ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת ויצא – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

 

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (כח, י)

איתא במדרש (סח, ג) יש שהוא הולך אצל זיווגו ויש שזיווגו בא אצלו, יצחק בא זיווגו אצלו שנאמר (כד, סג) 'ויצא יצחק… והנה גמלים באים', יעקב הלך אצל זיווגו שנאמר 'ויצא יעקב'. כשהרה"ק רבי יעקב יצחק – החוזה מלובלין זי"ע – נשא אשה (בזיווג שני), היתה החתונה אמורה להיות במדינה אחרת מעבר לגבול, ומפני שנתעורר איזה קושי באישור היציאה שלו, לא נתנו לו רשות לעבור את הגבול, והוצרכו לעשות החתונה באמצע הדרך. אמר הבדחן בחתונה, ביצחק אבינו מצינו שזיווגו באה אצלו, וביעקב אבינו מצינו שהוא הלך אצל זיווגו, והיות ששמו של רבינו הוא 'יעקב יצחק', לכן חצי הדרך הלך הוא אצל זיווגו, וחצי הדרך באה זיווגו אצלו. "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (כח, י) יש שהוא הולך אצל זיווגו ויש שזיווגו בא אצלו, יצחק בא זיווגו אצלו שנאמר (כד, סג) 'ויצא יצחק… והנה גמלים באים', יעקב הלך אצל זיווגו שנאמר 'ויצא יעקב' (מדרש). יעקב אבינו יוצא מבאר שבע לחרן כדי למצוא אשה. אביו יצחק, לעומת זאת, לא היה צריך ללכת, הביאו את האשה אליו, ללמדנו – כי הכל נעשה בהשגחה פרטית, ומציאת הזיווג אצל כל אדם היא לפי מה שנגזר עליו מן השמים, ומה׳ אשה לאיש! וכל מה שיעשה לא יועיל לשנות גזרתו יתברך.
לשלמה המלך הייתה בת ושמה קציעה, הנערה הייתה יפת תואר חכמה וטובת לב. רצה אביה לדעת מי יהיה החתן שלה וקרא לכהן הגדול בכדי לברר את גורלה. הכהן שאל באורים ותומים והשיב, כי בחור עני וללא שום תואר יהיה בעלה. לשמע הדברים החליט המלך למנוע את נישואי בתו לאותו בחור… לאחר שבועיים, הובילו העבדים את הבת למגדל אשר היה על אי בודד. הסולמות הורחקו מהמגדל והיא נותרה לבדה. לאחר מכן קרא המלך לנשר גדול וחזק וציווה עליו לקחת בכל יום ממטבח המלך אוכל ולהביא לבתו שבראש המגדל את ארוחותיה. באותם ימים חי בעיר עכו איש עני “אביים” שמו ולבנו אשר נולד קרא ראובן. הילד גדל והיה ליפה תואר נבון ומוכשר, אך בשל המצב הכלכלי הקשה, הנער נאלץ להיפרד מהוריו, ויצא לחפש את מזלו. כל היום הלך ללא אוכל ומשקה, רעב ועייף היה לעת ערב, ופחד נפל עליו. התחנן לה’ שימצא עבורו איזה מסתור וה’ זימן לו נבילת שור מונחת על הארץ. נכנס הנער לתוך בטנו הפתוחה של נבלת השור ונרדם. בשנתו לא חש בנשר גדול שנעץ ציפורניו בנבלת השור והרים אותה יחד עם הישן בתוכה ונשאה אל ראש המגדל שבו הייתה בת המלך. לאחר ששבע הנשר מבשר השור עף לדרכו והנער נשאר על המגדל בתוך השור… בבוקר, בתו של שלמה המלך מצאה את הנער ישן. העירה אותו, ושאלה אותו כיצד הגיע אליה, אבל הוא לא ידע לספר לה… הזמינה הנערה את הנער להישאר אתה. כשהגיע הנשר להביא לה את הארוחה כמידי יום, ראה שנמצא עמה אדם נוסף, ומעתה והלאה היה מביא שתי ארוחות בכל פעם, והשביע אותם. עברו ימים, ושני הצעירים מצאו חן אחד בעיני השניה והבינו כי מאת ה’ יצא הדבר והסכימה להינשא לבחור. בדם שיצא מאצבעו הדקורה טבל נוצה וכתב לה כתובה. חיו בני הזוג בשלוה ונולד להם בנם הבכור ושמו “זכור”. הנשר הבחין בילד ומעתה הביא שלושה ארוחות בכל יום אל המגדל. עברו שנים ובינתיים שלמה המלך התגעגע לביתו, והשתוקק מאוד לראותה. שאל את הנשר על שלומה (שהרי היה בקי בשפת החיות), והנשר השיב כי שלום לה ולבעלה ולבנה הקטן ולא חסר להם דבר… המלך ששמע שנישאה בתו, סירב להאמין למשמע אוזניו והחליט לצאת עם עבדיו אל עבר האי. כשהגיע המלך ראה את בתו ואת משפחתה ונפלו בבכי והתרגשות אחד על צוארו של השניה… “כיצד הגיע הבחור לכאן?” שאל בתו, והבת השיבה כי צפור ענקית הובילה אותו למגדל עטוף בתוך נבלת שור… יחד עם בתו חתנו ונכדו ירד מהמגדל והפליג איתם ועבדיו חזרה למקום ממנו בא. המלך ציווה לערוך סעודת הודיה משתה לעמו ולכולם סיפר את שנעשה במגדל. עתה נוכחתי פעם נוספת אמר המלך כי אין אדם יכול להימלט מגזירת הקב”ה. שלחתי את בתי למקום שומם שרגל אדם לא דרכה בו והנחתי אותה במקום גבוה כדי שאף אחד לא יוכל להגיע אליו, ובכל זאת לא הצלחתי לחלץ אותה מגורלה אשר ה’ גזר עליה. יהי שם ה’ מבורך!’ (הסיפור ע"פ כתב יד ג' של מדרש תנחומא, במבוא למהדורת בובר, וילנה תרמ"ה.)

