ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת ויקרא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויקרא" (א, א)

ויקרא – א' זעירא. מעשה במקורבו של רבי חיים עוזר גרודז’ינסקי שהציץ במכתב המיועד לר’ חיים עוזר, והבחין בשגיאת כתיב, במקום "הגאון המפורסם בכל קצוי ארץ", נכתב שם "קצבי ארץ". הקורא חייך וצחק, העיר לו ר’ חיים עוזר: שגיאה גדולה מזו יש במכתב, כי התארים המופלגים מתאימים לר’ עקיבא איגר בדורו, והנה בא זה ובטעות כותבם עלי… פעם כשנחלש ר’ חיים עוזר הקריאו לפניו מכתב. כשהשמיעו בקול את כל תארי הכבוד שעיטרוהו, החל לצחוק, והסביר: נזכרתי בימי הרבולוציה ברוסיה כאשר ירד ערך המטבע, ובעד דולר אחד היו משלמים מיליוני רובלים רוסיים, כל אדם למרות שהוא עני מרוד, הפך בן לילה למיליונר… כך הם התארים המופרזים שהשתרשו בימינו. (תולדות רבי חיים עוזר)

 

"ויקרא אל משה" (א, א)

"יותר משחיבב הקדוש ברוך הוא את משה רבכם – חיבב הוא את בלעם", סח גוי אחד באזני ר’ אלעזר, ובקולו נשמעה נעימת לעג. התפלא ר’ אלעזר לשמע דברי הגוי "על סמך מה אומר אתה זאת?" לגוי היתה תשובה מן המוכן: "הן כתוב במפורש בתורתכם, כי בעת שחפץ ה’ לדבר עם משה, שלח ויקרא לו לבוא אל המשכן. אך כאשר רצה לדבר עם בלעם נאמר ’ויבוא אלקים אל בלעם’, ולא קרא לו לבוא כדי שלא להטריד את בלעם. כלום אין הדבר מוכיח, שאת בלעם אהב יותר?!" סיים הגוי את טענתו בתרועת נצחון. "אם תשמע את המשל שבפי תבין את הענין, ואז ממילא, תשנה את דעתך", אמר לו ר’ אלעזר. "ניחא, אשמע את המשל", הסכים הגוי ור’ אלעזר נשא משלו: "אל ארמון המלך הגיע מצורע הוא מצא את שער הארמון נעול, והחל מקיש עליו, ’פתחו לי! אני רוצה להכנס פנימה'! קרא והלם על השער. המהלומות והצעקות הגיע לאזני המלך היושב בלשכתו הפנימית. ’מיהו הדופק על השער'? שאל. ’מצורע כלשהו נמצא שם ורוצה להכנס אל תוך הארמון’ השיבו לו עבדיו. ’להכנס לתוך הארמון'? הגיב המלך. ’כדבר הזה לא יהיה'! אך, כיצד משלחים אותו מכאן? אם אשלח שליח שיורה לו להסתלק מהמקום הדבר יקומם אותו, והוא יתפרץ הנה בכח, ואז עלול הוא להדביק חלילה, את בני במחלת הצרעת… ומה אעשה? והנה עלה רעיון בדעתו של המלך: ’מוטב אקום מכסאי ואגש בעצמי אל פתח הארמון, ושם אאיים עליו לבל יעז להכנס פנימה, ממני הוא בודאי ייבהל’… קם המלך ממקומו וניגש אל שערי הארמון. ראה את המצורע הולם בפראות על הדלת ולאזניו הגיעו קריאותיו ’פתחו לי! פתחו לי'! הרים המלך את קולו וקרא לעבר המצורע: ’הסתלק מכאן, ואל תעז להראות עצמך כאן שנית, שמא תדביק את בני, ואם לא תשמע לי רע ומר יהיה גורלך'! לשמע דברי המלך חורו פניו של המצורע והוא מיהר להמלט מן המקום. כאשר מגיע ידידו של המלך אל הארמון ודופק על השער גם אם מבקש המלך לדעת מיהו הדופק. וכשמספרים לו כי ידיד נפשו עומד בחוץ ודופק על שערי הארמון, קורא המלך מתוך הארמון אל ידידו העומד בחוץ: ’הכנס, ידידי, הכנס אל ארמוני'! החיבה נשמעת בקולו של המלך, ואין הוא חפץ בשום פנים ואופן שאחד ממשרתיו יקרא לידידו האהוב, רק הוא, בכבודו בעצמו, מזמין את הידיד להכנס פנימה. "ועתה תרצה לשמוע בודאי, גם את הנמשל", פנה ר’ אלעזר אל הגוי הקשוב. הגוי הנהן בראשו ור’ אלעזר המשיך: הנמשל מדבר, כמובן על משה ובלעם. בלעם דומה היה לאותו מצורע שהתדפק על שערי הארמון וחפץ להכנס פנימה. ומה אמר על כך הקדוש ברוך הוא? ’אלך בעצמי אל שערי הארמון למנוע אותו מלהכנס פנימה. שכן, אם יכנס עלול הוא לטמא את ארמוני’, ועל כן בא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו לדבר עם בלעם, לעומת זאת משה רבנו כמוהו כידידו של המלך, כאשר שמע מלכו של עולם את קול ידידו, קרא לו להכנס פנימה, אל אהל מועד שכמוהו כארמון המלך שכן אהב הוא להמצא במחיצת ידידו. ולכן נאמר בתורתנו הקדושה: ’ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאהל מועד’ רק לידיד האהוב קורא מלכו של עולם בשמו ומזמינו להכנס אל תוך ארמונו! ועתה, סיים ר’ אלעזר, כלום תטען עוד, כי את בלעם אהב אלקינו יותר משאהב את משה רבנו?" (זוהר הקדוש פרשת בלק לוקט ממעשיהם של צדיקים)

