דיבר אליו קשות. (רש"י)

קשה לכאורה להבין את טענות יהודה ליוסף: הרי יהודה עצמו הציע ליוסף עונשים חמורים יותר, כמבואר בסוף פר' מקץ (שמי שיימצא הגביע בידו יומת, והשאר יהיו לעבדים), ויוסף הוא שהציע להקל ולקבוע שגונב הגביע יהיה לעבד והשאר ישוחררו.

מתרצים המפרשים (אור החיים והעמק דבר בסוף פרשת מקץ), שתחילה חשב יהודה שכל עניין הגביע הוא גזירת שמים, מידה כנגד מידה משום מכירת יוסף, ולכן לא התנגד ואף הציע הצעות מחמירות. אך כשראה שהשליט המצרי מתעתד להשאיר דווקא את בנימין, היחיד שלא השתתף במכירה, הסיק יהודה שאין כאן אלא מזימה גרידא של שליט מצרים, שיש להילחם נגדה באמצעי ה"השתדלות" הרגילים, ולכן דיבר אל יוסף כפי שדיבר.

באמת לא מצינו בפרשה שיוסף שאלם "היש לכם אב או אח", ברם זאת הייתה טענת יהודה ליוסף, כלום שאלתנו היש לכם אב או אח, הרי אנו לבד ענינו לך זאת, וזהו הוכחה שאין אנו מרגלים, כי א"כ היינו מעלימים ממך כל הפרטים האלו.

(אברבנאל, דמשק אליעזר)

בישיבתו של ה"חתם סופר" נפטר, ל"ע, בחור צעיר בן י"ח שנים, שהיה תלמיד חכם גדול, וזכה להספיק הרבה בימיו הקצרים.

אמר ה"חתם סופר" בהספד: הבחור היה בן י"ח אבל חכם כמו בן ששים, אלא שאנו לא ראינו את הששים, רק את הי"ח.

כמו שכתוב אצל המן שירד לבני ישראל במדבר: "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח" ואלו בני ישראל התלוננו: "נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו". מדוע? כי נכון שאפשר היה לטעום כל טעם במן, אבל לא ראו את האוכל, וכשאדם לא רואה הוא נשאר רעב. "נפשנו יבשה" כי "בלתי אל המן עינינו" אנו רואים רק את המן, ולא מאכל אחר. כך גם אנו, אמר ה"חתם סופר", ראינו לפנינו בחור שהוא בן י"ח שנים, ולא ראינו אותו בן ששים. המשיך ה"חתם סופר" ואמר: יעקב אבינו טען שיוסף היה חכם גדול, שהרי כתוב "כי בן זקנים הוא לו" ואומר תרגום אונקלוס "בר חכים".

אלא שיוסף היה בן שמונה עשרה כשנמכר, שנאמר: "ויצא האחד", ו"האחד" בגימטריא שמונה עשרה. ומסיים הפסוק "ולא ראיתיו עד הנה", "הנה" בגימטריא ששים. את הששים לא ראיתי, למרות שהוא היה חכם כמו בן ששים.

לפני כיובל שנים היה בחור בישיבת פוניבז׳ שלא מצא את סיפוקו בלימוד התורה, את עולמו מצא בתנועת נוער דתית בפעילות ובהדרכה, הישיבה דרשה התמסרות מלאה ללימוד הבחור סרב ומצא את עצמו מחוץ לכתליה.

הוא נרשם לישיבה אחרת אבל גם בהיותו שם המשיך בפעילות באותה תנועת נוער דתית והגיע לעימות עם הנהלת הישיבה שאף היא דרשה ממנו במפגיע לעזוב את כל הקשרים החיצוניים ולהתעסק בלימוד התורה בלבד.

חברו שחשש לגורלו אם יסולק גם מהישיבה הזאת נועץ במרן החזון איש זללה״ה וביקש את רשותו להביא אליו את הבחור כדי שהחזו״א ישוחח עימו. הרשות נתנה והחבר שכנע את הבחור להגיע לפגישה עם החזו״א, האיר לו החזון איש פנים ושאלו מה לומדים עתה בישיבה, בקושי ידע הלה באיזו מסכת עוסקים בישיבה שכן ראשו ורובו היו בתנועת הנוער והנותר היה עסוק במלחמה עם הנהלת הישיבה.

