ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת ויקהל – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (לה, א)

בסוף חודש אייר תש"ו נסע הגה"צ רבי מרדכי אריה הורביץ זצ"ל, אב"ד באנילא לגרוסוורדיין ליומא דהילולא של הרה"ק בעל "אהבת ישראל" מויזניץ זי"ע ביום ב' סיון, שחל אותה שנה ביום שבת קודש. גם הרה"ק רבי ברוך מסערט זי"ע שהיה דר באותו זמן בבראשוב הגיע ביום רביעי לפני ההילולא, ויחד עם הרה"ק בעל "אמרי חיים" מויזניץ זי"ע (שגר בגרוסוורדיין באותה שנה) יצאו ביום חמישי להתפלל על ציונו הקדוש. בשבת אחר הצהרים נתכבד הרב (אב"ד באנילא) לדרוש בבית המדרש על פרקי אבות, בתוך דרשתו הזכיר את הקושיה הידועה איך יכול כל אדם לקיים תרי"ג מצוות, הלא יש מצוות שנוהגות רק בכהנים ולויים, ומצוות התלויות בארץ. ותירצו בספרים שאם עם ישראל כולם כגוף אחד כי נשמתם אחת, והם באחדות, אזי כל מי שמקיים מצוה עושה אותה בשם כל ישראל, נמצא שכלל ישראל מקיימים כל המצוות. ועל פי זה פירש ה"אהבת ישראל" את הפסוק "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", ואחרי שהקהיל אותם, "ויאמר אליהם זה הדבר אשר צוה ה'", אז היה יכול לצוותם את כל התורה והמצוות, כי יוכלו לקיימם כולם על ידי שהם באחדות. (נפשות חסידיו)

 

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת" (לה, ב)

אל חדרו של הרב הקדוש רבי שלום מבעלזא זצ"ל נכנס כפרי אחד ושטח לפניו תחינתו שיתפלל למענו. "מה מעשיך?" שאל אותו הרבי. "עובד אדמה הנני" השיב הכפרי. "האם שובת הנך מכל מלאכה ביום השבת?" המשיך הרבי לשאול. התחיל הכפרי לגמגם: "יסלח לי הרבי כי בשדה אי אפשר לשבות לגמרי מכל העבודה במשך יום שלם." כששמע הצדיק כי מודה הינו שעושה הוא את שבתו חול התחיל להוכיח אותו ולדבר על לבו דברי מוסר שישפר את דרכיו וינוח ביום השבת, גם נתן לו עצות כיצד יבצע זאת הלכה למעשה שלא יינזקו יבוליו בשדה. סוף סוף לאחר שעה ארוכה של דברי שכנוע נאות הכפרי להבטיח כי ישמע בקול הרבי אך בקשה אחת לו, שיואיל הצדיק לחכות עד אחרי עונת הקציר והאיסוף שהם ימי העבודה ה"בוערת" בשדה ואחר כך יתחיל לשמור את השבת כהלכתה. חיוך עלה על שפתיו של הרבי והוא אמר לכפרי: "שמע נא את הסיפור אשר אספר לך": בימי קדם נהוג היה כי לכל פריץ מאדוני הכפרים היה יהודי שניהל את בית המזיגה והוא היה תלוי בחסדי אדוניו הפריץ כעבד נרצע. פעם אחת עשה אחד הפריצים משתה גדול לכל חבריו ובו נטלו חלק כל בעלי האחוזות הגדולים מאותו הגליל. כטוב לב הפריצים ביין החלו להתפאר איש איש ביהודי "שלו" וכל אחד מנה את מעלותיו של המוזג אשר בכפרו . כששמע הפריץ בעל המשתה את דבריהם התנצח עמם והתפאר כי היהודי אשר בכפרו עולה על כל האחרים אשר בכפרי חבריו כי עבד נאמן כמוהו לא נמצא בכל הארץ ומסור הוא בכל לבו ונפשו לאדוניו הפריץ. "אם אמנם כדברך כן הוא" נענו הפריצים האחרים ואמרו "הבה נעמיד אותו בניסיון וניווכח אם צדקת או לא". "ומהו הניסיון אשר נטיל עליו?" שאל הפריץ. "אתה תצווה עליו להמיר את דתו ואם ישמע בקולך אז נדע כי באמת לא נמצא עבד נאמן כמוהו". מיד צווה הפריץ לקרוא אליו את המוזג היהודי. כששמע הלה כי הפריץ מזמינו אליו לבש את בגדי השבת שלו ובפיק ברכיים התייצב לפני אדוניו המוקף בחבר מרעיו. "מושקה" פנה אליו הפריץ בחביבות יתרה שלא כהרגלו "דורש אני ממך שתמיר את דתך". "מה זאת תבקש ממני אדוני הפריץ?" גמגם היהודי בפחד. "אחת גזרתי ולא אשנה" הרעים עליו הפריץ בקולו "ואם לא תשמע לדברי דע לך כי מרה תהיה אחריתך". הכפרי המסכן הרהר רגע ולבסוף אמר: "תן נא לי אדוני רשות ללכת ולהימלך באשתי". נאות הפריץ לבקשתו והיהודי מיהר לביתו לספר לאשתו על הפקודה שקיבל. האישה שהייתה קלת דעת נבהלה לשמע איומי הפריץ ואמרה לו: "אל תמרה את פי אדונך אלא לך ועשה כדבריו". שב האיש ומסר לפריץ את תשובת אשתו והלה שמח מאוד על שהוכיח את נצחונו לידידיו ובשביעות רצון אמר: "טוב אפוא מהיום והלאה יהיה שמך איוון ואף את שם אשתך תחליף ועתה לך לשלום". עברו חודשים אחדים ושוב הופיע שליח מאת האדון לקרוא אליו את "איוון". כשהלה בא אל הארמון אמר לו הפריץ: "מעתה תוכל לשוב לאמונתך הראשונה ושמך יהיה מושקה כמקודם". "גם הפעם לא אעשה מאומה ללא עצת אשתי" ענה הכפרי. הוא שב לביתו לשאול את פי אשתו לדעתה אך האישה החמיצה פניה ואמרה: "אמנם טוב ונעים יהיה לחזור לאמונתנו הישנה אך עתה הולכים וקרבים ימי הפסח והעבודה בביעור חמץ תהיה רבה מאוד. גם נותרה לנו עדיין כמות גדולה של בשר חזיר וחבל מאוד יהיה לזרקו לכן שוב לאדונך ובקש ממנו שיואיל להמתין עד אחרי הפסח ואז נעשה כרצונו ונהיה יהודים כמקודם… " כשסיים הצדיק מבעלזא את סיפורו נשא עיניו אל הכפרי העומד מולו וראה כי הלה הבין היטב את הרמז ואת הנמשל. "רבי" אמר "שוב לא אוסיף לדבר דברי הבל כאלו והנני מקבל עלי להתחיל מיד בשמירת השבת כהלכתה".