 

"ויקרא אל משה" (א, א)

אמר רבי יהודה בוא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקב"ה. גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם, וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם. הדא הוא דכתיב (איכה א, ג) "עולליה הלכו שבי לפני צר" (מדרש איכה פ"א, ה). ספר ויקרא עוסק בחלקו הגדול בדיני הטהרה וזו הסיבה שדווקא בו מתחילים ללמוד עם תינוקות של בית רבן, כיוון שעל הבל פיהם העולם קיים. לימוד התורה ושמירת ענייני הטהרה הם מן הדברים המקיימים את העולם. ישנה סיבה נוספת לכך, והיא, עפ"י דברי הגמרא בשבת (קיט) המבהירה את חשיבות לימוד חומש זה עם תינוקות של בית רבן. "אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן, אמר ליה רב פפא לאביי, דידי ודידך מאי"? (וכי תורתי ותורתך לא ראויים להעמיד את העולם?) "אמר ליה אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא". מעשה היה באשה אחת אשר בעלה היה מעניק לה לעיתים תכופות מיני תכשיטים יפים, ותמיד הייתה מתהדרת בהם לפני שכנתה, אשתו של רבנו ר' אלי' לופיאן זצ"ל "תראי איזה עגילים מזהב קנה לי בעלי! תראי איזה צמיד! איזה שעון יד! איזה גורמט מוזהב! הייתי מעוניינת לראות איזה תכשיטים בעלך קונה לך?" ענתה לה השכנה "אני מוכנה להראות לך את התכשיטים שלי, אבל לא עכשיו, אלא רק בעוד חצי שעה!" עברה חצי שעה והאשה הסקרנית נכנסה שוב לשכנתה ושאלה אותה "היכן התכשיטים שדיברת עליהם?" והנה נשמע פתאום נקישה על הדלת ו"התכשיטים" שלה חזרו מהתלמוד תורה! הצביעה עליהם האמא ואמרה מתוך חיוך של אושר "הנה, אלו ה’תכשיטים’ שלי! לך יש תכשיטים שתלויים ועומדים על הגוף ולי יש תכשיטים – נשמות מהלכות!"

