ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת ויקרא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויקרא אל משה" (א, א)

כ"ק האדמור מסלונים זצ"ל הסביר שקולו של הקב"ה "קורא" לאדם בכל מאורעות החיים, ובכל מאורע יש בכוחו של היהודי לשמוע את דבר השם, ואת הקריאה המיוחדת המופנית אליו .

 

"ויקרא אל משה" (א, א )

"יותר משחיבב הקדוש ברוך הוא את משה רבכם – חיבב הוא את בלעם", סח גוי אחד באזניר ’ אלעזר, ובקולו נשמעה נעימת לעג. "את בלעם חיבב הקדוש ברוך הוא יותר מאשר את משה רבנו"?! התפלא ר’ אלעזר לשמע דברי הגוי. "ועל סמך מה אומר את ה זאת"? לגוי היתה תשובה מן המוכן: "הן כתוב במפורש בתורתכם, כי בעת שחפץ ה’ לדבר עם משה, שלח ויקרא לו לבוא אל המשכן, אך כאשר רצה לדבר עם בלעם נאמר ’ויבוא אלוקים אל בלעם’, ולא קרא לו לבוא כדי שלא להטריד את בלעם, כלום אין הדבר מוכיח, שאת בלעם אהב יותר"?! סיים הגוי את טענתו בתרועת נצחון. "אם תשמע את המשל שבפי תבין את הענין ואז, ממילא, תשנה את דעתך", אמר לו ר’ אלעזר. "ניחא, אשמע את המשל", הסכים הגוי. ור’ אלעזר נשא משלו: "אל ארמון המלך הגיע מצורע הוא מצא את שער הארמון נעול, והחל מקיש עליו, ’פתחו לי! אני רוצה להכנס פנימה'! קרא והלם על השער. המהלומות והצעקות הגיע לאזני המלך היושב בלשכתו הפנימית. ’מיהו הדופק על השער'? שאל. ’מצורע כלשהו נמצא שם ורוצה להכנס אל תוך הארמון’ השיבו לו עבדיו. ’להכנס לתוך הארמון'? הגיב המלך. ’כדבר הזה לא יהיה'! אך כיצד משלחים אותו מכאן? אם אשלח שליח שיורה לו להסתלק מהמקום הדבר יקומם אותו, והוא יתפרץ הנה בכח, ואז עלול הוא להדביק חלילה את בני במחלת הצרעת… ומה אעשה"? עלה רעיון בדעתו של המלך: ’מוטב אקום מכסאי ואגש בעצמי אל פתח הארמון, ושם אאיים עליו לבל יעז להכנס פנימה. ממני הוא בוודאי יבהל’… קם המלך ממקומו וניגש אל שערי הארמון, ראה את המצורע הולם בפראות על הדלת ולאזניו הגיעו קריאותיו ’פתחו לי! פתחו לי'! הרים המלך את קולו וקרא לעבר המצורע: ’הסתלק מכאן, ואל תעז להראות עצמך כאן שנית, שמא תדביק את בני, ואם לא תשמע לי רע ומר יהיה גורלך!’ לשמע דברי המלך חוורו פניו של המצורע והוא מיהר להמלט מן המקום. לעומת זאת כאשר מגיע ידידו של המלך אל הארמון ודופק על השער גם אם מבקש המלך לדעת מיהו הדופק, וכשמספרים לו כי ידיד נפשו עומד בחוץ ודופק על שערי הארמון, קורא המלך מתוך הארמון אל ידידו העומד בחוץ: ’הכנס, ידידי, הכנס אל ארמוני!’ החיבה נשמעת בקולו של המלך, ואין הוא חפץ בשום פנים ואופן שאחד ממשרתיו יקרא לידידו האהוב, רק הוא, בכבודו בעצמו, מזמין את הידיד להכנס פנימה. "ועתה תרצה לשמוע בוודאי, גם את הנמשל", פנה ר’ אלעזר אל הגוי הקשוב. הגוי הנהן בראשו ור’ אלעזר המשיך: "הנמשל מדבר, כמובן על משה ובלעם, בלעם דומה היה לאותו מצורע שהתדפק על שערי הארמון וחפץ להיכנס פנימה. ומה אמר על כך הקדו ש ברוך הוא? ’אלך בעצמי אל שערי הארמון למנוע אותו מלהכנס פנימה, שכן אם יכנס עלול הוא לטמא את ארמוני’, ועל כן בא הקדוש ברוך הוא בכבוד ו ובעצמו, לדבר עם בלעם. לעומת זאת משה רבנו כמוהו כידידו של המלך. כאשר שמע מלכו של עולם את קול ידידו, קרא לו להיכנס פנימה, אל אהל מועד שכמוהו כארמון המלך שכן אהב הוא להמצא במחיצת ידידו. ולכן נאמר בתורתנו הקדושה: ’ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאהל מועד’ רק לידיד האהוב קורא מלכו של עולם בשמו ומזמינו להכנס אל תוך ארמונו! "ועתה", סיים ר’ אלעזר, "כלום תטען עוד, כי את בלעם אהב אלקינו יותר משאהב את משה רבנו"? (זוהר הקדוש פרשת בלק – מעשיהם של צדיקים)