החזון איש התייחס לכך בסלחנות והחל חוזר בפניו במתיקות עצומה על דברי הגמרא ושיטת התוספות, והיו הדברים מאירים ושמחים.

לפתע הפתיעם החזו״א בשאלה עצומה על דברי התוספות הם ניסו לישבה אך ללא הצלחה, חייך החזו״א ואמר לא נורא חזרו לישיבה תחשבו בענין שאלו את רבותיכם ועיינו בספרים ושובו אלי כשתשובה בפיכם.

נפרד מהם החזו״א בברכת הצלחה והם פנו לישיבה, מיד כאשר הגיעו, סב החבר על עקביו הוא חזר אל החזו״א ושאלו בתמיהה הרי לא הבאתיו כדי לדבר בלימוד. ענהו החזון איש במשפט מכונן, אי אפשר לקחת עוגן מהאדם בלי לתת לו משהו חילופי.

אם מוצא הוא את עולמו בתנועת הנוער וינתקוהו ממנה גם אם ישמע ויציית יקבל ויסכים יפול לדכדוך ולשממון, לא זו הדרך יש לנתב את הלהט שלו לעשות, לנתב את האש לעשותה אש של מזבח, הכיצד, אם יקנה טעם בלימוד אם הלימוד יאתגר אותו יוכל אכן לוותר על פעילותו שם מתוך הבנה והסכמה, מיותר לציין שהעצה הועילה וכיום מכהן אותו בחור כראש ישיבה.

בישיבת חדרה קבלו אז בחורים מכל הישובים כשרבים מהם אף תפילין לא הניחו, שאל מרן הגה״צ רבי מאיר חדש את הגה״צ רבי יענקל׳ה גלינסקי זצ״ל איך כביסה מלוכלכת יוצאת כה נקיה, אמר להם כאן מכבסים בדמעות וביזע.

כאשר האדם מכתת עצמו לטובת תלמידיו כאשר אינו נותן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו כאשר תלמידיו הם בניו והצלחתם היא משאת נפשו כאשר מכתת הוא עצמו עבורם זוכה שתהא השלהבת עולה מאליה ומקרינה גם לסביבותיה.

ה׳עולם' מספרים שפעם אחת היה שונא ישראל שרצה לצער יהודים, ונכנס למסעדה יקרה וראה שם קבוצה של גויים, ובצד ישב יהודי. הרשע שהיה משופע בכסף ביקש לצער את היהודי. קרא למלצר והזמין אצלו עשרות מנות הכי יקרות של המסעדה, וציווה לתת לכל הגויים שנכחו שם, חוץ מליהודי. לאחר שסעדו כולם, קמו והודו לעשיר, ולתדהמתו גם היהודי בא להודות לו בכל לבו.

הרשע בראותו שהיהודי חומד לו לצון, ומודה לו על שנתן לכולם ולא לו, החליט לחזור על המעשה, והזמין עוד מנה מאוד יקרה לכל הסובבים, חוץ מליהודי, ושוב חזר הדבר על עצמו שבאו כולו להודות לו, וגם היהודי הודה לו. כשחזר הדבר כמה פעמים, התקצף הרשע ושאל את היהודי: ׳על מה אתה מודה לי בכל פעם'? ענה לו היהודי: 'אני הוא בעל המסעדה, באתי להודות לך על ריבוי המנות שאתה מזמין אצלנו׳…

והנה באותו מעשה כבר ידע היהודי את הישועה שיש בתוך הצער שרוצה אותו הרשע לצערו, אבל האמת היא כך גם בכל צער וגידוף שיש לכל אדם, שמתחת זה גנוז וטמון איזה רווח רוחני או גשמי.

כעין זה איתא באור החיים הק׳ על הפסוק ׳אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה', כי כשראה יוסף את הצער והבושה של אחיו, ולא יכלו אחיו לענות אותו, אמר להם: אני מאד אוהב אתכם, ואמר זאת באמת לאמיתו, אני יוסף אחיכם, עדיין באחווה, ובדיוק כך גם הייתי בשעה שזרקתם אותי לבור, גם את זה קיבלתי באהבה, כי האמנתי שהכל לטובה.

