ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת וילך – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

 

"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" (לא, א)

שהלך משה לבית מדרשו להוכיח את עם ישראל קודם מותו (יונתן בן עוזיאל). מדוע הוצרך משה לילך לבית המדרש בכדי להוכיח את עם ישראל, כלום לא יכל להוכיחם במקום אחר, והלא בפרשת ויקהל (שמות לה, א) כשהוצרך משה לדבר עם כל עם ישראל לא כתוב שמשה הקהיל את עם ישראל בבית המדרש? אלא מכאן רואים את גדלות משה רבינו ע"ה, שמכיוון שביקש להוכיח את עם ישראל, הלך קודם לבית המדרש כדי לעיין שוב בכל ענייני התוכחה כיצד להוכיחם בכדי שלא לפגוע בנפש יהודי, כי לזה צריך סייעתא דשמיא מיוחדת, לכן הלך לבית המדרש אשר השכינה שורה שם. (מפי השמועה)

 

"ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנוכי" (לא, ב)

משה רבינו לימד כאן לבני ישראל ב' תכסיסי מלחמה היאך לנצח את היצר הרע כשבא לפתות את האדם לדברי עבירה, שיהי' בידו ב' הכללים, שלפעמים הוא צריך להיות "מאה שנה" ולפעמים "עשרים שנה". כי אם בא היצר הרע לומר לו לעבור עבירה, יאמר לו "בן מאה שנה" אני וכבר קרב קיצי ואיך אמרוד בבוראי, ואם בא לפתותו שלא יעשה מצוה מחמת שזקן הוא וכלו כוחותיו, יאמר לו "בן עשרים שנה" אני, ועוד כל כוחותי בקרבי כדבעי, ולמה לא אקיים המצוה בכל הכוחות?! (הרה"ק ר' שלום מקומרנא זי"ע)

 

"לא אוכל עוד לצאת ולבא" (לא, ב)

פירש"י ז"ל "לצאת ולבוא בדברי תורה שנסתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה", אם בכל ימיו עלה בידו לרדת אל העם, הרי לגודל מדרגותיו מה שזכה להתעלות ביום זה, לא היה כבר מסוגל לצאת ולבא בדברי תורה להשפיל עצמו מרום מעלותיו ולהשפיע מחכמתו לפשוטי העם שנסתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה. (עבודת ישראל)

 

"ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא" (לא, ב)

הנה, ידוע שהצדיק הוא בבחינת 'הולך' ממדרגה למדרגה, ואינו 'עומד' במדרגה אחת כמלאך, וכל זה הוא על ידי שפוסל מעשיו הראשונים ומפשפש במעשיו, ורואה שעבודתו לא הייתה עדיין בתכלית השלימות כדבעי, ומהרהר בתשובה על כך ומתחרט ומקבל על עצמו להוסיף בעבודתו מהיום והלאה, ועל ידי זה הולך ממדרגה למדרגה, ובכל יום ויום מוסיף והולך בעבודתו יתברך. אמנם משה רבינו ע"ה הגיע למדרגה כה גבוהה ורמה, עד שלא היה רשאי להרשיע עצמו ולפסול מעשיו הראשונים, שכבר היו בתכלית השלימות. אכן הוא עצמו היה בשפלות, כדרך הצדיקים שאינם מאמינים בעצמם עד יום מותם, ולכן אמר: "לא אוכל עוד לצאת" מן העבודה הזאת "ולבא" לעבודה האחרת משום שלא אוכל לפסול עבודה זו, וממילא אהיה מוכרח להסתלק, כי 'וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה'. (אמרי יוסף)

 

"ה' אלוקיך הוא עובר לפניך" (לא, ג)

