ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©
ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת ויקרא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"ויקרא אל משה" (א, א)
אצל בלעם כתוב "ויבא אלקים אל בלעם" (במדבר כב, כ) הקב "ה הלך אליו, ואילו אצל משה רבנו רואים שהקב"ה קרא לו, שיבוא הוא אליו. היתכן?! וכי בלעם הרשע היה מכובד יותר ממשה רבינו?! באר ה'לקוטים מפרדס': כשהמלך רוצה לדבר עם מישהו הוא קורא לו לדבר איתו. אבל אם הלה לא התרחץ מספר חדשים, הריח הרע נודף למרחוק וכינים נופלות לו מבגדיו, מה עושה המלך? אומר לו: "אל תכנס אל הארמון, אני אבוא אליך ." לכן, לבלעם הרשע, כביכול, אמר הקב"ה: "אינני חפץ שתבוא אלי מחמת רשעותך הרבה שאיננה נסבלת, אלא "ויבא אלקים אל בלעם". אבל ממשה רבנו, אהובו של מקום, ביקש הקב"ה שיבוא אל ביתו – "ויקרא אל משה ."
"ויקרא אל משה" (א, א)
באחת הפעמים הצטופפו חסידים סביב שולחנו של בעל ה'שפת אמת', ודחפו למדן עשיר, שהיה מתייהר בעושרו ובתורתו. התמרמר האיש ורטן: ”דרך ארץ!" הבחין בכך הרבי ואמר לחסידים: "אל תדחפו אותו." לאחר מכן אמר לאיש בנימת התנצלות: "זו דרכם של חסידים, הם נדחקים סביב יהודי כשר." הגיב העשיר בענווה מעושה: "וכי יהודי כשר אני?" השיב הרבי: "לכן אמרתי שלא ידחפו אותך."
"ויקרא אל משה" (א, א)
כתב בעל הטורים: א' ד"ויקרא" זעירא, שמשה לא רצה לכתוב אלא "ויקר" כדרך שנאמר בבלעם, כאילו לא נראה לו השם אלא במקרה, ואמר לו הקב"ה לכתוב גם ב"אלף" וכתבה קטנה. באחד הביקורים של כ"ק האדמו"ר מגור, בעל הבית ישראל, אצל הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל. בסיום הביקור כשהרבי קם לצאת, יצא רבי אריה ללוותו. האדמו"ר באבחנתו הדקה ובעיניו החודרות הרגיש שתוך כדי הילוך ממלמל רבי אריה לעצמו דבר מה. שלח האדמו"ר את שמשו הגבאי רבי חנינא שיף ז"ל לברר אצל רבי אריה מה הוא ממלמל. רבי אריה לא ענה. אך לאחר הפצרות ניאות רבי אריה לספר לו שהוא התפלל להקב"ה שלא יפסיד מזכויותיו לעולם הבא בעבור הכבוד הגדול שזכה לו בעולם זה לארח את האדמו"ר הבית ישראל. (קונטרס שמחת שלמה)
"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (א, ב)
אם תקריבו "מכם ", מעצמכם, את האדם שבכם, הרי זה "קרבן לה'". אבל שתרצו לצאת ידי חובה בהקרבת הבהמה בלבד, אף זה קרבן הוא, אך לא קרבן לה'. (של"ה)
"אדם כי יקריב מכם" (א, ב)
אומר רש"י: אדם למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל. סיפר הגר"י בלזר זצ"ל: פעמים היה הגה"צ רבי ישראל סלנטר זצ"ל מעניק "מכתב המלצה" לעניים לצורך פרנסתם. והנה אירע פעם, כי לאחר שצויד אחד שכזה במכתב המלצה, באו אנשים נאמנים אל רבי ישראל וטענו בפניו כי אותו פלוני אינו ראוי לכך, באשר איננו נוהג כשורה ואין דרכיו מתוקנות. בנוהג שבעולם, הרי שבמקרה כזה, תיכף ומיד יזדרז מעניק ההמלצה למצוא תחבולות להשיג את האיש ולהוציא מידו את המכתב. אך רבי ישראל לא חת ולא זע לשמע הדברים, אלא הפטיר נחרצות: "הלא את המכתב נתתי לו במתנה והוא שלו, עתה, אם אשלול ממנו את המכתב, הרי זה גזל גמור!" (ר' איצל'ה)
