ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת וירא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
והוא ישב פתח האהל כחום היום" (יח, א)
כתב רש"י, "פתח האוהל – לראות אם יש עובר ושב". מה הביטוי של "עובר ושב"? אומר האדמו"ר רבי אברהם יעקב מסדיגורא: העניים מצאו את דרכם בעצמם לאוהלו של אברהם אבינו, אבל היו כאלה שרצו להיכנס אך התביישו, לכן הם התקרבו לאהל והתרחקו ממנו, וחוזר חלילה, והיו "עובר ושב"… אברהם אבינו המתין לראות היש עובר ושב, וכאשר מצא עניים כאלו, היה רץ ומזמינם להיכנס. בספר "אדיר במלוכה" מסופר על טביעת העין שהיתה לרבי יצחק מבוהוש זצ"ל והבנתו בנפש האדם: ביתו היה פתוח לרווחה לכל רעב ונצרך. פעם אחת הגיע יהודי שנראה כגביר ובפיו היתה בקשה שונה מבקשות הצדקה והעזרה השגרתיות – הוא אמר כי הוא גביר גדול המקבל הרבה מאוד דברי דואר, אך ילדי השכנים מחטטים בתיבות הדואר והוא חושש שמא דברי דואר נעלמים לו, ולכן הוא מבקש להפנות את המכתבים למעונו של הרבי. הסכים הרבי בחפץ לב לסייע לו בכך, וכך בכל יום היה מופיע בשעת הצהריים לשאול אם הגיעו דברי דואר עבורו. משחלפו הימים ואפילו דבר דואר אחד לא הגיע עבורו, פנתה הרבנית אל הרבי וסיפרה על הגביר המגיע לשווא יום אחר יום לביתם. "כך?" שאל הרבי, "כנראה שהוא רעב ורוצה לאכול אלא שמתבייש הוא". "אם הוא מתבייש", סברה הרבנית, "ודאי יתבייש גם כשאציע לו אוכל"… חייך הרבי ואמר: "כשיבוא מחר אמרי לו כי הדוור עדיין לא הגיע, תציעי לו להמתין מעט, ובינתיים תגישי לו משהו לאכול"… הרבנית עשתה כדברי הרב, ומאותו יום ואילך כאשר היה מגיע אותו אדם לברר פרטים אודות מה שנשלח לו בדואר, ענתה שעדיין לא הגיע, ובנתיים הושיבה אותו על יד השולחן והגישה לו ארוחה חמה. הלה היה אוכל לשובע נפשו, ולאחר מנוחה קלה, הלך לדרכו… הנה כי כן, מצוות הכנסת אורחים צריכה להיעשות ברגישות רבה, תוך שימת לב לכל פרט שהוא ייטיב עם תחושותיו של האורח. (ומתוק האור)
בדברי ישראל – מודז'יץ, וי"א בשם כ"ק אדמו"ר ה"שר שלום" מבעלזא זי"ע שפירש שאברהם אבינו יושב בפתח הגהינום לראות אם יש "עובר" עבירה, "ושב" שעשה תשובה, "ויכניסם לביתו" לגן עדן.
"וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה" (יח, ב)
רבינו האור החיים הקדוש מחדש חידוש נפלא, שאברהם נרפא מחוליו באמצעות ראיית פני המלאך, וזה למרות שהמלאך עדיין היה רחוק ממנו, מכיוון שהרפואה באה בדרך רוחנית וסגולית, לא נמנע ממנו הרפואה. וזה לשון קודשו: 'אומרו 'וירא', מודיע הכתוב שבראייה שראה אותם נתרפא ממכאובו ועמד ורץ לקראתם, כי המלאך יראה מרחוק ואין הבדל לבחינת הרוחניות למנוע הרפואה, ותיכף ומיד עשה שליחותו רפאל וירפאהו, ולצד הרגשה זו וישתחו ארצה למשרתי עליון'. ובפרשת ראה מפרש 'ראה אנכי' (דברים יא, כו), פירוש, אלי תראו ותצדיקו ותשכילו להצדיק הדברים'. כלומר, שהפסוק 'ראה אנכי' רומז שעצם ההבטה בפניו של משה תביא להם לבחור בדרך הברכה וישועה.
"ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך" (יח, ג)
אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. (שבת קכז.). סיפר הגה"ח רבי דוד מאיר ווייס שליט"א: "שמעתי מהגאון רבי אברהם שרייבער זצ"ל (מו"ל חידושי המאירי), בן רבי שמעון סופר בעל ה'התעוררות תשובה' זצ"ל, שזקננו רבי יצחק ווייס זי"ע, שהיה חותנו של ה'כתב סופר' זצ"ל, היו לו יותר מעשר בנות, וכולן נישאו לתלמידי חכמים מופלגים". על זכותו של רבי יצחק להשתדך עם בן רבינו, מסופר מעשה נפלא: עשיר גדול היה רבי יצחק ומכניס אורחים, ואף הקציב בית מיוחד לכך, והיו מגיעים הולכי דרכים ועניים מרודים עם נעליהם וגרביהם שהיו רטובים ומלוכלכים בבוץ. מרוב הליכה היו הגרביים קרועים, ובתו חוה לאה היתה לוקחת את הגרביים של בעת שהלכו העניים לישון, כדי לתפרם ולכבסם, אף כי הריח היה נורא מאוד, ואילו שאר האחיות היו נגעלות מזה. באחד הלילות, הגיע אביה בשעות הלילה המאוחרות, ופגש את בתו חוה לאה בחוץ, כשהיא תופרת את הגרביים של העניים. תמה: "מדוע עומדת הינך בחוץ?" ענתה: "ריחמתי על עני אחד וכיבסתי את גרביו, אולם ריח נורא נודף מהם, ואחיותי לא יכלו לסבול זאת, ושילחו אותי משם"… או אז בירך אותה: "ה' יתברך יעזור, שתמצאי חתן שיאיר את העולם". ואכן זכתה בחתן ה"כתב סופר". (ספרא דמלכא – המרש"ץ גנץ שליט"א)
"ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם" (יח, ח)
נראה בסייעתא דשמיא בדרך הלצה דמה שכתוב "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם", היינו משום דאין להניח על שלחן אחד בשר וחלב, אף על גב שאוכל החלב תחלה ואחר רחיצה וקינוח פה אוכל הבשר, גזרה שמא יאכל משניהם, אבל אם יש אחד שומר אותו לא חיישינן. מכיון שאברהם נתן לפניהם חלב ובשר, הוצרך לעמוד עליהם תחת העץ לשומרם, ולזה אמרו קיים אברהם אבינו עליו השלום עירובי תבשילין, ר"ל גם חששה של עירוב תבשילין שהן נגדיים והפכיים על שלחן אחד קיים לעשות תיקון לזה על ידי שמירה שלו. (בן יהוידע יומא מט)
״וירא וירץ לקראתם… וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי״… ״ואל הבקר רץ אברהם״… ויתן אל הנער וימהר…״ (יח, ב-ו-ז)
כתב האלשיך הק': הורנו שתי הדרכות טובות אשר יעשה אותם האדם בעשותו כל מצוה: הזריזות ושכל מה שיכול לעשות בעצמו יעשה… זריזותו של הגה״צ רבי זונדל קרויזר זצ״ל (מח״ס אור החמה) בניצול הזמן היתה מופלאה. כשלבש את חולצתו, היה סוגר את הכפתור העליון והכפתור התחתון ויוצא לדרך, ותוך כדי הילוכו היה ממשיך לסגור את שאר הכפתורים. כשנסע למקומות הקדושים כדי להעתיר בתפלה, לאחר נסיעה מתשת של כמה שעות, הגיע לציון רבי מאיר בעל הנס בטבריה, עמד שם והתפלל במשך כארבע דקות ויצא. משם נסע לציון רשב״י במירון. שם נעמד על יד הציון והתפלל במשך כדקה וחצי, ומיד עזב ונסע חזרה לירושלים, מבלי לבזבז דקה. הטלפון בביתו היה ממוקם על שולחנו, ותיכף כששמע את הצלצול היה מזדרז להרים את השפופרת, בדרך כלל בצלצול הראשון או השני כדי שלא לעכב את המצלצל. ומספר תלמיד: ״פעם אחת התקשר אלי, ואף שתמיד הייתי מקפיד לענות מיד כדי שלא לבזבז את זמנו היקר, הפעם נשתהתי מעט מלגשת לטלפון. כשהרמתי את השפופרת אמר לי רבי זונדל: ״לקחת ממני שלושת רבעי דקה״! תמיד כשפנו אליו, היה זמין תיכף ומיד. בין באמצע הלימוד או באמצע כתיבת חידושי תורה, בין באמצע האכילה, או אפילו באמצע השינה, מעולם לא אמר ״תחכה״ או ״תחזור מחר״ וכיו״ב. כנראה מתוך שהחשיב כל כך את יקרת הזמן, לא רצה לקחת מזמנו של האדם שהגיע אליו. (קרני אור)
"ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים" (יח, יא)
ידועים דברי רבינו האר"י הקדוש זצ"ל, שקוצבים מהשמים לכל אדם ואדם את כמות הדיבורים שידבר, ולאחר שסיים את הכמות, נפטר מן העולם. ואמרו רבותינו בתלמוד (קידושין מט:): "עשרה קבים של שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים ואחד כל העולם כולו". והנה שרה אמנו זכתה להגיע לזקנה ואריכות ימים, ומשמע מכאן שלא הייתה מדברת הרבה ככל הנשים, אלא הייתה ממעטת בדיבור ולכן זכתה להגיע לשיבה טובה. וזהו שאומר הכתוב: "ואברהם ושרה זקנים באים בימים" – אברהם ושרה זכו להגיע לזקנה, ואם תשאל איך זכתה שרה להגיע לזקנה, והרי כתוב נשים נטלו תשעה קבים? על זה המשיך הכתוב: חדל להיות לשרה אורח נשים" – שרה לא הייתה מדברת ככל הנשים, לכן זכתה להגיע לאריכות ימים… (תורת הפרשה)
"ויאמר ד' אל אברהם למה זה צחקה שרה" (יח, יג)
ולכאורה מדוע פנה הקב"ה אל אברהם בתביעה על שרה, ולא העיר לשרה עצמה. יש להסביר זאת על ידי משל, אם ייכנס אדם לבית המבשלות ויראה שהמשרתת אינה נזהרת ואינה מקפידה כל כך בענייני כשרות, הוא יסיק מכך שבעל הבית הוא האשם בדבר. מן הסתם הוא אינו מדקדק כל כך, ורעייתו שרואה שהוא מקל, מקילה עוד יותר, והמשרתת שרואה ששניהם מקילים, מקילה עוד יותר משניהם. אילו היה בעל הבית מדקדק ונזהר מאוד, לא הייתה רעייתו מקילה, וממילא לא היה למשרתת ממי ללמוד ולהקל. כשראה הקב"ה את שרה צוחקת, הוא תלה את האשמה באברהם, ואמר לו, "למה זה צחקה שרה", כי שרה מן הסתם ראתה פעם שאברהם לא נזהר כל כך בנבואה, וראתה זאת שרה ולמדה להקל בנבואה ולכן היא צחקה עתה. לכן, שאל הקב"ה את אברהם עצמו. (הגאון רבי ישראל מסלנט זצ"ל)
"ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי היפלא מה' דבר" (יח, יג-יד)
לכאורה צריך ביאור מדוע האריך הכתוב במעשה זה שנראה כגנותה של אותה צדקנית, מדוע האריכה תורה בכל הוויכוח שבין אברהם לשרה אם צחקה או לאו. מבאר ה"חפץ חיים" שהרי 'מעשה אבות סימן לבנים' וכל אשר אירע להם יארע גם לנו דור עקבתא דמשיחא, אשר רבים יאמרו איך יתכן שפתאום יבוא משיח צדקנו ויגאלנו, ויהיו צוחקים בקרבם לאמר לא יתכן כדבר הזה, לזה האריכה תורה במעשה דשרה שנדע שיש לקב"ה תרעומת על הנהגה כזאת, והקב"ה האשים אותה לאברהם למה היה הדבר נמנע בעיניה, וראוי לה שתאמין או שתאמר אמן, כן יעשה ה' כי 'היפלא מה' דבר'? – הרי בכל רגע ורגע בידו להחיש לנו גואל צדק לגאלנו מגלות המר, ובין רגע יתהפך לנו הכל לאורה לטובה ולברכה.