האור החיים פירש שה' אלקיך הוא העובר על פשעיכם. יש לבאר דהנה אמרו במדרש על הפסוק "אני עשיתי ואני אשא" אני עשיתי את יצר הרע ואני אשא את העוון, והוא על דרף שאמרו "ואשר הרעותי" שהקב"ה מתחרט שברא יצר הרע. ובזה יבואר מה שאמרו חז"ל על פסוק "ויעבור ה' על פניו ויקרא", מלמד שהקב"ה התעטף כשליח צבור ('ויעבור' הוא כלשון 'עובר לפני התיבה'), והכוונה 'כשליח צבור' כמו שליח ציבור המוציא את הרבים ידי חובתם. והנה הדין הוא שמי שאינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתם, אם כן איך הקב"ה יכול להיות שליח צבור לשאת את עוון ישראל, הלא הוא אינו מחוייב בתשובה. אלא כיון שהוא כביכול מתחרט של זה שברא יצר הרע, שהחרטה הוא אחד מגדרי התשובה, הוא גם יכול להוציא את ישראל. וזהו "ה' אלקיך הוא העובר לפניך" שהוא עובר לפני התיבה, לשאת עון בני ישראל. (ראשי בשמים) "וה' הוא ההלך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך לא תירא ולא תחת" (לא, ח) לא פעם חש האדם כי ה' עזב אותו, הוא הולך במחשבותיו בייאוש ותחושה של בדידות. מבטיחה התורה ואומרת: תדע שהקב"ה גם במצבים הקשים ביותר בהם אתה בטוח שהוא איננו, הוא שם. ה' איננו מרפה ממך ולעולם לא עוזב אותך!… רבי נחמן מברסלב זצ"ל אמר פעם: "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא…" והנה סיפור יפה הממחיש זאת בצורה נפלאה: פעם נטרפה אנייה בים, והיה ניצול יחיד שנסחף עם הזרם והושלך על חופו של אי בודד שאין יד אדם שנגעה בו. מתוך מצוקה נוראה ודאגה לגורלו הוא התפלל בלהט לה' שיציל אותו. בכל יום היה סורק את האופק מקצה לקצה לראות היש מושיע?!. תשוש רעב ופצוע ניסה ואף הצליח לבנות לעצמו צריף קטן מעצים של האנייה הטרופה שנסחפו אל החוף. נחמה קטנה חשב לעצמו לפחות יהיה לו מחסה מחיות טורפות וממזג האוויר… לצריף הוא הכניס את מעט חפציו שהיטלטלו אתו בים וזה היה כל רכושו בעולם… יום אחד כאשר יצא מצריפו והלך ליער לחפש מזון להחיות את נפשו, פרצה דליקה בצריף הרעוע ממילא, והוא נשרף כליל על כל תכולתו. להבות האש גדלו והתפשטו ואיימו לשרוף את כל היער. עשן שחור היתמר אל על והכל היה אבוד – הצריף, החפצים… כל רכושו עלי אדמות. הוא גנח בצער וכאב, ופנה בכעס לה': "למה?!, איך יכולת לעשות לי את זה?! אתה מביא עלי אסון אחר אסון נטשת אותי לגמרי"?! וכך מרוב בכי וייאוש נרדם. רעש מנועים של ספינה מתקרבת העירה אותו מעלפונו והנה הוא רואה עשרות אנשים יורדים ממנה. היא באה כדי להציל אותו. "איך ידעתם שאני נמצא כאן? איך הגעתם לחור הזה?!" שאל בתמיהה את אלו שבאו להצילו. "ראינו את סימני האש והעשן ששלחת אלינו ופנינו לכאן… טוב שהיה לך שכל להבעיר אש בכמות כזו שנראה אותך…." הפטיר אחד המחלצים… הייאוש מפסיד את התקווה. דווקא בזמן שה' נראה רחוק עלינו לדעת שהוא קרוב יותר מתמיד… אל נחשוב ולו לרגע שה' איננו אתנו – הכל לטובה לפעמים שנשרף ה"בית" והכל "שחור" דווקא אז צצה הישועה ומתגלה שזה היה סימן כדי להחזיר אותנו הביתה.

 

"וה' הוא ההולך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך" (לא, ח)

עבד הנאמן ומסור למלכו, אין המלך חושש מלהניחו ללכת מאחוריו, כי הוא סמוך ובטוח שלא יברח ממנו, וזהו פירש הפסוק שלפנינו – "וה' הוא ההולך לפניך", פי' שאם תזכה למדרגת עבד נאמן עד שתהא בבחינת ה' הוא ההולך לפניך וכנ"ל, אזי הוא יהיה עמך לשמרך בכל דרכך אשר תלך, בין בגשמיות ובין ברוחניות, להצילך ולתת אויבך לפניך. (אהבת שלום)

 

"מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה… תקרא את התורה הזאת" (לא, י-יא)