יתירה מכך מוסיף ה'כתב סופר' לפרש את הפסוק 'אשר מכרתם אותי', כמו שכתוב 'אשר שברת', וחז״ל דרשו יישר כחך ששברת, אם מותר לדרוש אדרוש 'יישר כחכם שמכרתם אותי מצרימה, שעי״ז נתגלגלה הצלת נפשות לישראל'.

כיוצא בזה מביא הרמח״ל שכל מלוכת יוסף וכל הישועה בשנות הרעב, לא היו יוצאים מכח אל הפועל אם לא היה יורד יוסף ירידה אחר ירידה, שפלות וסבל אחר שפלות וסבל, כי זה בנה אב, שכל עילה ומעלה שרוצה ה' לתת, אינו מזדמן ובא אלא מתוך עצה עמוקה. כמה שגדולה המעלה ביותר, כך עומק הירידה שלפניה.    (ממשקה ישראל)

סיפר הגאון רבי שמעון סופר: "כמה רב חילו של אבי, הריני כפרת משכבו, בצהלת פניו המאירים כפני משה. פעם אחת איתרמי בבחור אחד מבני הישיבה שהיה בטבע תכונת נפשו שמח וטוב לב ועובד את ה' בשמחה, שנתעצב אל לבו כבעל מרה שחורה; לא היה סובל חברת אנשים ולא היה יכול לסבול טבע הבחורים להיות שמחים, רק נטה להתבודד ולבכות הרבה.

"הדבר לא נעלם מעיניו הפקוחות של אבא, ויקרא לו אל חדרו באין איש עמו. הושיבו ממולו, ונכנס עמו בדברים, והבחור ישב ועיניו למטה, כי ממש לא היה יכול להביט בפני רבו. ויאמר לו רבינו: 'הבט בפני'. וינסה לעשות כן ולא היה יכול, כי היו עיניו כמדקרות ניצוצי זהרי חמה, ויעצום את עיניו.

"וידבר אליו שנית בפנים שוחקות: 'הבט נא עוד פעם בפני'. ויעש כן, וכן חזר ושילש. וישאלהו בשחוק: 'האם ראית אותי?' ויען: 'ראיתי'. 'ועתה שחק נא עמי'. ויחל לשחוק עד כי לא חדל לשחוק מתוך רוב שמחה. וישוחחו ביניהם בדברי תורה, עד שיצא מחדרו שמח וטוב לב, עד כדי כך שהיה בכוחו לשמח שבורי לב ועגומי נפש אחרים שהיו בחברתו". (ספרא דמלכא)

לימים גילה בנו הגה"ק רבי עקיבא סופר שהבחור הזה היה אביו רבי שמעון, בנו של רבינו בעצמו, שסיפר את המעשה.

על ב' מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן להחרב וכו' (רש"י)

מעיר על כך הגאון רבי מרדכי פורגמנסקי: וצ"ב וכי עת כעת לבכות על החורבן, ואף קודם שנבנה, הרי עת ספוד ועת רקוד. זמן שמחה לחוד וזמן בכיה לחוד. וכתב לישב אחז"ל "ומחה ה' דמעה מעל כל פנים", מהו כל, אלא לא רק דמעות של צער, אלא אף דמעות של גיל. ולכאורה אדרבה הרי זמן השמחה תגדל אז כמאמר הכתוב "אז ימלא שחוק פינו", ומדוע א"כ ימחו דמעות של אושר וגיל. אלא מקורן של דמעות בעת שמחה, אינן מצד השמחה המתפרצת, אלא מצד סופה שתגמר, ומצטערין על זה, כי בעת שרואים וחשים את השמחה רואים גם את הגבלתה וסופה, ומזה הבכיה, ברגע הראשון השמחה עצומה וגדולה מרגע שאחר כך, ובעת שיא תוקף השמחה מרגיש יותר הצער של סילוקה. ולכן לעתיד לבוא אז תתבטלנה הדמעות אף של שמחה, מפני שהשמחה תהיה קבועה ותמידית. וזה ענין הבכיה שבכו יוסף ובנימין, שאף ששמחו מעצם השגחתם וזכייתם שיבנה ביהמ"ק בחלקם, אבל ראו ג"כ שאין בקביעות וסופן להחרב, ועל דא בכו, שאין שמחתם שלמה.

הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל בסוף ימיו היה לו קוצב לב. ומדי פעם יצא לטייל בליווי תלמידיו. באחד הפעמים ראה ילדה קטנה בוכה. רבי יחזקאל התכופף אליה ושאל אותה "ילדה למה את בוכה"? אמרה לו הילדה "כי רחלי אמרה שהשמלה שלי לא יפה". אמרה לה הרב, איך קוראים לך? אמרה לו שושנה. אמר לה הרב, שושנה יש לך שם יפה והשמלה שלך מאוד מאוד יפה. והילדה נרגעה. לאחר מכן שאלוהו תלמידיו, רבי, תורה היא, וללמוד אנו צריכים. הלא היינו עסוקים בעניינים שעומדים ברומו של עולם. וא"כ למה הרב בזבז את זמננו היקר להרגיע ילדה בוכה? אמר להם הרב, נצטווינו ללכת במידותיו של הקב"ה, ועל הקב"ה נאמר "ומחה ה' דמעה מעל כל פנים", "כל" בא לרבות אפילו דמעה של ילד. ואם תעמיקו תגלו שהדמעה שלהם יותר זכה וטהורה.

הגמ' מקשה איך יכול להיות שיוסף יטעה באותו דבר שאביו טעה ואיך יתכן שיוסף ישנה בן בין הבנים שהרי למוד הסבל היה צריך להקפיד בזה יותר? ומתרצת הגמ' שהביא חמש חליפות שמלות לרמז על מרדכי היהודי אשר יצא מלפני המלך בחמשה בגדי מלכות.

הקשה על זה הגר"א שהרי עדיין ישנה פה אפליה ובמיוחד שהאחים לא ידעו על הרמז הזה שרימז לו?

ותירץ הגר"א שהשמלות היו זולות ובשווי של השמלה שקיבלו

שאר האחים ושאלת הגמ' היתה למה היה השינוי בכמות ולא לשווי השמלות שבזה לא היה הבדל.

הקשה אביו של ה"בית הלוי" שהרי הביא גם שלש מאות שקל ועל זה הגר"א לא תירץ?

ה"בית הלוי" כשהיה צעיר תירץ שהנה כתוב בפרשת משפטים שמחירו של עבד הוא שלושים שקל כי אם שור נגח עבד חייב שלושים שקל לאדוניו וכתוב בגמ' בגיטין דף מד. שהמוכר עבד לנכרי חייב לפדות אותו עד פי עשרה מדמיו א"כ כל אח היה צריך לפדות אותו מידי המצרים עד שלוש מאות שקל ורק בנימין שלא מכרו לא היה צריך לשלם שלוש מאות שקל ולכן קיבלם מאת יוסף.

רמז נאה רמז הרה"ק ה'בית ישראל' זי"ע כי לאחר שנתגלה יוסף לאחיו שלח לאביו 'עגלות', וברש"י – סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא אמר אשר שלח פרעה (רש"י מה, כז) ופי' הרה"ק ה'בית ישראל' כי רמז לו שבעגלה ערופה נאמר לא נודע מי הכהו (דברים כא, א) כיו"ב אמר לו יוסף ליעקב אפילו אם יהיה נראה לך שהאחים מכרו אותי, אבל באמת לא נודע – לעולם לא תדע מי הכני ומכרני… כי הכל מיד ה' היה.

(באר הפרשה)

ה'חתם-סופר', היה נוהג להאריך בתפילת שמונה-עשרה. פעם אחת, אחרי התפילה, ניגש אליו אחד המתפללים ואמר: "רבי, האומנם כדאי כל-כך להאריך בתפילה? הנה, בזמן שרבנו התפלל הספקתי לסיים את התפילה ואף גם ללמוד שני דפי גמרא עם תוספות".