"וה' אמר המכסה… ואברהם היה יהיה" (יח, יז-יח)
וצ"ל למה היה אאע"ה מרבה בתפלה כ"כ עבור הרשעים האלה? וביותר שאמר ה' 'המכסה אני מאברהם' זה מורה שרצון ה' היה שיתפלל אאע"ה עליהם, ומה 'למען אשר יצוה את בנו…? אמנם י"ל ע"פ המבואר שאם איש ישראל מתפלל, אף אם לפעמים אינו עושה פירות מיד שיהא נענה לאלתר, אעפ"כ היא שמורה לנצח ולעולמי עד, ואם לפעמים מתגלגל הדבר שאיש ישראל צריך להוושע אזי התפלה ההיא מתעוררת ומעוררת עליו רחמים מחסדי ה' ב"ה, ולכך כי ידעתיו וגו' למען אשר יצוה וגו' כיון שבניו ילכו בדרכי תורת ה' ראויים לעורר עליהם תמיד רחמים וחסדים. ולזאת גלה ה' לאאע"ה שרוצה לאבד הרשעים האלה, כדי שיתאמץ בתפלה אף שבאמת לא פעל בתפלתו אז עליהם, שאפי' ע"י צירוף קוב"ה לא מצא, מ"מ הרוויח בתפלתו זו שתהא שמורה לנצח לבני בניו עד הדור האחרון, אם יצטרכו לעורר עליהם רחמי וחסדי ה' ע"י צירוף ה' עמהם, אזי מתעוררת התפלה שהתפלל אאע"ה ונושעים עי"ז ג"כ. (כ"ק מרן מהר"י זי"ע)
ובבאר הפרשה הביא את משלו של המגיד מדובנא לשנים שנכנסו אל החייט להזמין בגדים לבנם, האחד ידקדק עד מאד במידות הבגד והשני יקח ככל אשר יעשה החייט, משנדברו ביניהם נמצאנו למדים כי זה הראשון בן יחיד לו, ומה יעשה בבגד שאינו מדויק עבורו, וזה השני נתברך בח׳׳י צאצאים, והיה אם לא יתאים הבגד לראובן ישמש הבגד לשמעון, ואם לא עכ"פ ישמש לבנו השלישי… אף כאן אמר הקב׳׳ה המכסה אני מאברהם – והרי כשישמע את הגזירה יפיל תחנוניו ואף אם לא יועילו התפילות לגבי סדום, מכל מקום 'ואברהם היו יהיה לגוי גדול' – ויצטרך לתפילות הרבה, והתפילה שלא תיענה בעד דבר זה תעלה לעניין פלוני מצאצאי אברהם…
"ולוט יושב בשער סדום" (יט, א)
כשהגיעו המלאכים להפוך את סדום מצאו את לוט יושב בשער, שבאותו יום מינוהו שופט עליהם (רש"י). ותמוה: במשך יובל שנים לא נהפכה סדום, ודווקא ביום שמינו את לוט כשופט, אז נהפכה העיר? לכאורה, עם שופט צדק כלוט, היו להם סיכויים לשפר את דרכם! אקדים לתשובה סיפור מעשה: כשהשתלטו הרוסים על ליטא אסרו על קיום הישיבות, סגרו את תלמודי התורה, אטמו את המקוואות, אבל לא יכלו לאסור על האנשים, כבודדים, לקיים מצוות דתם. ובנובהרדוק, הן יודעים אתם, חינכונו לאור: "לא יבוש מפני המלעיגים עליו בעבודת השם", גירא בעיני השטן! הלכתי אפוא בחוצות העיר כשציציותיי בחוץ. והשטן הגיע. שוטר עצרני: "מה החוטים האלו?!" "בגד של יהודים", אני עונה. "יש ברוסיה חופש דת!" עיניו ירקו ברקים: "חופש דת בבית. ללכת כך ברחבו זו התגרות, פרסומת לדת. פעילות אנטי מהפכנית", צמד מילים שעורר