 

"ויקרא אל משה" (א, א )

שמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר לפרש דברי חז"ל המובא ברש"י ריש פרשת ויקרא 'לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה – לשון חיבה'. ולכאורה אינו מובן מדוע הוצרך לקרותו בכל פעם? ואמר כ"ק אבי על פי מה שאמר רבינו הקדוש מלובלין, דאם יאמר לו מלאך או שרף שהוא צדיק, לא יאמין לו, כי  הוא יודע בעצמו שאינו כן, אבל אם יאמר הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו שהוא צדיק, יאמין לו על אותו רגע לבד, אבל לא אחר כך, כי שמא אבד צדקתו, עד כאן דבריו הקדושים . והכי נמי משה רבנו היה במדרגה זו, שהיה חושב תמיד שהוא גרוע מכל אדם, והשם יתברך לא יקרא לו עוד רק לאדם אחר מישראל, ואף על פי שהיה השם יתברך קורא לו ומדבר עמו, היה חושב שעד כאן היה כדאי, ומעכשיו אינו כדאי שידבר עמו השם יתברך עוד, ועל כן חשב בדעתו לילך משם, וכן היה בכמה פעמים, על כן הוצרך השם יתברך לקרותו בכל דיבור ודבור, ודברי פי חכם חן. (הקדמת חקל יצחק מאמר ששי אות א)

 

"ויקרא אל משה" (א, א)

האל ף הזעירא ב"ויקרא" בא ה לרמז, כי אין לימוד התור ה מתקיים אלא אצל אדם שמקטין עצמו ונוהג בענווה. "אלף" כלומר, לימוד תורה ("ואאלפך חכמה") מתקיים רק אצל "זעירא" מי שזעיר בעיני עצמו. כדרך שמובא בילקוט, שלפיכך זכה משה רבנו לקריאה זו "ויקרא אל משה" משום שהיה עניו ובורח מן הכבוד, באמרו: "לא איש דברים אנכי". (ספרים).

איש אחד בא לפני הרבי ר’ בונם מפשיסחא ז"ל ושאל אותו: "הנה תמיד בורח אני מן הכבוד ואף על פי כן אין הכבוד רודף אחרי, היכן איפוא האמת שבדרכי חכמינו"? השיב לו הרבי ר’ בונם: "מתוך שאלתך משמע, שבשעה שאתה בורח מן הכבוד הרי אתה פונה מדי פעם בפעם לאחוריך, לראות אם הכבוד אחריך, ממילא כשהכבוד רואה שאתה פונה אליו, הריהו סבור שמתכוון אתה לרדוף אחריו ומיד הוא מפנה עורף ובורח מפניך…" הכוונה שבדבר היא, שהוא בורח במתכוון מן הכבוד כדי שהכבוד ירדוף אחריו, כלומר, הוא מעמיד פנים כעניו כדי שיזכה על ידי כך לכבוד יתר, ובזה כשלעצמו הריהו רודף אחרי הכבוד (ממעינה של תורה).

