ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת ויצא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (כח, י)

שנה אחת, בשבת קדש פרשת ויצא, לא אמר רבי מרדכי מלכויטש דברי תורה בשולחנו. תמהו החסידים על כך, שהרי בכל שבת היה כמעין המתגבר, ותלמידו רבי שלום מויליקה שאלו על כך. "פרשה זו אינה צריכה להדרש", השיבו הרבי, שהרי די לנו להביט בה וללמוד כיצד צדיק הולך ובא, אוכל ושותה, בונה בית ומעמיד תולדות, רועה צאנו ועוסק במלאכתו, והכל עושה לשם שמים. וממנו נעשתה תורה שלמה ללמדנו".

 

"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" (כח, יא)

"וישם מראשותיו – עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות" (רש"י). רבות עמדו המפרשים על ההבנה בדברי חז"ל אלו: מדוע הניח יעקב אבנים רק סביב ראשו, הרי אם ירא הוא מחיות רעות עליו למצוא מקום מסתור לכל גופו. הגיעה העת שעליה הוסכם בעת שנסגר השידוך, חותנו של משולם האברך בישר לו שתמה התקופה שבה הוא סמוך על שולחנו יחד עם בני ביתו, מעתה עליו להיות לאיש ולדאוג לפרנסת ביתו בכוחות עצמו. משולם שחסיד היה, לא רצה לעשות מאומה על דעת עצמו, לכן ניגש אל הרה"ק רבי יחזקאל מקאזמיר וביקש את עצתו: במה לעסוק ובאיזה אופן לעסוק. כמו כן ציפה שהרבי יברכו בהצלחה בכל מעשי ידיו. "האם ראית פעם ציפור ביער?" הפתיע אותו הרבי בשאלה שלא ממין העניין. משולם הנהן בראשו. כילד ראה פעמים רבות ציפורים בטבע והתבונן במעשיהן. "מה קורה כאשר הציפור נקלעת בטעות לתוך ביצה טובענית, היאך היא מנסה להיחלץ ממנה?" שאל הרבי. משולם הסביר לרבו שהציפור משקשקת בכנפיה בעוז ובכוח, על ידי כוח הכנפיים היא מצליחה לנתק את רגליה הדקות מן הבוץ ולנסוק שוב אל על. "ואם בעת הנפילה", המשיך הרבי להתעניין, "כנפיה מתלכלכות אף הן בטיט ובבוץ והן כבדות מן הטיט עד שאין הציפור יכולה לחבוט בהן, מה מעשיה אז?" "הציפור מניעה את גופה אנה ואנה בכוח", הסביר משולם, "מנסה לזחול על גחונה ומסתייעת בתנועות הגוף כולו כדי להיחלץ מן הטיט". דעת הרבי עדיין לא נחה: "האם קורה מצב שכל גופה של הציפור נתון ברפש והיא לא יכולה אפילו לזחול?" משולם הנהן לאישור. גם כזאת כבר ראה. הוא לא חיכה שהרבי ישאל שוב וענה מיד: "היא מרימה את ראשה אל על, מותירה את ראשה ופיה מחוץ לרפש". הרה"ק מקאזמיר תהה ושאל את משולם האם הוא יכול לשער מדוע נוהגת כן הציפור. "היא קוראת בפיה לבעלי כנף אחרים, שיבואו לסייע לה להיחלץ ממצוקתה". נטל הקאזמירער את ידו של משולם בידו והמתיק באוזניו סוד: "החיים מחוץ לבית המדרש מכילים ביצות טובעניות ורפש. הרבה רפש. הטוב ביותר הוא לא להתקרב לרפש, כמובן. אולם אם יהודי התלכלך בטעות, עליו לנסות להיחלץ מיד. וגם כאשר הגוף מלוכלך כולו – חשוב לשמור מכל משמר שהראש יישאר בחוץ. שהפה יוכל לצעוק"… נינו של הרה"ק מקאזמיר, בעל ה'ישא ברכה' ממודז'יץ, מבאר לפי מעשה זה שאירע עם זקנו, את מעשיו של יעקב אבינו כלקח עבור צאצאיו לכל הדורות: יעקב הולך לישון לראשונה לאחר שיצא מבית המדרש. הוא ירא מ'חיות רעות' רוחניות, לכן הוא עושה פעולה שתשמור את ראשו. אם הראש יהיה בסדר – לגוף כולו יש תקווה. אם חלילה הראש ייפגע רוחנית – מצבו של הגוף כבר לא משנה. התורה והתפילה של יהודי, לצד טהרת מחשבותיו והגיונו, הם ערובת ההצלה שלו בכל מצב ובכל אופן, גם כאשר ה'גוף' נמצא לעיתים במצב לא טוב מבחינה רוחנית, יש לעשות מאמצים עילאיים שה'ראש' יישאר בחוץ, לזעוק לעזרה באמצעות לימוד תורה ותפילה ולזכות לסייעתא דשמיא. (במחשבה תחילה)