חלחלה באותם ימים. "את התעודות!" ביקש. הייתי פליט מפולין, חסר תעודות. זו היתה עברה פלילית, שעלולה לסבך בצרות צרורות! "בוא אתי, במשטרה יחקרו". הבעיה גדולה, ימצאו שאני בן ישיבה ואיני עובד, "טפיל" לפי הגדרתם, עבירה נוספת. אך מה באפשרותי לעשות, כאשר אבדתי אבדתי. אנו הולכים, וכולם סוטים מדרכנו כאילו היינו מצורעים. איש אינו רוצה בקשרים, לא עם שוטר ולא עם אסיר. תוך כדי הליכה אני שולף מהכיס שני רובלים, ומושיט לו. "טוב ויפה", הוא מסנן בארסיות. "פרופגנדה (תעמולה), פרסומת חוצות לדת, וחסר מסמכים, ומנסה לשחד שוטר בעת מילוי תפקידו. תמשיך כך, לקבור את עצמך!" ומחיש את צעדיו לעבר תחנת המשטרה. כשנגיע לשם אני אבוד, הדברים יצאו מכלל שליטה. "טוב", אני עונה. "תגיד אתה, כמה?" "חמישה, לא פחות", ענה. למזלי הטוב, היה לי. החמישייה החליפה ידיים והוא הפטיר: "לך, ושלא אראה אותך יותר". הבנתי שבסדום היו חוקים נוראים, ואיך שרדו שם? אם לא במתן קופיקות, אזי במתן רובלים. אבל ביום בו מינו שופט הגון שאינו נוטל שוחד ושופט בנוקשות על פי חוקי סדום – אחת דינה להיחרב!… (והגדת, הגה"צ רבי יעקב גלינסקי)
"כי לא יירש עם בני עם יצחק" (כא, י)
לאברהם אבינו עמוד החסד היו 2 בנים, יצחק ולהבדיל ישמעאל. כאשר נולד יצחק דאגה אמו שרה לחנכו בדרך הישר ולא כפי שגדל בן צרתה ישמעאל, פרא אדם ורובה קשת! ולכאורה, הרי ישמעאל גדל בבית של נביאים, בית שכולו ניסים, בית שהשכינה שורה בו ונר דלוק מערב שבת ועד ערב שבת, ענן קשור באופן תמידי על האוהל, אך מידותיו הרעות סחפוהו אל עבר פי פחת, ועל כן שרה חששה מהשפעתו השלילית על יצחק ע"ה, וביקשה מאברהם "גרש האמה הזאת ואת בנה" אבל אברהם "וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו" ולא ביקש לגרשו, מדוע? מסביר ה"דמשק אליעזר" שאברהם לא חשש על ישמעאל, כיון שגדל בבית טוב, בית של חסד ואמונה ושכינה שורה בו, ואמנם בסופו חזר בתשובה, אברהם דאג על "אודות בנו" – הכוונה על בנו של ישמעאל, הנכדים שהם כבר לא יגדלו אצלי, מה יהא עליהם? הם הרי לא יראו בית של חסד, בית שהשכינה שורה בו, מה יהא איתם? ולצערינו הרב רואים היום היכן הם בני ישמעאל, אנחנו "לא" דואגים על עצמינו ועל ילדינו, ומקוים שילדינו יספגו מהמורשת שלנו ומהנהגותינו, אבל מה יהא עם הנכדים!!!???…
"והאלוקים ניסה את אברהם" (כב, א)