 

"ויקרא אל משה" (א, א)

אל"ף זעירא (מסורה). הגם שמשה נתעלה למדרגה הגבוהה ביותר, לא התפעל מזה, וקיים בעצמו מאד מאד הוי שפל רוח. כמו בן אדם העומד על פסגת ההר, שלא יעלה על דעתו להתרברב בגבהותו, כי היא לא בעצמיותו אלא בגלל ההר, כך ידע משה, שהתעלותו היא ממנו יתברך. נאמר "משפיל גאים עדי ארץ ומגביה שפלים עדי מרום", לכאורה אין לדבר סוף: כיון שהקב"ה משפיל גאים, אם כן הגאה נעשה שפל, אבל הרי הוא מגביה שפלים, ושוב נעשה השפל גאה – ואם כן חוזר חלילה. אלא, הרשע אפילו על פתחו של גהנום אינו חוזר בתשובה, ואפילו כשהקב"ה משפילו הוא נשאר בגאוותו. ולעומת זה הצדיק שהוא שפל בעיניו, אף כשהשי"ת מגביהו הוא נשאר בשפלותו ובענוותנותו. וזהו "ויקרא אל משה" – אף שהקב"ה קרא אותו והגיע לשיא המעלה, בכל זאת נשאר עניו ושפל – א' זעירא. (הרה"ק רבי ר' בונם מפרשיסחא זי"ע)

 

"ויקרא אל משה" (א, א)

ויקרא – אלף זעירא. איש אחד בא לפני הרבי ר’ בונם מפשיסחא ז"ל ושאל אותו: "הנה תמיד בורח אני מן הכבוד ואף על פי כן אין הכבוד רודף אחרי. היכן איפוא האמת שבדרכי חכמינו? השיב לו הרבי ר’ בונם: "מתוך שאלתך משמע, שבשעה שאתה בורח מן הכבוד הרי אתה פונה מדי פעם בפעם לאחוריך, לראות אם הכבוד אחריך, ממילא כשהכבוד רואה שאתה פונה אליו, הריהו סבור שמתכוון אתה לרדוף אחריו ומיד הוא מפנה עורף ובורח מפניך…" הכוונה שבדבר היא, שהוא בורח במתכוון מן הכבוד כדי שהכבוד ירדוף אחריו, כלומר, הוא מעמיד פנים כעניו כדי שיזכה על ידי כך לכבוד יתר, ובזה כשלעצמו הריהו רודף אחרי הכבוד. (מעיינה של תורה) באחת הפעמים שנסע ה"חפץ חיים" בעניני ישיבתו למוסקבה ביקש להסתיר ממקורביו וממיודעיו את יום בואו לעיר, כדי שלא יבואו לקבל את פניו בבית הנתיבות, לאחר הגיעו שאלו אחד המקורבים המאוכזבים מדוע מנע מהם את הזכות לבוא ולקבל את פניו וליתן לו את הכבוד הראוי לתלמיד חכם כמוהו. כשבת צחוק על שפתיו השיב לו ה"חפץ חיים" ואמר: "אין לי כל ספק כי כבודו אוכל "קוגל" בשבת, אם יתאווה לאכול מן הקוגל ביום ששי תייעץ לו בודאי בעלת הבית לטעום משהו אחר בטענה כי קוגל אוכלים רק בשבת. סיים החפץ חיים ואמר כבוד זהו קוגל ואותו אוכלים רק ביום שכולו שבת (בעוה"ב), והיה אם מאן דהו לא יוכל להתאפק ויאכל אותו בערב שבת (בעוה"ז) יאלץ להשאר רעב בשבת… ". (מורשת אבות)

 

"ויקרא אל משה" (א, א)