 

"סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (כח, יב)

'סולם' – בגימטריא ממון, 'מוצב ארצה' – הוא דבר ארצי, אבל 'ראשו מגיע השמימה', ומאד יש ליזהר בזה כי 'מלאכי אלוקים עולים' עם זה לשמים אבל ח"ו גם 'יורדים' לשאול תחתית. (מגלה עמוקות)

 

"מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו" (כח, יב)

יהודי שהסתגר שנים רבות בחדרו ומילא אלפי גיליונות בחידושי תורה, נפטר והותיר צוואה שיקברו עמו את כל חידושיו, יען אין רצונו להתהדר בהם. אחד מבני הנפטר הלך לרב לפני הקבורה לשאול האם מותר לעבור על הצוואה ולהדפיס את הכתבים שייהנו מהם הלומדים. "תביא גיליון או שניים לדוגמה ונראה במה מדובר", השיב הרב. כאשר הגיע ארגז הכתבים נטל הרב דף אחד וראה בו שאלה מעניינת: "והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו", מדוע צריכים המלאכים לטפס בסולם בשעה שיש להם כנפיים לפרוח בהן? ותירץ הכותב: "ויש לומר שמדובר במלאכים צעירים שטרם צמחו כנפיהם"… ויצא הפסק: מצווה לקיים דברי המת. (חשבה לטובה) אמנם הרא"ש כתב בפרשת בראשית וזה לשונו: "וכשירדו בני האלוקים… והמלאכים נשארו בארץ ולא יכלו לעלות עד שמצאו סולם שיעקב אבינו חלם ועלו, הדא הוא דכתיב 'והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו'" ע"כ לשונו.

 

"מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו" (כח, יב)

פרש רש"י ז"ל "עולים ויורדים – עולים תחילה ואחר כך יורדים, מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוץ לארץ ללוותו". לכאורה יוקשה, הלא מעשה זה, שחלם את החלום על המלאכים העולים ויורדים, התרחש בעת שהיה בהר המוריה, שאינו גבול ארץ ישראל ומדוע התחלפו שם המלאכים? כך הקשה ה'באר יוסף', ואמר על כך 'חאפ' נפלא, מתיקות התורה: על הפסוק: "הארץ אשר אתה שוכב עליה", דרשו חז"ל "מלמד שקפלה הקב"ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו". נמצא שכעת היה יעקב בסוף גבול ארץ ישראל, ומן המקום שהוא כעת משם ואילך הוא חוץ לארץ, ממילא הוצרכו מלאכי ארץ ישראל להתחלף עם מלאכי חוץ לארץ, מלאכי ארץ ישראל עלו לרקיע, ומלאכי חוץ לארץ ירדו ללוותו לחוץ לארץ. (יחי ראובן)

 

"והיה זרעך כעפר הארץ" (כח, יד)

כתב בספר עיטורי תורה, בני ישראל משולים לעפר הארץ. מן הארץ מפיקים הכול, ואף-על-פי-כן דורכים עליה. ובספר צרו ר המור כתב, הכול דורכים על הארץ, אבל בסופו של דבר היא מכסה ודורכת על הכול.