איתא בשלה"ק, העצה היעוצה שיוכל לעמוד בנסיונות, שבכל עת נסיון יחשוב בעצמו 'אולי מנסה אותי הבורא כמו שניסה את אברהם בעת העקידה', ומחשבה זו תסייעהו להתגבר. והסבר הדבר, כי בעת שידע האדם שבשעה זאת מנסים אותו מן השמים לראות היאך יעמוד בנסיון, שוב לא יקשה לו להתגבר על כל הקושי. עובדא הוה באחד שהיה מראשי משמר הצבא בארץ מגוריו, וכל סודות הצבא גלויים היו בפניו, באחד הימים עצר בדרכו טרעמ"פ, ומשעלה על הרכב ש'הסכים' לקחתו, ראה שיושבים שם שנים מהמדינה היריבה עם מדינתו, והבין על פי ה'הלוך ילך' שלהם שכל רצונם הוא לאסרו אצלם, וכך להוציא מפיו את הסודות השמורים עמו, אך כבר לא היה באפשרותו לברוח. כך הוה, מיד לקחוהו לביתם והחזיקוהו תחת מסגר ובריח, והחלו לבדקו ולחקרו בחקירות ודרישות…. אמנם בתחילה עמד כצור חלמיש שלא לגלות כלום, ועל אף שהשונאים הכוהו וייסרוהו רבות לא הגיד להם מאומה מגנזי מדינתו, עד שפעם אחת איימו עליו שבפעם הבאה אם לא יפתח פיו לגלות ולחשוף את סודות הצבא יכוהו בפטישים על ראשו, כשמוע האיש כי כן, נשבר בקרבו וגמר אומר למלאות רצון השונאים ויהי מה, אך השניים לא נזהרו דיים ובצאתם מחדרו אשר היה אסור בו, שכחו לסגור הדלת כראוי, ובזאת שמע הלה את דיבורם ביניהם, ושמע האיך ששפתם כשפתו ולא כשפת ארץ השונאים, או אז הבין ששניים אלו אינם נמנים כלל על עדת השונאים, אלא אדרבה הם נשלחו מטעם הממונים בארצו להעמידו על כור המבחן ולראות עד כמה כח סבלו בשמירת הסודות, כי רצו להעלותו במדרגה שאז ייחשפו בפניו סודות עלומים יותר, ולפני גילויים כאלו יש להוסיף בבדיקה על בדיקתם שעשו לו בעבר. מכיוון שכך ננסכו בו כוחות מחודשים והחליט בדעתו 'יעבור עלי מה', אני את פי לא אפתח לגלות הסודות אף לא ברמיזה… נמצאנו למדים כי עצם הידיעה שידע שכל ההסתרה והקושי שעוברים עליו – אינו אלא נסיון שמנסים אותו כעת, נותנת לו כוחות עצומים לעמוד כנגד כל הקשיים שבהתגברות. וזה מה שאמר השל"ה הק' שיחשוב בעת נסיון אולי מנסה אותי הקדוש ברוך הוא כמו שניסה את אברהם בעת העקידה. (באר הפרשה)
"לך לך אל ארץ המוריה" (כב, ב)
איתא במדרש (לט, ט) 'אמר רבי לוי, שתי פעמים כתיב 'לך לך' ('לך לך מארצך' ו'לך לך אל ארץ המוריה' בניסיון העקידה) ואין אנו יודעים איזו חביבה אם השנייה או הראשונה… (ומסיק שם שהשנייה חביבה יותר). וידועה התמיהה: כיצד יעלה על הדעת לומר ש'לך לך מארצך' חשוב יותר מניסיון העקידה… כיצד אפשר לדמות 'גלות' לשחיטת בנו יחידו שנולד לעת זקוניו, ובפרט ששם כתיב 'ואגדלה שמך והיה ברכה' וכו', ובעקידה לא הובטח לו מאומה? וביארו, דאף על פי כן היציאה מעמקי שאול – לעזוב את בית אביו, לשכוח מכל עברו וכל אשר הורגל אליו, קשה לו לאדם כהנה וכהנה… (באר הפרשה)
"וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת" (כב, י)