 

"ויפגע במקום" (כח, יא)

ללמדך שקפצה לו הארץ (רש"י). יעקב אבינו זכה לקפיצת הדרך בלכתו לישא אשה, ואף אליעזר זכה בקפיצת הדרך בלכתו לקחת אשה ליצחק. ודבר זה יש בו רמז לדורות, כי יהודים בגלות, אף אם לא תהא מזומנת להם בדרך הטבע נדוניה וגם פרנסה לאחר החתונה, אל יעכבו חלילה את נישואי בניהם ובנותיהם, כי אם יעשו מעשה ויבטחו בה' יתברך, ואפילו בדרך נס, תקפוץ להם הארץ. (בכורי אביב)

 

"ויחלום והנה סלם מצב ארצה" (כח, יב)

ע"י החלום אפשר להכיר את האדם, שאין אדם חולם אלא מהרהורי ליבו. יעקב רואה בחלומו סולם "וראשו מגיע השמימה" "והנה ה' נצב עליו". ואילו פרעה רואה בחלומו "שבע פרות…" (ר' מאיר מפרמישלן)

 

 "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך" (כח, טו)

פעם אחת בא אל הסבא קדישא מרוז'ין זי"ע חסיד אחד, לשפוך שיחו ולהוושע בדבר ישועה ורחמים. הרה"ק רבי דוד מטשורטקוב זלה"ה, שהיה אז רך בשנים כבן אחד עשרה, הבחין באותו חסיד שהוא שרוי בצער רב ובדאגה גדולה, והבין שצרתו צרה גדולה, על כן, נתעורר בו רצון לדעת איך יפול דבר, ומאין תבוא ישועתו. המתין הרה"ק מטשורטקוב אצל פתח חדרו של אביו הרה"ק מרוז'ין, עד שיצא החסיד מלפני הקודש, ושאלו מה אמר לו הרבי, סיפר לו החסיד ברכת הרבי, 'דער אייברשטער זאל דיר העלפען' (השם יעזור לך). אמר לו הרה"ק מטשורטקוב הכנס שוב אל הקודש פנימה ושאל מלפני אבי מה יהיה עד שיעזור השי"ת, ציית לו החסיד ויעש כאשר צוהו. כשיצא סיפר לו שהרה"ק מרוזין ענה לו, עד שיעזור הש"ת, גם יעזור השי"ת. כששמע הרה"ק מטשורטקוב דברים אלו פתח ואמר, לזה כיון הכתוב 'כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך', גם עד אז, לא אעזבך ואעזור לך. (דברי דוד)

 

"אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" (כח, טז)