 

"כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך" (כח, טו)

שד"ר מעיר הקודש צפת הגיע אל ה'חתם סופר' וביקש את המלצתו לערוך מגבית בקהילת פרשבורג. ה'חתם סופר' שמע מפי השד"ר תיאורים איומים על המצוקה השוררת בצפת – ילדים רעבים ללחם, מים נמכרים במשורה, מחלות שונות משתוללות בעיר ואין מי שחולם על כסף לתרופות. חוץ מכל זה, מציקים להם בני ישמעאל בכל הזדמנות. סיים השד"ר לשטוח את סאת תלאות יהודי ארץ הקודש ונאנח מרות. נענה ה'חתם סופר': "ר' יהודי, איפה הביטחון בה' שהכל יסתדר? קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך. בעזרת הבורא יתברך עוד יהיה טוב". "אכן רבנו", השיב השד"ר, "מאמינים אנו בני מאמינים, בוטחים בה' ומצפים לישועה ולביאת משיח צדקנו במהרה, אולם עד שיבוא הגואל – כמעט לא נותרה בנו נשמה"… "על כך כבר אמר הנביא 'בטחו בה' עדי עד'", ביאר ה'חתם סופר', "מהו 'עדי עד'? שגם עד ה'עד' צריכים להתאזר בביטחון בישועת ה', כי ישועתו יכולה להגיע כהרף עין. ואיננו ראשונים שעומדים בניסיון זה", המתיק ה'חתם סופר', "שכבר רמז דבר זה הקב"ה ליעקב אבינו – 'כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך' – גם עד שיעזור ה' אינו עוזב אותנו"… (במחשבה תחילה)

 

"יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" (כח, טז)

יש להבין מה היתה כוונת יעקב אבינו באמרו "ואנכי לא ידעתי". בגמרא (ברכות נה ע"ב) מובא כי האדם חולם בלילה, על מה שהרהר בליבו ביום. משהקיץ יעקב אבינו משנתו, הבין כי המקום הזה בו ישן, הוא מקום קדוש, אך חשב אולי המראה האלוהי שראה, אינו מראה נבואי אלא רק חלום, שכידוע, אדם חולם בלילה על דברים שהרהר בהם ביום. לכן אמר יעקב "ואנכי לא ידעתי", לפני ששכבתי לישון במקום זה לא ידעתי שזהו מקום קדוש, ולכן לא הרהרתי על כך ביום, וזו ראיה שהמראה שראיתי אינו חלום אלא מראה נבואי. (חנוכת התורה)

 

"אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי… אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים" (כח, טז-יז)

כאשר ראה יעקב את כל המראות הנפלאות והגילוי הנורא לה זכה בחלומו , אמר "אכן יש ה' במקום הזה" בעת השינה אפשר להגיע לכזה גלוי אלקי, והצטער ואמר "ואנכי לא ידעתי" שאילו הייתי יודע הייתי שוכב גם באותם י"ד שנה ששמשתי בבית עבר. אך מיד נתעורר ואמר "אין זה" מחשבה נכונה, כי העולם הזה עקרו ללמד תורה ולקיים המצות – "כי אם בית אלקים" לעבדו ולקיים מצותיו, ולא להתענג משכר המצות שהוא ההשגה, "וזה" ההשגה והתענוג מגילוי ה', מקומו ב"שער השמים" – בעולם הבא. (מהר"י רבי יהושע מבעלזא)

 

"ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה" (כח, יז)

הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ', היה תלמידו של הגאון רבי חיים סולוביצ'יק – הרב מבריסק. תלמידיו של ר' ברוך בער שמו לב לתופעה שחזר ה על עצמה. כאשר היה ר' ברוך בער נוסע ברכבת שעברה דרך בריסק, היה ר' ברוך בער נעמד על רגליו עד שיצאה הרכבת מן העיר. פעם אחת העז אחד התלמידים לשאול את ה' ברוך בער את הקושיה שטרדה תלמידים נוספים: "מדוע עומד כבוד הרב על רגליו כל זמן שהרכבת נוסעת דרך בריסק?" ענה ר' ברוך בער, ולמד את תלמידיו מהו כבוד שרוחש תלמיד לרבו: "כאשר עוברת הרכבת דרך בריסק, עירו של רבי ומורי רבי חיים סולוביצ'יק, עומד אני על רגלי לכבודו של רבי. גם אם נמצא הוא במרחק רב, השפעתו וקדושתו הן בכל העיר כלה". (סיפורי צדיקים)

 

"וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (כח, כב)

מה ש'עשר אעשרנו' ואתן לצדקה זה הוא 'אשר תתן לי', כי רק זה ישאר להיות שלי לנצח, מה שאין כן הקנינים הגשמיים, שאין להם קיום. (קומץ המנחה)