חייך רבי משה והשיב: "חז"ל אמרו שהמאריך בתפילתו מאריכים לו ימיו ושנותיו. אם-כן, על-ידי אריכות התפילה אזכה לחיות יותר, וממילא אוכל להשלים את דפי הגמרא שכביכול 'החמצתי' בגלל אריכות התפילה"…

סיפר הגה"צ רבי נתן מאיר ווכטפויגל זצ"ל מנהל רוחני ישיבת לייקווד שפעם פנה אליו רבו, המנהל רוחני של התלמוד תורה דקלם הגה"צ רבי דניאל מובשוביץ זצ"ל הי"ד ושאלו, לשם מה הלך יעקב לראות את יוסף, מה תוסיף לו ראיה זו? אין לומר שהיו אלו געגועים גרידא, כיוון שלא ראה את בנו עשרים ושתים שנה, וכלתה נפשו לראותו. שהרי מדברים אנו באבות העולם שבוודאי כל מעשה שלהם נעשה בחשבון מדוקדק.

לשם משל סיפר רבי נתן ששמע פעם מרבו רבי דניאל הנ"ל שתיתכן ביקורת מצידו ועל כל אדם שמעשיו אינם מחושבים דיים, אבל על רבו הסבא מקלם זצ"ל יתקשה לומר ביקורת, כי בימי שהותו בצילו, ראה איך כל תנועה שעושה מחושבת ואפילו את כובעו לא יזיז בלי מחשבה, אם כן קל וחומר, בן בנו של קל

וחומר שהיה ליעקב אבינו חשבון מדוע נסע לבנו? תשובתו של רבי דניאל לשאלה ששאל, היתה קצרה: "הוא רצה לראות איך יוסף מתנהג."

הסביר זאת רבי נתן, שהנה לכאורה למה נצרך לראותו בעולם הזה, הלא יראנו בעולם הבא, אלא רצה לראות איך הוא מצליח להתגבר על יצרו, ומזה ילמד הוא עצמו, שכן למרות שיעקב היה ודאי במדרגה גבוהה מיוסף, אולם הוא הרגיש שהוא יכול וצריך ללמוד ממדרגתו המיוחדת של יוסף הצדיק שנתנסה בכאלה ניסיונות ועמד בהם.(נועם המוסר עמ' ע"ה)

רש"י: להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה, ושיהיו השבטים לומדים בו.

שתי מטרות היו ליעקב בשלחו את יהודה בהקמת בית הועד: הן שיהא מקום להוראת התורה ע"י יעקב והן שיהא מקום שבו יוכלו השבטים ללמוד. והדברים צריכים ביאור: א. הרי שבעים נפש ירדו למצרים שחלקם נשים וילדים, ואילו הגברים מנו כמה עשרות בלבד ומדוע ראה יעקב צורך לשלוח את יהודה להכין מקום ללימוד תורה למספר כה קטן של לומדים? ב. האם לא היה ניתן להקים בית ועד בהגיעם למצרים ולא להכין מקום מראש? ג. הרי יוסף היה במצרים ושימש כמשנה למלך, וכחלק מההכנות לקראת הפגישה עם אביו ואחיו, יכול היה הוא להכין את בית המדרש ללימוד תורה? ד. לוי ויששכר שמהם עתידים לצאת מורי הוראה בישראל, היו מתאימים יותר מיהודה להשלח למצרים להקים בית ועד, מאשר יהודה?