לאחר שנת השמיטה, כאשר במשך כל השנה היו פטורים מכל דאגות וטרדות של עבודה בשדה ופירעון חובות, הוא הוא הזמן המתאים ביותר כדי שיכנסו דברי תורה למוחות וללבבות ויקלטו כראוי. (עקידת יצחק)

 

"הקהל את העם האנשים הנשים והטף" (לא, יב)

אומר רש"י והטף – למה באו? להביא שכר למביאיהם. ולכאורה מדוע התורה מצווה להביא ילדים כדי לתת שכר למביאיהם? ויש להסביר ע"פ המעשה הבא: ר' שלמה זלמן אוירבך זצ"ל עמד ושוחח בלימוד לאחר שעור שמסר, לפתע התפרץ אל מרכז המעגל ילד קטן נעמד למול הגרש"ז ושאלה בפיו מדוע יש סדר בנעילת הנעליים קודם נועל נעל ימין ולאחר מכן נועל נעל שמאל ואילו בקשירה קודם קושר של שמאל ורק לאחר מכן קושר נעל ימין וכי מה זה משנה באיזה אופן אדם ינעל נעליו ויקשור. חייך הגרש"ז וענה, "ילד יקר וכי באפשרותך לנעול בו זמנית את שני נעליך ולקושרם?" השיב הילד "ודאי שלא!" א"כ אמר הגרש"ז "גם כך אתה צריך לנעול ולקשור כל נעל בנפרד והקב"ה רצה לזכותך במצוה ולכן נתן סדר באופן הנעילה והקשירה וכך ללא מאמץ אתה זוכה במצוה". כן הדבר גם במצות הקהל את האנשים והנשים חיבים לבוא, וכאשר הנשים באות ודאי יביאו עימם את ילדיהם אך הקב"ה רצה לזכות את עמ"י במצוה נוספת ולכן ציוה על הבאת הילדים כך שאלו שמביאים הילדים יזכו במצוה. כפי שנאמר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות…

 

"ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (לא, יז-יח)

מקשים בזה, אחר שכבר התודו על עונם ואמרו על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה – מדוע מגיע להם שוב עונש של ואנכי הסתר אסתיר. ופירש, כי הדבר הגרוע ביותר אצל יהודי צריך להיות הוא כאשר אין אלקי בקרבי, שאז חייו אינם חיים ואינו מוצא מקום לנפשו, אבל כאן הם אומרים "על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה", דמשמע שזה ש"אין אלקי בקרבי" לא כ"כ כואב להם, אלא בעיקר כואב להם מה ש"מצאוני הרעות האלה", לכן מגיע להם העונש ששוב אנכי הסתר אסתיר וגו'. (הרה"ק רבי מאטיל מסלונים זצ"ל)

 

"ויאמר ה׳ אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה… והפר את בריתי… וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם… ואמר ביום ההוא הלא כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה… ואנוכי הסתר אסתיר פני (לא טז-יח)

שאל הגה״ק בעל הכתב סופר זי״ע – אם אותו אדם חדור אמונה בהשגחה הפרטית ומאמין, שכל הרעות האלה מצאוהו, על כי אין אלו-ה בקרבו, מפני מה לא יהיה הקב׳׳ה מוחל לו, ומפני מה בא עליו, גם לאחר דברי וידוי אלה, העונש הכבד, "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה"? אלא ההסבר הוא – נתן הכתב סופר הסבר נוקב: משום שהוא אמר את הדברים "ביום ההוא" בלבד, ביום שבאה אליו הרעה, אבל משנחלץ ממנה, הריהו שוכח את שאירע לו ביום אתמול ואת אשר אמר…

 

"ואנכי הסתר אסתיר" (לא, יח)

הרה"ק ה"סבא" משפאלי זיע"א היה עושה עצמו כמי שלא קרא ולא שנה, אלא שצדיקי דורו ידעו עד היכן הדברים מגיעים. פעם הפציר בו הרה"ק רבי נחום מטשערנוביל זיע"א לומר דברי תורה, פתח ה"סבא" ואמר, "שמעתי שכתוב במקום אחד בתורה "הסתר", והיכן? נענה רבי נחום: כן, כתוב "ואנכי הסתר אסתיר", המשיך הסבא ואמר, אם כתוב כך, כן הוא פירושו, אומר הקב"ה אוהב אני להתחבא ולהסתיר את עצמי, אצל מי שמסתיר אותי אצלו.