לפעמים אדם חושב אם אני הייתי נמצא "שם" הייתי מצליח, אם הייתי לומד "שם" ולא פה, הייתי מצליח. וכדברי בעלי המוסר שאמרו "'שם' – תהא קבורתכם", אם תחשוב שרק "שם" תוכל להצליח זוהי הקבורה שלך, שמקברת את עתידך, האדם צריך לחיות כי בכל מקום ובכל זמן הכל טוב לו. והנה אם בן אדם חושב על עצמו ומעצמו אז הוא חושב מחשבות שאילו הייתי נמצא שם הייתי מצליח, אבל אם האדם חי עם הקב"ה כל הזמן הרי הוא מצליח בכל המקומות כי הקב"ה איתו, כמו "ויהי ד' את יוסף ויהי איש מצליח", הוא היה כל הזמן עם הקב"ה ולכן הייתה לו הצלחה כל הזמן. והנה יעקב אבינו ישן, וכשהוא קם אמר אכן יש ד' "במקום הזה" ולא במקום אחר, זהו סימן ש"ואנכי לא ידעתי" שאני לא נמצא, כי אם אנכי נמצא כאן באמצע אז הייתי חושב שלא כאן טוב לי.

 

"ויקץ יעקב משנתו" (כח, טז)

שאלו פעם רב אחד כיצד הוא מצליח כל חייו בעקביות לקום לתפילת ותיקין מדי יום ביומו? ענה הרב, בשולחן ערוך, ההלכה הראשונה היא ש"יתגבר כארי לעבודת בוראו" וכיצד אוכל לענות על שאר השאלות אם לא הקפדתי על ההלכה ראשונה …

 

"לחם לאכל ובגד ללבש" (כח, כ)

יש לדייק בפסוק למאי הוא הלחם אם לא בשביל לאכול ולמאי הבגד אם לא כדי ללבוש, אלא יעקב אבינו שהלך לבית לבן התפלל אל הקב"ה שיזמן לו כזה לחם שיוכל לאכול היינו מאכלים כשרים, ובגד שיוכל ללבוש ללא חשש שעטנז.

 

"והיה ה' לי לאלוקים" (כח, כא)

ברש"י: 'שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף'. דהנה במחשבה קל יותר לקבל על עצמו קבלות טובות, כי המלאכים אינם יודעים מחשבות, לכן אין היצר מתגבר כל כך למונעו, אך כשמגיע לידי מעשה היצר מערים עליו קשיים ונסיונות. על זה התפלל יעקב ואמר "והיה ה' לי לאלקים" שה' היודע מחשבות יעזור לי להוציא את מחשבותי הטובות אל הפועל, ומבאר רש"י 'שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף' שמתחילת המחשבה עד סוף המעשה יחול שמו עלי, שאוכל להשלים את רצונותי הטובות. (מהר"א מבעלזא)

 

"ויאמר לבן טוב תתי אתה לך מתתי אתה לאיש אחר שבה עמדי" (כט, יט)

היתכן שלבן הרשע יאמר ליעקב שטוב לי לתת את בתי לך לאשה מאשר לאיש אחר, והלא שום רשע לא יסכים לתת את בתו לאדם שומר תורה ומצוות, ומדוע אם כן במקרה זה לבן מעדיף שיעקב ישא את בתו לאשה ולא עשו הרשע? אלא הביאור הוא שכל זאת אמר לבן מתוך רשעות, וחשב הלא בתי צדקת, ואפילו אם היא תינשא לרשע, תהפוך אותו לצדיק, ואם כן עדיף שתתחתן עם יעקב, שהוא ממילא צדיק, ובכך ירוח לי שיהיה פחות צדיק בעולם. (מהר"ם שיק)

 

"לא ייעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" (כט, כו)

הרב מפוניבז' הגרי"ש כהנמן זצ"ל, שאל שאלה מעניינת את כ"ק האדמו"ר מסאטמר רבי יואל טייטלבוים זצ"ל: מדוע קיימא לו כדעת לבן שלא לישא הצעירה לפני הבכירה (כמו שאמר לבן ליעקב "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה") ולא נוקטים כדעת יעקב אבינו שביקש לישא את רחל הצעירה לפני לאה הבכירה?! ותירץ לו הרבי מסאטמר: הרי מה שלא נושאים הצעירה לפני הבכירה, כדי שלא לצער הבכירה, ולכן כאשר היא מסכימה ומוחלת, רשאית הצעירה להקדימה. וכך סבר גם יעקב אבינו, ובוודאי לא חשב לשאת את רחל ללא הסכמה ומחילה מצד לאה. אלא שעל זה אמר לבן ליעקב לא יעשה "כן" במקומנו. "כן" במובן אמת (כנות) כדרך הנאמר "כן בנות צלפחד דוברות" כלומר: מקומנו הוא מקור השקר והמרמה ואין מצוי כאן כלל אמת, עד כדי כך שאף אם הבכירה אומרת בפיה שמוחלת ומסכימה, הרי בליבה אינה מסכימה כלל והוי "אחד בפה ואחד בלב" ואי אפשר לסמוך על זה, לכן במקומנו אין לשאת הצעירה קודם.