אמרו חז"ל (ויקרא רבה ז): "מפני מה מתחילים לתינוקות (ללמד תורה את ילדי ישראל) ב'תורת כהנים' (חומש 'ויקרא'), ואין מתחילים ב'בראשית'? אמר הקב"ה: הואיל והתינוקות טהורים והקורבנות טהורים – יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים". אומר רבי דוד צבי הופמן: בעוד רוב העמים השואבים גם הם את הכרתם הדתית מן התנ"ך, בחרו להתחיל את לימוד המקרא בספר "בראשית" מתוך חמישה חומשי תורה, העדיף עם ישראל להתחיל את לימוד התורה לילדי ישראל בחומש "ויקרא" – "יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים". על אף חשיבות הידיעות על בריאת העולם שבספר "בראשית", החשיבו חכמי ישראל יותר את הלימוד ואת החינוך למצוות מעשיות. בעיני היהודי היה תמיד חשוב יותר לדעת מה מחויב האדם לעשות ולקיים ומה לא לעשות, מאשר להתוודע אל חקר התהוות התבל ותולדות האנושות. חומש "ויקרא" רובו מצוות מעשיות ומעט מאוד סיפורי קורות, ומתוך תרי"ג ( 613 ) המצוות של התורה, נכללו בו רמ"ז (247) , ויאה הפסוק (כז, לד): "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני", לסיים בו את ספר "ויקרא".

 

"אדם כי יקריב מכם קרבן" (א, ב)

צדיקים נסתרים מהלכים בעולמנו זה, ומקרבים עצמם לבוראם, וגורמים להשי״ת נחת רוח גדולה, אחד מהם היה הרב י. פלאם, שנפטר בשנת תשס״ח בבני ברק. הרב פלאם היה יהודי ערירי, שעבר את כל מאורעות השואה, עלה ארצה, ונותר בודד עד סוף ימיו. כמה משמחת העובדה שיהודי זה, שהיה עשיר גדול, ידע מה לעשות עם הכסף הרב שחננו הקב״ה. הוא לכשעצמו לא היה זקוק למאומה, עד כדי כך שאת מעט הירקות שהיה נצרך לעצמו, היה קונה בשעות אחר הצהריים, אז נמכרים הירקות שנשארו מהבוקר במחירים מוזלים, אבל כאשר היו מגיעים להתרים אותו למוסדות תורה וצדקה, היה פותח את ידו וליבו ללא גבול, ומחלק סכומי כסף גדולים במיוחד. אחד מראשי הישיבה שהספידוהו בהלוויה, סיפר שכאשר יסד את ישיבתו, היה זקוק באופן דחוף לתרומה של ספר תורה. הוא ניגש לרב פלאם ושאל האם הוא מוכן לתרום ספר תורה לישיבה. הרב פלאם התעניין מה הוא המחיר המשוער, וכששמע שמדובר ב- 40,000 דולר, אמר שהוא מוכן לתת מחצית ממחיר זה, "ואת המחצית השנייה תיקח מתורם אחר", אמר לראש הישיבה (שהבין מתוך דבריו שבאם לא ימצא תורם נוסף, הוא יתרום את הכל). "והנה", מספר ראש הישיבה, "לאחר מאמצים גדולים, הצלחתי להשיג גביר נוסף, שהיה מוכן לתרום את 20,000 הדולרים הנותרים, אבל התנה את תרומתו בכך שעל מעילו של הספר יהיה רקום רק השם שלו…" ראש הישיבה לא ידע מה לעשות. הרי גם הרב פלאם תרם חצי מהספר, ואיך אפשר לכתוב רק את שמו של התורם השני. בלב כבד, ניגש ראש הישיבה אל הרב פלאם, ושח לו את המעשה, שהצליח להשיג תורם, המתנה את תרומתו כנ״ל. הרב פלאם, ניתר ממקומו מרוב שמחה והתלהבות, ובעיניים יוקדות הוא אומר לראש הישיבה: "כזה תורם חיפשתי, אבל בדיוק כזה, שיכתבו רק את השם שלו על הספר, וכי זקוק אני לכבוד ולפרסום שמי על הספר תורה"?! (ברכי נפשי)