 

"והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה" (כט, ג)

"והנה באר בשדה – זה בית הכנסת, והנה שם שלושה עדרי צאן – אלו שלושה קרואים, כי מן הבאר וגו' – שמשם היו שומעים את התורה, והאבן גדולה – זה יצר הרע, ונאספו שמה כל העדרים – זה הציבור, וגללו את האבן – שמשם היו שומעין את התורה, והשיבו את האבן וגו' – שכיון שהם יוצאים להם יצר הרע חוזר למקומו" (בראשית רבה ע, ח). ודברי המדרש טעונים ביאור: אם לאחר שיוצאים מקריאת התורה חוזר יצר הרע למקומו, לכאורה מה הועילו חכמים בתקנתם. "תוכל בבקשה להזדרז?" מבקש האורח מהטבח באכסניה. "אני ממהר לדרכי ואשמח אם האוכל יוגש תוך מספר דקות". אורח שמשלם, כמוהו כבעל הבית. תוך רגעים ספורים הונחה על השולחן צלחת מהבילה. כאשר החל האורח לטעום מן התבשיל, העווה את פניו בחוסר שביעות רצון. הירקות לא היו רכים דיים, הבשר היה נא בחלקו והקטניות היו נוקשות. לאחר מספר חודשים הגיע שוב האורח לאכסניה הזו וציפה לתבשיל מהביל. בעת שישב וחיכה שמע את הטבח מחלק הוראות לעובדי המטבח שיזדרזו, שכן ברצונו לצאת בעוד כמה דקות והכל חייב להיות מוכן עד שהוא יוצא. האורח הבין שגם הפעם כנראה לא יערב התבשיל לחיכו. אולם בעת שהוגשה המנה לשולחן, גילה שחששותיו התבדו. האוכל היה עשוי בדיוק במידה וטעים להפליא. האורח הסקרן ביקש לפגוש את הטבח: "אמור לי, מה ההבדל בין הפעם הקודמת שביקשתי ממך להזדרז והאוכל לא התבשל כל צורכו, לבין הפעם הזו – שגם בה מיהרת – ובכל זאת האוכל יצא במיטבו?" הטבח קרץ בחיוך שובב והפטיר: "סודות מקצוע! גם כשאני ממהר – זה לא על חשבון האוכל"… משל נפלא זה של המגיד מדובנא, שהנמשל שלו מוביל לנושא אחר שאין כאן המקום להאריך, הושאל על ידינו להמחשת הרעיון: כאשר אדם שומע מחברו רעיון כלשהו, לרוב הוא נוטה לבטל אותו. קודם כל הוא ימתח עליו ביקורת ותמיד הרעיון יהיה 'לא בשל כל צורכו'. אולם בעת שהאדם עצמו הוגה ברעיון כלשהו, באורח פלא – תמיד הרעיון יהיה מצוין ונפלא. זה רעיון שלו! ונראה לבאר בדברי המדרש מהי התועלת מכך שיצר הרע מסתלק לזמן מה. בפשוטם של דברים, רמז נרמז לאיש ישראל: אף על פי שלאחר שעסקת בתורה ובתפילה אתה מגלה ששוב היצר נמצא איתך, אין מה להתיירא מכך. זוהי דרכו של עולם – "יצר הרע חוזר למקומו". אולם בעומק יש לבאר כוונת המדרש, על פי מה שלמדנו מדברי חז"ל בחטא אדם הראשון: "לא ניתן בו יצר הרע עד אוכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע" (רש"י בראשית ב, כה). דהיינו, שקודם החטא היה יצר הרע מחוץ לגופו של האדם, ואילו לאחר החטא נכנס היצר בתוכו. כאשר מפציעה עצה במוחו של האדם, טועה הוא לחשוב שזוהי מחשבה אישית שלו, לכן הוא נוטה לקיים אותה. אולם בקריאת התורה מגלה כל יהודי שיצר הרע אינו חלק ממנו, כי אם פולש זר בלתי קרוא. כזה שניתן להוציא כשעוסקים בתורה. משכך, יש לפקפק בדבריו ולקבלם בספקנות תוך נטייה לביטול. כדברי חז"ל: התורה מגינה בין בזמן שעוסקים בה ובין בזמן שלא עוסקים בה. גם כאשר יהודי מסיים את 'קריאת התורה' ויצר הרע חוזר למקומו, כוחו להשפיע על איש ישראל נחלש הרבה יותר, שכן מי הוא זה שאוהב לשמוע בקול אחרים… (במחשבה תחילה)