באחת הפעמים שנסע ה"חפץ חיים" בעניני ישיבתו למוסקבה ביקש להסתיר ממקורביו וממיודעיו את יום בואו לעיר, כדי שלא יבואו לקבל את פניו בבית הנתיבות, לאחר הגיעו שאלו אחד המקורבים המאוכזבים מדוע מנע מהם את הזכות לבוא ולקבל את פניו וליתן לו את הכבוד הראוי לתלמיד חכם כמוהו. כשבת צחוק על שפתיו השיב לו ה"חפץ חיים" ואמר: "אין לי כל ספק כי כבודו אוכל "קוגעל" בשבת. אם יתאווה לאכול מן הקוגעל ביום שישי תייעץ לו בודאי בעלת הבית לטעום משהו אחר בטענה כי קוגעל אוכלים רק בשבת. סיים החפץ חיים ואמר כבוד זהו קוגעל ואותו אוכלים רק ביום שכולו שבת (עוה"ב), והיה אם מאן דהו לא יוכל להתאפק ויאכל אותו בערב שבת (בעוה"ז) יאלץ להשאר רעב בשבת… " (מורשת אבות )

 

"ויקרא אל משה" (א, א )

"לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה – לשון חיבה" (רש"י). רמזה תורה למוכיחים בשער, המדברים אל ישראל, אומרים לישראל, ומצווים את ישראל – שמוטלת עליהם חובה להקדים דברי חיבה לדברי לקחם, שלא יהיו "נביאי זעם" ואל ידברו לישראל, בפנים זועפות ובקוצר רוח.

 

"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם, אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, תקריבו את קרבנכם" (א, א )

רבינו האור החיים הקדוש, מדקדק בלשון הפסוק שלפנינו, שמתחיל בלשון יחיד 'אדם כי יקריב מכם', ומסיים בלשון רבים 'תקריבו את קרבנכם', יש פה גם כפל לשון, יחד עם שינוי לשון? ועוד מהו הכוונה של המילה יקריב 'מכם'? ומבאר רבינו האור החיים הקדוש באופן פלא, כדלהלן: 'קרבן' כשמו כן הוא. הוא בא לקרב את האדם אל ה'. כי על ידי החטא מתרחק האדם מה', ומגביר בו את כח הבהמי הגשמי שבו, לעומת החלק הרוחני שבו, ואילו במעשה הקרבת הקרבן בא לידי ביטוי הכיוון ההפוך: רצונו של האדם המקריב להעלות את הנפש הבהמית, לדרגה רוחנית לקדש את כל כולו לעבודת ה'. ולכן האדם שחטא מביא בהמה לקרבן, כדי שיגיע להתבוננות הזאת, ויעלה ממדרגת בהמה למדרגת אדם. אולם יש 'קרבן' נעלה יותר, והם צדיקי וגדולי הדורות, שזוכים לקרב נפשות בני אדם לקדוש ברוך הוא, שמוכיחים אותם ומחזירים אותם בתשובה, וזה 'הקרבן' הרצוי ביותר לפני ה'. אדם כזה שמקריב נפשות בני אדם לה', אין צריך להקריב 'בהמה' לפני הקדוש ברוך הוא, כי לידי חטא ועוון לא יגיע כדברי חכמים 'כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו', וגם אין צורך שיביא 'נדרים ונדבות', כי הוא מקריב את הדבר הכי חשוב לפני הקדוש ברוך הוא. ובזה יובן שינוי וכפל הלשונות בפסוק, כי הפסוק מדבר בשני סוגי קרבנות. סוג ראשון 'אדם כי יקריב מכם' שהוא יקריב לה' 'מכם' את הנשמות הפחותים שבעם ישראל ויחזירם בתשובה. ולכן נאמר בלשון יחיד, כי רק יחידי סגולה הנקראים 'אדם' לשון חשיבות, זוכים לדרגה זאת. ואחר כך אומר הפסוק סוג שני של קרבן 'מן הבקר תקריבו את קרבנכם' שזה סוג קרבן ששייך לכל אחד, שיקריב לה' בהמה בנדר או בנדבה, ולכן נאמר 'תקריבו את קרבנכם' בלשון רבים.