 

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (לא, יט)

מובא בגמ' (עירובין נד:) ר"ע אומר מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו, שנאמר 'ולמדה את בני ישראל', ומניין עד שתהא סדורה בפיהם שנאמר 'שימה בפיהם'. בהמשך מביאה שם הגמ' את המעשה הידוע עם רבי פרידא שהיה לו תלמיד שהיה צריך ללמדו כל דבר ארבע מאות פעמים, ופעם אחת נטרדה מחשבתו של התלמיד והוזקק רבי פרידא ללמדו עוד ארבע מאות פעמים, יצאה בת קול ושאלה אותו במה בוחר אתה, האם בהוספת ארבע מאות שנים על חייך או שתזכה אתה וכל דורך בעולם הבא, ובחר רבי פרידא באפשרות שיזכה הוא וכל בני דורו בעוה"ב, אמר להם הקב"ה תנו לו זו וזו. ולכאורה הרי ודאי שהעוה"ב הוא חיי נצח עד אין סוף, והוא התענוג והעידון היותר נפלא מכל התענוגים עד שאמרו עליו (אבות פכ"ד מ"כ) 'יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז', וא"כ מה מעלתו של רבי פרידא שבחר באפשרות של העוה"ב עד שבשל זה זכה בשתי ההבטחות, והלא פשוט הוא שיבחר בזו ולא בתוספת חיים בעוה"ז. ואפשר, דהרי רבי פרידא בוודאי היה במעלות הצדיקים שעובדים את ה' באהבה שלא ע"מ לקבל פרס, והוא בכלל מה שנאמר שם במשנה 'יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב'. וא"כ רבי פרידא כשלעצמו היה בוחר באפשרות של תוספת חיים בעוה"ז כדי לעבוד בהם את בוראו, אך מכיון שאמרו לו שיזכה הוא ובני דורו בעוה"ב, ויתר על שאיפתו הגדולה להאריך ימים בעוה"ז כדי לזכות את בני דורו בעוה"ב והעדיף את טובת הכלל. ע"ז זכה לשכר כפול שנתן לו ה' את שני הדברים, דהיינו שכלל הצבור יזכו בטובה, וגם הוא עצמו לא יאבד בשל כך את הטובה שביקש לה ויזכה לאריכות ימים בעוה"ז שבהם יעבוד את בוראו.

 

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" (לא, יט)

או יאמר בדרך צחות, כתבו לכם, כי על פי הרוב כתיבת ספר תורה היא ע"י העשירים, אבל את קיום התורה והלימוד זאת עוזבים עבור עניים כאילו המה פטורים מזה, ולכן מזהיר הכתוב, ועתה כתבו לכם, כלומר עבורכם ולמענכם, למען תקיימו ותלמדו גם אתם, את התורה, לתכלית זו כתבו, לא רק עבור העניים. (לקוטי בתר לקוטי)

 

"שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (לב, ז)

כח האחריות ההלכתית שנטל רבינו הגרש"ה וואזנר זצוק"ל על עצמו אינו ניתן לתיאור, כתפיו ההלכתיות היו רחבות מני ים ויכולותיו להכריע בנושאים שנראו על פניו כסבוכים ומורכבים הפליאו כל מי שבא במגע עמו והבין מעט בעולם ההלכה. על מנת להבין ולו במקצת, את האחריות ההלכתית הכבדה שהיתה על כתפיו של רבינו, יעיד הסיפור הבא, אותו סיפר הרה"ג רבי משה ברנסדורפר שליט"א: אספר לכם עובדה מעניינת לה הייתי עד בעצמי. היה זה לפני מספר שנים עת הגיעה לשולחני שאלה הלכתית מסוימת ופסקתי בה כפי שנהוג לפסוק בעיה"ק ירושלים. מאחר ואחד הצדדים היה ממשפחה המקורבת לבעל ה'שבט הלוי' זצוק"ל הוא ביקש להפנות את הנושא אל שולחנו של הגאון האדיר זצוק"ל על מנת לשמוע את חוות דעתו. הסכמתי כמובן על אתר וביקשתי להצטרף יחד עם הצדדים עת מעלים הם את הענין על שולחנו. ואכן נכנסנו יחד לחדרו עת שהה למנוחה כאן בירושלים סמוך לבית מדרשו בשכונת 'גבעת משה'. רבינו האזין לצדדים ולפתע פנה אלי בחיוך, תראו הרב ברנסדורפר, אמנם כאן בירושלים פוסקים כך, אולם מאחר ואני נמצא בבית הכנסת 'שבט הלוי' אני מרגיש כמו בביתי שבבני ברק ומבקש אני לפסוק באופן שונה וכאן ביקש הוא את "רשותי" להכריע כדעתו. ראיתי כאן שתי נקודות מופלאות. האחת, כתפיו הרחבות ויכולתו להכריע כפי שהוא חושב שכך היא ההלכה, בניגוד לנהוג בירושלים. שנית, ענוותנותו העצומה, הוא זצוק"ל, שהיה כבר מופלג בשנים ובהוראה, שהוסמך על ידי גדולי עולם ומשמש בהוראה ואף הסמיך בעצמו מאות דיינים, רבנים ומורי הוראה מבקש את "הסכמתי", רב צעיר.