 

"וביום השביעי יהיה לכם קודש" (לה, ב)

פעם שהה ה'חפץ חיים' בפטרבורג וכדרכו השתדל להשפיע על בעלי העסקים היהודיים שינעלו את עסקיהם בימי השבת. אחד מעשירי המקום הושפע ביותר מדבריו של ה'חפץ חיים' והסכים לקבל עליו לשמור את השבת להבא, אלא שהבטיח להתחיל בזאת רק כעבור שבועות אחדים, שכן קודם עליו להסדיר את כל העניינים שהיה רגיל עד עתה לסדרם בשבתות, ולשם כך ביקש 'ארכה' מאת ה'חפץ חיים'. נאנח ה'חפץ חיים' ואמר: "אחי יקירי, כתוב בתורה 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום השביעי שבת לד' אלוקיך'. כוונת הדברים, שהשי"ת מסר לנו את ששת ימי המעשה לעבודתנו, למלאכתנו ולהפקת כל חפצינו. ואילו את יום השבת לא מסר לנו לשם כך, אלא את היום הזה שמר לעצמו, ולכן עלינו להקדישו כולו קודש לה'. לו הייתה השבת שלי ייתכן והייתי מוותר לך וממלא את מבוקשך, אולם השבת של הקדוש ברוך הוא, והוא אינו מוותר. בידי לא נמסרה הסמכות לוותר לך אפילו על רגע אחד משל השבת, משל איזו שבת שהיא."

 

"וביום השביעי יהיה לכם קודש" (לה, ב)

