מצער אביהם שאיננו, סימן שההורים מצטערים יותר על ייסורי בניהם מאשר הבנים על ייסורי ההורים. (אהל מועד)

 

"ויקחו את מקניהם ואת רכושם… ויבואו מצרימה יעקב וכל זרעו אתו בניו ובני בניו אתו בנותיו ובנות בניו וכל זרעו הביא אתו מצרימה" (מו, ו-ז)

ויש לדקדק אצל הבנים לא אמר "הביא אתו" כמו בבנותיו. ונראה לי דרך צחות, כי יוסף אמר (מה, ט) 'רדה אלי אל תעמוד פן תורש אתה וביתך וכל אשר לך', וצריך להבין מדוע מיהר כל כך וירא פן ייעני אם יעכב קצת, וכי עשיר גדול כיעקב יתרושש מחמת עיכוב קצת? ונראה כי דרך נשים בנסעם לקרובים מכובדים לא יספיקו להם כל מלבושים שבעולם ומבזבזים על בגדים ועל בגדי בגדים עד בלי די, וע"כ מיהר יוסף שלא יהיה להם פנאי להכין להם מלבושים לרוב ויבזבזו כל רכוש יעקב. והנה הנשים באמת רצו לעכב עד שיכינו להם די סיפוקם והוצרכו להסיע אותם בעל כרחם, וזה שאמר "בניו ובני בניו אתו", הלכו מרצונם אתו, אבל בנותיו ובנות בניו הביא אתו בעל כרחם כנ"ל. (וידבר משה)

 

"כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים" (מו, כז)

בפרשתנו התורה מספרת שיעקב אבינו ירד למצרים ב- 70 נפש, והתורה מונה וסופרת את היורדים שהם 4 נשותיהם של יעקב עם הבנים והנכדים, בני לאה – 33 , בני זלפה – 16 , בני רחל – 14 , בני בלהה – 7 . ומביא רבינו האור החיים הקדוש את שאלת חכמינו זכרונם לברכה, שבפועל היו בני לאה רק 32 ואם כן חסר אחד לחשבון ה- 70 , ומי הוא זה המשלים את החשבון??? וחכמינו זכרונם לברכה מתרצים בכמה אופנים, ואילו רבינו הקדוש חולק עליהם ומחדש שיעקב אבינו בעצמו הוא זה שמשלים את החשבון. ומסיים וזה לשון קודשו: 'ולא יקשה בעינך שיהיה פירושינו היפך דברי רבותינו זכרונם לברכה, כי כבר הודעתיך כי בפשטי התורה שאין הלכה יוצאה מהם רשות נתונה לתלמיד ותיק לחדש, ועליהם נאמר 'חכו ממתקים וכולו מחמדים', והפשט כראי מוצק, והדרשה תדרש'.

 

"ויפול על צוואריו" (מו, כט)

אבל יעקב לא נפל על צווארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רז"ל שהיה קורא את שמע (רש"י). ברגע השיא, כאשר רואה יעקב את בנו יוסף בא לקראתו, במקום לרוץ לקראתו ולחבק אותו, בדיוק אז נזכר יעקב לקרוא קריאת שמע! מדוע לא עשה זאת אחרי החיבוקים והנשיקות? רבי יהודה צדקה זצ"ל, ביאר שיעקב אבינו בחר לקרוא קריאת שמע דווקא בשעה זו משום שבקריאת שמע אומרים: "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", והכוונה שצריך להגיע לכך שאהבת ה' תמלא את כל הלב ותהיה מעל כל אהבה אחרת שבעולם. יעקב אבינו אהב מאוד את יוסף, וכאשר נפגש עמו חשש שברגע השיא, מרוב התרגשות, תהיה 'התנגשות' בין אהבת ה' לאהבת יוסף, ולכן העדיף לקרוא קריאת שמע כדי להקדיש את הרגע המיוחד והמרגש לקב"ה. בתו של ה'חפץ חיים' התאלמנה בגיל צעיר וצערה היה גדול מאוד. ה'חפץ חיים' רצה לנחמה ואמר לה: "בתי היקרה, שמעי מעשה שכך היה: אלמנה אחת היתה חיה את חייה בצער רב, פרנסתה היתה בדוחק והיא חיה בעניות ובדלות נוראה. אך נחמה אחת היתה לה בחיים – היה לה בן פיקח וצדיק, וזו היתה נחמתה היחידה עלי אדמות. לילד הזה היא נתנה את כל אהבתה ואת כל חייה. יום אחד הילד חלה ונפל למשכב ממנו לא קם… אני הייתי נוכח בהלוויה שלו. והנה, כאשר הכניסו את הילד לתוך הקבר ובאו לכסות אותו בעפר, ניגשה האשה הצדיקה ואמרה בקול: "ריבונו של עולם! עד היום את האהבה שלי חילקתי לשניים, חצי לך וחצי לילד הזה. כעת הוא מת… עכשיו כל אהבתי נתונה רק לך". אמר ה'חפץ חיים לבתו': "תראי איך אשה פשוטה התנהגה כאשר חרב עליה כל עולמה… את הרגע הגדול הזה שבו איבדה את בנה מחמדה, נתנה לקב"ה. זהו עם ישראל! כוחות אלו ירשנו מאבותינו אברהם, יצחק ויעקב".