דוגמא נוספת לדברים היה זה בשנותיו האחרונות ממש עת שימש כמסדר קידושין באחת מחתונות האדמו"רים כאן בירושלים. לאחר החופה התברר כי התאריך שנכתב בכתובה איננו נכון. כנראה, מרוב לחץ, טעה הכותב וכתב תאריך אחר. ניגשתי עם הכתובה למסדר הקידושין, הלא הוא רבינו בעל ה'שבט הלוי' זצוק"ל ושאלתי כדת מה לעשות, האם לכתוב כתובה חדשה או שמא לתקן בזו הקיימת. הגאון האדיר זצוק"ל חייך לעברי אומר, כעת כולם לחוצים וטרודים. מחר בבוקר לאחר שינוחו במקצת ויירגעו מהלחץ תוכלו לכתוב כתובה חדשה. ראיתי על אתר כיצד מכניס את כל השיקולים ההלכתיים כמו גם את הפרקטיקה הנדרשת בכל תשובה שמוציא מפיו, והיאך מנווט הוא את ההלכה הצרופה בכל תשובה והוראה שמוציא מפיו. (ולא שבט הלוי בלבד)

 

"שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (לב, ז)

בספר פניני הגרי"ז מסופר כי בתקופה הראשונה לרבנותו של מרן רבי יצחק זאב הלוי סולוביציק זצ"ל בבריסק, באו קציני צבא לבית הכנסת בראש השנה לדרוש מהרב שיתלווה עמם כדי להגיד וידוי עם אסיר יהודי שנשפט למוות, מאחר והחוק הוא שאי אפשר להרוג עד שיאמר הרב וידוי עם הנדון. אך הרב עמד באותה שעה בתפילת שמונה עשרה של שחרית, לא רצו הקצינים להפריעו ועזבו את המקום באומרם שישובו שנית כעבור זמן. כאשר הציע מישהו מהקהל לקצינים שיקחו רב אחר מתוך הקהל, אמרו להם שקיבלו פקודה להביא את הרב הרשמי. לאחר שנסתלקו סיים הרב את תפילתו ומששמע על הענין החליט לא ללכת וטעמו ונימוקו עמו. משנודע הדבר נמצאו בין קהל המתפללים אנשים שהעלו חשש שמא יבולע ליהודים לו לא יצייתו להוראת השלטונות ומכיון שהרב היה עדין צעיר ימים, גיל 23 בערך וכולם הכירוהו מקטנותו הרשו לעצמם לחוות דעה זו בקול רם. אחרים מהם אף העזו פניהם וטענו לרב שהוא מסכן את כל הקהילה אך דבריהם לא הועילו והרב נשאר נחוש בדעתו. באמצע תפילת לחש של מוסף באו הקצינים בשנית לבית הכנסת, הרב שהבחין בהם נשאר עומד על מקומו שעה ארוכה כאילו עדיין באמצע תפילתו ובכך מנע מהם לגשת אליו. סבלנותו של הקהל פקעה עד שקם אחד מזקני המקום והציג עצמו בפני הקצינים כרב הרשמי והלך עמהם, אמר עם הנידון למוות את הוידוי ומיד אח"כ הוציאו את היהודי להורג. אחר התפילה הגיעו שוטרים לבית הרב בבהלה, בני הבית פחדו כיון שחשבו שבאים לאסור את הרב על שסירב לציית להוראות השלטונות. עד מהרה התברר שהללו שוטרים מעיר אחרת שנשלחו לשאול אם הרב הלך כבר אל הנידון למוות שכן אם יצא לדרך יש למהר כיון שזה עתה התברר כי היהודי ההוא הואשם בטעות ולמעשה הינו חף מפשע ואין להוציאו להורג. עד מהרה התברר כי הזקן שהתחכם ויצא לשביעות רצונו של הקהל לייצג את הרב גרם למותו של היהודי. ואילו היו סרים למשמעת הרב שהיה אמנם רך בשנים אך אב בחכמה וביראה, לא היו נכשלים. (מידות והנהגות טובות – הרב יחיאל מיכל שטרן)