מעשה באישה שסיפרה לחברתה כי יש בידה מרשם לאפיית עוגה נפלאה ומיוחדת ביותר אשר תוכננה ונאפתה על ידי גדול האופים והשפים בעולם. התלהבה החברה מאוד וביקשה את המרשם בדחיפות כדי שתספיק לאפות את העוגה הנפלאה לפני שיגיעו האורחים החשובים האמורים לבקר היום בביתה. היא קיבלה את המרשם ומיד ניגשה למלאכה במרץ רב. אך למרבה הצער התברר כי חלק מהמצרכים חסרים בבית והזמן דוחק. לאחר הרהורים אחדים התעודדה ואמרה "יש לי פתרון פשוט! וכי מי אמר שכל הרכיבים הכרחיים, העיקר שיש לי את הקמח ואת שאר החומרים המרכזיים של העוגה. ולגבי השאר במקום כוס סוכר וכוס דבש אערבב שלוש כוסות סוכר, במקום חלב – מים, במקום שמרים – אבקת אפיה, ועל האגוזים והחמאה אפשר בעצם לוותר"… אמרה ועשתה. מובן שהעוגה נדחתה בנימוס על ידי כל טועם, והיא טלפנה במהירות לחברתה כשהיא תמהה, מתלוננת ואפילו זועמת… "עוגה כזו את מהללת? וכי זוהי עוגה מיוחדת?" ואם היא אישה "חכמה" במיוחד היא גם תוסיף ותאמר "למזלי הרב שיניתי וחיסרתי מהכתוב במרשם שמסרת לי! שהרי אם חלק מן המרשם יצר עוגה כה גרועה מה היה אילו הייתי מצייתת לכל הפרטים בשלמות?" הנמשל מובן. השבת כבדה על השומר רק חלק ממנה דווקא, משום שאינו שומר בשלמות! השמירה החלקית אפילו כשהיא מתמקדת במה שחשוב ביותר, אך טעמו של המרשם בשלמותו הוא המעניק את ההנאה היוקרתית, אווירת הרוממות והעונג העוטפים את שומר השבת נובעים דווקא מהצירוף של הזהירות המושלמת בכל הלכות השבת.

 

"וביום השביעי יהיה לכם קודש" (לה, ג)

אל הרה"ק רבי מאיר'ל מפרמישלאן הגיע חסיד שהתאונן שהפריץ שבעירו מציק לו מאוד, ורוצה לנשלו מהפונדק אותו הוא חוכר באחוזת הפריץ. הרה"ק מפרמישלאן לא ענה לו דבר. בליל שבת, בעת עריכת השולחן, נענה הרבי ואמר: אנו שרים בזמירות "כל מקדש שביעי כראוי לו, כל שומר שבת כדת מחללו (=מלחללו), שכרו הרבה מאוד על פי פעלו, איש על מחנהו ואיש על דגלו". "כל שומר שבת כדת מלחללו", קרא הרבי, "מאיר'ל מפרש זאת כך: "שכרו הרבה מאוד", עד כדי כך ש"על פי" – כל מה שיאמר בפיו, "פעלו", יפעל ויתקיים. ומאיר'ל אומר בכח שמירת השבת שלו ש"איש על מחנהו ואיש על דגלו", כל יהודי יישאר על מקום פרנסתו ולא יזוז ממנו". במוצאי השבת חזר החסיד לביתו, ונודע לו שבליל שבת החליק הפריץ ומת במקום וסרה מעליו גזירת הגירוש. כאשר בירר החסיד באיזו שעה בדיוק מת הפריץ, נודע שהיה זה בשעה שישב הרה"ק מפרמישלאן ואמר את התורה בשולחנו הטהור.

 

"לא תבערו אש… ביום השבת" (לה, ג)

בתיקוני הזוהר (תיקון מ"ח) כתוב: "כל מאן דכעיס בשבת כאילו אוקיד נורא דגיהנום" דהיינו: כל הכועס כאילו מבעיר אש גיהנום חס וחלילה, בספר חסידים (סימן קמה) כתב, בעלי הכעס חייהם אינם חיים (פסחים קיג ע"ב) ומתים קודם זמנם. מעשה בשועל שהסתבך ביער ופגש באריה רעב. ראהו האריה ושאג מדוע לא הביא טרף עד עתה וכמעט עמד לשסע את השועל. ענהו השועל בערמה ובחכמה שאריה גדול וחזק ממנו עכבו עד כה. כעס האריה כיצד יתכן שיש משהו חזק וגדול ממנו. ענהו השועל שמוכן הוא להראותו לאריה "היקר". מיד לקחו לשפת הבאר והאריה ראה את הבבואה שלו במים. עמד ושאג וכנגדו השתקפה דמותו בשאגה אדירה. החליט להסתער וקפץ בפנים וסופו היה למות בטביעה במים העמוקים והשועל ניצל. כך המשילו רבותינו את הכעסנים שסופם אבדון ולא רק שאינם משיגים מטרתם אלא מהפכין זאת לגמרי. בספר "אהבת מישרים" כתב שהסיבה שמלחמת העולם הראשונה פרצה הייתה בגלל הכעס, שכן השליט הרוסי סזונוב כעס על שפחתו שהקדיחה תבשילו, ובאותו רגע התקשר אליו השר הגרמני לנסות להשכין שלום, אך השר הרוסי שהיה בכעס צעק ורתח בטלפון, השר הגרמני לא טמן ידו בצלחת, וממילא פרצה המלחמה הנוראה שגרמה לנשים רבות להיות אלמנות ולבנים רבים להיות יתומים. והכל נגרם כתוצאה מן הכעס. וכך היה מתפלל התנא הקדוש רבי עקיבא בכל יום, "יהי רצון שלא אכעס היום ולא אכעיסך". (ספר חרדים פרק סז)