סיפר הגר"י זילברשטיין שליט"א כי שמע מבני משפחתו של כ"ק האדמו"ר מקלויזנבורג – הרה"ק רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל, שבביתו היו כלי כסף רבים ויקרים שקיבל בירושה, וכאשר פרצה מלחמת העולם, הטמין אותם באדמה, מאימת הצורר. והנה בתום המלחמה, הגיע הרבי אל המקום שבו הטמין את כלי הכסף ולא מצא אותם. תמה האדמו"ר תמיהה גדולה: "היאך יתכן שכסף שהגיע אלי ביושר וללא חשש איסור גזל, נעלם ונאבד ממני ואיני יכול למוצאו? " ובאמת אחרי שחלפו עשרות שנים, חזרו כלי הכסף לרשותו באורח פלא ולא חסר דבר מהם. נזהר היה החפץ חיים שלא ליהנות מאיש, מחשש שמא נותנים לו שלא בלב שלם, אלא רק בגלל שלא נעים לסרב לו, והרי זה אבק-גזל. סיפר הח"ח: פעם הזמין אותי הגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל לסעוד עמו וסירבתי אף לו. הבנתי שלא יסכים בשום אופן לקבל ממני תשלום, לפיכך התחמקתי מהזמנתו כי לא רציתי לעבור על גדרי …" (הח"ח חייו ופעלו)
"אדם כי יקריב… תקריבו את קרבנכם" (א, ב)
פתח בלשון יחיד וסיים בלשון רבים, על פי מאמר חז"ל (קידושין מ) "עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות ." כשאדם מקריב קרבן לה', הוא מזכה את הרבים איתו. (תולדות יצחק)
"אם עולה קרבנו" (א, ג)
קרבן העולה נזכר ראשון בין הקרבנות, כי העולה באה לכפר על הרהורי הלב, על מחשבות רעות, והמחשבה קודמת תמיד למעשה. (רבינו בחיי)
"יקריב אותו לרצונו לפני ה'" (א, ג)
פעם נסע 'היהודי הקדוש' מפשיסחא עם תלמידיו, ועל אם הדרך ראו נכרי אחד מוביל עגלה מלאה בשחת. והנה התהפכה לפתע העגלה, והגוי החל לזעוק אליהם שיבואו לסייע לו, אלא שהעגלה היתה כבדה מאד והתלמידים לא הצליחו להרימה. התרגז הנכרי וצעק בשפתו הפולנית: "יכולים אתם להרים, אלא שאינכם רוצים. " פנה 'היהודי' לתלמידיו ואמר: "שומעים אתם מה שהערל אומר? הרי יש מוסר השכל בעבורנו, לדעת כי יכולים אנו לרומם את עצמנו אל הבורא, אלא שאיננו רוצים …"
"והקריב מן התורים או מן בני היונה" (א, יד)
במה זכו התורים ובני היונה, שמכל העופות הכשרים רק הם זכו להיות קרבן לה'? ענה על כך רבי אבהו (בבא קמא צג.): "לעולם יהא אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפים, שאין לך נרדף בעופות יותר מהתורים ובני היונה, ולכן זכו להיות רצויים לפני הבורא יתברך." סיפר רבי בן ציון קרינפוס, ממקורבי החפץ חיים: באחד הימים נכנסתי לביתו של החפץ חיים, ומצאתיו יושב וממרר בבכי קורע לב, נחרדתי ומהרתי לשאלו מה ארע, ואם אוכל לסיע לו בדבר מה. להפתעתי, השיב לי החפץ חיים בשלוה וברוגע, וכה אמר לי: מכיון שחייב אני לך הכרת הטוב על כל פעלך למען חיזוק קדושת השבת בעיירה, על כן אגלה לך למה ועל מה בכיתי, זה עתה למדתי בספר "ראשית חכמה", ומצאתי ש מי שנרדף והגיעו לו בזיונות בזה העולם, זוכה שיפחיתו הרבה מעונשי הגיהנם המגיעים לו. ועתה – המשיך החפץ חיים" בקול רווי צער הריני מודאג ובוכה על מר גורלי, על שלא זכיתי גם אני להיות נרדף ולקבל בזיונות. הן כולם מעריכים אותי ונוהגים בי כבוד, ומה אעשה אפוא כשאגיע לעולם האמת …? (אוצרות התורה)
"חטאת הקהל הוא" (ד, כא)