 

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (א, ב)

ידוע מגמרא (נדרים י' ע"א) שאין לומר לה' קרבן, אלא קרבן לה', ומבואר הטעם בשל"ה הק' שמא ימות קודם שיאמר 'קרבן' ונמצא מוציא ח"ו שם שמים לבטלה, ועכ"פ מזה ראי' שאדם צריך לחשוב בכל עת שמא ימות כדי שיהיו כל ימיו בתשובה, וכך במס' שבת (קנג.) 'ר' אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך, שאלו תלמידיו את ר"א וכי אדם יודע איזה יום ימות, א"ל וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה'. זהו שאמר הכתוב "אדם כי יקריב מכם" פי' שירצה להתקרב להשי"ת, יזכור תמיד יום המיתה, וממילא יהיה תמיד בתשובה, והראי' שכן הוא מ"קרבן לה'" ולא 'לה' קרבן'. (שארית מנחם – ווישווא)

 

"יקריב אותו לפני ה'" (א, ג)

ברש"י ז"ל כתב "כופין אותו (להקריב) עד שיאמר רוצה אני", ולכאורה צריך להבין אם כתוב "לרצונו" מהו 'כופין', ומהו "לפני ה'", אלא מכיון שיקריב אותו ע"י שכופין אותו, אמרה תורה כי רק בעיני אדם נראה זה ככפייה אבל "לפני ה'" שהוא יודע מחשבות הרי זה "לרצונו" לפי שאחרי כפיית הגוף נוצר מזה רצון פנימי אמיתי. (כתב סופר)

 

"וזרקו את הדם" (א, ה)

כידוע קרבן עולה וקרבן חטאת באים בעשירות ודלות, קרבן בהמה ועוף, אולם במקום זריקת הדם הבדילו חז"ל בין חטאת ועולה ובין קרבן בהמה ועוף. בקרבן בהמה דם החטאת נזרק למעלה מחוט הסיקרא ודם העולה למטה, ואילו קרבן העוף להיפך, דם העולה נזרק למעלה ודם החטאת למטה. קרבן בהמה מביא עשיר וקרבן עוף עני. העשיר רגיל לנדב על פי רוב מתוך רוב טובה, אבל נפשו רחבה ולבו גאה עליו ואין דרכו להכיר ולהתוודות על חטאיו ופשעיו, ולכן אם העשיר מביא קרבן חטאת ומודה על חטאיו, הרי זה דבר בלתי רגיל, סימן להשפלת קומתו ושבירת יצרו, לקרבן זה נוהגים בכבוד וזורקין את הדם למעלה מחוט הסיקרא. לא כן אצל העני, הוא אינו רגיל לנדב קרבנות נדבה, כי אין לו גם לצרכיו החיוניים שלו, ואם מביא קרבן נדבה, יש בזה משום חידוש, משום מאמץ גדול ולכן מחשיבים את קרבן הנדבה הזה וזורקין את הדם למעלה מחוט הסיקרא, מה שאין כן בקרבן חטאת, העני רגיל להתוודות, רוחו נכאה, לבו נשבר בקרבו, ולכן אין משום חידוש אם העני מכיר ומתוודה על חטאותיו, ודם החטאת שהוא מביא נזרק למטה מחוט הסיקרא. (החוזה מלובלין זי"ע)

 

"והקטיר הכהן את הכל המזבחה עולה אשה ריח ניחוח" (א, ט)