 

"כל נדיב ליבו יביאה את תרומת ה'" (לה, ה)

להורות שנדיבות הלב היא אבן הבוחן בקיום מצווה ולא לשם הכבוד שיוצא ממנה לאחר מכן. מסופר שכשבנה רבי מאיר שפירא מלובלין את ישיבתו המפורסמת "חכמי-לובלין", נערכה ברוב הדר טקס הנחת אבן הפינה. בראש רשימת המכובדים, הגיע נדבן אחד שתרם את רוב הסכום להקמת הישיבה. על בימת הכבוד לצידו של הנדבן הושיבו את רבי ישראל מצ'ורטקוב זצ"ל. לפתע פנה הרבי לנדבן ואמר לו: "אתה יודע… אני בכלל לא מקנא בך במצווה הזו שקיימת (לבנות את הישיבה), משום שמצווה זו גוררת אחריה כבוד רב ומאבדת מערכה בעקבות זאת. אני כן מקנא בך על המצווה אשר עשית לפני כן, בצנעה ובסתר, שכנראה נעשתה בשלמות כזו עד שגררה אחריה מצווה כה גדולה של בניין ישיבה ללומדי תורה."

 

"וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת" (לה, לא)

שמעתי מזקיני (הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זי"ע) בהקדם דברי ה"חתם סופר" דעל בצלאל נאמר "וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת", ואח"כ כתיב "ולהורות נתן בלבו", ולכאורה כפל דברים הוא, דאם מלאתיו חכמה ותבונה בודאי שגם יכול להורות הלכה, אלא מכאן ראיה דאדם יכול להיות מלא בחכמה ותבונה, אבל לא ידע להכריע בהלכה, דלפסוק הלכה ולקחת בחשבון את כל הדברים צריך ברכה מיוחדת. והוסיף זקיני ש"העולם" אומר שבכדי לפסוק הלכה צריך לדעת גם את החלק החמישי בשו"ע, והוא איך להתנהג עם אנשים, אבל במשך השנים למד גם את החלק השישי שבשו"ע והוא איך להתנהג עם כאלו שאינם אנשים… (הגאון ר' יוסף בנימין וואזנר שליט"א)

 

"והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר" (לו, ז)

בספר הק' דברי ישראל מובא בשם הרה"ק מוהרצ"ה מזידיטשוב זי"ע ששאל להרה"ק בעל אורח לחיים מזלאטשוב זי"ע למה נוהג ליתן סגולות לבאים להיוושע אצלו, והשיב לו דהרי תפילה עושה מחצה, לכן נותן סגולה עבור החצי השני, אמר לו הרה"ק מזידיטשוב, אנו מתפללים יותר מהמתבקש עד שאנו נענים על הכל ואין אנו צריכים לסגולות, וזהו "והמלאכה" הרומז לתפילה כאמרם ז"ל "עבודה שבלב זו תפילה". "היתה דים" פעלה את פעולתה משום שהתפללו "והותר" יותר מהמתבקש.

 

"ששת ימים תעשה מלאכה וגו', לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (לה, ב)

הגמ' מספרת (קידושין פא) על ר' עמרם חסידא שהיצר תקף אותו והעמידו בניסיון בביתו, ור' עמרם החל לצעוק 'נורא בי עמרם נורא בי עמרם' [אש בבית אש בבית]… התאספו אנשים רבים וכך ניצל מהחטא. בשם הרבי מרופשיץ ישנה עצה נוספת לצעוק 'שבת שבת' וזו גם סגולה להינצל מניסיונות. אך בעצות אלו ישנה מעלה וחיסרון. מצד אחד לצעוק אש זו מעלה משום שמיד אנשים מתאספים, אמנם הביזיון גם הוא גדול מאוד, כאשר נוכחים שבאמת אין אש, מנגד אם צועקים 'שבת' אמנם אין ביזיונות כי אנשים חושבים ודאי שאותו אדם נתקף בפרץ של התעוררות לשבת קודש, אולם גם אף אחד לא מתאסף אם שומע צעקה של 'שבת'… כותבת התורה הק' 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם', עדיף שלא להשתמש בעצה של 'אש' משום 'בכל מושבותיכם' – שלא יתאספו אנשים ויראו שאין שום אש וגדול יהיה הביזיון, אלא 'ביום השבת', בזה עדיף יותר להשתמש כדי להינצל מעצת היצר… (שיחות קודש – ספינקא)