 

"אדם כי יקריב מכם" (א, ב )

סיפר רבי שלמה זלמן עהרענרייך זצ"ל הי"ד משאמלויא, אבי זקני ז"ל, היה נוהג תדיר ללכת לאסוף צדקה, עבור עניים, אלמנות ותלמידי חכמים. יום אחד דפק בדלתו של עשיר גדול וביקש ממנו צדקה, אך לא נתן לו אפילו פרוטה. לבו כאב על אותו קמצן, שמעז פנים ואינו תורם מאומה לצדקה, נכנס לרבו ה"ישמח משה" זיע"א, ותנה בפני הרבי את צערו העמוק. ענה ה"ישמח משה", אכן, באמת תמוה בעיני מפני מה הלה כה קמצן. ובאמת הלא כבר אמרו חז"ל (מנחות פו.) "עשירים מקמצין", מפני מה נברא העשיר קמצן? אלא הוא מחסדי השם  יתברך, כי אם הוא לא יהיה קמצן, איזו חשיבות תהיה לצדקה שהוא נותן אצל הקדוש הוא, הרי יש לו ממון רב, והכסף אינו נחשב בעיניו למאומה. ע"כ בורא לו הקדוש ברוך הוא שיהיה לו לב אבן, כילי וקמצן, ואם בכל זאת יכפה את יצרו הקשה ויתן צדקה, תהיה לו אז חשיבות מיחדת. אולם, כל זה אם הוא אכן נותן, אבל אם אינו נותן כלום, לשם מה הוא נברא קמצן. (אגרת הטיול)

 

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (א, ב )

והרי היה צריך לכתוב להיפך: "אדם מכם כי יקריב קרבן"? אלא אמרו תלמידי הבעש"ט, האדם צריך להקריב קרבן מעצמו, "מן הבהמה" מתאוותיו הבהמיות המורידות אותו לדרגת חי. עיקר העבודה שלנו היא להקריב את עצמנו ממש . והרי איך הקרבן מכפר? "טוביה חטא וזיגוד מנגיד" ? (היתכן שאדם בשם טוביה חטא ואת המלקות מקבל אדם אחר בשם זיגוד?) אם האדם חטא, מה פתאום שהקרבן יכפר עליו? אלא, החוטא היה מגיע לביהמ"ק ומתחרט ותוהה על חטאיו וחושב מחשבות להיטהר וזו התשובה האמיתית שבקרבן. "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן…

 

אם עלה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו" (א, ב-ג)