מסופר, שביום שייסדו את ישיבת וואלוז'ין, היה ראש הישיבה הגר"ח מוואלוז'ין שרוי בתענית ובכה בדמעות שליש, ובדמעות אלו גיבלו את הטיט של אבן הפינה… וכן מסופר שבעת יציקת היסודות לישיבת פוניב'ז, פרץ הרב מפוניב'ז מידי פעם בבכי עד שקשה היה להרגיעו, והחזון אי"ש שנכח במקום אמר: "ישיבה שמייסדים בדמעות, בדם וביזע, סופה להתקיים". מטרת יעקב בהקמת הישיבה במצרים היתה לייסד מקום תורה מכוחו וכוח אבותיו, כוחות רוחניים שיעמדו לעם ישראל בהיותם בגלות מצרים, וזאת רצה יעקב להדגיש לבניו עוד טרם ירידתם לגלות מצרים שהבסיס לקיומו של עם ישראל הוא בית המדרש ללימוד התורה, ובלעדיו אין חיות, ולכן שלח את יהודה לפניו, ומאחר והקמת הישיבה היתה לדורות, היתה כוונתו של יעקב שהיסודות ייבנו מכוחו שלו ולבנותו בכוונה נכונה כדי שתשרה בו השכינה והתורה שתילמד בו תהא לשמה. אילו יוסף שהיה כבר במצרים היה מקים את בית המדרש, לא היה ניתן ללמוד מכך יסוד זה היאך יש לייסד מקום תורה לרבים. ומה שנשלח דווקא יהודה, כיון שהיתה בו מעלה מיוחדת, שהרי כבר נאמר שאחת מהמתנות שקיבלו ישראל מהקדוש ברוך הוא היא התורה שניתנה לישראל, וכן ביאר הרמב"ם: "אין דברי תורה מתקיימין… ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן, ומצער גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה". ההתקשרות לתורה יכולה להווצר רק על ידי מסירות נפש וויתור על רצונות ותאוות העולם הזה. מסירות נפש של יהודה התגלתה בעבר בנסיונותיו להציל את בנימין אחיו עד כדי נכונותו לצאת למלחמה עם מצרים כדי להציל את אחיו, ולכן נבחר דוקא הוא להקים בית תלמוד והוראה בארץ גושן, שגם עצם הקמת מקום תורה צריכה להבנות מתוך מסירות נפש וביטול העצמיות, ומתוך יציקת תוכן של קדושה.

הגאון בעל שאגת אריה נתקבל לעת זקנה, והוא כבן שבעים לרב בעיר מץ. הגיע רבי אריה ליב למץ בשבוע של פרשת "ויגש", ובבואו אל העיר גונבה אליו שמועה שיש בין בעלי הבתים שאין דעתם נוחה ממנו, והם מרננים על מינוי זה של רב 'בא בימים' שכבר הוא ברגלו האחת בעולם האמת. ביום השבת בעמדו לדרוש בבית הכנסת את דרשתו הראשונה, פתח רבי אריה ליב ואמר: בפרשת השבוע אנו מוצאים שבשעה שבא יעקב אבינו למצרים, שאלו פרעה: "כמה ימי שני חייך?" ועל כך השיב לו יעקב: "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי", והלא בעצם הדבר מוקשה: ראשית, מה עניין היה לו לפרעה לדעת בן כמה הוא? שנית, מפני מה השיב לו יעקב על שאלה שלא נשאל כלל? הלא על שאלתו של פרעה "כמה ימי שני חייך" היה לו להשיב: "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה" ודי בכך, מה ראה להוסיף ולומר "מעט ורעים היו ימי שני חיי"? אלא, משראה פרעה שעם בואו של יעקב למצרים נתברכה הארץ, הנילוס עלה והרעב פסק, היה חושש שמא אין אושר זה שמור לו לאורך ימים, ויעקב זקן, לפיכך שאל למספר שנות חייו. אך יעקב ירד לסוף כוונתה של השאלה, ולפיכך השיב "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה, מעט ורעים" אני נראה זקן מכפי שאני באמת, בסך הכל אני בן מאה ושלושים שנה, ומעט הוא, "ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי" שהאריכו ימים ממני והיו ימי חייהם מאה ושמונים שנה, ומה שמראה פני זקנים כל כך, זהו משום ש"רעים היו ימי שני חיי" וקפצה עלי הזקנה בלא עת. והוא הדבר, הוסיף רבי אריה לייב וסיים לגבי עצמי, אין אני זקן כפי שאני נראה בעיניכם, הזקנה קפצה עלי מחמת החיים הקשים שידעתי, שסבלתי דחקות ורדיפות ומחלוקות אין קץ, אבל מבטיח אני לכם שאם ירצה השם עוד אוסיף ואשב על כס הרבנות למעלה מעשרים שנה וכך היה.