 

"לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" (כט, כו)

יש אומרים שידוע שלבן היה רמאי, וכשאמר ליעקב "לא יעשה" הכוונה אם אומרים "לא" לבן אדם בחרן, פירושו הוא שכך כן "יעשה".

 

"ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי ויחר אף יעקב ברחל" (ל, א-ב)

ולכאורה התנהגותו של יעקב תמוהה, באה אשה עקרה ושופכת לבה שאין לה ילדים, ובמקום לנחמה ולדבר על לבה, משיב לה דברים קשים. מבאר רבינו האור החיים הקדוש, שיעקב כעס על שהוציאה מפיה על עצמה לשון של מיתה, שחשש שמא יזיק לה. ובפרשת ויגש (מו, ד) אומר הקדוש ברוך הוא ליעקב 'אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניך', ושואל האוה"ח הק' מה נתכווין הקדוש ברוך הוא להבטיחו על מיתתו ושיהא נקבר על ידי יוסף? ומתרץ, מכיון שיעקב הזכיר כמה פעמים לשונות של מיתה על יוסף, 'אך טרף טורף', 'כי ארד אל בני שאולה', לכן הוצרך הקדוש ברוך הוא להבטיחו, שאין לו לחוש לזה, ולא יהא כשגגה היוצאת מפי השליט.

 

"ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (ל, א)

מעיר על כך בספר "יפה לקץ" מהו שאמרה הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי, וכי אם לא תלד בנים תמות: וכתב ליישב, דהנה אמרו רז"ל (ברכות ה) לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר, נצחו מוטב ואם לאו ילמד תורה, נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש, ואם לאו יזכיר לו יום המיתה. ובמסכת סוטה אמרו נשים במאי זכיין, באמטויי בנייהו לבי כנישתא. ומפרש ב"יערות דבש" (דרוש א) דהגמרא שואלת במאי מנצחין את היצה"ר כיון שהן פטורות מתורה ומק"ש דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ועונה בזכות שמגדלין בניהם לתורה יש להן חלק בתורת בניהם, ועי"ז מנצחים את היצה"ר. וזה שאמרה רחל, "הבה לי בנים", שאוכל לגדלם לתורה ולנצח את היצה"ר על ידי זה, "ואם אין מתה אנכי", פי' שאין לי תקנה אחרת לנצח היצה"ר רק בזה שאזכיר לי יום המיתה, כי העצות האחרות לא שייכות אצלי, וזה לא נכון להשתמש בעצה זו, כמבואר שם ב"יערות דבש", שהזכרת יום המיתה מביאה לידי עצבות וייאוש ר"ל, על כן "הבה לי בנים" לנצח היצה"ר על ידיהם.

 

"נתן אלקים שכרי" (ל, יח)

החפץ חיים זצ"ל הסביר על פי משל. בעל בית חרושת העסיק פועלים רבים. פעם אחת עמד אותו אדם להשיא את בתו. חשב העשיר בלבו: כיצד אנהג, חייב אני להזמין לחתונת בתי את כל הפועלים, אולם אין זה נאה שהם ישבו יחד עם כל המוזמנים החשובים, ידידי ומכרי. הוא חשב ולבסוף טיכס עצה מה לעשות. יום לפני החתונה, הוא ערך בביתו שולחנות כיד המלך והזמין את כל הפועלים לסעודה. בהזמנתו הוא אמר להם, בואו ושמחו בחתונת בתי. עבר שכנו וראה את השמחה הנערכת בבית ואת כל הפועלים מסובים ליד שולחנות ערוכים, התפלא ואמר, וכי הפועלים חשובים בעיניו יותר מכל מכריו, עד שהוא עורך עבורם סעודה מיוחדת. ועוד, שהוא מקדים את השמחה שהוא עורך לפועלים לשמחת שאר המוזמנים, ולא ידע אותו שכן, כי לא מפאת חשיבותם של הפועלים הם יושבים עתה בסעודה, אלא דוקא מפני שאין העשיר מעוניין שהם יהיו בחתונת בתו יחד עם כל המכובדים, ולכן הוא מקדים אותם ושמח עמם בנפרד. הנמשל הוא את אשר רואות עינינו שרשעים רבים דרכם צלחה והם מתענגים בעולם הזה בעושר וכבוד. מי שרואה זאת עלול להתפלא ולשאול, מדוע דרך רשעים צלחה, למראה עינים נראה כאילו מעדיפים אותם על פני צדיקים ושומרי התורה והמצוות. אולם האמת שונה לחלוטין, מקדימים אותם ונותנים להם את שכרם כאן בעולם הזה כדי לטורדם מהעולם הבא. הקדמה זו אינה מפני כבודם, מעלתם או ערכם הרב. ההקדמה נובעת מכך שבשמים לא מעוניינים שהם ישבו בסעודה אחת, בסעודה הגדולה והאמיתית שתתקיים לעתיד לבוא יחד עם שלומי אמוני ישראל.