 

"כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם" (לב, מז)

כי ריק הפירוש הוא שהדבר אמנם קיים, אבל יש בו חסרון שאינו "מלא", כמו כלי ריקן שהכלי קיים אך הוא ריק מן היין. והנה בכל המעלות והתשבחות שאצל בני אדם כמו עושר וכדו', אם יש לך אדם שאין לו ממון הרי ביתו ריקם והוא חסר את מעלת העושר, אבל האדם עצמו קיים הוא, וכמו"כ מי שאינו יודע לשיר ולזמר, הוא ריק מן המעלה הזו של זמרה. אבל לעומת זה אם האדם עצמו מת, לא שייך לומר שהוא ריק מן המעלה של החיות, אלא הוא עצמו אינו קיים כלל ועיקר. וזהו פירוש הפסוק אמר הח"ח: "כי לא דבר ריק הוא מכם" כי אם אדם חסר לו תורה איננו ריק מן המעלה של תורה, אלא כל האדם חשוב כמת ואיננו קיים כלל, והטעם "כי הוא חייכם", ובלי התורה האדם הוא מת, וכאין ואפס הוא נחשב. התורה איננה מעלה נוספת בחיי האדם אלא היא חיינו ואורך ימינו, ואין מציאות לאדם כלל בלא תורה. (חפץ חיים)

 

"שובה ישראל עד ה׳ אלוקיך" (הושע יד, ב)

הרה״ק רבי שמעלקא מניקלשבורג זי״ע אמר: ״שובה ישראל״. ואם תאמר: כיצד שבים בתשובה, מה נקבל על עצמנו, במה נחייב את עצמנו, באילו גדרים וסייגים? הדבר יובן במשל: אדם יצא מביתו ביום שרב, וביקש להגיע לעיר הסמוכה. הוא התחיל ללכת, והשמש קפחה על ראשו. הזעה נגרה ממנו פלגים פלגים, ברכיו פקו, והמשא הכביד על שכמו. כאשר זכר כמה שעות הליכה לפניו, מה רחוקה הדרך ומה קשה היא, נפלה רוחו בקרבו והוא החליט לשוב על עקבותיו, להמתין לעת אחרת, למזג אויר אחר, להזדמנות אחרת. אבל אם הוא חכם, יסיח מלבו את המטרה הסופית, את הדרך הרחוקה, ויאמר לעצמו: ברצוני להגיע עתה רק עד העץ ההוא ולחסות בצלו. כשיגיע לאותו עץ, יינפש מעט ויאמר: עתה אין רצוני להגיע אלא לאבן ההיא, לשבת עליה. וכך, מנקודה לנקודה, ימצא את עצמו במחוז חפצו. זהו שנאמר: ״שובה ישראל״. כיצד? התשובה היא: ״עד״. סמן לעצמך מטרות קרובות, נראות לעין, רק עד שם. מי שיקבל על עצמו ללמוד ברציפות, ללא הסח הדעת, בכל רגעי הלימוד, כל היום כולו, כל ימות השנה, לא ישיג מאומה, שכן החלטה זאת בעבורו היא בבחינת ״על מנת שתעלה לרקיע״. אבל אם הוא יציב לעצמו יעד, ״עד״, ללמוד ברציפות רבע שעה, ואז ינסה להגדיל את הטווח – יצליח ויגיע ״עד ה' אלוקיך״…