 

"ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה" (כט, יד)

יש להבין כפילות הלשון 'עצמי ובשרי'. ויש לומר כי יעקב היה קרוב ללבן גם מצד יצחק אביו, כי בתואל אבי לבן היה בן נחור אחי אברהם, וגם מצד אמו רבקה שהיתה אחות לבן. והנה אמרו חז"ל כי עצמותיו של אדם באים מכח אביו, ובשרו מכח אמו. זה שאמר לבן ליעקב "עצמי", קרוב אתה לי מצד אביך, "ובשרי" קרוב מצד אמך. (קול אליהו – הגאון מוילנא)

 

"וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה" (כט, לא)

במדרש תנחומא: "ראה כי שנואין מעשי עשיו בפניה". יש להבין מדוע דווקא בזכות הזאת זכתה להיפקד? ביאר בספה"ק קדושת לוי, שהגמ' אומרת שלכן היו אמותינו עקרות, כיון שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים. והנה כאן מצאנו שהיו עיני לאה רכות וברש"י שבכתה הרבה מחמת שחששה שתנשא לעשיו, וזה מה שכתב המדרש, ש הקב"ה ראה שלאה כבר בין כה וכה התפללה הרבה מחמת ששנואין מעשי עשיו בעיניה, לכן נפקדה מיד. (קדושת לוי)

"עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה" (לא, לב)

בדרך רמז הביאו ביאור בשמו של הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין את דברי יעקב ללבן: אתה לבן, מאמין בתרפים עשויים עץ ואבן שאין בהם שום תועלת וכוח. ונניח "אשר תמצא את אלוהיך" אצל אחד מאנשיי – מה תעשה בו? הרי "לא יחיה" – האליל. חתיכת דומם שאין בה שום יכולת להושיע. אולם "הכר לך מה עמדי", בוא וראה את האלוקים שאני עובד אותו, אותו אלוקים שהגיע אתמול בלילה להזהיר אותך שלא תעשה לי שום רע. אלוקים כזה שהוא כל יכול ושליט בארץ ובשמים, אותו ראוי ואותו נאה לעבוד. "וקח לך" – תאמץ עבורך את האמונה בבורא כל עולמים. (במחשבה תחילה)

 

"מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי" (לא, לו)

מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי. אם לבן דולק אחרי ורוצה בקרבתי, סימן שיש בי פגם, לכן אני שואל מה פשעי ומה חטאתי. (בעל שם טוב)

 

"ויחר ליעקב וירב בלבן" (לא, לו)

לכאורה, הנהגתו של יעקב אבינו תמוהה: עשרים שנה היה בבית לבן שרימהו על כל צעד ושעל, החל מכך שחיתן אותו עם לאה במקום עם רחל והחליף את משכורתו עשרת מונים. במשך כל הזמן הזה לא טרח יעקב להשיב חורפו דבר, אחז בפלך השתיקה והעביר על מידותיו. דווקא כעת, כאשר יעקב נפרד מלבן וכנראה לא יפגוש בו יותר, הוא מתחיל לריב איתו?! מבאר בספר 'בן אברהם' שזהו מוסר לכל יהודי כיצד עליו להתנהג: כאשר לבן רימה את יעקב והונה אותו בדברים אישיים, אפילו כאשר היה מדובר בכך שניסה להחליף את זיווגו, וכל שכן כאשר הציק לו רק בענייני ממון – הבליג יעקב ולא ענה מאומה. אולם כאשר מגיע לבן ומתחיל לחטט בכליו של יעקב, בתואנה שיעקב גנב את אלוהיו, ולמרות החיטוט הארוך לבן לא מוצא את התרפים – חושש יעקב מחילול השם. שלא יהיה מי שיאמר שיעקב לקח חלילה את התרפים לצורך עבודה זרה. בשעה כזו אסור לשתוק, לכן יעקב פורט לעין כל את שקריו ורמאותו של לבן ומבהיר שרק בעלילה בא עליו. (במחשבה תחילה)