 

"וענתה בי צדקתי ביום מחר" (ל, לג)

בפרשתינו למדים על הפעולות שעשה יעקב אבינו בחוכמתו, להציל את מה שגזל לבן ממנו. בימי עלומיו שימש רבנו חיים בן עטר זצ"ל האור החיים הקדוש, כרבה של העיר סאלי. באותה תקופה נזדמן פעם סוחר אמיד לסאלי בדרך למסעיו, ובערב שבת חיפש מקום לעשות את השבת, הוא פנה לאחד מנדיבי הלב שבעיר וביקש להתאכסן אצלו. 'איזו שאלה? אשמח לארח אתכם בביתי' היתה תשובתו. המשיך האורח: מוכרח אני לסדר כמה ענינים עד בואי אליך, ובכן אשמח באם יודיע לי כבודו, כיצד מגיעים לביתו, ובינתיים אבקש ממנו שיואיל בטובו לשאת את תרמיל הכסף שלי לביתו, אינני רוצה להסתובב ברחובות עם כל כך הרבה כסף. הסכים המארח, סחב את התרמיל, והצניעו בירכתי הבית. את השבת בילה האורח באוירה נוחה ונעימה, וכצאת השבת הודה למארחו על האירוח. והיכן תרמילי? שאל האורח בעמדו על פתח הבית. איזה תרמיל? שאלו המארח. זה עם הכסף שמסרתי בידכם להוביל לביתכם, ענה האורח. ענה המארח, לא היו דברים מעולם, לא נמסר בידי שום כסף. בלית ברירה הזמין האורח את מארחו לדין תורה, בבית דינו של רבנו האור החיים הקדוש. הקשיב רבנו לטענות שני הצדדים, ופנה אל המארח: מה דעתך על החשד הלזה? שקר בפיו, ענה האיש. הלוואי ולא הזמנתיו לביתי. לאחר מכן פנה רבנו לתובע, ושאלו האם יש לו עדים שראו את מסירת התרמיל לידי מארחו? ענה האורח, אין לי עדים, אבל עמדנו תחת העץ בשעה שנתתי לו את כספי. אמר לו רבנו, אמרת עץ, מהר לך ותזמין את העץ ל"בית דין". האורח שהיתה לו אמונת צדיקים, האמין כי רבנו האור החיים הקדוש עומד לבצע איזה מעשה נסים עם העץ, ומשום כך נחפז לצאת לכיוון בו עמד העץ. בינתיים פנה רבנו אל המארח הנתבע, ושאל אותו אמור נא, מהי השערתך, האם כבר הגיע האיש למקום העץ? ענה הנתבע: בהחלט שלא, הן מרחק רב מכאן ועד העץ. נענה רבנו ואמר, פיך הכשילך, לדבריך שלא מסר לך האיש שום כסף, איך תדע לשער את המרחק. ומיד הודה המארח, בקבלת התרמיל עם הכסף, ועד שחזר האורח התובע עם העץ, עמד תרמילו בחדר הבית דין.