"אמר רבי יהושע בן לוי: בוא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה, שבשעה שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה – שכר עולה בידו, מנחה – שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר: 'זבחי אלקים רוח נשברה'; ולא עוד, אלא שאין תפילתו נמאסת, שנאמר: 'לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה'". (סוטה ה ע"ב)
ה'בעל שם טוב' הק' הכין את אחד מתלמידיו לקראת תפקיד של בעל תוקע בראש השנה, ובמשך תקופה ארוכה למד אותו את כוונות התקיעות, התלמיד השקיע עד מאד בלמודים אלו, אולם משנקרא לתקוע לבסוף, התרגש כל כך וכל הכוונות פרחו מזכרונו. במשך דקות אחדות הוא נסה להזכר בהן, או למצער בחלקן – אך העלה חרס בידו, וכך עמד ותקע כשלבו שבור על חסרון הכוונה שיש בו. לאחר התקיעות קרא לו ה'בעל שם טוב' ואמר לו: דע לך, כי התקיעות הללו הועילו יותר מתקיעות אחרות שנעשו בכל הכוונות הראויות. שכן, הכוונות בתקיעת השופר הן כמפתחות לפתוח שערי שמים לתפילותינו, ולכל שער נצרך 'מפתח' מיוחד המתאים לו, שהוא כוונה מיוחדת לשער זה, אבל לב נשבר ונדכה דומה לגנב השובר את המנעול ואינו נזקק כלל למפתח… באופן כזה, ניתן לשבור את כל המנעולים ללא מפתח פרטי לכל מנעול.

 

"ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" (א,ז )

הרה"ק ר' יחיאל מאיר ממאגלניצע ראה את אח ד מחסידיו שאין הוא מתפלל עם הציבור כדבעי אלא סובב אל דרום והולך אל צפון אנה ואנה בבית המדרש, קרא אליו ושאלו מפני מה אין הוא עומד להתפלל, השיב לו שעדיין אין הוא מוכן לתפילה והוא מחכה להתעוררות . אמר לו הרה"ק בגמ' אמרינן תפילה במקום קרבן תיקנו, ובקרבנות נאמר "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" ודרשי' בגמ' אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, והוא הדין לגבי תפילה שהוא במקום קרבן שצריך האדם להביא אש גם מן ההדיוט ולא שיהא עומד ומצפה לאתערותא דלעילא בלבד. (אור יקרות)

 

"ואם מן העוף עלה קרבנו לה', והקריב מן התרים או מן בני היונה את קרבנו" (א, יד-יז)

יש כמה וכמה סוגי קרבנות שהיו מקריבין בבית המקדש, ואחד מהן נקרא 'קרבן עולה', וכשמו כן הוא, כולו עולה כליל לה'.. . יש עולה שבאה מבקר וצאן, ויש עולה שבאה מעופות. בעולה שבאה מבקר וצאן, לא כתוב בפסוק, 'קרבנו לה', ורק בקרבן עולה שבאה מן העוף נאמר 'קרבנו לה', ולכאורה היה מן הראוי להיות להיפך, שאותם שטרחו והביאו עולה מבקר וצאן, חשובים הם יותר בעיני ה', מהעני שהביא רק עוף ?   מבאר רבינו האור החיים הקדוש שהתורה באה ללמדנו, שרק על העני המביא קרבן עוף, השכינה שורה, כי מביאו בשברון לב ואין הקדוש ברוך הוא שורה, אלא רק על מי שהוא שבור ועניו, וכמו שכתוב 'לב נשבר ונדכה, אלקים לא תבזה', ואילו המביא מן הבקר והצאן, נפשו שמחה עליו, שמביא דבר הראוי להתכבד בו, ואין השכינה שורה עליו .

 

"וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך" (ב, יג)

בא לרמז שצריך אדם להוריד דמעות בתפלתו, כי כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה, שאף על פי שאין האדם ראוי מצדו שתקבל תפלתו, על ידי דמעות הקדוש ברוך הוא מתמלא עליו רחמים ומקבל תפלתו. זהו שנאמר 'וכל קרבן מנחתך' שהיא התפלה, 'במלח תמלח' שהם דמעות שהם מים מלוחים. 'ולא תשבית מלח ברית אלוקיך', הטעם שקראם 'מלח ברית' הוא משום דכל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה, וזהו הברית שנכרת להם, שאינם חוזרות ריקם. 'על כל קרבנך תקריב מלח', דהיינו בכל תפלה תוריד דמעות, ובזה אינה חוזרת ריקם. (פיתוחי חותם)

 

"כל חלב לה' (ג, טז )