שח הגר"י זילברשטיין שליט"א: בקהילת בני ספרד מקפידים מאוד שלא לדבר בעת התפלה. והנה אירע בקהילתו של הגה"צ רבי ציון הלוי זצ"ל (רבה של פנמה) שהחלו לדבר בתפלה ובקריאת התורה וכל גערותיו של המרא דאתרא נפלו על אזניים ערלות. הקהל המשיך לדבר. ויהי בשבת אחת, בעת הקריאה בתורה לאחר עליית "שלישי", דפק הרב הלוי על הבימה והכריז: "אנחנו מסיימים בכך את קריאת התורה ומחזירים את הספר להיכלו. הדיבורים בבית הכנסת הם בזיון לספר התורה, ובצורה כזו אי אפשר להמשיך לקרוא בתורה!" הקהל היה בהלם, אבל הרב הלוי לא נרתע, והחזיר את הספר תורה להיכל, לא לפני שלחש למקורביו שבתפלת מנחה ישלימו את הקריאה, ולמרות שיהיו כאלו שלא ישמעו כבר את הקריאה, עשה זאת כדי ללמד את הציבור לקח. מיותר לציין כי החל מהשבת ההיא כבר לא שמעו הגה אחד בשעת התפלה בבית הכנסת בפנמה. הוסיף הרב זילברשטיין: "כשסיפרתי את המעשה למו"ח הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, נהנה מאוד ממעשהו של הרב ציון הלוי . כששאלתי את הגרי"ש היכן כתוב בתורה שמותר לעשות כך, ולהפסיק את קריאת התורה באמצעה? השיב לי הגרי"ש ואמר: והיכן כתוב שמותר לשבור את הלוחות, כפי שעשה משה רבינו..?" (קול ברמה)
"נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו" (ה, כא)
מי שמועל מעל בה' ואינו מקפיד להיות זהיר בעניינים שבין אדם למקום, אז תדע עליו בברור שהוא גם מכחש בעמיתו, ואל תאמין בו גם בענינים שבין אדם לחברו… (ישמח משה)
"ושילם אותו בראשו" (ה, כד)
פעם, שלח יהודי מטרסטינה מכתב עם שאלה אל החפץ חיים, וצרף אל המכתב לתשובה בול דואר במחיר שבע פרוטות. מסיבות מסוימות לא השיב החפץ חיים לשאלתו, ולאחר כעשרים שנה כשפגש את האיש בעיר ביאליסטוק, החזיר לו שבע פרוטות ואמר: "הרי עודני בעל חובך בשל הבול ששלחת אלי פעם " והתנצל בפניו על שלא ענה בשעתו על מכתבו.
"והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה אשר גזל" (ה, כג)
פעם נסע הגאון רבי יצחק זאב ידלר זצ"ל (מח"ס תפארת ציון על המד"ר) בשנות צעירותו, בעגלת סוסים מלאה אנשים, והנה לפתע נעצרה העגלה והסוסים לא רצו לזוז, על אף שוטו הכבד של העגלון שירד עליהם מפעם לפעם. גם הקלת המשא והורדת כמה אנשים מהעגלה ללא הועיל. הסוסים לא רצו לזוז. ירד רבי יצחק זאב לברר מה קרה, על מה ולמה לא רוצים הסוסים לזוז, והנה לתדהמתו הוא רואה לפניו איש אחד שהכירו, אך זה כבר כמה שנים שאיננו בעולם הזה, עומד ומחזיק ברסן הסוסים ואינו נותן להם ללכת הלאה. ניגש איפוא רבי יצחק זאב אל האיש ושאל אותו: "מה לך פה ומי לך פה? מדוע אתה מחזיק בסוסים?" ענה לו האיש: "כזכור לך בוודאי שלויתי ממך פעם סכום כסף ולא פרעתי לך, ועתה אין לי מנוחה מזה, ולכן באתי לבקשך שתמחול לי." אמר לו רבי יצחק זאב: "הרי כבר זה הרבה זמן שכבר מחלתי לך את החוב, וא"כ מה לך פה?" אך האיש המשיך וטען, כי בפנקס שרושם בו רבי יצחק זאב את החובות עדיין רשום החוב ולא מחוק… הבטיח לו רבי יצחק זאב למחוק את החוב. או אז נעלם האיש, והסוסים המשיכו בדרכם לתמהון כל נוסעי העגלה. (טוב ירושלים)
מסופר על הגה"ק ה"חפץ חיים" זיע"א, שפעם בעת שהותו באסיפה גדולה בפטרבורג, נזקק בשעת לילה מאוחרת לנייר כתיבה. מאחר והחנויות היו סגורות באותה שעה, ניגש אל אדמו"ר מפורסם ששהה אף הוא באותו מלון, וביקש ממנו כמה גיליונות נייר לכתיבה. האדמו"ר נענה בחפץ לב, וכשביקש ה"חפץ חיים" לשלם לו תמורתם, חייך האדמו"ר וסירב לקבל מידו את התשלום. מיד השיב לו ה"חפץ חיים" את הנייר, ובשום אופן לא הסכים לטלו, עד שניאות האדמו"ר לקבל את תמורתו, כמה פרוטות. העיר אחד הנוכחים בהשתוממות, הרי ידוע לך רבי שלשתי פרוטות אין ערך של ממש. השיב ה"חפץ חיים": משתי פרוטות של גזל עלול להיווצר מלאך חבלה שבכוחו להפוך על פניהן את כל חומותיה של פטרבורג.