 

"וישמע את דברי בני לבן לאמר לקח יעקב את כל אשר לאבינו…" (לא, א)

למה יעקב כ״כ נבהל שפניו של לבן אינם כתמול שלשום? יעקב אבינו הרי התמודד כבר מסתמא עם הסלמות לא פחות קשות מזה? יעקב טען ללבן טענה כזו; אתה רמאי…? אין בעיה, גם אני יודע להיות רמאי, אחיו אני ברמאות, שנינו נשב מול השולחן וננהל מלחמה שקטה מתחת השולחן, אתה תעקוץ אותי מתחת השולחן ואני אחזיר לך בחזרה מתחת השולחן אבל שישאר בינינו, זה קודים ושפה שרק אנחנו מבינים אותה, וכל זמן שזה ככה אין בעיה, אני יודע איך להסתדר עם אנשים רמאים שכמותך… אבל אין איש עמנו… יום אחד רואה יעקב שהבנים של לבן פתאום נכנסו לסיפור… עד כאן! זה כבר לא בא בחשבון! ברגע שאתה מתחיל לשתף את הבנים שלך בכל הטריקים שאתה עושה לי… והטריקים שאני נאלץ להחזיר לך… זאת אומרת: ברגע שהבנים שלך נכנסים לתמונה.. זה עניין של ימים עד שהבנים שלי נכנסים לתמונה… זהו!!! אצלי זה גבול אדום!!!! אני לא מעוניין ללמד את הבנים שלי את הקומבינות ואת כל הטריקים שאני נאלץ לעשות כדי לשרוד מולך… כל זמן שזה נשאר ביני לבינך… אז אני נאלץ לדבר איתך בשפה שרק אתה מבין… בבקשה… אבל אם הילדים שלי יאלצו להיות מעורבים בכל הקומבינות שאני נאלץ לעשות בשביל להסתדר איתך… זה לא בשביל החינוך שלי!!! למדו לשונם דבר שקר זה לא אצלי… מחר אנחנו בורחים מפה… (אז נדברו)

 

"ויברח הוא וכל אשר לו… וירדף אחריו" (לא, כא-כג)

רבנו האור החיים הקדוש, כתב לתמוה, וזה לשון קדשו: 'יש לחקור, למה נשתנה יעקב בהליכה זו, שלא קפצה לו הארץ כמשפט לאוהבי שמו, ומצינו שאפילו לאליעזר עבד אביו קפצה לו הארץ, ומן הנכון אליו יאות ]יהיה ראוי[ עשות נס להצילו מהרודף, ולא היה משיגו לבן'. ומיישב רבנו, שהקדוש ברוך הוא רצה להראות שיכול להצילו, גם אם לבן ישיג אותו, ואם היה עושה קפיצת הדרך, יאמר לבן שכביכול הקדוש ברוך הוא לא יכול להציל את יעקב מידי לבן, ולכן הוא עושה לו קפיצת הדרך. עוד מיישב רבנו, שהדבר היה לתועלת עם ישראל לעתיד, שהרי לבן חיפש את התרפים שלו, ויעקב אמר שמי שלקח התרפים 'לא יחיה', וזה גרם למיתת רחל, ולכן לא קפצה הארץ, כדי שתקבר רחל בבית לחם, במטרה עתידית שיתפללו שם ישראל כשיעברו שם בגלותם, ורחל אמנו תתפלל עליהם, כמו שכתוב 'קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה', וזה יהיה להם לסימן טוב, ולחיזוק בגלותם, ולגאולתם הקרובה.

 

"ועתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספת לבית אביך למה גנבת את אלוקי" (לא, ל)

בשלמא עצם הנסיעה הביתה – מובנת, כי נכסוף נכספת לבית אביך, אבל למה גנבת את אלקי?… חטפת את התפילה. אם מתגעגעים הביתה כבר מותר לחטוף מהר את התפילה?!" כמו כן מסופר, שפעם ראה רבינו אדם אחד אומר וידוי ודופק על לבו באגרופו: "אשמנו בגדנו גזלנו" כשהוא אומר את הדברים בחפזון, כמי שלא שת לבו אל מוצא פיו. ניגש אליו ואמר לו: "מה אתה דופק? אף אחד לא נמצא שם"… (ספרא דמלכא – מאת מהרש"ץ גנץ) "וישבע יעקב בפחד אביו יצחק" (לא, נג) תמיד היה יצחק מורה ליעקב, להזהר מאוד משבועה, לבל ישבע שלא בשעת הצורך, לכן כאשר בא יעקב לידי הכרח להישבע, עשה זאת מתוף פחד ואימה מפני יצחק אביו. "וישבע יעקב" אולם השבועה הייתה "בפחד יצחק אביו" מלאת פחד מפני תורת אביו. (בינה לעתים)