לכאורה יש כאן כפילות הלשון "וישלח" "ויקח". יש לתרץ על פי מה שאמרו חז"ל קיים אברהם כל התורה, איך ידע את התורה? אלא שגופו של אברהם אבינו היה מזוכך לגמרי, עד שהיה עושה רצון ה' מאליו בלי שנצטוה. אבל כאן כיון שהמצוה היתה רק "והעלהו לעולה" ולא לשחוט, ממילא ידו לא עשתה את הדבר מאליו, לכן "וישלח אברהם את ידו" שהיה צריך הוא לשלוח. אך עם זאת לא מנע עצמו "ויקח את המאכלת", כי הוא היה סבור שזה חלק מהנסיון. (דברי מנחם – הרה"ק רמ"מ מרימנוב) בדרך זה מבואר גם הפסוק: וירא וירץ לקראתם. בחז"ל דרשו 'מכאן שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה'. וקשה מנין ידע זאת אברהם בעצמו. אלא כיון שגופו של אברהם אבינו היה מזוכך עד שהיו אבריו רצים מעצמו לעשות רצון הבורא, לפיכך משהרגיש אברהם כי רגליו מתנשאות מאליהן ורצות לקראת האורחים, "וירא" מתוך זה הבין שגדולה הכנסת אורחים, לכן "וירץ לקראתם". (מרגניתא דרבי מאיר)
"אל תשלח ידך אל הנער" (כב, יב)
ביאור נפלא שהיא בעצם מליצה נפלאה בפי עם ישראל בכל ימות השנה הסביר הרה"ק רבי ישכר דב מבעלזא זי"ע על מה שאנו אומרים מידי יום בתפילתנו לאחר פרשת העקידה: "רבונו של עולם, כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו ויגולו רחמיך על מדותיך וכו'". ודקדק, מה שייך לבקש "כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו", וכי אפשר לדמות מדת רחמנותו של הבורא כל עולמים למדותיו של בשר ודם? אלא ההסבר הוא: דהנה מצינו בגמרא (סנהדרין פט) ובמדרש (בראשית רבה נו. ד. תנחומא וירא כב) שבשעה שהלך אברהם אבינו אל העקידה עמד השטן לנגדו בכל מיני נסיונות ותחבולות, בכדי למנעו מלקיים רצון בוראו לעקוד את יצחק בנו, כיון שראה שאינו שומע לו, אמר לו: אני רוצה לגלות לך שגונב לי הדבר וכך שמעתי מאחורי הפרגוד: "השה לעולה ואין יצחק לעולה"! כלומר, כי מה שהקב"ה אמר לך "והעלהו שם לעולה" לא היתה הכוונה לשחטו אלא רק להעלותו על המזבח, ולבסוף ישחטו את השה. על כך השיב אברהם אבינו, שגם אם האמת כדבריך, איני מקבלה ממך, שכך עונשו של בדאי (רמאי) שאפילו כשאומר אמת אין שומעין לו. וזוהי א"כ הכוונה בתפילתינו: "רבונו של עולם, כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם", והיינו שלא רצה לשמוע בקול השטן, אף שאמר דברים הנראים אמת, מאחר שבאו מפי השטן, "כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו", וכאשר יקטרג השטן על בני ישראל בטענות שיש בהם ממש, אל תשמע דבריו כלל, שכך עונשו של בדאי, שאפילו אומר אמת אין שומעין לו!… (פנינים)