אל הרה"ק האמרי אמת מגור זיע"א נכנס נצרך, והתאונן שתפיליו נגנבו. הוציא הרבי תפילין מארונו והביא לו, כשהוא אומר לו שישמור עליהם היטב, כי אלו התפילין שאותם קיבל מעזבון אביו השפת אמת זצ"ל, והם חשובים בעיניו ביותר. האמרי אמת אף הוסיף והתנצל בפניו, שתפילין של רבנו תם אין באפשרותו לתת לו. כששמע החסיד שהתפילין הם של השפת אמת, אמר לרבי שהוא ירא להניח תפילין קדושים כאלה. שלחו הרבי לחתנו הרה"ח רבי יצחק מאיר אלתר הי"ד, שישמח להחליף לו אותם באחרים. כששאלו את הרבי מפני מה נתן דווקא את התפילין החשובים הללו, השיב, הרמב"ם פסק (הלכות איסורי מזבח, פ"ז הי"א), כל דבר שהוא לשם ה' הטוב, צריך שיהיה מן הנאה והטוב, כמו שנאמר 'כל חלב לה". התפלין היקרות האלו, הן התפלין הטובות ביותר שהיו לי, על כן דווקא אותם נתתי לאותו נצרך . (ליקוטי יהודה )

 

"אשר נשיא יחטא" (ד, כב )

לשון אשרי – אשרי הדור, שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו. (רש"י) לקהל המשתתפים בשמחת בר המצוה של אחד מילדי העיר בני ברק נכונה הפתעה: בפתחו של אולם השמחות נראתה לפתע דמות מוכרת. "הסטייפלר" עברה לחישה מפה לאוזן, והכל קמו ממקומותיהם, מבקשים לחזות בהדרת פניו של הצדיק, אשר זה זמן רב אינו יוצא מפאת חולשתו מפתח ביתו. נרגשים במיוחד היו בני משפחתו של חתן השמחה, נרגשים ונבוכים כאחת הן אין הם קרובי משפחה של רבי יעקב ישראל קניבסקי, על מה ולמה זכו הם אפוא, כ י הצדיק, ששנים רבות אינו משתתף אף בשמחות משפחתיות יגיע דוקא לשמחתם? עד מהרה התבררו הדברים. שכן, עם הכנסו לאולם השמחות ביקש הסטייפלר לשוחח ביחידות עם חתן בר המצוה. נפעם לחלוטין שמע הנער מה בפיו של הצדיק הדור. ובתום השיחה, עזב האורח הנכבד את המקום. "מה אמר לך"? הקיפו הנוכחים את הנער, "מה אמר לך הסטיפלר"? נחנק מהתרגשות הצליח הנער לפלוט: "הוא בא לבקש ממנו מחילה"… הסתבר, כי אביו של חתן השמחה נוהג להתפלל בבית המדרש "לדרמן" בו התפלל הסטפלר זצ"ל. בעת שהיה הילד כבן שבע שנים, נדמה היה לו למרן זי"ע, כי הילד לומד בזמן התפילה. הוא גער בו על כך, ואחר כך התברר לו כי סידורו של הילד דומה היה לגמרא, והילד אמנם התפלל ולא למד. כיון שכך, חפץ הצדיק לבקש את מחילתו של הילד אך לפ י שקטנים (טרם בר-מצוה) אינם בני מחילה – לא יכול לבקש את מחילתו. לפיכך בירר הסטייפלר זצ"ל מה שמו של הילד ומה גילו. שש שנים שמר את הדבר בליבו, ובהתקרב מועד בר המצוה של הנער, ביקש לדעת היכן תערך שמחת המצוה. ומיד עם צאת הכוכבים, ביום בו מלאו לנער י"ג שנים והוא יצא מגדר "קטן", מיהר הצדיק לבקש את מחילתו… (מעשיהם של צדיקים)

 

"מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה" (ה, יז)