מה הטעם שהעולה הוא כליל מה שאין כן החטאת? נ"ל הטעם משום שהעולה באה לכפר על הרהורי הלב והרהורי עבירה קשים מעבירה (יומא כט.) ומבואר בעקידה הטעם שאם מהרהר ואומר שאין זו עבירה, עוקר כל המצוה לגמרי, מה שאין כן אם אדם עושה עבירה בלי הרהור, רק יצרו תקפו, אפשר שאח"כ לא יעבור שוב עבירה זו, ולכך עולה הבאה לכפר על הרהור הלב היא כולה כליל, לרמז ולהורות שענשו חמור, וכמו ששורפים את כל הבהמה כן היה ראוי לשרוף אותו מחמת שההרהור קשה מאד, אבל חטאת הבאה על מעשי האדם, אין ענשו חמור כל כך, לכך שורפים מקצת החטאת ומקצתו נשארת, לרמז ולהורות לנו שכן היה ראוי לעשות לו למרקו ביסורים כדי להעביר ממנו את החטא. (אמרי שפר)

 

"כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה’" (ב, יא)

בברייתא של פיטום הקטורת אנו קוראים: “ועוד תני בר קפרא, אילו היה נותן בה קורטוב של דבש, אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה" (זאת אומרת: ימות מרוב תענוג!). ולמה אין מערבין בה דבש? מפני שהתורה אמרה ‘כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו’” וכו’. והשאלה נשאלת כמעט מאליה: אם ישימו דבש בקטורת, לא יוכלו בני האדם להחזיק מעמד מרוב הריח הטוב. ופיקוח נפש, הלא דוחה את כל התורה כולה, מה מקום יש לשאלת התנא: “ולמה אין מערבין בה דבש”? ובכלל, למה תירץ זאת עם פסוק, הרי זו לא התשובה הראשונית, אלא תשובה נוספת. הגאון רבי חנוך הכהן ארנטרוי, מסב את תשומת הלב לדיוק נפלא: בתחילה נקט התנא “אילו היה נותן בה (כמות מסוימת) של דבש”, זה לא היה שייך, כי אין אדם שיוכל לעמוד מפני ריחה. לכך שאל התנא: אם כן, “ולמה אין מערבין בה (כמות קטנה מאוד של) דבש?”, שיוסיף ריח טוב ולא יהיה מזיק? ועל כך הוא משיב נפלא: “מפני שהתורה אמרה כי כל שאור וכל דבש – לא תקטירו ממנו אשה לה’”, מכל וכל. "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו… קרבן ראשית תקריבו אתם לה' ואל המזבח לא יעלו" (ב, יא-יב) "שאור" מרמז על יצר הרע ("מי מעכב? שאור שבעיסה") ו"דבש" מרמז על תאוות. את הדברים הללו אי אפשר להקריב לפני ה' יתברך אלא רק בתור "קרבן ראשית" – בהתחלה, כאשר אדם מישראל מבקש להרגיל עצמו בעבודת הבורא, יכול הוא להשתמש גם במקצת פניה עצמית ושאר כוונות, כדרך שאמרו חכמינו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה". (כלי יקר)

 

"דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה" (ד, ב)

לכאורה מה שכתוב 'ועשה מאחת מהנה' מיותר הוא? יש לומר, שהנה באמת לא היה צריך כפרה כלל על השוגג, שהרי עשה בלא דעת, אמנם גם בלא דעת נפש לא טוב, שאם חוטא בשוגג, הרי בעל כרחו נפשו לא טובה, מאיזה עוון שכבר עשה בתחילה, כי מי שאין בידו שום עוון של מזיד אין חטא שוגג בא על ידו, כי אפילו בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם. זהו שאמר הכתוב 'נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה' וכי תימא מהיכן נמשכה לו תקלה זו, הרי אפילו בהמתן….? אלא, 'ועשה אחת מהנה….' כבר עשה פעם עבירה, וזה גרם לו להגיע לשוגג. (אלשי"ך)

 

"אם הכהן המשיח יחטא" (ד, ג)