הרה"ק רבי מרדכי דב מהורונסטייפל זיע"א, הקפיד מאד שלא להצטלם, עד שאפילו בטל נסיעתו לשמחת נשואין בצאנז, כיון שהיה עליו להצטלם, לצורך הכנת הפספורט עם תמונה. יום אחד, נודע לרבי על אדם שעלה בידו לצלמו בלא יודעין ומכר את תמונתו. הרבי התחלחל לשמע הדברים, קרא לו, והרעים עליו בקולו, האיך העז לעשות כן, ביודעו שהדבר בנפשו שלא יעשו ממנו תמונה, ועד כמה הוא מקפיד על כך…. אותו יהודי החל לתנות צערו לפני הרבי, בביתו שתי בנות בגיל שידוכין, ובאין בידו פרוטה לפורטה, אינו מצליח למצוא את זיווגם, לכן נאלץ לצלם את התמונה, והכסף שיקבל תמורתה יעזרנו לנשואי בנותיו . כשמע הרה"ק זאת הדבר, אמר לו: אם כן, הבא לכאן המכונה שעושה את התמונות, אמור לרבנית שתביא לי בגדי שבת, ועשה תמונה טובה, אותה תוכל למכור, למען יהיה לך מעות לנישואי בנותיך, לא אחר האיש לעשות כדברי הרבי, והתמונה נמכרה ברווח נאה. (בצילא דמהימנותא)  

 

הרה"צ ר' אשר פריינד פגש פעם אדם שהתבודד ב'פעלד' בשעת לילה מאוחרת, ושאל אותו: איך אתה מסתובב כך בשעה כזו? מה, אינך פוחד?? – לא, אינני מפחד! השיב הלה. אמר לו ר' אשר: זו לא חכמה לא לפחד! החכמה היא להכיר את ה' מתוך הפחד שיש לך!!! ולכן, גם אנחנו, במצב הבלתי ייאמן שבא עלינו, עלינו לנצל את המצב הזה בשביל להכיר את ה' מתוך הבהלה ואי-הידיעה הזו, ולצאת אמיתיים יותר מהמשבר הזה… הקדוש ברוך הוא נכנס – למקום שבו האדם מפנה לו מקום, ומסלק קצת מהגאווה שלו!!! ככל שאנחנו יותר חדלי אישים, יותר חסרי אונים, יותר מבינים כמה אנחנו לא מבינים – אנחנו נותנים לבורא עולם מקום אצלנו!! ולכן, דווקא עכשיו, כשהמצב נמצא בחוסר שליטה, כשאנחנו לא יודעים מה יקרה מחר, דווקא אז הפוטנציאל לגלות את הבורא הוא א-ד-י-ר!! ככל שנעצים את "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז) כך ייתקיים "והאלוקים עשה שיראו מלפניו" (קהלת ג, יד). (נקודות של אור – ספינקא)   

 

כתר יתנו לך ה' עד ממש לפני רגע היינו בעולם מתוקן, היו לנו זמנים! היה לנו סדר יום! היתה עבודה! היו לימודים! ידענו לאן אנחנו הולכים ומתי עלינו לצאת מהבית, ידענו היכן וכיצד משיגים את מה שאנחנו רוצים… היינו מקובעים בריבוע אחד קטן. אוי לו למי שיזיז אותנו מהמשבצת… ופתאום, הכל התהפך, אין יום, אין לילה, אין למה לחכות, אין חתונות, אין מניינים לתפילה, אין אפילו צפי לסיום המגפה, הכול מעורבב, תוהו ובוהו מוחלט!! ה' קרע את הגבולות של המשבצת, פיזר את הקיבעון שלנו, ואנחנו מוצאים את עצמנו בלי שום אחיזה, בשום דבר!! והכי מפחיד, אנחנו מוצאים את עצמנו לבד… אסור להתקרב לאף אחד, אסור לאף אחד להתקרב, בדידות!! מה רוצה הקדוש ברוך הוא מאיתנו??