פעם אחת אירע לרה"ק ר' משה צבי מסאווראן ז"ל חילול שבת בשוגג, שבעת התעטפו בטלית כיבה את הנר ברוח העיטוף. בעת התפילה עלה הדבר במחשבתו ולא נתן לו מנוח, ולא היה יכול להמשיך בתפילתו מרוב מרירות נפשו כי עגמה עליו. חיכך בדעתו עד אשר עלתה לו, באמרו כי לו יהיה שהיה הדבר במזיד היה מגיע לו גיהנום על כך, והלא גם בגיהנום משבחים הרשעים להקב"ה כמאמר חז"ל (שמו"ר ז, ג) שכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מגן עדן מפי הצדיקים, כך עולה מגיהנום מפי הרשעים וכו' שמצננים את הגיהנום בדמעותיהם וכו' ומה הם אומרים 'יפה אמרת יפה דנת יפה חייבת', א"כ אצייר לעצמי שאני עתה בגיהנום ומשבח להקב"ה, קם ונתעודד והתפלל בשמחה רבה. (ליקוטי שושנים)

 

"את הפקדון אשר הפקד" (ה, כג)

בתקופת לימודו בין כותלי "כולל חזון איש", ניהל רבינו גמ״ח כספים לרווחת הציבור. בתקופה מסוימת העביר רבינו את הגמ״ח לניהולו של בנו, מכיוון שהוקשה עליו לנהל את הגמ״ח מפאת חולשתו אז. בנוגע להלוואות שלא הושבו הדריך את בנו: "חובות שנראה כי כבר לא יפרעו, החזר לגמ״ח מכספי הפרטי. הרי כספים אלו הם כספי צדקה, ואני אינני בעלים למחול עליהם". רבינו אמר, כי כתוב באריז״ל שכאשר אדם מת בלא לפרוע את חובותיו – לא רק הוא עתיד לרדת בגלגול, אלא גם המלוה יתגלגל שוב לעולם הזה כדי שהלווה יוכל להחזיר לו. לכן חשוב היה לו שלא יישארו בגמ״ח שטרי חוב שלא נפרעו. בנוגע לכך סיפר רבינו: פעם התארח האריז״ל בביתו של עשיר אחד. לפתע השמיע בקשה מעוררת תמיהה: "ברצונו לצאת לראות את אורוותיו של העשיר". בעל הבית כבש את פליאתו, והורה לאורחו החשוב את הדרך אל האורוות. האריז״ל התבונן כה וכה, והצביע על אחד החמורים. "התואיל לתת לי חמור זה?" שאל. "דווקא את החמור הזה?!" התפלא העשיר. "לא אוכל לתת אותו. הוא עובד כמו כמה חמורים יחד, ואני מפיק ממנו רווחים עצומים!" האריז״ל שתק וחזר לטרקלינו של העשיר. עתה הביע את רצונו לראות את כל שטרי החוב של מארחו. העשיר הביא ערימה מכובדת של שטרות. "זה שטר הלוואה של היהודי השכן", החל להסביר, "וזה שטר של פלוני הגביר מהעיר הסמוכה, שנקלע לאחרונה לקשיים כלכליים". האריז״ל הצביע על שטר בלה מיושן: "מהו השטר הזה?" "הו", נזכר העשיר, "זהו שטר חוב של יהודי שנפטר מזמן, כבר אין סיכוי שהכסף יחזור אלי אי פעם". "התואיל לתת לי את השטר במתנה?" שאל האריז״ל. העשיר משך בכתפיו. "מדוע לא?" האריז״ל נטל את השטר וקרע אותו לגזרים. "כעת לך לראות מה שלומו של החמור שלך", הפטיר. העשיר יצא מן הטרקלין, וחזר המום. "החמור מת! אינני מבין מה קרה לו! הוא היה בריא וחזק יותר מכל בעלי החיים שברשותי!" ״דע לך״, אמר לו האריז״ל, ״שבחמור הזה התגלגלה נשמתו של בעל חובך המנוח. משמים חייבו אותו לחזור לעולם הזה בגלגול כדי לפרוע לך את החובות. עתה, משמחלת לו על החוב, באה מנוחה לנשמתו המיוסרת והיא שבה ועלתה לגנזי מרומים". (רבי חיים)